והיו לבשר אחד
לפני כמה חודשים דיברתי עם מדריכות כלות קולגות, ובין היתר הבענו דאגה רבה על כך ששיעור מבטלי האירוסין עלו בשנים האחרונות. ייתכן שמה שבעבר היה קורה בנסתר ונסגר בשקט בין בני הזוג, קורה היום באותם ממדים בנגלה, אך לצד זאת אני יודעת שאם תופעה כלשהי מקבלת במה בפומבי, זה אומר דרשני.
הסיבות לביטול רבות ומגוונות – קשר בוסרי, פחד מפני מחויבות או סודות שהתגלו לפתע פתאום. אני רוצה להצביע על סיבה נוספת: חוסר הבנה של מהות הנישואין.
בספר בראשית כתוב "והיו לבשר אחד". מדוע נכתב בשר אחד, הרי להתחתן פירושו שני חלקי נשמה שמתאחדים? התשובה היא שלהתחתן פירושו להתחבר גם ברובד הנשמתי וגם ברובד הארצי, הגשמי, בענייני היומיום החומריים, בבשר ולא רק ברוח.
זוגות רבים מאוהבים ברעיון של להתחתן. זה נראה מאוד רומנטי, ובצדק, להציע נישואין לאור השקיעה ולרחש הגלים. רק שהבחירה להתחתן אומרת גם להתעסק בענייני העולם הזה – איפה נגור, במה כל אחד מאיתנו יעבוד, איך הבית שלנו ייראה? ואז פתאום מתגלים פערים, חילוקי דעות ומחלוקות, במיוחד בתקופת האירוסין הלחוצה.

ראויה לאהבה
התנפצות החלום כוללת אדוות פגיעה בלא מעט מעגלים אישיים, משפחתיים וחברתיים. במעגל האישי, ביטול אירוסין הוא אירוע משברי שכרוך בחוויות קשות כמו דחייה או כישלון, אשר פוגעות בביטחון העצמי. אם את נמצאת במצב הזה, חשוב שתדעי שאת אהובה וראויה לאהבה, בלי קשר לביטול.
תני לעצמך להרגיש את הכאב, אך זכרי שזה לא מגדיר אותך. את מוכשרת, חכמה ויפה, וביטול האירוסין הוא חלק מהמסע שבו בחרה נשמתך עוד לפני הגיעה לעולם. אני מאחלת לך שיום אחד תראי את המשבר כמבשר שהוביל אותך למקום טוב יותר בחייך. בשלב הזה, אל תהססי לפנות לאשת מקצוע שתסייע לך לעבד את החוויה וללמוד על עצמך לטובת קשר הנישואין שבוא יבוא.
במעגל המשפחתי, גם הורים שמתמודדים עם ביטול אירוסין של ילדיהם חווים משבר לא פשוט. הם עשויים לשאול את עצמם כיצד לא הבחינו בכך או איך לא הגנו על ילדיהם מהכאב. חשוב להבין שהרגשות הללו נורמליים, אתם לא אשמים וזהו הניסיון של הבן או הבת שלכם.
נסו להימנע מהעמסת תחושות על ילדכם, שכבר מתמודד עם קושי. אם אתם צריכים לפרוק את רגשותיכם, פנו לאיש מקצוע. הראו לילדיכם אהבה, אמפתיה ותמיכה ללא תנאים והקשיבו לצורכיהם. אם תבחינו בשינויים יוצאי דופן בהתנהגותם, פנו לאיש מקצוע והיו עוגן תומך בתקופה זו.

צילום: מאיר אליפור

עין חומלת
במעגל החברתי, ביטול אירוסין מלווה בבושה רבה. הרבה ממבטלי האירוסין חוששים להיות "סוג ב'". לכן עלינו כחברה לנהוג ברגישות, להימנע משאלות פולשניות והעברת שמועות ולדון לכף זכות ולהביט בעין חומלת. המשפט "עדיף להיפרד עכשיו מאשר להתגרש בעתיד" אומנם הגיוני ונובע מתוך רצון להקטין את הכאב, אך הוא איננו מקדם מפני שבסוף לא רק שכואב למי שביטל, אלא שכעת אין לו גם לגיטימציה להראות את כאבו מפני שהוא אינו משתווה לכאב אחר. כאב הוא כאב, ואם אתם באמת רוצים לעזור אפשר להביע תמיכה ולומר: "אני מצטערת לשמוע, יש משהו שאוכל לעשות בשבילך?"

כתיבה: בת־חן ווייל, מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית ומייסדת קהילת "להיות אישה"

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט התנפצות חלום הופיע לראשונה ב-פנימה.

