היא נשואה לעודד, אם לשלושה, ומלהטטת בין תפקידיה השונים שבהם היא תופרת חיבורים נחוצים בתוך החברה הישראלית. בשנים האחרונות עסקה בסיפורים חשופים ועדינים שעלו על מסך הטלוויזיה במסגרת עבודתה בתוכניות כמו 'אבודים' לצד צופית גרנט, 'סליחה על השאלה', 'המרדף' ואחרות. "אהבתי את העבודה ובחרתי לעשות טלוויזיה שעושה טוב ומביאה את כלל החברה למסך עם אמירה ערכית וחיובית", היא פורשת את תפיסת עולמה. 

"שם לומדים הכי פחות"

את דרכה החלה עוד בשנות התיכון באולפנית טבריה במגמת תקשורת וקולנוע. "הגעתי למגמה כי נדמה היה לי ששם לומדים הכי פחות", חוזרת מרלנג'ון לשנים שבהן בית הספר היה מקום מאתגר עבורה. "כבר מראשית הדרך התקשיתי, וסיימתי ללא תעודת בגרות חוץ מהמגמה – רק שם הבאתי לידי ביטוי את החוזקות שלי בהצלחה. כיום ברור לי שהייתה לי הפרעת קשב קשה שלא אובחנה".

בצל חוויותיה המורכבות כתלמידה, היא בחרה למקד את סרט הסיום שלה בהשוואה בין החינוך הדמוקרטי לחינוך המסורתי. "כך יכולתי לגעת בסבל שלי כמתבוננת מן החוץ. ליוויתי בית ספר דמוקרטי ובמקביל ריאיינתי את איש החינוך אברהם ליפשיץ, שהיה באותה עת מנהל האולפנית".

בתום שירות משמעותי, השלימה מרלנג'ון בגרויות. "מצוידת סוף סוף בתעודה המיוחלת, התקשרתי למורים שלי לקולנוע מהתיכון והתייעצתי איתם לגבי מוסד אקדמי ללימודי קולנוע. מורה אחד המליץ לי על בית הספר 'מעלה', אך הוסיף שיש מוסד נוסף בירושלים בשם 'סם שפיגל', רק ש'אין סיכוי להתקבל לשם'". המשפט הזה הוא בדיוק מה שגרם לה לרוץ ולהירשם למבחני הקבלה. "נהניתי מהמבחן שפגש את נקודות החוזק שלי, וכבר בריאיון האישי ידעתי שהתקבלתי".

באותה תקופה עבדה כמאבטחת במזרח ירושלים יחד עם עודד, שלימים הפך לבעלה ואבי ילדיה. "הכרנו כאשר עודד חילוני ואני דתייה שאין לה שום כוונה לשנות את דרכה עבורו. חברות רבות שלי הכירו בני זוג חילונים ובהדרגה יישרו איתם קו. מלכתחילה הבהרתי לעודד שהיהדות היא חלק מהזהות שלי". בני הזוג קבעו את משכנם ביישוב אשחר שבגליל התחתון, יישוב מעורב של דתיים וחילונים. "תנועת הנוער משותפת, אבל קיבלנו החלטה לשלוח את הילדים למוסדות דתיים".

איך את מצליחה לשלב בין קריירה שמתנהלת במרכז הארץ למגורים בצפון הרחוק?

"זה מאתגר מאוד", מודה מרלנג'ון, ומעידה שלא פעם היא מגיעה לדמעות כשהיא מתעכבת בפקקים. "בכל ערב שבת אני מגיעה לבית הכנסת, גם אם חזרתי הביתה סמוך לכניסתה. כשאני בתפילה, עטופה בקהילה מדהימה שנותנת תחושה של בית ומשפחה לילדים ולנו, אני מוכנה להמשיך לשלם את המחיר, עד הפקק הבא".

