נכנסנו לחודש תמוז. שלושת השבועות וחורבן הבית לפנינו, והם גם פה בתוכנו. שמונת החודשים האחרונים היו קשים מנשוא, ובמהלכם ראינו, חווינו וכאבנו אובדן של בני משפחה וחברים, שבר של בתים רבים כל כך, עוצמות לא מוכרות של בכי וכאב ותפיסות עולם שנופצו ברגע או בימים בודדים. כל אלו חדרו לנפש של כולנו וזרעו בה חורבן. 

אחד המרחבים שההתמודדות המורכבת הזאת חדרה אליהם הוא המרחב הזוגי, אשר נאלץ להכיל בתוכו רגשות ומחשבות לא מוכרים ובמקביל להמשיך ולהחזיק בתפקוד היומיומי השגרתי של הבית והילדים. המודעות לקשיים האלו ולקווים המנחים להתמודדות עימם יכולה לסייע לזוגות לעבד את התקופה הלא פשוטה הזאת, ולצייד אותם בכוחות ובכלים לקראת המשך המלחמה והאתגרים המתמשכים שהיא מביאה עימה. 

קולות מהשטח

הקשבה לקולות העולים מהשטח ומחדרי הטיפול מעלה שזוגות רבים חווים אתגרים דומים:

בדידות – רבים חשים מאז שמחת תורה אֵבל וכאב בעוצמות משתנות. באופן טבעי, הציפייה מבן הזוג היא להכיל את הכאב, לתמוך ולסייע בהתמודדות עימו, אך פעמים רבות ציפייה זו נוחלת אכזבה, כי בן הזוג כאוב בעצמו מאותן סיבות, ומתקשה להעניק את התמיכה והשותפות המצופה ממנו. מצב זה מתעצם בקרב גברים שחזרו הביתה לאחר תקופת מילואים ממושכת, ורבים מהם אינם מצליחים לחזור לתפקוד שגרתי בבית. 

כאב מצטבר – תחושה זו של בדידות בכאב אינה נחווית רק בהווה, ביחס למה שקורה כאן ועכשיו. זוגות רבים מעידים על מטענים שהם מחזיקים זה על זה עוד מהחודשים הקודמים, מתחילת המלחמה ואף לפניה. הם מתקשים לשחרר את הכעס והאכזבה על כך שבן הזוג לא היה שם לתת יד וכתף בימים מורכבים. גם חוויה זו נוכחת יותר בקרב זוגות שבהם בן הזוג גויס בתחילת המלחמה, ולא היה יכול, טכנית או רגשית, לשמש משענת עבור בת זוגו. 

חוסר ודאות – חודשי לחימה ארוכים מאחורינו, וככל הנראה לא מעט ימי מלחמה עוד לפנינו. מצב זה, של מלחמה קיומית על הבית, מעלה אצל רבות ורבים דאגה ופחד לגבי העתיד. רגשות אלו, הנוגעים לחיי האהובים לנו, משפיעים על התפקוד האישי והביתי, ומקשים לחוש נינוחות גם במרחב הזוגי.

סימני שאלה – הזעזוע המתמשך גרם לרבים לבחון מחדש את חייהם. זוגות רבים מדווחים על רצון של אחד מבני הזוג לבצע שינוי משמעותי בחייו, אם בתחום התעסוקה, אם במקום המגורים, אם במחויבות לדת ואם באחת השאלות הכואבות ביותר – האם לשמור על הנישואים או לבחור לפרקם. סימני שאלה אלו על החיים כמו שהכרנו אותנו מטלטלים את היציבות הזוגיות המוכרת ומטילים לתוכה התלבטויות מהותיות על החיים ועל העתיד. 

פערים באינטימיות – אחד המקומות היותר רגישים שהמלחמה נכנסה אליהם הוא האינטימיות הזוגית. גברים ונשים מספרים כי המלחמה חלחלה גם לשם ויצרה פערים בצרכים הרגשיים ובתפקוד הפיזיולוגי, אשר משפיעים גם הם על המרחב הזוגי. 

ארגז כלים

לאור התמודדויות אלו, חשוב להכיר כמה קווים מנחים שיכולים לסייע ולתת אוויר וכוחות לנו, לבן הזוג ולמרחב הזוגי המשותף:

זה לא הזמן להחלטות גדולות – חשוב לדעת שתקופות מטלטלות כמו זו שאנו חווים אינן זמן לקבל החלטות מהותיות וחשובות. כמובן, חשוב שלא לדחוק אותן לקרן הזווית של הנפש. העיסוק בהן משמעותי וחשוב, אך מומלץ שלא לקבל הכרעות עכשיו, אלא להמתין לתקופת רגיעה רגשית ונפשית ובה לבחון מחדש את תחושותינו. 

סדרי עדיפויות – הבית תמיד דורש הרבה, ובוודאי עכשיו. לכן חשוב יותר מתמיד לתעדף את המשימות המשפחתיות החשובות או הדחופות, ולשחרר עד כמה שניתן את השאר. סינון זה יאפשר מרחב גדול יותר לזוגיות ולהנאה ממנה. 

קחו עזרה – זה לא הזמן להחזיק הכול לבד. קחו עזרה בקיפול הבגדים, בשיעורי הבית של הילדים או בטיפול זוגי. כל עזרה, מקצועית או לא, תשחרר מעט את הנפש ותעניק לה עוד אוויר. 

ומשהו אחרון לסיום – בסוף יהיה טוב בעזרת ה', זה יקרה. אנחנו נצא מהצד השני של התקופה הזאת מחוזקים ואוהבים, נסתכל אחורה ונגיד לעצמנו: היה כואב ונורא, אבל גדלנו. וואו, איך גדלנו.

טיפים נוספים מחכים לך באינסטגרם שלנו-https://www.instagram.com/pnima.magazin/

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט כשהחורבן נכנס הביתה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אבל לי הייתה עסקה עם הקב"ה כבר מהרגע ששמעתי שאיתמר נרצח. אמרתי לו שאין מצב שהחיים הנפלאים שהיו לי יהפכו עכשיו לחיים סוג ב'. אני בוודאי אתרסק ואפול והכאב יהיה נורא – אבל בהמשך חייב להיות טוב. ממש טוב, לפחות כמו הטוב שהיה. לכן ממש לא הייתי מוכנה לקבל את האמירה הזו של אלעד. 

אז חשבתי קצת על המשפט הזה, והבנתי. חז"ל לא כתבו "אשתו הראשונה", הספציפית, בה"א הידיעה, אלא "ראשונה". זאת אומרת שאם ישכילו בני הזוג ליצור בקשר שלהם ראשוניות והתחדשות, כזאת שלא הייתה קודם – יוכלו גם בזוגיות שנייה למצוא קורת רוח.

וככה חזרתי לאלעד מרוצה: אל תדאג, הולך להיות לנו ממש טוב יחד. 

תמונה משפחתית מורכבת

אז נכון, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. בזוגיות ראשונה יש פשטות, ראשוניות ותנאים הרבה יותר קלים ונוחים להגיע לקורת רוח. בנישואין שניים, המורכבות האישית של בני הזוג, המורכבות של הילדים מהנישואין הראשונים והמורכבות של בני הזוג הקודמים ומשפחותיהם – יוצרים אתגר משמעותי. אבל בהחלט אפשרי – עם עבודה לא קלה – למצוא קורת רוח גם בזוגיות שנייה. ליצור משהו מדהים, עמוק ואיכותי מאוד. וכשמצליחים למרות כל זה – גם האיכות עולה בהתאם.

כבר בשבעה על איתמר (כבר אז הייתי בטוחה שאתחתן מתישהו שוב. ככה אני, שרוטה) היה לי ברור – מי שירצה להתחתן איתי, יצטרך להתחתן גם עם איתמר. הדבר הענק והמשמעותי שהיה בינינו הוא חלק בלתי נפרד ממני, ולא משהו שאני יכולה או רוצה לנעול באיזו מגירה צדדית. ובתור מאמינה גדולה בזוגיות, לא נראה לי רלוונטי לא לשתף את החבר הטוב שלי בחלק משמעותי ממני. וברוך ה', מצאתי את אלעד, אלמן גם הוא. דיקלה ואיתמר הם חלק בלתי נפרד מהבית שאנחנו בונים. חוץ מזה שהם ההורים של הילדים פה, הם קודם כול חלקים מאיתנו. חלקים שאנחנו בשום אופן לא רוצים לטשטש. 

