הטיפ של זיוה מאיר:

מה אומר ומה אדבר אליכן, נשות אנשי המילואים שמחזיקות את בתי ישראל לבדכן שבועות רבים, מטפלות, מחנכות ומתַחזקות הכול לבד. את רובכן מלווה דאגה לשלום הבעלים המגויסים לקרב, ואולי קוראות כאן גם נשים יקרות שלמגינת ליבנו איבדו את יקיריהן שנהרגו על קידוש השם. אתן מופלאות, איך למרות החסר בנוכחותו של הבעל ולמרות הדאגות אתן ניצבות שם בשליחות עבור ביתכן ובעצם עבור כולנו – בית ישראל.

אני זוכרת מימי צעירותי כמה זה לא פשוט… כשהייתי אם לחמישה פעוטות, בעלי היה מגויס למלחמת לבנון, וכמובן לימי מילואים בשגרה. אני זוכרת את המתח והדאגה, וכמה מאמצים נדרשו ממני כדי להתנהל לבד עם חבורת הקטנטנים.

מה את רוצה?

הועלתה כאן שאלה של אישה שבעלה הוא סמכות הגבול בבית. יש כאלה שאצלן זה הפוך – הן הברורות יותר והבעל מעגל פינות. אצלך, כשבעלך מגיע זה הגבול, והנה הוא עכשיו לא נמצא ימים רבים, הוא יצא להציב את גבולות הארץ, ואת בבית ממלאת את תפקיד שניכם.

גבולות זה דבר מאוד מאוד חשוב בהורות. זהו בעצם אחד משני היסודות הכי חשובים: גבולות ואהבה. גבולות שניתנים באהבה הם החוסן. ילדים עם גבולות מרגישים שיש להם הורים לסמוך עליהם ולהישען עליהם. כשהורים לא מציבים גבולות, הילדים משוועים להם. אומנם בעלך לא נמצא, אבל ברור שגם לך יש גבולות, ואת רק צריכה למצוא את הדרך להציב אותם.

יש יתרון בזה שילדים זוכים להיוולד לאבא ולאמא, כי ככה הם מקבלים בצורה מאוזנת משני הצדדים. טבעי שכשאבא לא נמצא, סגנון הצבת הגבול הייחודית לו חסר, וזה משפיע על סדר היום של הבית. טוב ונכון לקבל את המציאות הזו, שאתם בימים יוצאי דופן. הקבלה כבר מביאה הקלה ומורידה מהלחץ שהעניינים ידפקו כבשגרה.

עם זאת, לא ניתן להפר לגמרי את כל הגבולות. כבר אמרנו – גבולות הם צורך בסיסי מאוד, ולכן חשוב שתצליחי להציב אותם. כשאת רוצה להציב גבול לילדים, נסי לברר עם עצמך קודם האם הגבול בהיר לך. אם הוא לא בהיר, בררי עם עצמך מה בדיוק את רוצה. ברגע שהגבול ברור, אין צורך להילחם עליו ולא לצרוח אותו, אלא פשוט להציב אותו, ועל פי רוב הוא עובר היטב לילדים. אם החלטת שאת לא קונה ממתק וביררת עם עצמך שכך נכון, את שלווה ורגועה עם ההחלטה, וכשהילד מבקש לקנות ממתק את אומרת את ה"לא" באהבה ובבהירות. אם החלטת שלא נכון לילדים לשבת ימים שלמים מול המחשב, את מגדירה כמה זמן את כן מרשה ומעדכנת את הילדים, וכשמסתיים הזמן את מזכירה להם ועוזרת להם להיפרד מהמחשב. כשאת רוצה לסיים את היום ושייכנסו למקלחות את מבקשת בפשטות ובבהירות, עם אנרגיה טובה שסוחפת את הילדים.

