מצד אחד, ברור לי שיום אחד לזיכרון השואה לא מספיק, הניסיון להכחיד את העם שלנו הוא לא משהו שאפשר לסמן ביום אחד. מצד שני, יציאת מצרים יכולה הייתה להיות סיפור מקביל אבל, היי, יצאנו ממצרים, כבר איננו עבדים של ממש ואנחנו בארץ ישראל.

תכניות הבוקר שלי התחילו באיפוס מערכות, בכתיבת סיכום החג, הרגשות, העוצמות. איזה חג זה היה (מעל ומעבר למצופה) התעלות של ממש והלוואי והייתי יכולה למשוך עוד קצת מהחג הזה אל השבוע הקרוב אבל החיים מושכים ומושכים חזק. הם דוחפים אותנו בכוח אל היומיום, אל העבודה, הפרנסה, מטלות העמל והיזע ובזמן שאני עוד אוכלת מצות, המציאות מנערת מעלי את הפירורים ואומרת לי "קדימה, צופיה, להמשיך ללכת בבקשה".

לפעמים אני תוהה לעצמי אם באמת יצאתי ממצרים, האם אני באמת בחירות. ביננו? ואל תגלו לאף אחד, התשובה היא שלא ממש.

אני עבד לרשתות החברתיות אליהן אני נכנסת בכל חצי שעה ( במקרה הטוב)
אני עבד לפחדים שלי ממה יהיה ואם ומתי.
אני עבד לחולשות שלי, המתוק והפחמימות
עבד ליצרים שלי.

לפעמים אני מצליחה לדחוק אותם לפינה ולתת לחירות הפנימית שקיימת בתוכי לצאת, הו, אז אני עובדת מתוך היעוד שלי, מתוך הפנים שלי ומיד כשהחירות מתחילה לנוע בתוכי אני מושכת אותה איתי לשארית היום, מבקשת ממנה להישאר עוד קצת.
אני מטפחת אותה בחמימות ואהבה, מזכירה לה מי אני ומי היא ושבעצם אנחנו אחד. וכשחלקיקי עבדות משחרים לטרף אני מזכירה לעצמי שהמסע לחירות הוא עד 120, שהעבודה היא יומיומית.

פתאום אני מבינה איפה הימים האלה שלפני יום השואה תופסים אותי.
בדיוק שם, בנקודה שבין הפחד לנקודת החירות. בין ההבנה שהחירות לא מובנת מאליה, שאחים שלנו איבדו אותה במובן הכי קשה כי אובדן החירות בצורתו החולנית עלול להגיע לאובדננו, לבין הצורך שלי לומר לעצמי שכאן בארץ ישראל כבר לא נאבד, שם אני מתערערת.

אז רגע לפני שנתכנס לכאב הלאומי, רגע לפני שסיפורי הגבורה יעלו אני רוצה לעצור ולהתפלל שלעולם לא תאבד חירותנו, שלעולם לא ישלוט בנו שום רע.

שנדע להבדיל בין עבדות לעבדות ולהפוך את החירות הפנימית לכוח הנעה, לצאת ממצרים בכל בוקר מחדש, לחבק את הכאב ולהתפלל, להתפלל לגאולה.

הפוסט בין המימונה ליום השואה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בכל שנה אני עושה משלוח מנות אחר, ומוציאה מהבית כמות אדירה של משלוחים. לא, אני לא משתגעת עם תוכן המשלוח, רק עם כמות האנשים שאני רוצה להגיע אליהם. בשבילי משלוח מנות זוהי הזדמנות להעניק אהבה, לומר תודה לאנשים חשובים בחיי על עצם היותם, פורים זה זמן לפתיחת הלב, לשמחה.

זה מתחיל בשמונה בבוקר, מסדרת הכל כמו חיילים, בודקת שהפתקים מונחים במקום, שלא פספסתי אף אחד, שהכול תקין.
בתשע מתחילים לצאת לדרך, כל המשפחה, מוסיקה אדירה נובעת מהרכב, ואנחנו עוברים דרך היקרים לנו .

לקראת צהריים אני חייבת לצאת ידי חובת קריאת מגילה (מישהו אמר מצוות עשה שהזמן גרמה ולא קיים?) ואז מתארגנים מהר לסעודה, מרימים סירים שהוכנו מראש ובושלו בהם כל מיני מטעמים, לחימום, עריכת שולחן, הוצאת בקבוקים, ואם אפשר אז בהקדם כדי לא לפספס את היום הזה.