אני זוכרת היטב, כמה שבועות לאחר הרצח של איתמר, הגעתי לגן של הבן שלי. סביב יום המשפחה היו תלויות על הקיר תמונות משפחתיות יפות של ילדי הגן. הסתכלתי על תמונה של משפחה אחת, משפחה ברוכת ילדים שאהובה עליי במיוחד, וליבי נחמץ – לי כבר לא יהיה כזה. תמונה כזאת יפה של אבא, אמא וכעשרה ילדים יפים יפים. 

אבל בשנים האלה שעברו עליי מאז, למדתי שלא תמיד המסלול שתכננו הוא המסלול שהקב"ה מתכנן לנו. ולפעמים אין ברירה אלא לפתוח את הראש לאפשרויות נוספות ולעבוד עם מה שיש, למרות שזאת ממש לא הייתה התוכנית המקורית שלנו. ואם מסכימים להשלים עם המצב הקיים, למרות שלא בחרתי בו והוא כל כך קשה, ולהיפתח לאפשרויות חדשות – יכולים להגיע למקומות נפלאים.

לפני כשנה, ברוך ה', נולד לנו הבן העשירי במשפחה. אח לארבעה שלי ולחמישה של אלעד. והנה, הרבה יותר מהר משתכננתי, אני מוצאת את עצמי מול תמונה משפחתית גדולה ויפה. נכון, התמונה הזו גם מורכבת ודורשת הרבה הרבה כוחות נפש. אבל יפה מאין כמוה. תודה לה'.

הכותבת היא יועצת זוגית שנישאה בשנית לאחר ששכלה את בעלה בפיגוע. לתגובות: mbengal10@gmail.com

מתוך גיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בונים מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה פעמים היית בטוחה שאמרת לו כשבעצם רק דמיינת שאמרת לו? כמה פעמים ביקשת משהו בצורה מדויקת והוא הביא משהו אחר כי זה נראה לו אותו דבר? כמה פעמים מה שנראה לך מאוד פשוט, נראה לו פשוט אחרת?

הבנה הדדית בזוגיות היא עניין שצריך לעמול עליו. יש לזה מחירים, אבל בדרך כלל הרווח משמעותי מספיק כדי שלא נתייאש ונמשיך לחיות יחד. 

נסי להיזכר איך הכול היה לפני שהתחתנתם. ודאי דיברתם על מה שחשוב לכם בארגוני החתונה. אך האם עצרתם ושאלתם את עצמכם מה אתם מצפים מהחיים המשותפים שלכם?

מדברים ערכים

אני פוגשת לא מעט זוגות בכל שלבי החיים. רוב בני הארבעים פלוס מסיימים את הפגישה באנחה ואמירת "איפה היית לנו לפני עשרים שנה?", כי מבאס לסחוב אי־הסכמות ופערים ערכיים במשך כל השנים האלה ולהילחם בחוסר ההבנה והציפיות. 

בחברות מסוימות מבצעים שידוכים על בסיס ערכי ולפי ניואנסים חברתיים מאוד מדויקים. בחברות אחרות מתחתנים מאהבה ומבחירה חופשית. על הרצף שביניהם נמצאים כל מיני נושאים, שחלקם מדוברים וחלקם בכלל לא. אחד הנושאים שנעלם מהשיח הזוגי בהתחלה הוא נושא הכסף. 

כסף מממן את הערכים שלנו, שאינם תמיד מדוברים בבהירות. גדלנו בבתים שונים ויש לנו ציור שונה של רעיונות. את בטוחה ששולחן חג אמור להיראות בצורה מסוימת, ואצלו בראש יש בכלל ציור אחר. שניכם אומרים את המילה "ספה", את מדמיינת משהו צבעוני ורך והוא מדמיין עור בצבע חום. במקרים רבים מתעוררים מאוחר לדון בשאלות כבדות משקל כמו איזה בית כל אחד חולם לבנות וכמה מדפים להכין בספרייה בסלון. ואז, לפעמים, נהיה ממש קשה לצלוח את האתגר.

לטפל בכסף שלנו זה בעצם לבנות את עמוד השדרה הערכי של המשפחה שלנו. וככל שנעשה זאת בשלב מוקדם יותר, כן ייטב לקשר הזוגי. מגיעים אליי גם זוגות צעירים שקיבלו מפגש לתכנון כלכלי כמתנה לאירוסין. בשלב הזה של הקשר זה בעצם מפגש עם ה"אני בעוד עשרים שנה". הנהרה הכנה על פניהם בתום הפגישה מבהירה לי שאין דרך אחרת חוץ מפתיחות, הכרה ושיח ממש בנקודת החיבור, עוד לפני שבחרנו את צבע המפיות בחתונה. 

שאלות שכדאי לשאול במהלך יישור הקו הזוגי:

1. באיזה בית גדלנו – איך התייחסו לכסף? כמה אוכל בישלו? כמה אוכל זרקו בסוף הארוחה או בסוף השבוע? מה נתנו לנו ההורים, ועל מה היינו צריכים לעמול בעצמנו?
2. מה התחושות שלי מול הבית והדרך שבה גדלתי – האם אני כועסת? מעריכה? מכבדת? רוצה לשחזר? רוצה לעשות בדיוק ההפך?
3. איזה בית אני רוצה להקים – מהם הערכים שאשמח לממן? על מה אין מצב שאוציא כסף? מי יעבוד וכמה? מתי נהיה עם הילדים? איך ובאיזה קצב נתפתח מקצועית?

רק מתוך השיח הערכי נוכל לבנות תוכנית כלכלית ערכית שתיקח אותנו קדימה בנחת. חשוב לזכור שכל תוכנית היא בסיס לשינויים, ויש לבצע את שאילת השאלות הזאת לפחות פעם בשנה כדי לוודא שאנחנו בכיוון.

חלוקת תפקידים מותאמת אישית

בכל שנה כדאי לשאול מחדש: מה התפקידים שלך ומה שלו? במה את טובה ובמה הוא? לא כולנו צריכים ליהנות או להיות טובים בהכול, ובהחלט ראוי לחלק תפקידים לפי נטייה טבעית וכישרון. אך חשוב מאוד להיות בבקרה על החלוקה במשך הזמן ולוודא שיש תחושת שוויון במטלות ושמחה בלבבות. כמו כן, קריטי להבין איך את יכולה בכל זאת לבצע את המטלות שלו והוא את שלך, כדי שהבית יתפקד גם כשלמישהו נמאס או אם קורה משהו משמעותי שלא מאפשר לאחד מכם להיות באחריות מלאה.

אחרי שמצאתם את מה שאתם טובים בו וחילקתם ביניכם את המשימות, שימו לב ששום משימה חשובה אינה נופלת בין הכיסאות. אצל זוגות רבים אחת המשימות שנדחקת לסוף הרשימה היא הטיפול בפיננסים, משום שרבים מרגישים חסרי ביטחון בתחום, בטענה שאף אחד לא לימד אותם איך לטפל בכסף שלהם. 

אם יש מטלה שאף אחד לא קיבל על עצמו, מצאו תקציב למיקור חוץ ושלמו לאשת או איש מקצוע. כן, זה ממש לגיטימי ששניכם לא אוהבים לגהץ או לא טובים בזה ועדיין רוצים חולצה מגוהצת מדי פעם. שלמו למישהו אחר שיגהץ, או קנו רק בגדים שאינם צריכים גיהוץ.

כדאי לכם לבנות שפה שבה אתם מבינים זה את זה. ישרו קו בעולם המושגים שלכם וצרו מערכת של סדרי עדיפויות שעובדת לכם. אם מה שיצרתם לא עובד, המשיכו לחפש את שיטת העבודה הנכונה. 

רק אל תזניחו

כמו בכל תחום, גם בכסף שלכם, הזנחה יוצרת מערבולות של חוסר שביעות רצון והאשמות הדדיות שלא יעשו טוב לזוגיות.

התרכזו במה שחשוב, היו בתנועה, חפשו את מי לשאול (רמז – מי שמעורר בכם השראה, שהצליח בעצמו או הצליחה בעצמה בתחום שבו אתם רוצים להצליח). גם זה תקף לכל תחום – מחינוך ילדים ועד בחירת מסלול הפנסיה.

רק אל תישארו בעמידה במקום. הפחד יתפוגג כשתהיו בתנועה. אין איפה להתחבא מתשלום חשבונות ומיציאה לעבודה, אבל יש שכר לפעולות האלה, והוא מתוק־מתוק. שקט ויציבות כלכלית מתוך תוכנית פעולה שבה שניכם פועלים היא נוסחה לקשר זוגי בריא וטוב שמאפשר צמיחה ושמחה.

הכותבת היא יועצת כלכלית ומנהלת מיזמים להשכלה פיננסית, מחברת הספר 'לא חייבת כלום לאף אחד'. 