רוח המפקד 

ראיתן את הסרטונים של חיל האויר מפוצץ מטרה כשברקע נשמעת הפקודה בקשר "שתיים, שלוש, ש־גר"? עוד לפני שהפקודה הזו הפכה לבדיחת המלחמה, ראיתי את הסרטון הזה, ושלוות הנפש של נותן הפקודה הותירה בי רושם עז. המפקד נותן פקודה כל כך קריטית וכל כך עוצמתית, והוא אומר אותה ביישוב הדעת. חשבתי לעצמי ש"שתיים, שלוש, ש־גר" יכול להיות משפט מעורר השראה כשרוצים לנהוג בסמכותיות וברוגע. 

אני מציעה לך ברצינות הצעה מצחיקה: ללמוד את הקצב והטון שבהם נאמרה הפקודה הזו, ולנסות בזמן של לחץ ללחוש לעצמך את הסיסמה "שתיים, שלוש, ש־גר", ככה בפשטות. זה מזכיר לנו להיות במוד של שלוות נפש, גם אם אנחנו עכשיו בתוך "שדה הקרב" של הבית והילדים. בהצלחה רבה! את אשת חיל!

הטיפ של אריה אקרמן:

אני רוצה לחלק את התשובה לשאלתך לשתיים: הצבת הגבולות, ו"מילה של אמא".  

ראשית, האם אמא צריכה להציב גבולות? ילד צריך לקבל בחייו שני דברים עיקריים: אהבה ללא תנאי, וגבולות בריאים. זה כמו הדרך ומעקה הבטיחות שבצידי הדרך. שניהם חשובים מאין כמותם, ובאותה מידה. ילד צריך לדעת שאוהבים אותו בגלל מי שהוא ולא בגלל שהביא תעודה טובה, הבקיע גול, הקשיב או שטף כלים בלי לפצות פה. אהבה ללא תנאי היא נקודת מוצא חשובה לגידול של אדם מהותי ולא תדמיתי, שמביא לעולם את הצבע המיוחד שלו ולא את האור הספציפי שהוריו מבקשים לראות דרכו. 

הגבולות הבריאים הם כמו מעקה. אבל המעקה צריך להיות מרופד. ילד לא אמור לפגוש גדר תיל בשנייה שהוא סוטה מהדרך. הגבול אמור להיות קיר בטון יציב, אך מרופד במזרון. רך, אבל יציב ולא ניתן לתזוזה.

הגבול מאפשר לו שלא לסטות מהדרך הנכונה. שני הדברים חשובים, אך החלוקה ביניהם, ובין האמא והאבא שנותנים אותם, משתנה במינונים. 

חזית אחידה

לרוב, אבא יהיה הדמות שיותר נותנת את הגבול, ואמא את החום והאהבה. מובן שיש בתים שבהם זה הפוך, ושבשני ההורים יהיה גם מזה וגם מזה. אך חשוב שתשימי לב: כשאת במקום שנותן גבולות, אוטומטית תיתני פחות חום ואהבה. ודווקא בימים אלה, על אף חשיבותם של הסדר הטוב והגבולות הבריאים בבית, את לא רוצה לחסוך מילדייך את החום והאהבה שלהם הם זקוקים כל כך. 

בבתים שבהם האם נוכחת כל הזמן, היא מבטאת את האהבה ללא תנאי, זו שנוכחת תמיד. והאב, שנכנס ויוצא, מבטא את הגבול שנוכח לסירוגין. כשאבא נמצא בבית, נכון יותר שהוא ייתן את הגבול. 

אז איך מילה של אמא תהיה מילה, בלי להוריד מהחום ומהאהבה שהילדים זקוקים להם, ובימים אלה ביתר שאת? בימי שגרה, הדרך הטובה ביותר עבורך לגרום לילדים להקשיב לך היא לעמוד מאחורי בעלך, לגבות אותו גם כשלטעמך הוא טועה. שאבא יהיה הסמכות בבית. חוץ מזה שזה עושה פלאים לזוגיות ולחיים, זה עושה פלאים גם לחינוך. 

הדרך הקלה להרוס זאת היא לבטל אותו בנוכחות הילדים כשהוא אומר להם משהו. את לא מסכימה איתו? זה קורה וזה בסדר, נשמי עמוק וחכי לזמן המתאים שבו תהיו רק שניכם כדי ללבן את הדברים. 