להיפגש עם העבר

מרלנג'ון היא אישה נוסטלגית המחברת עבר להווה, ויחד אנחנו צוללות לסיפורים משפחתיים מימים עברו שנקשרים ליצירה הקולנועית והטלוויזיונית שלה. 

סרט הגמר שלה ב'סם שפיגל' עסק בעבר המשפחתי מצד אביה, יליד צרפת. היא הפגישה את אביה עם עברו וניסתה לגשר על פער של שנים שבהן ניתק את קשריו עם משפחת אביו הנוצרי המתגוררת בצרפת. "אבי הגיע ארצה בגיל עשרים ורק פעם אחת חזר לביקור קצר. החלטתי שאני לוקחת את הסיפור של הנתק כפרויקט, ועודדתי אותו להתעמת עם העבר". 

סבתה של מרלנג'ון נולדה בשנת 1915 בקונסטנטין שבאלג'יר בשם סימון למשפחת זרביב, השנייה משלושה־עשר אחים. אביה היה רב הקהילה והם ניהלו אורח חיים תואם. "כשהחלה מלחמת העולם השנייה היא נחשבה רווקה מבוגרת. זה לא היה אופייני בקהילה שלהם, וייתכן שזו מציאות שנגרמה בשל המלחמה", מסבירה מרלנג'ון, ומוסיפה כי סבתה היגרה לצרפת בתום המלחמה ושלוש שנים לאחר מכן, כשהיא בת 34, התאהבה בבחור קתולי בן עשרים ונישאה לו. יחד הביאו לעולם את אביה של מרלנג'ון, שהיה בנם היחיד.

"היו להם נישואין של אהבה", היא מדגישה. "זה ניכר מן התמונות ומהסיפורים ששמעתי מסבתי". אולם ימי האושר היו קצרים, והסבא נפטר בטרם עת בשעה שבנו היה בביקור בארץ. "אני מאמינה שהוא ברח מהתמודדות עם המוות של אביו, ובנוסף הייתה להם מערכת יחסים מאוד מורכבת", מסבירה מרלנג'ון את בחירת אביה להישאר בישראל. 

איזה בית הם ניהלו מבחינת דתית?

"אבי למד בתיכון יוקרתי ליד הסורבון. הדת בצרפת מוחזקת על אש נמוכה והיא לא העסיקה אותו. סבתי שמרה על אורח חיים יהודי־מסורתי, וסבי לא התנגד לכך. להפך, כשבני המשפחה גילו שאבי לא עלה לתורה בבר המצווה, היה זה דווקא אביו הקתולי שדרש שיעלה, ואפילו ישב לצידו בבית הכנסת". 

מה הביא את אביך לישראל?

"זה היה שילוב של מרד נעורים נגד אביו יחד עם העובדה שבימים ההם, אחרי מלחמת ששת הימים, רבים רצו להגיע ארצה ולחבור לתהילה של המדינה הקטנה שניצחה". לאחר ששב לפרידה מארץ מולדתו, הצטרפה אליו אמו ויחד עלו לישראל. "הוא רצה להתגייס לקרבי, אך סבתי לא הסכימה לחתום לבנה יחידה, והוא שירת כגיטריסט בלהקת חיל הים". 

לאחר שהשתחרר, המשיך אביה לקחת חלק בעולם התרבות הישראלי כאמרגן של הזמרת רותי נבון, אך דווקא אז חל מפנה משמעותי באורח חייו. "אבא ורותי נבון עברו יחד תאונת דרכים קשה, שבעקבותיה חזרו שניהם בתשובה. כשהוא כבר שומר מצוות, הוא פגש את אמא, חיילת ששירתה כמדריכת טיולים, וחזרה בתשובה גם כן. הם התאהבו, התחתנו ובנו את ביתם באבני איתן שברמת הגולן. נולדו להם שלשה ילדים – אני האמצעית, אך הנישואין לא עלו יפה והם התגרשו". 

