לא אשכח את האימה שתקפה אותי כשנרי, אז בן חמש, ביקש לגדל בבית כרוב. פרסתי בפניו את הסיכונים כאילו ביקש לגדל תנין. מי שלא רוצה לשוחח עם הילד על איך באים ילדים לעולם, ישתמש בסיפור על תינוק בתוך כרוב. מה יעשה מי שלא רוצה לשוחח עם הילד על איך באים כרובים לעולם?

הוא מצא את הדרך, לא זוכרת איך, וגידל כרוב שלם תחת עיניי המשתאות. אני בתגובה גידלתי ירכיים של איכרה מהמאה ה־17. השקפת עולמי נשענת על התפיסה שמה שאת לא חייבת לגדל, אל תגדלי.

כל גידול שהוא לא בני אדם קטנים שיצאו מרחמי הוא חתיכת טרחה, וטרחה מיותרת. תהרגו אותי, אני לא מבינה למה לגדל מחמצת כשאפשר לקנות לחם פרוס בסופר; למה לגדל תרנגולות לביצים כשאפשר להשיג בקלות רבה קרטון ביצים במכולת; ולמה יש אנשים שלא טוב להם סלסלת עגבניות שרי עם מדבקת ברקוד והם חייבים לגדל בעצמם את העגבניות בפוזה של נהג קומביין שזוף מהמשק.

גם פרחים הם עוול. לבית החדש קיבלתי עציץ עם סחלב, מתנה לאנשים שאתה שונא. לא מספיק עבודה, ילדים, בישולים ורטיבות באמבטיה, אני צריכה לדאוג גם לרווחתה הנפשית והפיזית של פקעת? סחלב אומנם דורש השקיה רק אחת לשבוע, אבל יתר ההתנהלות מולו היא כמו לשרת רודן.

הוא חייב אור יום, אבל אסור שתהיה עליו שמש; צריך להשקות אותו בשעה קבועה; יש לסנן ממנו את המים העודפים אחרי ההשקיה. למה, אני שואלת, למה לגעת בטבע? בורא עולם בחכמתו פיזר לנו פרחים בטבע, והם יודעים לגדול שם יפה מאוד. אין צורך לעקור אותם כדי שיפלו לידי אויבת צמחים כמוני.

והנה, מצאתי את עצמי שוב מול יוזמה של אחד הילדים, שכמה ששתלתי אותם בסביבה אורבנית וכיסיתי אותם בְּשַׂלְמַת בטון ומלט, הם עוד חולמים בלילות על נטיעת חרובים וזריעת חיטה.

רצה הגורל ובמהלך סגר הקורונה הופיעה לי בבית אדנית עם עשבי תיבול. ביקשתי מהילדה שתכין סלט. היא יצאה ברגל קלה למרפסת, קטפה צרור פטרוזיליה בצעדי היידי בת ההרים, וחזרה כשאני בוהה בבטן שלי ותוהה אם היא אכן יצאה משם. פטרוזיליה מהאדנית? לאן הגענו? כששתיתי תה נענע מתוצרת אדניות עמרוסי בע"מ, הבנתי שאני עומדת בראש מעצמה חקלאית.

האדמה הטובה

כשהילדים שלי מקבלים בפעם הראשונה טלפון סלולרי, הם מקבלים אותו עם שלושה לאווים: אל תסתכלו בטלפון כשאתם חוצים כביש, לא כשאתם מנסים להירדם, ולא כשאתם רוצים לריב עם מישהו.

יש לכם משהו קשה להגיד למישהו? תגידו לו את זה פנים אל פנים. חכמה קטנה לעשות את זה בטקסט כתוב, דרך מסך סלולרי, בהרחקה. כשאנחנו נוהגים במכונית אנחנו בתוך קופסת פח ולא מרגישים את שאר האנשים. אולי בגלל זה אנחנו מתנהגים בכביש באופן פחות אדיב מאשר כשיושבים בחדר אחד בתור לרופא? נוכחות פיזית מעצבת אותנו כבני אדם.

לקח לי עוד רגע, ועוד חופן עלי נענע לסלט, כדי להבין שיש ערך לעלים שלא צמחו בתוך אריזת ניילון במקרר אלא באדמה מתחת לעין. הכוח של העלים האלה מעורר את החושים. את החיבור לתהליך.

בכל תוכנית התייעלות של כלכלת המשפחה יגידו לכם לעבור מכרטיסי הפלסטיק של האשראי למעטפת מזומן שבה מרגישים את הכסף ורואים אותו נגמר. כרטיס מגנטי מרחיק ממך את הפעולה.

לעסתי את הנענע הרטובה שנשארה בתחתית הספל, הנחתי את הציניות על הכיסא לידי וחשבתי שאולי כדאי לשתול גם שמיר.