כשאת עומדת מאחורי בעלך במה שהוא אומר לילדים, אתם משדרים להם חזית אחידה. הילדים מבינים שאבא ואמא זו יחידה אחת, והילדים הם יחידה אחת, ושתי היחידות ביחד זו משפחה. ולא חלילה שאת ובעלך שתי יחידות נפרדות. השדר האחיד יוצר אצלם ביטחון בסמכות המשותפת שלכם.

כך, כשאת ממשיכה את המילה שלו גם כשהוא לא נמצא, "מילה של אמא" היא לא רק מילה של אמא. היא גם המילה של אבא. והילדים מבינים זאת, ומבינים את העובדה שאת מתמידה עם אותם חוקים וכללים שנקבעו בבית שלכם בימי שגרה, וכך קל להם יותר להפנים ולקבל את המילה שלך. 

רוצה לשאול שאלה והמומחים שלנו יענו? שלחי אלינו למייל madorim.pnima@gmail.com

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט משמר הגבול הופיע לראשונה ב-פנימה.

המעמד החברתי של הילד הוא "הבטן הרכה" שלנו ההורים, והוא מפעיל ומערבב אותנו. אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיה רק טוב, שלא יכאבו, שלא יכשלו. כמה צובט לנו לראות קושי חברתי אצל הילדים שלנו. הרי כל הורה רוצה שיאהבו את הילד שלו, שהוא ירגיש שייך ומוקף בחברים. כשהחלום לא מצליח להתגשם ואפילו מתנפץ לנו בפנים, זה כואב. כואב מאוד.

הרבה הורים מרגישים חסרי אונים ביכולתם להשפיע על התחום החברתי של ילדיהם, במחשבה שלשם הם לא יכולים להגיע. אבל אני מאמינה ורואה שלהורים יש השפעה רבה גם בסיפור החברתי ויש להם יכולת גדולה לעזור לילדיהם להתקדם חברתית.

האם אנחנו משקיעים בקשרים החברתיים שלנו? האם הילדים שלנו חשופים לעולם החברתי שלנו? הם רואים אתכם נפגשים עם חברים, מפטפטים בגן השעשועים עם אמהות נוספות, מתקשרות להתעניין? האם אתם קופצים לבקר חברים או מזמינים חברים אליכם הבית לסעודת שבת או סתם לכוס קפה?

יכול להיות שאנחנו מאוד חברותיים בעבודה, והיינו מאוד חברותיים בגילאי בית הספר וברווקות. אבל את הילדים שלנו לא רואים עכשיו ולא ראו בעבר. יש דברים שאם הילדים לא רואים אותם, הם גם לא מחשיבים אותם.

דרוש חבר

רננה שיתפה אותי שהיא קובעת מפגשים עם חברות שלה מידי פעם בערבים והילדים שלה יודעים על כך ורואים את ההתארגנות שלה. אבל אחרי הצהריים כשהיא חוזרת עייפה מהעבודה היא זקוקה למנוחה. לכן היא מעדיפה שילדיה לא יזמינו חברים כשהיא חוזרת הביתה. גם אם חברים מזמינים את אחד מילדיה אליהם הביתה או שיש להם פעולה בבני עקיבא, היא בדרך כלל לא טורחת להקפיץ אותם.

לפעמים אנחנו מפספסים הזדמנויות שיכולות לפתח ולחזק קשרים חברתיים של ילדינו, משום שהדבר דורש מאיתנו מאמץ ויציאה מאזור הנוחות. חיי חברה מתפתחים גם לאחר שעות בית הספר והגן.  פעילויות אחר הצהריים הן הזדמנות מצויינת למפגשים משוחררים יותר בלי הלחץ החברתי המופעל במסגרת החינוכית. האפשרות לארח ולהתארח בזוגות או בקבוצות קטנות יותר, לשחק ולבלות יחד בלי "צלצול" מגביל, היא הזדמנות שיכולה לפתח קשרים, לחזק את הביטחון ותחושת השייכות והשמחה של ילדינו.