שנים רבות אחרי היצירה הקולנועית שלה ב'סם שפיגל' שימשה מרלנג'ון תחקירנית ראשית בסדרה התיעודית 'אבודים' בהנחייתה של צופית גרנט, והייתה שותפה למסעי חיפוש אחר קרובים אבודים עד לרגע הגילוי והמפגש. במהלך עבודתה כתחקירנית בסדרה ערכה תחקיר הקשור לשורד השואה ישראל אורזך, בחיפוש אחר שני אנשים שהצילו אותו. היא לא ידעה שהתחקיר הזה יוביל אותה למציאת פרטים חדשים על סבא רבא שלה שנספה בשואה. 

"סבא שלי מצד אמא, ראובן אדלר, גדל במינכן", היא מספרת. "עם עליית הנאצים לשלטון, אביו קרל, שהיה איש עסקים מוכר ובעל נכסים בעיר, שלח את חמשת ילדיו ואת רעייתו לפלשתינה. הוא נתן להם להבין שיסגור את עסקיו ויבוא. תמיד ידעתי שכאיש בעל השפעה בקהילה היהודית ובכלכלה של מינכן, זימנו את סבא רבא שלי לחקירה, ולאחר שיצא ממנה, מת מדום לב".

אך הסתבר שהמידע שהיה בידה לא היה מדויק. במהלך התחקיר לסדרה, עוד בישראל, היא נחשפה לארכיון של העיר מינכן. "הקלדתי את שמו של סבא רבא שלי, ולפניי הופיעו בקצרה תולדות חייו. להפתעתי נכתב שהוא נפטר במחנה דכאו, והמוות היה אלים".

יחד עם צופית גרנט וצוות התוכנית הגיעה מרלנג'ון לדכאו לצילומי התחקיר על ישראל אוזרך. "כשהגענו לדכאו", היא משחזרת, "גילינו שאסור לצלם משום שהארכיון והספרייה עשויים להיות מטרה לאלימות של אנטישמים. ביקשתי לשוחח עם מנהל הארכיון כדי לשכנע אותו שיפתח לנו אותו לצילומים של הסדרה, ובין היתר ציינתי שסבא רבא שלי מת כאן. הדמעות שלי כנראה שברו את האופי הגרמני הקשוח, והוא הוציא פתאום את התיעוד של יום ההגעה למחנה, שהיה גם יום הרצח. קראתי שהוא נרצח במגרש – אותו מקום שחציתי רגעים ספורים לפני כן, ושבתום לילה שלם של עמידה – האיש המכובד, הגאה, עמד וקמל. זה היה רגע חזק עבורי. קיבלתי הצצה לעולמו ולבחירה שעשה: להציל את כל משפחתו ולהיוותר כאן לגורלו.

"הוענקה לי במתנה ההיסטוריה שלי, שמספרת שאין זה סתם גורל מקרי שבזכותו נולדתי בארץ. זו השתלשלות שתחילתה בבחירה האמיצה של אב סבי", היא אומרת בהתרגשות. על התחקיר הנוגע לגיבור הפרק בסדרה 'אבודים' היא מספרת שמנהל הארכיון מצא עבורה את תעודת האסיר שלו, ובסוף אף נכנע לעיניה הלחות ואפשר להם לצלם סצנת שיא בסדרה, שבה נחשפו לפרטיו של האדם אותו חיפשו. 

להשלמת הסיפור היא משתפת אותי בקורותיה של סבתה, לילי, שגדלה כילדה לא יהודייה בגרמניה, התגיירה, ונישאה לראובן אדלר, סבא שלה. אחותה הגדולה של לילי הייתה אירנה קליין – לימים אורנה פורת, שחקנית ידועה ומקימת התיאטרון לילדים ונוער שקרוי על שמה.