היא הגיעה לנחם בשבעה, וזה קירב ביניהם, אבל מאז הוא מתאמץ להיות פנוי לקשר. הוא לא ממש מצליח לשתף, כאילו משהו נסגר בו. כשעשינו לו דמיון ללב, מה שבדרך כלל נותן אינדיקציה יחסית ברורה אם הבחורה נמצאת בפנים או ליד, הוא ראה שהלב מרוסק לחתיכות קטנטנות שנפלו על הרצפה. אני הוצפתי דמעות, מזל שהוא עצם עיניים. איך אפשר לחשוב או להרגיש משהו במצב הזה? לא משנה מי זאת תהיה, הוא מרגיש חוסר יכולת לתת לה את הלב, פשוט כי אין כרגע לב.

במפגש ההוא ניסינו לתת איחוי, אהבה והשבת תקווה למקום השבור והפצוע שבתוכו. הוא אמר לחברה שכרגע הוא לא פנוי לבנות קשר. היא הבינה, ואמרה שהוא מוזמן ליצור קשר כשיתאים לו.

דבקים בחיים

אני בקליניקה כבר 19 שנה, ראיתי עד היום אלפי רווקים ורווקות. הסיפורים שמגיעים עכשיו הם אחרים.

אליה סיפר על האקסית שפתאום התקשרה כששמעה שהוא בעזה. וזה הפך לו את הבטן. רונית הייתה נוסעת לבסיס במשך חמישה חודשים כדי לשבת לדייט ליד הש.ג. וזאת שהספיקה לצאת לשלושה דייטים בלבד לפני המלחמה, וכשהיא הגיעה לפנק את הבחור בחזית, הוא הפתיע אותה עם טבעת.

הלוחמים שהגיעו אליי בזמן האחרון סיפרו על החברים שנפלו, על חילוץ מטנק בוער, על התמודדות עם פציעה, על הרגל החדשה מטיטניום, על ההילה, הסבל, התסכול, השאלות החדשות באמונה, ובעיקר על הרצון העז לבנות כבר בית. עם מות חבריהם הם מרגישים את הציווי לחיות ולהביא חיים נוספים.

 תובנות מהחזית

המלחמה מוסיפה עוד נדבכים של רגישות שצריך להתייחס אליהם בבניית קשר. אנסה לתת כאן כמה עצות פרקטיות למי שנתקלת באתגרי ההיכרות בזמן שגרת החירום שנקלענו אליה. 

ראשית, לא לכל אחת מתאים לצאת עם מישהו שלא יודע מתי הוא יהיה זמין בטלפון ומתי יוכל להיפגש בפעם הבאה. נסי לראות אם זה מתאים לך, או מכניס אותך למתח שמפריע לך להתחבר. 

אם חס ושלום נקלעתם לסיטואציה של פציעה או אֵבל על קרובים שלו שנפלו וזה מעורר בו שאלות קיומיות או אמוניות ואת לא ממש יודעת מה לומר, דעי שאף אחד לא באמת יודע איך להגיב בסיטואציות לא טבעיות. פשוט תהיי שם בשבילו, תבחני מה נכון לך לעשות, לעזור, להקשיב. חשוב שתשימי לב גם ליכולות שלך לשמוע את הדברים. אם זה קשה לך מדי, זה בסדר גם לומר שכואב לך לשמוע, ואת לא יודעת אם נכון לך להקשיב לכל הפרטים. הלוואי שלא נידרש לזה לעולם.

ומה קורה אם תכננת לחתוך ואז הבחור עובר טלטלה? זה מזכיר לי את עידית, שרצתה לסיים קשר עם בחור שלא ממש התאים לה, למרות שהיה ממש בחור טוב. כשהוא נפצע במלחמה, היא לא ידעה מה לעשות. איך אפשר להודיע לו שהיא הולכת בדיוק כשהוא נפצע?! היא החליטה להישאר ולתמוך, ביקרה ועזרה, כבר הכירה את כל המשפחה והשתתפה בסעודת ההודיה. אחרי שהדברים נכנסו למסלול, היא נתנה לקשר עוד צ'אנס. הם יצאו עוד חודש וקצת, ורק אז נפרדו. אני הצדעתי לה.

לביאות בלי טבעת

אני רוצה להביע מכאן את הערכתי העצומה לבנות על הסבלנות, על כוננות הספיגה, על ההמתנה בגבורה במשך שבועות עד שתהיה לבחור יציאה הביתה ופניות להיפגש. על שעות של ציפייה לכמה דקות שיחה ולתשובה בהודעה. על נסיעות ארוכות לדייטים עם ריחות זיעה שהפכו לשגרה. על חבילות, עוגיות וארגזים של סבלנות. ובעיקר על האמונה, שדווקא בשעת מלחמה, העולם זקוק לאהבה. 

הכותבת היא מאמנת לאהבה עצמית וזוגית, מייסדת בית הספר לאימון מרווקות לזוגיות, ולשדכנות אפקטיבית. 