הדרך להגיע לילדים שלנו עוברת דרכנו ההורים. קודם כל במודעות שלנו לנושא ובהמשך בהתנהלות שלנו שמהווה מודל עבור ילדינו במודע ושלא במודע גם בתחום החברתי. כולנו עסוקים אבל במה שחשוב- משקיעים. אז אמא, אם את אומרת לי שחברים הם חשובים וכיפים, תראי לי שגם את משקיעה בהם ואלמד ממך.

*********

הכותבת- גל כהן. יועצת חינוכית ומטפלת חברתית, מפתחת תוכנית "מתחברים" לחיזוק האקלים החברתי בבתי ספר. מרצה להורים ולצוותים חינוכיים. Galcohen658@gmail.com

הפוסט תן לי יד / גל כהן הופיע לראשונה ב-פנימה.

כולנו רוצים בית שמח בכל מאודנו, אז מדוע רוב בני האדם הבוגרים אינם שמחים? ואיך הפכנו להיות כאלו? 

הפסיכולוגיה החיובית שחלחלה לחיינו בעשורים האחרונים סיפרה לנו שאושר ושמחה הם כמו מוצר מדף שאפשר להכניס כלאחר יד לעגלת הקניות הווירטואלית, ביחד עם עושר, רזון זוגיות טובה ועוד שלל יעדים נחשקים. העובדה שרוב האנשים (כולל אלו שהושיטו יד לקורס הנכון) אינם עשירים, מאושרים וחטובים, מלמדת בראש ובראשונה שיש כאן טעות טקטית בדרך. 

ככל הנראה אי אפשר להשיג שמחה בלחיצת כפתור. הדרך היחידה להשיג אותה היא להוציא מחיינו את הגורמים שמעכבים אותה מלהגיע אלינו בטבעיות ובפשטות. שורש חוסר השמחה נעוץ ב"אוברדרפט" אנרגטי. 

תאונת מנועים 

רובנו פשוט עייפים כל הזמן. אנחנו קמים בבוקר, והדבר הראשון שאנו רוצים לעשות הוא לחזור לישון. העייפות הזאת גורמת לחוסר סבלנות, חוסר נחת ופחות שמחת חיים. אנחנו מחכים שהיום כבר ייגמר, שהשבוע כבר ייגמר, ואפילו החלפת חיתול הופכת למשימה מתישה. 

לאוברדרפט האנרגטי, ממש כמו לחברו הפיננסי בבנק, יש שתי סיבות עיקריות: יותר מדיי הוצאות ופחות מדיי הכנסות. מצד אחד אנחנו לא מכניסים מספיק אנרגיה למשק האנרגיה הנפשי שלנו (ואני לא מתכוון לפחמימות, עזבי את העוגה במקום!), ומצד שני אנו מוציאים יותר מדיי אנרגיה מנטלית על הדברים הלא נכונים. ממש כמו בניהול הפיננסי – מוציאים כסף על דברים קטנים בדרך, ובסוף לא נשאר כסף לקניית דירה. 

דמיינו מטוס סילון תלת מנועי שמנסה להמריא עם מנוע אחד בלבד. הוא רץ על המסלול, המנוע האחד מתפוצץ מעומס יתר, והמטוס המסכן לא ממריא. כיום המנוע העיקרי שאנחנו מכניסים דרכו אנרגיה לעצמנו הוא העבודה, הכסף. אנחנו עובדים בחלק ניכר מהיום, משאירים במקום העבודה את כל כוחותינו, ומגיעים הביתה סחוטים נפשית.

יש עוד שני מנועים שאמורים לעזור לנו להמריא, שהם ה"הכנסות" של האנרגיה לחיינו, וכשאנחנו לא משתמשים בהם, לא רק שהם חסרים לנו בשביל להמריא, אלא שהם אף הופכים לנטל של משקל עודף.

המנוע המושבת הראשון הוא זוגיות. זוגיות מיטיבה ממלאת אותנו באהבה, ואהבה היא דלק הסילונים המשובח ביותר. המנוע המושבת השני הוא ילדים. הורות יכולה להיות מקור בלתי נלאה לאושר ולשמחה אם רק נדע איך.