האחיות לבית קליין, היא מספרת, גדלו בפרבר קטן בגרמניה, בבית של הורים מתנגדי המשטר הנאצי. "הם הקשיבו לרדיו אסור, סירבו להתפקד למפלגה הנאצית והתנגדו לעלייתו של היטלר לשלטון. אורנה־אירנה, שהייתה כבר אז שחקנית מוכרת, נחשבה גם היא חלק מהברנז'ה האינטלקטואלית שזוהתה עם מתנגדי השלטון. היא גויסה לעבודת כפייה במפעל בתוקף צו של הרשויות.

לילי, סבתי, שהייתה אז נערה, נשארה בבית יחד עם אמה. אביה פוטר מעבודתו כיוון שלא היה חבר מפלגה, ונלקח לעבודה מחוץ לבית. באחת המתקפות ביתם נהרס, וכך מצאו עצמן סבתי ואמה ללא קורת גג, כאשר איש מהשכנים אינו פותח את דלתו בפניהן".

האכזבה מהעם הגרמני התעצמה עם הגעתם של האמריקאים שהוציאו צו המחייב את התושבים לצפות בצילומים לא מצונזרים מן המחנות. "הרוב המוחלט עצם עיניים מול הזוועות שהוקרנו על המסך, אבל סבתי לא רק שצפתה, היא אף שבה מרצונה לצפייה שנייה. היא יצאה משם לילי אחרת, והחליטה שהיא לא רוצה עוד שום קשר עם גרמניה".

המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ה,

כתיבה וצילום: אילה יבגי 

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מבעד לעדשה הופיע לראשונה ב-פנימה.

רגע לפני שד"ר אביטל בק הגשימה את חלום חייה ועמדה לטוס לארצות הברית לפוסט־דוקטורט, היא נאלצה לגנוז את התוכניות ולחשב מסלול מחדש. "רציתי קריירה אקדמית", היא מספרת, "את הדוקטורט שלי בביולוגיה מולקולרית של התא עשיתי במכון ויצמן. המטרה שלי הייתה להיות מדענית, והתקבלתי לפוסט־דוקטורט בהרווארד".

היה זה הישג מרשים, להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית ולעשות שם את המסלול האקדמי בתחום הסוכרת, שבו התמחתה. במשך עשור תכננו היא ובעלה את הנסיעה הזאת, חסכו כסף, לא חידשו את הרהיטים בבית כי עוד רגע הם טסים, אך החלום נתקל שוב ושוב בקשיים שעמדו זה לצד זה על המאזניים כמו הקלישאה הוותיקה: קריירה מול חיי משפחה.

"המון שנים התביישתי לספר את זה", היא משתפת בכנות. "היו לי אז שני ילדים, ולא הצלחתי להיכנס להיריון נוסף. רציתי משפחה גדולה, ואמרו לי – יש לך בן ובת, מה את צריכה עוד. ידעתי שטיפולי פוריות בחו"ל עולים כ־150,000 דולר לכל סבב, ופה בארץ זה מסובסד. היינו זוג צעיר, לא יכולנו להרשות את זה לעצמנו, ואמרתי לעצמי שאני צריכה לדחות את הפוסט־דוקטורט. אין מה לעשות. אלה שנות הפוריות שלי, אם אני נוסעת עכשיו, זה לא יקרה. הממוצע בתחום שלי הוא לנסוע לשש שנים, ואם אני נוסעת, יש סיכוי שאני מוותרת על המשפחה. היום הילדים שלי צוחקים ואומרים לי – איזה פראיירית, לא נסעת בשביל ללדת אותנו? אבל אני לא מצטערת לדקה".

מגדלת החלב 

בק, 42, היא כיום אמא לשבעה ילדים ומנכ"לית חברת הפוד־טק הישראלית WILK, חברה שמפתחת חלב אם מתורבת במעבדה. 