מתוך גיליון ניסן תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שותפים לעסק? הופיע לראשונה ב-פנימה.

גם לשגרה ההזויה הזו הצלחנו להתרגל. יצרנו בבית שגרה לצד הדאגה הבלתי פוסקת לשלומו של בן זוג. קיבלנו לבד עשרות החלטות, ביצענו לראשונה פעולות שמעולם לא עשינו לבד, ונאלצנו לוותר על מפגשים ועל לא מעט הזדמנויות שחלמנו עליהן. 

גם הגברים עשו חישוב מסלול מחדש והתרגלו לשגרת לחימה וכוננות. הם היו בשטח, בסיטואציה של מלחמה, ונחשפו מקרוב למצבים מאיימים ומסוכנים שלוו בתחושות של מתח, פחד וכאב. חלקם ראו מקרוב חברים שלהם שנפגעו, ואף חוו אובדנים כואבים מאוד.

המצב החדש שהפריד בינינו פיזית, הציב אתגרים לזוגיות שלנו. ניסינו לשמור על הקשר מרחוק, לקחת אוויר מכל הפוגה ביחד, ובכל זאת, לא מעט צרכים שלנו הודחקו.

הנה אתה בבית 

כעת, כשחיילי מילואים רבים מתחילים לחזור הביתה בהדרגה, הזוגיות איתם צריכה שוב להתארגן מחדש. עברנו לא מעט בתקופה הזאת, ועכשיו כשהאהוב שוב בבית, לגיטימי מאוד להרגיש שצריך דקה כדי להתרגל אליו שוב.

מה הם צריכים? סבלנות, הקשבה, קבלה והערכה. סבלנות, כי הם יצטרכו שניתן להם את הזמן הנחוץ עבורם להתרגל מחדש לשגרה של חיי זוגיות, משפחה ועבודה. הם יצטרכו שנקבל אותם עם כל מה שהם עברו. אנחנו לא יודעות באיזה מצב רגשי הם יחזרו. יש כאלה שירצו לשתף, יש כאלה שירצו לשתף אבל זה ייקח להם זמן, ויש כאלה שיעדיפו לשתוק. הם יצטרכו מאיתנו הקשבה כדי לבטא את הרגשות שלהם. חלק ניכר מהגברים חוו כאב ומצוקה ללא אפשרות וזמן לעכל ולעבד אותם. הם ראויים לקבל מאיתנו הערכה. הם לחמו למעננו ולמען המדינה, היו מוכנים להקריב את חייהם בשבילנו, ומילים טובות ומעריכות שמגיעות מאיתנו, שוות עבורם המון.

ומה בנות הזוג צריכות? דברים דומים. הקשבה, הכרה והערכה. הקשבה למה שעבר עלינו: לרגשות, לקשיים, להתמודדויות. נרצה לקבל הכרה על מה שעשינו במהלך התקופה, וגם על מה שרצינו וויתרנו כי לא יכולנו עקב המצב. ולגיטימי לצפות גם להערכה ולהודיה על התפקוד והשמירה על הבית.

שני בני הזוג צריכים זמן לעכל את התקופה וזמן להשלים את הדברים שוויתרו עליהם עקב המצב, ומובן ששניהם זקוקים להרבה חיבוקים. המגע מייצר חיבור, חום, קרבה ואינטימיות. 

עונת מעבר

תקופת המלחמה התאפיינה בעוצמות גבוהות של כוחות ויכולות שגייסנו מתוכנו לעשייה ונתינה, וגם בעוצמות רגשיות גבוהות. ההתייחסות אל בני הזוג שהיו בשטח הייתה כאל גיבורים בעלי הילה שאופפת אותם. גם המרחק הפיזי שנכפה עלינו יצר דלק מיוחד של התרגשות והתחדשות בזוגיות.

כעת הגיבורים שלנו חוזרים לתפקידים הקודמים, שהם הרבה פחות הרואיים. וזה מזכיר קצת את ההתמודדות עם המעבר מהתאהבות, עם כל ההתרגשות והפרפרים, לאהבה יציבה ומתמשכת. ברגע שנכיר בכך שטבעי להיתקל בקשיים בתקופת המעבר הזו בין המילואים לשגרה, נוכל לגשת אליהם ולפתור אותם בנחת.

אז הנה כלי שיעזור לכם לחצות יחד לחוף המבטחים שלכם, לסגור פערים וליצור קרבה.

אצלך בעולם

זה נקרא "לעבור את הגשר", פרקטיקה לשיח ומפגש משמעותי שמאפשרת לעבור צד ולהתארח בעולם של בן הזוג. הכלי הזה מאפשר לכל אחד באמת לשמוע, להבין ולהרגיש מה עבר כל אחד כאשר היינו בנפרד. כאשר אישה עוברת את הגשר לעולמו של בעלה, היא מקשיבה לו בעיניים סקרניות, רכות ואוהבות. היא פנויה לשמוע את מה שחשוב לו לשתף, ורק כשהוא מרגיש שסיים וקיבל את ההקשבה וההבנה הנחוצות לו, הוא עובר את הגשר אליה ואל העולם שלה ומקשיב לה. זה מאפשר לנקות את עצמנו מהדעות ומהחוויות האישיות שלנו ולתת תשומת לב מלאה לבן הזוג. אפשר ורצוי לחזור על מה שנאמר באופן הנקי ביותר ולאפשר לבן הזוג לדייק את הדברים. 

בשלב הבא מומלץ לנהל שיחת תיאום ציפיות, שבה חושבים יחד מה חשוב לנו שיהיה מעכשיו, ומשתפים בחששות שלנו מהעתיד ובבקשות שיש לנו זה מזה. הדגש הוא לאו דווקא על המסקנות והתוצאות, אלא בעיקר על ההקשבה ההדדית. אפשר גם לתת מקום וללמוד ביחד אילו דברים חדשים וטובים היו לנו בתקופה המיוחדת הזאת, שהיינו רוצים לאמץ ולהגביר בתוך הקשר שלנו. 

מברכת אתכן במה שכולנו מבקשות בלב: רק שיחזרו בשלום. עם כל השאר כבר נתמודד בעזרת ה'.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט להתרגל אליך שוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

קולות מהחזית 

מי היה מאמין שאחרי 12 שנות נישואין עם חיי משפחה משותפים שמתנהלים באיזון מדויק ובאהבה, אצא לשליחות שתתלוש אותי ככה. מהבית, מהמשפחה, מהאיזון, מהמשבצות שהיו לגמרי שלי במכלול המערך המשפחתי. ואת, בלי שום כוונה או רצון, תיאלצי לנהל חיי משפחה בלי יד של אבא לילדים שלנו, ובלי חיבוק של בעל בזמנים הכל כך אלמנטריים של היומיום. 

אם בהתחלה זה היה קשה בגלל השוני מהשגרה שהיינו רגילים אליה, בשבילי זה נהיה הכי קשה דווקא ככל שזה הופך יותר לנורמה. זה הופך לנורמה שהילדים מגיעים לבית הספר בהסעה, ולא אחרי שהם שומעים מוזיקה כיפית ומדברים על דברים מעניינים עם אבא באוטו חצי שעה. ובמקום זאת, באותו זמן, מישהו שקוראים לו אבא נמצא רחוק רחוק על מדים בשטח. זה הופך לנורמה שבליל שבת אני מתפלל בשטח עם פנס ראש באור מבצעי, והילדים נשארים בבית, כי בלי אבא הם לא מוכנים ללכת לבית הכנסת. זה הופך לנורמה שאני שולח להם נשיקות לילה טוב מרחוק, והם מקרבים את הלחי הקטנה לטלפון לקבל את הנשיקה… זה הופך לנורמה שהארוחות הן מנות קרב עם החבר'ה ולא אוכל של בית – האוכל המפנק שלך שיש בו טעם של אהבה, ולא של כוננות. ששיחה איתך זה לשמוע את הקול הנעים שלך ממרחק עשרות קילומטרים, עם רגש של געגוע ונוף של כוכבים וטנקים, ולא על הספה עם כוס קפה וביחד.

מההתחלה זה היה לא פשוט. אבל כשזה נהיה נורמה, זה פשוט לא מתקבל. 

שתהא השלהבת עולה

ובתוך כל הקושי, חשבתי על זה שאולי הניצחון שלנו הוא כשאת אומרת לי את האמת. שהילדים מתגעגעים וגם את. שהיום יום קשה ולפעמים בלתי נסבל.