מתוך גיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נלחמים להתאהב הופיע לראשונה ב-פנימה.

כדי להקל על אנשים למצוא שידוך לחברים שלהם הכנו מדריך מיוחד – "ממניעות לחתונות". כך כל אחת תוכל לקחת חלק בסיפור הזה. כי חלאס, הגיע הזמן, השנה יותר מתמיד, לרקוד בכל החתונות.

1. להפשיל שרוולים

פשוט ככה. לבחור חברה אחת ולקבל החלטה פנימית שאת מוצאת לה הצעה מעולה, ויהי מה! תתמקדי רק בה (או בו, אם את בוחרת בחבר) ואל תראי בעיניים. בכל מפגש בעבודה, בגינה, בסופר, בבריכה ובשיחה עם אחותך בטלפון תשתפי בפרויקט שלקחת על עצמך. "שומעת רגע, אולי יהיה לך רעיון… אני מחפשת מישהו ל…" ככה. אין שיחה שאת לא מעלה אותה. 

אל תסמכי על הודעה בווטסאפ, הרשת הזאת עמוסה כל כך, וקשה מאוד שזה ייגע ויעורר מישהו לחשיבה אקטיבית. בסוף אין כמו שיח פנים אל פנים. רוצה להגדיל לעשות? קבעי אצלך ערב מאצ'־אפ לכמה זוגות. אחת לחודש, אפשר כל פעם בבית אחר. רוצה להגדיל עוד יותר? יש מיזמים שנועדו בדיוק כדי לעזור לך למצוא הצעות. חפשי אותם: 'שגרירים בלב', 'מאצ'רס' ודומיהם. הם שם והם עושים עבודה מדהימה. לכי על זה.

2. לעבוד לבד זה מאוד נחמד, אבל לעבוד בשניים זה נהדר כפליים! 

ממש כמו בספורט, כשאת מקבלת על עצמך לעשות כושר מול היוטיוב עם עצמך בבית, את מחזיקה מעמד בערך חודש. אבל כשאת רוכשת מינוי לסטודיו עם נשים נוספות, או קובעת זמן קבוע להליכה עם חברה, זה עובד הרבה יותר. ככה גם בשידוכים. התחברי עם חברה או אפילו שלוש־ארבע חברות, פתחו לכן קבוצה, ותהיו על זה ביחד. החשיבה המשותפת, העידוד, היצירתיות, הדרבון ההדדי (וגם עידוד כשקשר מתפרק), כל אלו הם כלים מצוינים כדי למצוא הצעות טובות, להתחדד עליהן, וגם פשוט כדי להצליח להתמיד. התמדה היא הסוד האמיתי מאחורי כל שדכן רציני. 

3. חדר בריחה 

יש כאלה שבורחים ומתייאשים אחרי ניסיון אחד שלא צלח ומפסיקים לנסות לשדך. חשוב להבין שלפעמים דרושים 76 ניסיונות על הפנים, ורק בניסיון ה־77 מחכה לך בינגו. הניחי בצד את הרומנטיקה של שידוך מהיר וקל, הסכימי לקבל את האכזבה, ותחליטי שלא משנה מה, את ממשיכה ומתמידה. 

4. עם יד על הלב: את היית יוצאת איתו?

אל תציעי סתם. אומנם קשה לחזות איזו הצעה תתאים, אבל אם תזרקי לחברה הצעות בלי סינון, היא תתחיל להיות חשדנית ופחות תסמוך עלייך להבא, ובצדק. חשוב לה לשמור על עצמה ועל הכוחות היקרים שלה. תעבירי הצעה רק אחרי שדיברת עליה עם מכר נוסף שמכיר אותה. היי בטוחה שזה אדם נורמלי ולא הזוי או רחוק ממנה שנות אור, ואז, כשתציעי, הסיכוי שהיא תיענה בחיוב יהיה גדול פי כמה, כי את יודעת על מה את מדברת.

5. עם הסבר נלווה ובלי שיפוטיות

כשאת מציעה, תתחילי בלהסביר מה בו תפס אותך וגרם לך לחשוב שאולי זה יתאים. זה ממש עוזר להיענות להצעה. את לא יודעת מה בדיוק היא מחפשת? אל תלכי מדי על ביצים. פשוט תרימי טלפון, תשלחי לה הודעה, תבקשי שתכוון אותך, מה קריטי לה בהצעה. בלי שיפוטיות – זה רק ירחיק אותה ממך. 

6. יהיו לרצון אמרי פי

עשי עסקה עם הקב"ה: אני עושה בשבילה את המאמץ ונכנסת לזה, אז בבקשה, תשלים אותי מלמעלה. בסוף, הסייעתא דשמיא היא עיקר הסיפור. לכי עם התפילה הזו בכל פעולה, ובעזרת ה' תראי ניסים. כל עניין הזיווגים זה מאיתו לגמרי, זה מה שבורא עולם עושה מאז בריאת העולם. אנחנו רק השליחות שלו. 