סגולות חלב האם ידועות עוד מימי בראשית, אולם מחקרים עדכניים מאמתים את המידע הזה וקובעים כי חלב אם חשוב להתפתחות התינוק בחודשים הראשונים. מנגד, ישנן נשים שאינן יכולות או אפילו רוצות להיניק, וליבן נחמץ לנוכח המחקרים הללו או לנוכח תגובות הסביבה, והן מחפשות את הפורמולה הטובה ביותר להזין בה את תינוקן. 

אל מול הפורמולות הקיימות בשוק, חברת WILK הציבה לעצמה יעד שאפתני: לגדל חלב אם, הכי קרוב למקור, במעבדה. "לא כל אישה יכולה להיניק, ואין שום סיבה שתינוק שאמא שלו לא יכולה להיניק לא יקבל את כל היתרונות והתועלות שיש בחלב אם", מסבירה בק את הרעיון שעומד מאחורי הפיתוח. "המחקרים מדברים כבר שנים על יתרונות ההנקה ועל הסגולות שיש בחלב אם, ואנחנו רוצים להעניק גם לאישה שלא יכולה או לא רוצה להיניק את האופציה הזאת. המטרה היא להעשיר את הפורמולות ברכיבים מתאים מקוריים, הכי קרובים שיש לחלב אם אמיתי".

איך זה עובד בעצם?

"אנחנו לוקחים תאים מגוף של נשים שעברו ניתוח, מתרבתים אותם, זורעים ומבודדים את התאים המייצרים חלב, מגדלים אותם בתנאים הכי אופטימליים במעבדה ובעצם 'מלמדים' אותם איך לייצר חלב אם בשיטת מעבדה".

מדובר ביעד שאפתני ובפיתוח פורץ דרך, אך מתברר שזה ממש לא הדבר היחיד שעומד על סדר יומה של בק. לצד מנכ"לות חברת פוד־טק ישראלית חדשנית, שיחות עם משקיעים ופיתוח של חלב אם וחלב פרה מתורבת במעבדות המשוכללות של WILK, היא מספיקה גם לנהל שגרת בית ומשפחה, יזמות חברתית, לימוד תורה בקביעות, ריצה בכל בוקר, ולשמש כיושבת ראש תנועת 'אמונה' בעיר מגוריה.

איך מנהלים לו"ז עמוס כמו שלך?

"קודם כול, לומדים את זה. אני פריקית של פרודוקטיביות, ואני מאוד אוהבת תוכנות וכלים טכנולוגיים שיכולים לעזור לי בניהול הזמן. כשאני מרגישה שאני מגזימה במשהו, אני יושבת ועושה רשימה כמה אנרגיה אני נותנת לכל דבר, ומתחילה לתעדף – על מה אני שמה עכשיו יותר דגש ועל מה פחות. יש תקופות שאני נותנת מאה אחוז לעבודה חדשה או לפרויקט חדש, ויש תקופות רגועות, שבהן אני יכולה להגדיל את האחוזים בשאר הדברים. 

"עוד דבר חשוב שעוזר לי הוא סוד הבוקר", היא מגלה. "אני קמה בחמש וחצי בבוקר. אני מכריחה את עצמי לקום – כל פעם אני אומרת 'אני לא יכולה', ומדברת עם עצמי ואומרת 'את חייבת'. יש לנו רק חמש שניות לפני שהמוח ממציא תירוצים, אז סופרים עד חמש וקמים, וברגע שקמת זה כבר יותר קל. אני קמה ישר לנעלי ספורט ומשם למטבח, מעמידה כבר סירים לצהריים. זה לא מאוד זוהר לגעת בעוף קר בחמש וחצי בבוקר", היא צוחקת, "אני מכינה כריכים ואז עושה ריצה של חמישה קילומטר, ככה כל בוקר. אני לא נהנית מזה, אבל אני עושה את זה כי צריך".