אבל אז את מתעשתת, ומודיעה לי בגבורה שאני לא מבין מאיפה היא מגיעה: "תישאר שם ככל שעם ישראל יצטרך". או כותבת לי שעכשיו יש משהו גדול יותר, שבשבילו את מוכנה לשאת את כל העול הפיזי והנפשי המטורף על הכתפיים שלך. ואז אני בבת אחת מתמלא בתחושת שליחות אדירה וקדוֹשה, ומבין שהנר שלנו לא עומעם, אלא התחבר לשלהבת הקודש של עם קדוש. הבית שלנו מקבל עוצמת שייכות והשפעה אדירה, לגרש את החושך בעולם על ידי השלהבת הבוערת של הקדושה של המשפחה שלנו. 

הגבורה האדירה שלך גורמת לי להבין שגם אם ייקח זמן לבנות מחדש את התא המשפחתי שלנו, האהבה שלנו רק תפרח ותשגשג, והמשפחה שלנו רק תתחזק. הנר שלנו יהיה עוצמתי כמו שלהבת גדולה שאף אחד לא יכול עליה.

רציתי לומר לך שכל העוצמה שלי כאן, היא בזכותך.

קולות מהעורף 

אנחנו יושבים בממ"ד, מסביבנו פיצוצים מטורפים, ואני מחזיקה את היד של הקטנה שלי שמפחדת. לידי יושב האיש שלי, מחזיק על הידיים עוד ילד מבוהל, מרגיע אותו. "מזל שלא גייסו אותו", אני חושבת בלב, קצת במבוכה אבל עם הקלה ניכרת. "כנראה ה' ידע שזה יותר מדי בשבילי להתמודד עם כל הטירוף הזה של האזעקות וגם עם בעל מגויס…" 

הרגעים הללו היו בשמחת תורה, שבבת אחת הפכה למלחמת יום כיפור. כל האחים והגיסים שלי יצאו בזה אחר זה מבית הכנסת, החליפו חולצת שבת במדים ונסעו. ואז יצאנו מהממ"ד, האיש שלי הדליק את הטלפון. הוא לא היה צריך להגיד לי שום דבר, כי את המבט הזה ראיתי בחג כבר מספיק פעמים. "אתה נוסע?" שאלתי אותו, הקול שלי רעד.

"כן".

איור: הודיה בן חמו

השבוע הראשון היה בכי אחד ארוך. ההלם, הזוועות, הרוע שנחשפנו אליו אם רצינו ואם לא, האזעקות הבלתי נגמרות, וההרגשה הזאת, שאין אדמה ואין ביטחון ואין אוויר.

ככל שעברו השבועות, הכול הלך ושקע פנימה. המוח הבין שאני חייבת לתפקד. הידיים בישלו, אספו אליהן ילדים מבוהלים, קיפלו אוריגמי, חפפו ראשים, הלבישו בפיג'מות. הלב, קפוא והמום, הפשיר רק בלילה. בדמעות, בדאגות לאיש שכמעט ולא מתקשר, בתמונות רעות, קשות, שרצות מול העיניים כשהן מנסות להיעצם.

בוא נדבר אמת 

"אל תספרו לו שקשה לכן", כתבו ואמרו כל מיני נשים ברשת ובמציאות. "גם ככה המציאות הזאת מורכבת, והוא בשטח, לוחם, מתמודד עם קשיים משלו. את צריכה לחזק אותו!!!" 

אז בהתחלה לא סיפרתי. בלעתי את הדמעות, חזק. דיברתי קצר וחיצוני. איזה מתוקים הילדים. איך הם בוגרים כשצריך לרוץ לממ"ד. הכול בסדר, אל תדאג. הכול בסדר. 

אבל אז הגיע גם המרחק. לא הפיזי, אלא הנפשי. הרגשתי שככל שאני לא מספרת, אני מוסיפה על המרחק הפיזי גם פער של רגשות וחוסר שיתוף. והרגשתי שזה לא נכון. בשיחה הבאה שלנו שיתפתי אותו באמת. כמה קשה לי לבד, איך אנחנו מתגעגעים, אילו לילות נוראים מגיעים בסוף כל יום. "גם אני כל כך מתגעגע", הוא אמר לי, ופתאום הקול שלו קצת נסדק. "אני מצטער שכל כך קשה לך, אבל אין לך מושג כמה עושה לי טוב שאת משתפת באמת". אז עשינו הסכם: משתפים באמת. אני סיפרתי על הקטנה שבוכה מתוך שינה "אבא, אבא", ועל הריקודים המצחיקים שהיא ממציאה בבוקר. הוא סיפר לי שהם לחמו כל הלילה (ואז עצר: "אני לא יכול לפרט בטלפון"). אני סיפרתי על הגשם שיורד כאן בלי הפסקה, ושבכל פעם שיורד גשם אני חושבת עליו, שנמצא בשטח. הוא סיפר לי שהוא בסדר. באמת בסדר. ואז הזכרתי לו את ההסכם, והוא הודה שהוא לגמרי ספוג, וקר לו מאוד.

אני סיפרתי לו שאחרי כל כך הרבה שבתות בלעדיו, בסעודה שלישית פתאום התגעגעתי נורא, והוא אמר לי: "גם אני", והייתה בזה מין נחמה מוזרה, שאפילו שכבר כל כך הרבה זמן אנחנו כל כך רחוקים, אנחנו עדיין מרגישים אחד את השנייה קרוב.

יהודה פנסטרהיים הוא רב, מחנך ומוזיקאי. שירה (סטופל) פנסטרהיים היא סופרת, מנחת שיח נשי פנימי ושחקנית ('אם הדרך', 'לחזור הביתה', 'מגויסת'), מופיעה ומרצה לנשים ובנות בארץ ובעולם. לתגובות והזמנת מופע: shirastopel@walla.co.il

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הצד שלו, הצד שלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפיוזים מתחילים להישרף לך. את ניגשת לסלון עם הגבינה שמצאת ונועצת בו מבט מצמית. הוא קולט שהוא עשה טעות, רק לא סגור מה בדיוק היה לא בסדר הפעם. הוא מכין את עצמו למתקפה. 

עכשיו, סטופ. מכירה את הסיפורים האלו, שבהם את יכולה לבחור עכשיו לאיזה כיוון הסיפור יתגלגל? בואי נבחר אופציה ראשונה, כזו שהיא ממש לא מוצלחת: תוך כדי המבט המפחיד שאת נועצת בו, את מתחילה להטיח בו כמה הוא חסר אחריות, כמה הוא לא מתחשב, כמה הוא לא אכפתי כלפייך ומזלזל ברצונות שלך. 

מה משותף לכל אלו? כל ה"מחמאות" האלו שאת זורקת עליו, הן סוג של אבחון על מי שהוא, על האדם שהוא, על הבעל שהוא, ובעיקר על האישיות והזהות שלו. 

ואין, פשוט אין דבר יותר מוריד ומעליב, מתגית שלילית ששמים עליך כאדם. המקרים הכי קשים שאני פוגשת בטיפול הם של אנשים שסוחבים איתם תגיות כאלו על האישיות שלהם. כמו נער שמאמין על עצמו שהוא באמת דפוק ומגיע עד למקומות של פגיעה עצמית ואובדנות מרוב האמונה שמשהו ממש לא בסדר בו, שמשהו באישיות שלו מקולקל מהיסוד. 

זה מה שביקורת בסגנון "אבחון אישיות" גורמת לצד שמולנו להרגיש. ואם זו ההרגשה שאני נותנת לו – שהוא עצמו פגום מהיסוד – המחשבה היחידה שהוא יתחיל להסתובב איתה היא שלא משנה מה הוא יעשה, התוצאה ממילא לא תהיה טובה. 

אבחון נוקב

גם לי וגם לך ברור שהמטרה שלך לא הייתה לסובב לו את הסכין של הביקורת בלב. בסך הכול רצית לקבל בפעם הבאה את המצרכים שביקשת. בואי ננסה רגע לבחור סיומת אחרת לאירוע, כזו שתשיג את מה שבאמת חשוב לך. 

נחזור אחורה בזמן כמה דקות טובות, ונבחר באופציה השנייה, זו שתעזור לסיטואציה הזו להיות פחות פוגענית, ועם זאת הרבה יותר אפקטיבית. 

דמייני את עצמך שוב מולו, עם המבט המצמית הזה שמכניס אותו לכוננות ספיגה, רק שהפעם, במקום להתחיל לזרוק עליו אבחון אישיות לא מחמיא במיוחד, תנסי להתמקד במשהו אחר. לא באישיות שלו, אלא בפעולה שהוא עשה. ואם לדייק, בפעולה שאת מבקשת ממנו לעשות בפעם הבאה. 