האורחים מגיעים, יושבים, אוכלים, שותים, מנקים תוך כדי את מה שנשפך, כי הרי יין סופו להישפך כי סימן יפה לו, אם יש שיכורים מקיאים, להוציא אותם החוצה, למלא צלחות במנות נוספות, להחליף בגדים לילדים שהתחפושת נקרעה להם, להוריד מהשולחן, לנקות את הכל למרות שהיין שלא שתיתי קצת עלה לי לראש ואז לשטוף את הבית, להביט מסביב ולשאול…

לאן?? לאן נעלם לי החג? איפה "ותעש משתה נשים?" איפה "המלכה אסתר'? ואיך זה שכל היום הזה היה מירוץ אחד גדול בלי רגע להנות ממנו?

משהו בקונספט התקלקל לי. אני מאוד אוהבת את פורים אבל הוא רץ לי כמו רשימת מטלות בלתי אפשרית. וזה לא בגלל משלוח המנות, וזה לא בגלל האורחים או האוכל. זה בגללי.

כי הראש נמצא כל הזמן בשלב הבא במקום להיות כאן ועכשיו.
לשלוח מנות ולחשוב רק על המשלוח ולא על המשלוח הבא.
לקורא מגילה בלי לחשוב על עריכת השולחן לסעודה.
לשבת בסעודה בלי לחשוב על הניקיון.
ואז לנקות, אחרי שהלב שלי גדוש ושמח מכל היום הזה.

אני רושמת את התובנות האלה ומתפללת להיות יותר נוכחת החג הזה, ואולי בזכות זה , הוא יעבור לי בנחת גדולה יותר.

הפוסט ותעש משתה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אין גיל לקורבנות הטרור. איור: אור רייכרט

הפוסט אין מרחב מוגן הופיע לראשונה ב-פנימה.

הבנות הגדולות שלי טוענות שאני לוטשת עיניים.
מה לעשות? אין לי יכולת לשלוט בזה, ולמרות שאני משתדלת לרפרף במבטי, עדיין אני בוהה.
בוהה ונהינת.
וזה לא משנה אם זה זוגות צעירים, מבוגרים או זוג מתבגרים שברחו מבית הספר (כך קורה, לפי התאוריה שלי).
אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ישבתי עם בעלי בבית קפה, סתם כך.

הבילוי הכי יוצא שגרה שלנו הוא צעידה יחד ברחבי היישוב. אילוסטרציה

מתי לאחרונה התלבטנו בין פאד-טאיי סלמון לרביולי בטטה עם שמנת. מתי בפעם האחרונה עצרנו את הכל וישבנו סתם לפטפט. הבילוי הכי יוצא שגרה שלנו הוא צעידה ברחבי הישוב.
לא שאני מזלזלת בזמן איכות בקור של עפרה אבל בבילוי שכזה עלי להכין ארוחת ערב, להוריד מהשולחן ולשטוף כלים לפני צאתנו.

אני מקווה שאני לא נשמעת מתבכיינת.
לצערי אני מבלה רבות בבתי קפה – ויעיד על כך כרטיס האשראי שלי, אני יוצאת לבתי קפה לפגישות עבודה, זמן כתיבה, פגישות הפקדה, בוקר עם חברות, יציאה עם ילד ל”בוקר פרגון” אבל יציאה זוגית היא משהו נדיר.
אולי זה בגלל שבעלי עובד עד הערב ואני עובדת מהערב,
ואולי זה בגלל שעד שמגיע הערב שאני בכל זאת פנויה בו, אני מתפרקת על המיטה עוד לפני שילדים נרדמים. ואולי זה בגלל שנמאס לי לרדוף אחרי בייביסיטריות.
אחרי שנים של קבלת עזרה מהילדים הגדולים, נותרנו ללא ילד גדול בבית שיסכים לצפות בסרט שווה בזמן שאחיו ישנים במיטה.

בסוף זה מגיע, הרגע הזה שמתשעה ילדים את נשארת עם ארבעה קטנים.
בסוף מגיע הרגע שבו אתם חוזרים להיות זוג צעיר לילדים קטנים ואחר כך זוג צעיר עם ילדים גדולים בלבד.
“אז מה, בא לך שנצא הערב?” הוא שואל.
“עזוב מאמי," אני עונה, "בוא נחכה שהקטנים יגדלו ונהיה כמו זוג צעיר, אם כבר לצאת, אז שיהיה בסטייל."

אם כבר, שיהיה בסטייל. אילוסטרציה

הפוסט דייט בסטייל הופיע לראשונה ב-פנימה.