מהמעבדה אל עולם הסטארט־אפ 

היא גדלה ברחובות, ועשתה מסלול די קלאסי לבוגרת הציונות הדתית: למדה באולפנת צביה בעיר, אחר כך באולפנת צפירה, שירות לאומי בבית הרב קוק בירושלים ומשם לאוניברסיטה העברית ללימודי ביוטכנולוגיה. היא נישאה בגיל צעיר, וכיום היא מתנהלת מול משקיעים וחברות גדולות כשעל ראשה מתנוסס כיסוי ראש. אני שואלת אם זה מהווה חסם כלשהו.

"האישיו של הדתייה זה רק בישראל", אומרת בק, "בחו"ל הם לא מודעים לזה. הם מכבדים את הימים שאנחנו לא עובדים. בארץ אני מרגישה שאני חייבת לתת את האקסטרה, אני צריכה להוכיח שאני טובה ומקצועית. פעם זה היה מרגיז אותי, ששופטים אותי ולא מעריכים. היום אני יותר בנינוחות עם זה, מקבלת את זה בחיוך".

אל ההייטק התגלגלה בדרך לא צפויה. בתקופה שבה ניסתה להגשים את חלום הפוסט־דוקטורט בהרווארד היא ראתה פעם אחר פעם איך החלום נתקע ולא מתממש. "יום אחד, באמצע שיעור של יעל כורסיה, הייתה לי הארה. אמרתי לעצמי: אם את כל כך מנסה ועושה השתדלות וזה לא הולך, אז אולי יש משהו אחר? אולי זה לא חייב להיות בדיוק החלום הזוהר והיוקרתי הזה?"

בימים ההם היא עבדה במעבדה בחברה קטנה, במשרה שאפשרה לה להיות גם אמא נוכחת לילדים. "חשבתי מה הדבר השני הכי זוהר מבחינתי, ולהיות מנכ"לית של החברה פתאום נראה לי זוהר לא פחות ממדענית בהרווארד. פתאום התחיל לי איזה חלום, בעצם אפילו לא חלום, עוד לא העזתי לחלום – היה לי רק ויז'ן".

היא החליטה לעשות מעשה, ובצעד נועז פנתה למנכ"ל החברה בבקשה לקידום לתפקיד ניהול. "אמרתי לו – אני יודעת שלקחתם אותי כמדענית, אבל אני חושבת שהחברה יכולה להרוויח ממני יותר. הייתי יומרנית. הוא שאל אותי איזה ניסיון יש לי, אמרתי לו שאין לי, אבל אני מוכנה ללמוד ואני אהיה ממש טובה בזה".

היא הגיעה עם המון ביטחון לפגישה, אך לצד זאת, היא גם הייתה קרובה ללידה. שלושה חודשים אחרי שילדה וחזרה לעבודה – היא ראתה שיש מנהל חדש בתפקיד שרצתה. "שתקתי, אבל הרגשתי שהרעיון הזה, שיצא מהגראז' והתחיל לצמוח בי, מקנן אצלי בראש ולא עוזב אותי. אנשים אמרו לי – יש לך עבודה קרובה לבית, שכר טוב, מה את רוצה יותר מזה? אבל זה לא הרפה ממני". 

זמן קצר לאחר מכן היו קיצוצים בחברה והורידו אותה ל־40% משרה. "נורא נעלבתי, לקחתי את זה קשה ואמרתי לבוס שלי – למה אני? והוא אמר לי משפט שהולך איתי עד היום, הוא אמר לי – בינינו, יש לך חלומות גדולים מאלה. מבחינתי זה היה אור ירוק לצאת לדרך".

תוך כדי בכי, היא מספרת, היא פתחה קבוצת ווטסאפ עם הקולגות ממכון ויצמן, והודיעה להם שהם הולכים לפתוח יחד סטארט־אפ. הם קבעו תאריך וישבו בחדר סגור לסיעור מוחות ארוך עד שימצאו רעיון טוב למיזם החדש שלהם. כעבור שעתיים הם יצאו עם כמה רעיונות טובים והתחילו את הדרך החדשה.