נכון, להיתקע באמצע מתכון שהתכוננת אליו רבות והכנת בשבילו רשימת קניות מדוקדקת זה מבאס ביותר, אבל זה מה יש כרגע, ומה שחשוב לך זה להשיג תוצאה שונה לפעם הבאה. אז במקום לבוא ולדבר על האישיות שלו וכמה שהוא לא יוצלח, בואי תדברי על הפעולות שאת רוצה שהוא יעשה בפעם הבאה. 

למשל – "בפעם הבאה שאתה לא סגור במאה אחוז אם זה המוצר שביקשתי, אני מבקשת שתוודא איתי ותשלח לי תמונה לפני שאתה מגיע לקופה". 

או בסיטואציה אחרת – במקרה שהוא חזר באיחור מהעבודה ולא עדכן אותך – במקום לתת לו שוב אבחון מקיף על מי שהוא, כמו חסר אחריות, או תמיד לא אכפת לך ממני, או אתה אגואיסט, בואי נלך לאפשרות הטובה יותר: "בפעם הבאה שאתה שם לב שאתה מגיע באיחור, אל תניח שאני מבינה שאתה מתעכב ושמן הסתם אני מסתדרת. שלח לי הודעה, תעדכן". 

וכן, אפשר להוסיף כאן שלל רגשות כמו: נפגעתי, לא נעים לי, דאגתי לך – הכול לגיטימי ומותר לשחרר קיטור. רק בואי לא נדבר על האישיות שלו, אלא על העובדות. אפשר ורצוי לדבר על הרגשות שלי, ומיד אחר כך לעבור לפעולות שאני מבקשת שהוא יעשה בפעם הבאה. 

שפרו מעשיכם 

ביקורת היא לגיטימית, אבל בשביל שהיא לא תהרוס, ובמיוחד אם אני רוצה שהיא תהיה יעילה – כדאי לציין איזו פעולה אני מבקשת לפעם הבאה, ולהשאיר את הביקורת ברובד של המעשים. 

למה? כי את האישיות שלנו קשה מאוד לשנות, אבל את המעשים, לעומת זאת, אפשר לשנות יחסית בקלות. 

כך אנחנו לומדים גם מהווידוי שנגיד ביום כיפור. הוא לא עוסק במאפייני האישיות שלנו. לא נאמר "אני גזלנית" או "אני שקרנית". דווקא במעמד שבו אנחנו מטיחים בעצמנו את הביקורת הכי נוקבת שיש, אנחנו מתמקדים בפעולות שעשינו, ושאותן בכוחנו לשנות. 

מתוך גיליון תשרי תשפ"ד

לעוד מדורים וכתבות במיוחד עבורך הצרטפי עוד היום למגזין פנימה בלחיצה כאן

הפוסט התוצאה הרצויה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אלו בדיוק השילובים בזוגיות שעושים אותה לשלמה. בתחילת הקשר שלנו הייתי מסתכלת על הפערים בינינו וחושבת לעצמי, איך נדביק את כל השוני הזה? איך מגשרים על כל הפערים בהשקפת העולם? אבל משהו בלב אמר לי: יהיה בסדר.

אין ספק שעד היום יש דברים שאנחנו רואים בצורה שונה, אבל תמיד מחפשים איך אנחנו מקבלים את הדעה של האחר, לא ננעלים ומתבצרים בדעותינו, כי וואלה, לא תמיד אנחנו צודקים! גם לבן הזוג שלנו יש מה לתרום בנושא.

אז לכבוד 18 שנים לזוגיות שלנו, אני חולקת איתכן את עשרת הדיברות שלי לזוגיות מיטיבה:

♥ לחשוב כל הזמן איך אתם עושים אחד את השני מלך ומלכה. אם כל אחד יחשוב איך להיטיב עם השני, תחיו בגן עדן.

♥ לא לעשות רשימת מכולת של מה אני עשיתי לעומתך. הרשימות האלה, גם אם הן נעשות רק במחשבה, הורסות כל חלקה טובה. תהיו בטוחים שגם הצד השני עושה המון, רק שאתם לא רואים את זה, כי לראות את עצמנו הכי טבעי וקל לנו.

♥ לשמור על קשרים טובים עם החם והחמות. אל תשכחו שאלה ההורים שגידלו את בן הזוג וטיפלו בו, ואתם לא רוצים להיות אלה שגורמים למחלוקת ביניהם, זה אף פעם לא נגמר טוב. תורידו ראש ותבלעו את הכבוד. זה אימון טוב לחיים בלי קשר אליהם.

♥ לא לריב ליד הילדים! אם הייתם נכנסים ללב שלהם באותו הרגע וחווים את הצער והכאב שלהם, הייתם מבינים עד כמה אתם לא רוצים שהם יחוו את זה. זה שורט אותם לכל החיים. אז כן, שליטה ובגרות נדרשות כאן, לצאת מהבית לסיבוב או להיכנס לחדר ולנעול את הדלת.

♥ לזכור להגיד דברים טובים זה לזה. להשאיר פתקים קטנים עם הערכה למשהו שבן הזוג עשה, זה בונה כלי ורצון לעשות עוד.

♥ אפשר ורצוי "להרים" זה לזה ליד הילדים. זה יוצר אצלם בנפש הערכה כלפי ההורה.

♥ לדעת לבקש מה שרוצים. אצלנו אנחנו אומרים: את רוצה שאכין לך קפה? תגידי! אל תצפו שהצד השני ינחש מה אתם רוצים. גם לא אחרי 18 שנה.

♥ לברוח מדי פעם ללילה. יש הורים, יש בייביסיטריות, לא משנה איך תמצאו את הפתרון שעובד לכם – צאו ללילה אחת לכמה זמן. כל כך חשוב לשמור על גחלת האהבה כמו שהייתה פעם.

♥ לזכור שוויכוחים הם חלק מהחיים, אבל אופציית הפירוק היא בכלל לא אופציה! בעולם שבו הכול אינסטנט ובר־תחלופה מהר, את הבית אל תשברו. כל הבחוץ מתעתע. הטוב האמיתי נמצא ברגע הזה שאמרתם "כן, אני רוצה להתחתן איתך".

♥ ללמוד יחד! אתם החברותא הכי מיוחדת ושוות השקעה שיש. תמצאו את הזמן שהוא מעל הזמן שבו אתם לומדים יחד. אפשר גם ללכת לשיעור, העיקר שתזינו את הביחד הרוחני שלכם. זה נותן כל כך הרבה כוחות בבורות הקטנים של החיים.

♥ והכי חשוב, תהיו עזר זה לזה. תתמכו, תאהבו, תכילו. ה' חיבר ביניכם, וכל מה שהוא רוצה זה שיהיה לכם טוב. שתשמחו זה בזה ובקן המשפחתי שבחרתם להקים.

ולי נישאר לשנן, להזכיר וליישם גם בבית שלי.

מתוך גיליון אב תשפ"ג. לעוד טורים וכתבות מרתקות הצטרפי למגזין פנימה

קרדיט צילום: ערוץ 14

הפוסט הפכים משלימים: עשרת הדיברות לאהבה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

• את עומדת בגבך אל השיש במטבח, נשענת עליו, אולי יחזיר לך קצת יציבות. אצבעותייך מעסות את רקותייך. בערב, כשהוא חוזר, את אומרת לו שאת סולחת. אבל משום מה הוא עדיין מרוחק, ימים שלמים אחר כך.

• את מג'נגלת בין מטלות הבית, מקיפול הכביסה הצבעונית דרך שטיפת הרצפה ועכשיו מול הכיור… רואה בקרקעית שלו את הספל האדום שלך, כבר כל כך רוצה לשבת לקפה. את מבקשת שיעזור לך, כי את מוכרחה לעצור ולנוח, והוא לא נענה לבקשתך.

• שעת לילה מאוחרת, את מרוחה על הספה עם ספר ביד, רק רוצה זמן עם עצמך. הבן המתבגר נכנס ומבקש שתכיני לו טוסט. את עונה לו "בשמחה" וקמה להכין. אבל כשאת מגישה לו, הוא בכלל לא נראה שמח מהעניין.

בשתי שפות 

למה זה קורה? איך זה שאנחנו חוות משהו אחד ברובד של הדיבור, ומשהו אחר בהרגשה? 

אנחנו כל כך מצפות מעצמנו לפעול נכון, לתקשר נכון עם בן הזוג, עם הילדים, עד שפעמים רבות אנו ממהרות לתקשר החוצה, לפני שתקשרנו פנימה עם עצמנו. אז תבדקי עם עצמך:

• האם את באמת כבר סולחת? או שזה מה שאת מצפה מעצמך שכבר יקרה, ולכן מיהרת להגיד את זה? אולי סליחה היא ערך חשוב בעינייך, ואת לא נותנת לעצמך להשתהות בכאב, לכבד את הרגשות שלך, לעבור את כל השלבים עד לתחושת הסליחה הזו?