כאשר אנו לא יודעים (כי בעצם לא לימדו אותנו אף פעם) להתמלא בשמחה ולהמריא משני מנועי סילון אלו, הם רק מכבידים עלינו. משפטים כגון "אין לי כוח לבעלי", "מה אשתי רוצה ממני", או "סתמוווו" הוויראלי, הם דוגמאות לחוסר הצלחה בהפיכת הזוגיות וההורות למקור חיות ועוצמה.

כלי מחזיק ברכה

מהצד השני, יש לנו "הוצאות" שגוזלות מאיתנו את הכוחות. מידות שטרם תוקנו כגון כעס, גאווה, קנאה, דאגה, ביטחון עצמי נמוך ואגואיסטיות הן מקור עצום לבריחת אנרגיה שמונעת מאיתנו להיות שמחים. 

ניקח לדוגמה את גלולת הרעל שמכלה כל חלקה טובה – הכעס. כאשר אנו כועסים, בורחת מאיתנו כל החיות שלנו, כל אנרגיית החיים זולגת לה ברגע אחד קטן, כמו מים מכד חרס שנשבר. אנו צריכים ממש זמן כדי "לאסוף את עצמנו" ולהירגע. 

אין דרך רכה לומר את זה: ניהול בית שמח דורש מאיתנו עבודה יום יומית על "זליגת האנרגיות". עבודה על המידות שלנו – להפסיק לכעוס ולהתגאות, והדלקה של שני ה"מנועים" החשובים – אהבה לילדים ולבן או בת הזוג – תהפוך אותנו לכלי נושא ברכה, כלי שמחזיק אור ושמחה שפורצת החוצה כמעיין נובע.

 אני יודע שציפיתן אולי לטיפ מנצח, לכפתור סודי שלוחצים עליו וקונפטי שמח מתפרץ במהירות שיא לחיינו. לי באופן אישי זה לא עבד, צעדתי ואני צועד בכל יום בדרך הארוכה, זו שלוקחת שנים של יגיעה, ושכרה בצידה. לכו עליה, ואל תשכחו גם ליהנות ממנה.

טיפ של אריה: כדי להתמלא בשמחה אנחנו צריכים לסלק את הגורמים שמכבידים עלינו, ולהתמלא במה שמוסיף לנו טוב.

הפוסט יוצאים מהאוברדרפט הופיע לראשונה ב-פנימה.

זה מדהים איך החלום הזה משותף לכולנו. הרצון להיות אישה שמחה מול בעלי ומול עצמי, לעבוד את ה' בשמחה ולגדל את הילדים באהבה.

ואז אנחנו מתחתנות, וברוך ה' הילדים מגיעים, ויחד עם כל ילד שבחסדי שמים מצטרף למשפחה, אנחנו מרגישות שאנחנו עולות על מסלול של מרוץ מטורף: להעיר את כולם, להלביש, להניק, לחתל, להסיע למוסדות, לקבל טלפונים מהגננת, לזכור להביא לכל ילד בגדי החלפה ולהגיע לאספות הורים.

אנחנו נתונות כל הזמן לעייפות גדולה משלל המשימות שמוטלות על כתפינו. כשבעלך חוזר מהעבודה את כל כך רוצה לקבל אותו בשמחה, אך כשהוא סוף סוף מגיע, איפה החלום ואיפה המציאות? הוא מגיע ואת מפורקת, מתוסכלת מהאינטנסיביות, מרגישה שהיעדים שהציבו לך כאמא הם בלתי ניתנים להשגה. איך אפשר שהילדים יהיו כל הזמן מתוקתקים, שהבית יהיה תמיד מסודר, שסלי הכביסה יהיו ריקים, ושהזאטוטים יעסיקו את עצמם וישחקו יפה?