הפוסט מעבר לקו: אור ירוק הופיע לראשונה ב-פנימה.

צריכה קצת זמן לעצמי? הולכת לקפל. רוצה טיפת אוויר? הולכת לתלות. רוצה להרגיש חיונית? דוחפת מגבות למכונה. הלב הפועם של הבית הוא הריבוע 60 על 60 סנטימטר, מכונת כביסה ומעליה מייבש, והרחש השורקני העולה ממנו הוא הציפרלקס הטוב בעולם. 

איפה כן יש לי אישיוז? קוראות הטור הזה יודעות. הכלים. אני לא מבינה איך מגיעים למצב של כיור ריק, כזה שאפשר ממש לשטוף אותו עצמו. עולם הכוסות והכפיות הוא בור ללא תחתית, אין לי מושג איך נראה החור של הביוב בסוף המנהרה הזאת. 

עבודה בעיניים

לאחרונה התחדשתי במדיח. ברוכה הבאה לשנת 1990, אמילי. כן, עד היום שטפתי כלים ביד, או יותר נכון (השלימו לבד): לא שטפתי. אם שמענו חריקה משונה בבית, יכולנו לדעת שזה מגדל הכלים המתנדנד מעל הכיור. אם התייצבתי לשטיפה, זה רק אחרי שגיליתי שהילד אוכל קוסקוס עם הסט של הדלי והכף של חוף הים, או אחרי שמצאתי את עצמי שותה מים מצנצנת טייסטרס-צ'ויס ריקה. 

הבאתי מדיח כדי להצטרף אל כוחות האור והקדמה. הייתי רוצה להגיד שהמדיח שינה את חיי לטובה. אבל הוא לא. אני חושבת שמהרגע שהוא הצטרף קפצה כמות הכלים הקיימת במטבח שלי פי ארבעה. פתאום יש יותר קעריות קורנפלקס קטנות, מאיפה הן הגיעו? יותר מזלגות שלא ידעתי על קיומם, צלחות מנה אחרונה שלא השתמשתי בהן, פומפיות, מסננות. למה כל הדברים האלה מפוזרים על השיש ובכיור? כי יש מדיח. 

עד הגעת המדיח בני הבית התרגלו לשתות חמישים פעם מאותה כוס, מתוך חמלה על אמא שלהם ששונאת לשטוף כלים. אכלנו ארוחת ערב באותם כלים של הצהריים. למרבה הכלימה השתמשנו בכלים חד פעמיים, אבל לא של שבת חתן בבני ברק, אלא מהזן הנחות: הכפיות ששורטות את צדי השפתיים, המזלגות שמתעקמים כשהם נוגעים בקציצה, הכוסות שאי אפשר להפריד זו מזו.

והנה, הללויה, שוחרר הרסן – יש מדיח. אין פזמון, תרקדו – כולם מוציאים כלי אוכל חופשי מהארונות, מהמגירות, מהמחבוא של כלי האירוח. אנשים קטנים בבית הזה בזבזו קערת סלט על תפוז חתוך! מי ישטוף? יאללה למדיח! 

תרמית. עבודה בעיניים. שקר וכזב. צריך לשטוף את הכלים לפני המדיח, צריך לארגן את המדיח בגב כפוף כך שהכפיות לא יידבקו זו לזו, צריך לקרצף את שאריות חביתת העין מהצלחת הבינונית, צריך להוריד את השרוף מהסיר, להשרות את התבנית בסבון, להעיף את גוש הבוץ שבתחתית כוס הקפה השחור, והחוצפה הכי גדולה: כדי להכניס אל המדיח כלים מלוכלכים צריך לרוקן אותו מהכלים נקיים שיושבים בו! הוא לא עושה את זה לבד. 

ומילה על מכשירים שלא עושים דברים לבד: המחשבים התחילו לדבר כאילו הם בני אדם, כאילו הם חברים שלנו. יש תחום שלם כזה בהייטק, במכירות אונליין, בשיווק ברשתות החברתיות. כתיבה שנשלחת ממחשב קר, מתחזה לכתיבה אנושית, מתקתקה וחנפנית כמו יחצנית עם ציפורניים ארוכות שגורמת לך לרצות להקיא. "אמילי שלום!" נשלחה הודעה מאתר שהזמנתי בו משהו קטן, "ההזמנה שלך מאושרת וגם אנחנו". במקום שבו לחצתי על "שכחתי את הסיסמה" כתב לי המחשב בעליצות נשית: "לא נורא, נשלח לך מייל עם קסם שיסדר את הכל (או לפחות את עניין הסיסמה)", מה? 