• האם את מרגישה ראויה לעצור לנוח ושמישהו אחר ייקח את המושכות? או שעמוק בפנים את מצפה מעצמך להמשיך לעבוד? אולי את חשה בעלת ערך רק כשאת חולשת על הכול בעצמך, ולכן לא מצליחה לשחרר? אולי קשה לך להרפות, כי דברים צריכים להיעשות בדיוק כפי שאת עושה אותם?

• האם באמת רצית להכין את הטוסט הזה? או שיש לך ציור בראש שזה מה שאמא טובה אמורה לעשות?

ללא מילים 

ומה קורה בינתיים בצד השני? אנחנו יכולות ללמוד הרבה על איך נכון לפנות אל בן הזוג או אל הילדים, באיזו התנסחות ובאיזה טון, אבל אם אנחנו לא בשפה של אהבה עם עצמנו, עוד לפני שאנחנו פונות אליו, רטוריקה לא תעזור.

אם בפנים את לא סולחת לגמרי, זה הדיבור שיעבור אל בעלך. למרות שהוא ללא מילים. על אף המילים המפורשות האומרות שסלחת. ואת לא תביני מדוע הוא מרוחק, הרי אמרת…

ואם את מבקשת עזרה, אבל בו־זמנית את לא מצליחה לשחרר ולהסכים לקבל בצורה אמיתית, אין לו שם חריץ להיכנס ולהושיט לך יד. את תופסת את כל המרחב.

בינתיים, עד שתבני את הגשר בין הלב שלך החוצה, מה אפשר לתקשר עם הצד השני בשלב הביניים הזה, כשעדיין לא עשית את השינוי הפנימי?

במקום להגיד "אני סולחת לך", תוכלי לומר: "אני רוצה לסלוח אבל צריכה עוד זמן". במקום "אני צריכה עזרה", אמרי: "אני רוצה לעצור ולא מצליחה". ובמקום "אכין לך בשמחה" – "אני זקוקה כרגע לזמן לעצמי. תוכל להסתדר בלעדיי?" 

לא תאמיני איך הדיבור הכן שמחובר באמת להיכן שהלב שלך מונח כרגע, יוכל לחולל פלאים על מי שמולך. 

לארגז כלים לתקשורת נכונה והמשך הטור הצטרפו למגזין פנימה לחצי כאן

מתוך גיליון אב תשפ"ג.

הפוסט תקשורת נכונה: מה את אומרת? הופיע לראשונה ב-פנימה.

מתוך השבר והכאב, ועל אף האתגרים הנלווים לנישואין שניים, הן ביקשו לחיות חיים מלאים ושמחים, תוך עבודה מתמדת ומדויקת של איחוי קצוות, איחוד לבבות, ולעיתים גם בניית בית משותף לילדים שמקורם בבתים שאינם עוד. נישואים אלו רצופים, על אחת כמה וכמה, תקווה עדינה עד מאוד.

פותחת מחסומים

הודיה זייני־בסטקר (38), אם לנער בן 18, יודעת מהו טעמם המר של נישואין שכשלו. את מסע חייה המורכב היא החליטה למנף לתיקון חברתי, ולאורך השנים כתבה בצורה כנה וכובשת בפייסבוק. היא תרמה להנכחת סוגיית הגרושים והגרושות במרחב הציבורי, והציפה את הבעייתיות ביחסה של החברה הדתית־לאומית כלפיהם.

זייני־בסטקר היא אישה חזקה שצמחה מתוך משבר, ולמרות שנים רבות רצופות קשיים לא ויתרה על החלום להקים בית שני. 14 שנים חלפו מאז גירושיה ועד שעמדה שוב תחת החופה, במעמד שלא הותיר עין יבשה.

"התחתנתי בגיל 19 וחצי, כשהייתי בשירות הלאומי", היא מספרת, "והיה בנישואין משהו בוסרי שלא הצליח להבשיל. בגיל 22 נפרדנו, תוך כדי שהייתי סטודנטית ואם לתינוק קטן. נאלצתי לצאת לעבוד בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס אותנו, לעיתים 12 שעות ביום, והחיים הפכו למאתגרים מאוד".

היו לך עוגנים ועזרה מבחוץ?

"הוריי עזרו לי מאוד, אבל גרתי ביישוב קטן, והסביבה לא ידעה להכיל את הסיטואציה. לפני 15 שנה התופעה הייתה פחות מצויה והרגשתי לא רצויה בשום מעגל קהילתי־חברתי בגלל שאני גרושה. אנשים הפנו עורף ולא ידעו להכיל. כשרציתי לעבור ליישוב אחר הבנתי שגם שם לא רוצים גרושות, ועברתי לעיר".

באופן מפתיע, מה שחיזק את זייני־בסטקר היו דווקא הרשתות החברתיות. בפייסבוק היא מצאה לדבריה "במה מרפאת" ומרחב מכיל: "מאז שאני חברה בפייסבוק התרחבה לי הפרספקטיבה, וזכיתי להעלות למודעות מתוך השיתוף הכן והאותנטי תופעות שהיו פחות נוכחות במרחב. כמות השיתופים והתגובות הגיעה לממדים אדירים, לא האמנתי.

"הבנתי שהעולם צמא לתיקון, ושהשיקוף שלי רק הדהד תופעה שלא זכתה למקום ראוי בשיח. קיבלתי המון אהדה, נפקחו לי העיניים, גיליתי טווח רחב של תרבויות, מוצאים ודרכי חשיבה, וגיליתי שאני חזקה יותר משחשבתי".

איזו תקווה את יכולה לתת לנשים שרוצות לבנות בית שני?

"כבר שנתיים שאני במקום טוב ומאושר, ועדיין בוחרת להישאר בחלק מהקבוצות של גרושים, כדי להראות שזה אפשרי. אלה שעדיין באמצע המסע ואיבדו אמון רואים שאפשר למצוא זוגיות טובה בלי להתפשר. עם ישראל עומד על אדני המשפחה, והבסיס למשפחה בריאה הוא זוגיות שמחה שהיא השורש, מקור החוסן והכוח. אני מאחלת לכל מי שעדיין לא זכה שיזכה לחוויה מתקנת".

גם כעת, בעודה נשואה באושר, לא שוכחת זייני־בסטקר שהחיים הם עבודה. "אלירן ואני מבינים שכל אחד מהצדדים מגיע עם ההרגלים שלו, ואנחנו משתדלים לכבד את השוני ולתמוך זה בזה ללא שיפוטיות. אנחנו מקדישים זמן משמעותי לבניית הזוגיות וביסוסה, ולא מאיצים תהליכים".

ביניים: כקריעת האוקיינוס

הדסה וקנין־עמר (33) תושבת בנימין, היא אם לחמישה, מעלה תכנים ברשתות החברתיות, מנחה ומרצה. לפני עשר שנים שכלה את בעלה אלירן בתאונת עבודה עקב רשלנות באתר בנייה, ונשארה אלמנה בת 23 עם ארבעה ילדים. לאחר שנה נישאה לאושר, בעלה עד היום, גרוש ואב לארבעה מנישואיו הראשונים. וקנין־עמר משתפת אותי בכנות ברגעי השבר והבנייה של ביתה השני, ומדגישה את חשיבותו של הליווי המקצועי.

"גדלתי באלון מורה במשפחה של 14 אחים", היא פותחת, "בגיל 17 התחתנתי לראשונה, היינו נשואים באהבה שש שנים וארבעה חודשים עד שאלירן נהרג.

"שנת האבל הראשונה הוסיפה לי מאה שנים לחיים וכיום אני בת 133", היא אומרת בקריצה. "הכאב לא עזב אותי לרגע, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. הרגשות התקהו ואיבדתי את היכולת להרגיש, שמחה ועצב כאחד. הרגשתי שלקחו לי חתיכה מהלב, שחסרים לי איברים, ואף אחד לא יודע מה באמת קורה מבפנים, פשוט כי לא רואים".

חשבת שתתחתני שוב?

"כשהתאלמנתי הבנתי בשכל שלא אישאר לבד, אבל בלב חשבתי שלא הגיוני שאתחתן שוב. ביקשתי מהקב"ה שיפתח לי את הלב, ואם הוא הביא אותי למצב הזה, אז שיסדר את העניינים. לא רציתי לצאת לדייטים, וביקשתי מה' שאם יש מישהו שנועד לי, שישלח אותו עד אליי, בלי מאמץ".

וה' נענה לתפילותייך?