במקום כל השאיפות האלה המציאות שאת פוגשת היא: "אמא, אני רוצה לשתות!", "אמא, מה יש לאכול?", "אמא, תביאי לי את המשחק", "אמא שבי איתי לשיעורי בית". ואת מרגישה שאת רוצה לרצות את כולם בו בזמן: את עצמך, את בן הזוג שלך ואת הבוס שדורש שתגיעי בזמן לעבודה. אבל אז לילד אחד הנעל הלכה שוב לאיבוד, מכונת הכביסה שבקה חיים, שניים התחילו לריב, ויש עלייך כל כך הרבה לחצים. 

זה באמת מלחיץ! המשימות רבות, והילדים שאת כל כך מתאמצת למענם, לא רק שלא מעריכים, אלא לפעמים אפילו מזלזלים ומתלוננים, מה שמוריד לך סופית את הרוח ואת המוטיבציה. 

וחוץ מכל ההתמודדות שלך בשטח, את גם נחשפת לגישות חינוכיות שמספרות לך ש"אמא טובה" היא אמא שקוראת לילדים שלה כל יום סיפור, מכילה אותם בלי לכעוס, ומקבלת את פניהם בחיוך. ואם את לא עומדת בכל הדרישות האלו, את מרגישה שאת אמא לא טובה. 

וכשברגע של הפוגה את נכנסת לפייסבוק ולאינסטגרם, את רואה תמונות שבהן הכל נראה מושלם – הילדים של האחרים מחונכים, הבתים תמיד מסודרים והאימהות מחייכות. מה אפשר לעשות כדי לצאת מהמרוץ הזה ולהכניס שפיות ושמחה? איך ננהל את היום בלי תחושה של תסכול, של יום רודף יום ומשימה רודפת משימה? 

שמחה ולא מושלמת 

תפסיקי להשוות: תפסיקי לבדוק באיזו שעה השכנה יצאה עם הילדים בבוקר, לתחקר אותה מה היא בישלה וכמה מנות היא מכינה לשבת. ההשוואה הזאת שקרית ולא נכונה. אין משוואה בין הכנה של מאכלי גורמה לבית יותר שמח. 

תזכרי שאת מושלמת בדיוק כמו שאת. כשאת נאמנה וקשובה ליכולותייך, לכישרונותייך ולכוחותייך, ואת משתמשת בהם במינון המדויק לך, את האמא הכי טובה שיש. את לא צריכה לפזול הצידה. בין אם ישבת לעשות איתם חמש יצירות בשבוע, ובין אם "רק" הרעפת עליהם נשיקות כשהם חזרו הביתה, תדעי שאת אמא מדהימה!

מה נכון לך? מה שנכון לגיסתך או לחברה הכי טובה זה לא מה שנכון לך. לכל אחת יש את סדרי העדיפויות שלה, שנגזרים ממכלול הנתונים האישיים והמשפחתיים שלה. אין מודל אחד נכון שקובע מיהי אמא טובה או מהי הדרך המדויקת לגדל ילדים. העיקר שתפעלי מתוך חיבור ולא מתוך אילוץ – כי ככה אמרו לך שצריך. 

כמות מול איכות צאי מהמרדף להספיק הכל. הילד שלך ישמח שתספיקי קצת פחות, אבל לא מתוך כעס, עצבים והאשמה מול עצמך ומול כל העולם, אלא מתוך רוגע וסיפוק. 

לא הכל עלייך חשבי אילו מטלות את יכולה להוריד מעלייך בשביל להקל על עצמך. זה יכול להיות בעזרת נערה שתנקה את הבית, שיתוף של הבעל או רתימה של הילדים לחלק מהמשימות לפי גילם וכוחותיהם. 

ברגע שנהיה נאמנות לעצמנו, ולא נפזול לשום שדה שאינו שלנו, אלא נפעל רק על פי כוחותינו ויכולותינו, נוכל להשקיע בבית במינון המתאים לנו, וממילא המרדף ייפסק, והשמחה תוכל להיכנס ולגדול.

הטיפ של גלית: הפסיקי להסתכל החוצה מה קורה בבתים של אחרים. השמחה תגיע כשתהיי מחוברת לעצמך ולכוחותייך. 

הפוסט מרבים בשמחה: תתחברי פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.