אם אתם מסוגלים לדבר אליי בחביבות שכזאת, אתם בטוח יודעים להמציא מדיח שמפנה את עצמו לבד. 

הפוסט מסית ומדיח הופיע לראשונה ב-פנימה.

"היי ל', תודה על הטקסט ששלחת. קראתי. הוא מעניין. תהיתי לגבי הכותבים שהשפיעו עליך, ורציתי לשאול, איזה סוג ספרים אתה קורא? מה הז'אנר החביב עליך? 

אה, אתה לא קורא הרבה? ובשבת? לא, לא, עיתונים זה לא נחשב. 

אז מה הספר האחרון שקראת? כלומר, אתה בעצם לא קורא בכלל?"

מושכים בעט

יש מגפה של כותבים. כולם כותבים. שופעים מילים לתוך מקלדות, משרבטים את הנפש אל הדפים, יוצרים שירה, כותבים פרוזה. אבל הרבה פחות ממה שכותבים – קוראים. כולם מושכים בעט; הרבה פחות מושכים בדף. לא אחת אני נתקלת בברנש שבטוח שיצירת מופת תחת ידיו, ומתברר שאפילו ספר אחד הוא לא קרא בשנים האחרונות.

איזו יומרה חצופה זו להיעמד על במת התרבות, להצהיר שיש לך מה לתרום לעולם, וכל זאת מבלי שהכרת את המדרגות שקדמו לך, מבלי שהרכנת ראש מול קודמיך. אתה פרעוש על גב ענקים! אתה מבין את זה? אם אתה מתיימר לכתוב, אתה צריך להצטייד בקילומטרז' קריאה. הקריאה היא הבסיס לכתיבה. כותב טוב הוא קודם כל קורא טוב. לא חייבים לקרוא את כל מה שנכתב בעברית או תורגם לעברית אי פעם. מספיק להכיר את הקלסיקות, אלו ששיני הזמן לא נגסו בהן, או לפחות לקרוא ערמה גבוהה מהסוגה שבה אתה מעוניין לפרסם. 

רוצה לכתוב בלוג? תקרא הרבה בלוגים. רוצה לכתוב טור אישי? תקרא הרבה טורים אישיים. רוצה לפרסם רומן? תקרא הר של ספרי פרוזה טובה. רוצה לשחק בכתיבת שירה? קודם תלמד לקרוא שירה. עבודה אקדמית נבנית תחת ידיך? אנא קרא כמה שיותר עבודות אקדמיות. 

כעת ישאלו החוששים: אם נקרא הרבה שורות של אחרים, נאבד את הקול הטבעי שלנו, נתחיל לחקות אחרים! ובכן, החשש מוצדק. אם תקראו הרבה, אתם אכן עלולים לאבד את הקול האותנטי שלכם. אבל זה יקרה רק אם קראתם כל ימיכם כותב אחד בלבד. קראתם רק מאיר שלו? אתם תכתבו כמו מאיר שלו. התנסיתם בקריאת עגנון בלבד? לא תהיה לכם ברירה אלא לאמץ (באופן מסורבל ומביך) את העט העגנונית. ואם קראתם אינסוף אלנה פרנטה, אתם תהפכו לחיקוי עלוב של פרנטה. אבל אם הקריאה שלכם מגוונת ונעה בין כותבים שונים, דבר לא יקרה לקול האותנטי, אין חשש לחקיינות. 

עם יד על הריאות – קשה לקרוא. יש דרכים אחרות להעביר את שעות הפנאי באופן זמין ומענג: סדרות, סרטים, סרטונים, רשתות חברתיות, שאיבת הבית בשואב ידני. כל אחד ותחביביו. פעם היינו נרדמים עם ספר, והיום אנחנו נרדמים עם ניקוי ההתראות באפליקציות, עדכונים על מצב הקורונה ודיווחים חשובים מקבוצות הווטסאפ של קבוצות הגיל של הילדים. פעם היה לנו ספר ליד המיטה גם אם לא קראנו, היום יש מטען סלולרי ליד המיטה, וטיפות עיניים. 

והאמת היא שכל עוד הטלפון מוטען ליד המיטה – אין לנו סיכוי לקרוא. אנחנו נרדמים עם האור הכחול שמפריע להפרשת המלטונין ופוגע באיכות השינה, וחולמים חלומות שבהם פוש על נתניהו נכנס לקבוצת מעפילים בנים, ומייל מהעבודה מבשר על לידת תאומים למישהי מבית הכנסת. 

זה כל כך פשוט שבא לי לכתוב על זה טור בעיתון. רוצים לכתוב? תקראו. רוצים לקרוא? תטעינו את הטלפון במטבח.

הפוסט גרפומניה הופיע לראשונה ב-פנימה.