"טסתי לאומן, עמדתי מול הציון של רבי נחמן ואמרתי לבורא עולם: אם אתה משאיר אותי אלמנה – תן לי כוח להישאר אלמנה. אבל אם אני צריכה להתחתן – בבקשה תשלח אותו עד אליי. כשהמטוס נחת, עוד לפני שירדתי ממנו, קיבלתי הודעה מחברה שכתבה: אני רוצה להכיר לך את אושר, מאמינה שהוא יסב לך המון אושר. התברר בדיעבד שכמה אנשים חשבו עליו בשבילי".

כבר בפגישה השלישית הבינו השניים שהכיוון הוא להיות יחד. עוד בתוך שנת האבל הם התארסו, ולאחריה נישאו.

אילו אתגרים יש בבית שני לעומת הראשון?

"אם זיווג ראשון הוא כקריעת ים סוף, אז זיווג שני הוא כקריעת האוקיינוס. הקרע הראשון נמצא ונוכח כל הזמן, גם אם הזוגיות טובה. בנישואין שניים כל אחד מבני הזוג מביא משבר, געגוע, כאב, ונדרשת עבודה יומיומית כדי לייצב את החיים ולהעלות אותם על תדר נכון ומדויק.

"בנוסף, כשזוג מתחתן לראשונה הם גדלים יחד לתוך חיי הנישואין ולאט לאט מצרפים ילדים והזוגיות גדלה איתם. אנחנו התחתנו כשלכל אחד מאיתנו כבר היו ארבעה ילדים. היה קשה להיפגש ולתחזק את הזוגיות".

"אחוזים גבוהים מאוד מהנישואין השניים לא שורדים, בגלל המורכבות המשפחתית. בית שני מאתגר פי כמה וכמה מבית ראשון, ולכן אל תהיו גיבורים גדולים – לכו לייעוץ צמוד, זו לא בושה. כדי להצליח במשימה צריך המון יצירתיות".

בימים שבהם אנו זוכרים את חורבן בית המקדש, את מרגישה שקל לך יותר להזדהות עם הכאב הלאומי על רקע כאבך הפרטי?

"כשהפכתי לאלמנה הרגשתי את הכאב על שחרב לי הבית, אז הבנתי יותר מה זה אומר שלקב"ה אין בית. כל כך הרבה שנים עברו מאז החורבן, והקב"ה מנהל את העולם ומחיה אותנו. זה נותן לי כוח לחיות, לגדול, ליפול ולקום. הקב"ה הוא המודל שלי.

בלי לרצות לרַצות

בימים אלו עולה ברחבי הארץ ההצגה 'פעם שלישית גדילה' מאת היוצרת, השחקנית והזמרת גתית לביא־גבאי, שחוותה על בשרה את חורבן ביתה הראשון והשני, ונשואה כעת באושר בשלישית.

ההצגה, שזוכה לתגובות נלהבות, נולדה לפני כשנה, והספיקה מאז להתארח בין היתר בתיאטרון החאן בירושלים ובמועדון הגולה בפתח תקווה, ועתידה לעלות הקיץ בירושלים ובאריאל. ההצגה מבוססת על סיפוריהן של נשים גרושות בחברה הדתית ותובנות ממסע חייהן, ומביאה אל השיח נושאים רגישים שכמעט אינם מדוברים. ההיכרות של הגיבורה עם עצמה, עם חולשותיה ועם כוחותיה נעה בין מערכות היחסים הזוגיים שהיא בוחרת בכל פעם ממקום לא מודע או קורבני.

היוצרת, לביא־גבאי (45), היא תושבת בית אל, אם לשני בנים מנישואיה הראשונים ולארבעת ילדיו של בעלה כיום, דוד גבאי, החיים יחד איתם במשמורת משותפת.

יש שיגידו שאת אמיצה. מאיפה הכוחות להעלות על הבמה נושא רגיש כמו גירושין?

"התגרשתי פעמיים, והרגשתי שאני רוצה להביא את החוויות והתובנות מאירועי חיי ומסיפוריהן של עוד נשים כדי לתת כוחות ושמחה, תקווה ואופטימיות, אמונה שאפשר לצמוח ממשברי גירושין. כמו כן רציתי להציע דרכים למניעה, כדי שנשים לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי", היא אומרת בכנות.

מסע חייה של לביא־גבאי רצוף קשיים שלצידם לימוד וגדילה, כשמה של ההצגה. "השקעתי המון מאמץ כדי להגיע לזוגיות השנייה שלי. בהתחלה הייתי צריכה להבין מה קרה ולמה, ולכן סירבתי לצאת לפגישות. כשכבר רציתי עברתי תקופה של סדנאות מודעות, שדכניות, מפגשים, טיפולי גוף־נפש. יצאתי להמון דייטים והיו ציפיות, אכזבות ומפחי נפש".

היא מעידה על עצמה שניצלה את הזמנים בהם היו ילדיה עם אביהם כדי לבנות מחדש את האמון בעצמה וביכולת לנהל מערכת זוגית שמחה. "לקראת בניית הבית השלישי היה בי כבר רצון אחר, יותר מחובר לצרכים, יותר בוגר, אמיתי ופנימי מהרצון הקודם, שאני קוראת לו 'התאהבתי בלהתחתן', כלומר לעשות מה שמקובל או לברוח מבדידות או מסטטוס".

אחד המוטיבים המרכזיים בהצגה נסוב סביב תופעת הביטול העצמי של אחד מבני הזוג בתוך המערכת הזוגית. "לזוגיות צריך שניים, ואם אחד מבני הזוג מבטל את עצמו זה פוגע בקשר", היא אומרת, ופורטת כיצד דפוסים של ריצוי וביטול עצמי בתוך קשר מחריבים את הבית כולו. לביא־גבאי גם מדגישה את החשיבות שבפנייה לטיפול לפני שמגיעים למצבי קצה: "זוגות צריכים להבין שטיפול זו זכות, הזדמנות להתפתחות ואפילו חובה. כל אחד צריך להבין ולהכיר את עצמו ואת הכוחות שלו". את תהליך היצירה של ההצגה הרגישה ליוותה הבימאית אפרת קוזין, שהעניקה מעטפת מקצועית ורגשית לתהליך המורכב.

אילו קשיים ליוו את תהליך הכתיבה, הבימוי וההפקה של ההצגה?

"כתיבת ההצגה דרשה התמסרות טוטאלית. לא היה לי פשוט להיזכר בחוויות קשות ולכתוב עליהן, ונדרשתי בכל פעם לבחור במה לגעת ובמה לא. נוסף על כך הייתי צריכה כמובן לחשוב גם על הילדים, לא לחשוף אותם. גם בתור זוג התלבטנו רבות על החשיפה והפרסום".

התוצר הסופי מצליח לשמור על עמימות בקשר לזהות הנוגעים בדבר, אך עם זאת לגעת בלב הדברים, במסע המטלטל של אישה המחפשת אהבה, אך קודם כול את עצמה. התגובות אוהדות במיוחד, ונשים מכל הקשת מוצאות את עצמן בין הסצנות והמונולוגים.

אימהות רבות אף מגיעות יחד עם בנותיהן הרווקות או המתבגרות. "אני מרגישה שיש דברים בהצגה שמתכתבים עם ההצגה של נועה אריאל ז"ל, למרות שהנושא הוא לא העניין של סממנים לאלימות, אלא דפוס הריצוי והאילמות של הגיבורה", אומרת לביא־גבאי. "כבר אמרו לי שחשוב להביא את ההצגה לבנות אולפנות, מדרשות ושירות לאומי, כדי שיהיו מודעות לנושא עוד לפני שהן נכנסות לקשר".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט בית שני: על חורבן ביתם הראשון ובניין הבית השני הופיע לראשונה ב-פנימה.

צעד אל הפחד

"בתפיסה ובהבנה שלי לכולם יש אפשרות להתחתן. אני רואה לא מעט בנות שעושות הכל וכבר הופכות להיות סגולות בעצמן מרוב הסגולות שהן עשו, ובכל זאת אני חושבת שבאמצעות עבודה ותהליך כולם יכולים להגיע לנישואין. הייתה פעם אחת ויחידה בכל שנותיי בקליניקה שהגיעה אליי מישהי וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שהיא תתחתן. אחרי עבודה מדהימה שלה היא נישאה, ואז הבנתי שאין דבר כזה מישהי שלא יכולה להתחתן", פותחת מיכל ופורשת את משנתה.