7. כשהנס יגיע – ספרי לכל העולם ואשתו. זה מידבק ונותן כל כך הרבה כוח להמשיך! 

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט המדריך לשידוך החברים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני פועלת על מנוע טורבו. משנעת בגדים ואוכל, מנענעת תינוקות, מנגבת דמעות. אני כל כך טובה עם תינוקות. מנגבת מנגבת מנגבת, טיטולים, דמעות. אחים ושכנים, כולם צריכים עזרה. וגם זרים, שעברו אסונות או ניצלו בנס. 

כשאני הולכת לישון לבד בלילה, כל לילה, אני יודעת שאסור להתלונן. אז מה אם אין למי לפרוק את כל היום המבולבל, ואין חבילות עידוד מוועד השכונה. השכנה לא יודעת איך קוראים לי, אנחנו לא נפגשות בגינה מדי צהריים. אין תינוק להחזיק ולהתנחם מחומו. אין איש להישען עליו אפילו לרגע. להניח ראש ולא לשאת את כל הלבד הזה לבד. 

אני עצמאית, כל כך עצמאית. מסתדרת לבד, אפילו עם הרכב. אבל מכונת הכביסה משמיעה רעש שאני לא מצליחה לפתור, ואני כורעת מולה ובוכה. לא ככה, אבא, לא ככה אמור להיות.

מי יחבק אותי

ואשמה, כמה אשמה. כי עכשיו עושים רק מה שצריך, ולא מה שרוצים. ואני יכולה לשרוד בלי הגבר שלי, כבר חמש־עשרה שנים עושה את זה יפה מאוד. ורק בפנים כעור מאוד. בפנים אני בוערת מקנאה, כועסת על כל בטן מתעגלת. מחשבת מכמה חתונות אני יכולה להתעלם בלי להעליב. 

זה לא נעלם במלחמה. רק מעמיק. תמונות מחתונות מרגשות בבסיס נידח. בר־מצווה, הצעות נישואין. לא יהיו לי כאלה. רציתי חתונת קורונה, רק אנשים קרובים ואהובים. לא הספקתי. רציתי ארבעה ילדים לפחות, עם רווח סביר ביניהם. אני אספיק?

מקווה שחברות עוד ירקדו אצלי בחופה. שיהיו חברות. שיהיה להן כוח ברגליים. מחשבת בסתר כמה גברים יישארו אחרי המלחמה הזאת. איזו קטנונית אני, שונאת את עצמי על המחשבה הנוראית.

בכל יום שעובר אני מאבדת קצת היגיון. הבחור שאיתו יצאתי פעם, גר קרוב. אולי אשב איתו שוב לקפה. "הוא לא מתאים לך, את יודעת!" צועק לי הקול בראש, אבל אני כל כך רוצה קשר. אז אני דוחה את הלילות, את המחשבות ואת הריק.

בימים מבשלת, המון. מכינה עוגיות לחיילים, כמה חום ואמונה אני אופה בהן. ושוכחת לאכול, כי אף אחד לא מבשל לי באהבה. איזה טעם משכר יש לאוכל שהכינו לך. מזמן מזמן לא טעמתי.

שאני לא איכנע בסוף 

אומרים תאמיני. אומרים להתפלל. איך אתפלל, אבא? הייתי היום בהלוויה, אתמול בשבעה. חייל בודד, אמא קורסת. בבית החולים אני רואה אנשים שנכרתו להם איברים. כולם חזקים, מדהימים. מרימים את עצמם מעפר ומאפר, שוב ושוב, ואם צריך שוב.

ואני שלמה, איבריי במקום, אבל הלב כל כך כואב. איזו זכות יש לי לשתוק אליך? אולי נכרתה לי האמונה. אבל בלי אמונה, מה אני?

המלחמה תיגמר, אני יודעת. כולנו נקום, איכשהו אנחנו תמיד קמים. יש מושג טיפולי של צמיחה ממשבר. עם שלם קם, גם אחרי זוועות. כאלה אנחנו.

מי ייתן לי יד לקום כשכל הסערה תשכך? אף פרשן לא מעז לנחש מתי תיגמר המלחמה שלי, כמה צלקות ייוותרו, כשהייאוש מייבש אזורים ירוקים שלמים. תראה, הכותנה כבר מלבינה בשדות. זו לא פריחה, היא פשוט מתייבשת.

אני מבקשת ממך שהמלחמה שלי תסתיים בקרוב. לא צריך עוד חללים. הלב שלי זועק עכשיו להתמלא.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מלחמה לשלום הופיע לראשונה ב-פנימה.