היא משתפת בהתרגשות שלה, בכל פגישה מחדש, עם גילוי האתגר ופתירת נקודות חסימה יחד עם האדם שמולה, אבל חשוב לה להוסיף נקודה משמעותית שמלווה אותה בתור עובדת ה' בכל תחום ובייחוד בתחום הנסתר של זיווגים: "מעבר לרצון שלנו ולעשייה המתמדת צריך לזכור שיש רצון אלוקי, והקדוש ברוך הוא מנהל את העולם. מחובתנו לעשות, להשתדל ולהתפלל, ובסוף ה' קובע את חלקו של כל אדם בעולמו".

אני צוללת איתה לשיחה על המפגשים שלה בקליניקה ועל שיטת הטיפול שלה. לדבריה, את רוב הניסיון שיש לה כיום צברה מתוך מחקר ולימוד דרך האנשים שפגשה בכל שנות הטיפול. "מה שקורה בחדר הזה הוא פלא, יש כאן כל כך הרבה סייעתא דשמיא", היא אומרת בתודה.

אילו דברים את מזהה שיכולים לגרום לתקיעה במערכות יחסים?

"כשמגיעות אליי עוד ועוד בנות עם דפוס מסוים אני מבינה שאני צריכה לחקור אותו יותר לעומק, להבין אותו ולתת לו פתרון. הדברים המרכזיים שעולים פעמים רבות", היא מפרטת, "יהיו משפטי בסיס לא פשוטים בנפש ואמונות קשות של בחורה על עצמה או על המין הגברי או על בן הזוג הרצוי עבורה, תפיסות לא נכונות של מה זה קשר, מה טיב הנישואין, רצון לא נקי בגלל פחדים שעולים מהמחשבה להינשא, תלותיות בחברות או במשפחה, תפקידים בבית או דפוסים שונים שלא יאפשרו לבחורה לפתח קשר נכון, כמו ריצוי לדוגמה".

אני מקשה על מיכל ושואלת אם הדברים האלו בהכרח קשורים לנישואין, או שזו עבודת חיים שעלינו לעשות כל הזמן, בלי קשר לסטטוס המשפחתי.

"את צודקת", היא עונה לי, אך ממשיכה ומדייקת: "אני עובדת עם רווקים רק על דברים שלהבנתי פוגעים באפשרות ליצור זוגיות טובה. לכל אדם יש עבודה רבה על הנפש, וזו עבודת חיים שחשוב להמשיך ולדאוג לה גם אחרי שמתחתנים, אבל אצלי בקליניקה אני אזהה את הנקודות שיכולות למנוע זוגיות או לפגוע בנישואין ואעבוד עליהן. הציר המרכזי שאנחנו עובדים עליו הוא יצירת קשר בריא שיביא לזוגיות טובה.

היום, דווקא בגלל המודעות הרבה לתחום של הטיפול והאימון, רווקים יכולים לקבל שדר של 'אם לא התחתנת כנראה יש לך בעיה'. רווקות יכולות לעשות השתדלות גדולה, ולספוג ביקורת מהסביבה. מה דעתך על כך?

"אף פעם לא הבנתי איך קשור 'לא בסדר' לרווקים ורווקות. לא מצליחה להבין את הביקורת עליהם. יש לבן אדם, לכל בן אדם, משהו שלא משרת אותו, ככה אני קוראת לזה. לכל אחד מאיתנו יש את הקש שאנחנו מאכילים את עצמנו. ואין פה מקום להגיד 'הוא לא בסדר'. זה אולי כואב, אבל אין מקום לביקורת.

בית ספר ליהדות

וולשטיין, בת 43, נשואה לדן, אותו הכירה עוד מימי הגן בשכונת ילדותה בחדרה. כשבגרו נוצר ביניהם קשר בסיפור לא רגיל, "בהשגחה פרטית"; אלה המילים היחידות שהיא מוכנה לחשוף בנושא. לאחר שנישאו עברו להתגורר בקהילת רמת גן ונולדו להם שבעה ילדים. כיום שני הגדולים נשואים וגרים בעיר צפת.

בין יתר עיסוקיה היא מעבירה שיעורים גם במכון מאיר, מרצה בפני נערות בכיתות י"א–י"ב ומעבירה השתלמויות לצוותי הוראה לצורך הכנת הבנות לזוגיות. היא מלמדת אותם לזהות דפוסים בעייתיים שעליהם אפשר לעבוד כבר מגיל צעיר, ולאמן את התלמידות לעולם הזוגי שיגיע בהמשך. תחום נוסף שבו היא נוגעת ואליו היא מחוברת בכל נימי נשמתה הוא חיבור בין דתיים לחילונים, ובמהלך השנים העבירה שיעורי יהדות ב'מקום' וב'ראש יהודי' בתל אביב.

לא לבנות בלבד

כשראתה מיכל כי שעות הקליניקה מלאות והביקוש גדול, החלה לפעול במישורים נוספים במטרה להעביר את הידע והניסיון שלה הלאה לכל דורש. היא פתחה סדנאות אינטרנטיות הנקראות 'אוטוטו כלה' לבנות ו'לשבור את הכוס' לבנים, ואליהן נרשם מי שרוצה לקבל מהידע ומהכלים שלה ולעשות את העבודה בצורה פרטית, תוך מתן אפשרות לפגישה אישית אחת ומענה לשאלות במיילים.

יש היענות לסדנאות כאלו? הבנים מעוניינים לשמוע מה שיש לך לומר?

"בנים היום פתוחים מאוד לשמוע ולעבוד עבודת נפש. יש להם רצון להתקדמות והמודעות שלהם גדולה. הם רוצים שיכירו להם שפה נשית ופנימית. לאחרונה התחילו להזמין אותי לישיבות תיכוניות כדי לדבר עם נערים ולהעניק להם זווית אחרת, להשמיע את הדברים בצורה שונה".

סדנה ייחודית נוספת שאותה פתחה מיכל לאחרונה מיועדת להורים של רווקים ורווקות, ציבור גדול שלדבריה לא מקבל יחס לקושי ולמצוקה שלו. ההורים עומדים מהצד וכואבים על ילדיהם שעוברים מסע חיים מאתגר בחיפוש אחר הזוגיות, אך לא תמיד יודעים כיצד לעזור להם, ואין להם מענה או שיח על החלק שלהם בהתמודדות הזו.

 אך יותר מכל, יש מסר אחד שבוער לה להעביר לאימהות: "הבת שלך היא הבת שלך בכל מצב, צריך להוציא את עניין הזוגיות מהקשר ביניכן. על אף שהוא נושא משמעותי וחשוב, הקשר שלכן הרבה יותר חשוב. אם תצליחו להשכיל ולהמשיך להיות בקשר טוב ולדבר על העבודה, על הכישרונות שלה ועל החיים עצמם שבהם היא פורחת ומשגשגת, תקבלו מתנה גדולה. זה חשוב וקריטי בתקופה הזו, ולאימהות יש כל כך הרבה כוח עבור הבנות שלהן".

בשמחה תמיד

ט"ו באב בימי התנ"ך היה יום שבו רווקות יצאו לחולל בכרמים, יום של זיווג זיווגים, יום מלא בתקווה, בחיפוש ובאהבה. בימינו השתנה אופי היום הזה, ורווקות רבות חוששות שיגיע, מחכות שיעבור ומקוות להיתקל בכמה שפחות סיפורי אהבה מאוסים, ובכלל מרגישות מודרות מחגיגת האהבה ששוררת בזמן הזה.

"אני חושבת שצריכים להיות שמחים תמיד, בכל פעם שמישהו לא שמח הוא צריך לברר מה קורה ולמה הוא לא שמח, לתקן ולחזור לשמחה. זה המסלול הבריא, הרגיל. זה נכון בכל התמודדות ובטח בתהליך חיפוש הזוגיות, שחלק ממנו הוא 'לשווק את עצמך' ולתת מעצמך.

"כל אחד צריך לעבות את החיים שלו בדברים שהוא אוהב; תחביבים, תחומי עניין, חלומות ודברים שישמחו אותו. גם בשביל עצמו, וגם כדי שכשיבוא לפגוש מישהי מולו יהיה לו מה לתת, מה לספר, הוא יהיה באנרגיית חיים של שמחה ורצון לקשר ולהתפתחות. אלו דברים שכל כך חשובים ליצירת קשרים אמיתיים וטובים. כשאדם משקיע בעצמו, פועל עבור עצמו, נהנה ושמח בחייו, השדר שלו הוא אחר, וכיף לפגוש אותו ולהיפגש איתו".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"א של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

איפור: אושרת שילון

צילום: אביטל הירש

הפוסט עוד ניפגש: על הקשיים בדרך אל החופה ועל האמונה שכל אחד יכול למצוא זוגיות הופיע לראשונה ב-פנימה.