"פתאום היה לי זמן פנוי ביום, והתחלתי ממש מאפס. חיפשתי בגוגל איך מקימים סטארט־אפ, מה זה מצגת משקיעים. לא היה לי שמץ של מושג, אבל הייתה לי אמונה יוקדת שזה המסלול שלי, שלא סתם באה לי התמונה הזאת בראש. גייסתי כסף וכוח אדם, השלמתי קורסים באיביי, גוגל ואמזון, למדתי את השפה מחדש. נהניתי מכל רגע", היא נזכרת בחיוך, "לקחתי את זה נורא ברצינות". 

מאז היא הספיקה למנכֵּ"ל עוד כמה חברות ויזמה פרויקטים שונים, ובשנה האחרונה היא כאמור בפוד־טק, נוגעת שוב בעולמות הנושקים לרפואה. כיום WILK היא חברה הנסחרת בבורסה הישראלית ומגיעה לפריצות דרך משמעותיות בדרך להשגת רכיבי חלב אם מתוך המעבדות ברחובות.

הזהב הלבן 

בחזרה לחלב האם. המחקרים בנושא תזונת תינוקות מדברים על פערים משמעותיים בין תינוקות שינקו לכאלו שלא. ההבחנה, אומרת ד"ר בק, אינה נמדדת כשהילדים קטנים, שם אין הבדל, אלא במערכת החיסונית בעתיד הרחוק, בסיכוי להתפתחות מחלות כמו סוכרת והשמנת יתר, מחלות מעיים כמו קרוהן, ואף פערים באיי־קיו, כשהיתרון הוא לטובת קבוצת היונקים חלב האם. 

"רוב האנשים בוחנים את הילד כשהוא קטן, אבל את הסטטיסטיקה נראה כשהילד יהיה בן 40 עם עלייה בסוכרת, מול ילד עם אותו רקע גנטי שינק. חלב האם מרפד את כל מערכת המעי – כמובן, תלוי כמה ינקו ועד איזה גיל, אבל זה הרעיון. אנחנו רואים את הסטטיסטיקות האלה ורוצים לייצר את הדבר הקרוב ביותר לחלב אם".

בשנים האחרונות חברות הפורמולות מחפשות כל הזמן רכיבים חדשים כדי לקרב את עולם התמ"ל לרכיבים הזהים למקור. מדי תקופה מפרסמות החברות רכיב חדש שנוסף למוצר עם צירוף אותיות באנגלית שלא אומר לנו כלום, רק כדי להתקרב עוד קצת לרשימה הארוכה של רכיבי חלב האם, שמונה אלפי רכיבים לעומת כמאה רכיבים בפורמולה הנמצאת על המדפים. החידוש בפיתוח המזון המתורבת הוא שהוא מגיע מתוך המקור עצמו, מוכפל עוד ועוד ולומד להתחקות אחריו כמעט לחלוטין. 

"מובן שצריך להביא בחשבון שהנקה היא לא רק תזונה", מבהירה בק, "היא מגע, הפרשת אוקסיטוצין ('הורמון האהבה'), לא רק לתינוק אלא גם לאמא, היקשרות ועוד. אבל את התועלות האלה אפשר לתת גם עם פורמולה כשמאכילים בצורה מקרבת".

נוסף על ייצור חלב אם מתורבת, עובדים ב־WILK גם על חלב פרה מתורבת, גם הוא מתוך רקמות עטין של פרה, ומיועד להיות תחליף חלב ללא סבל או ניצול של בעלי החיים וללא זיהום האוויר העצום הנלווה לייצור הכמויות האדירות של החלב שאנו צורכים. 

איך הגעת להתעסק דווקא בפיתוח של חלב אם?

"כשילדתי לראשונה", היא נזכרת, "הייתי די המומה מחוסר הרצון להיניק שראיתי סביבי, לא הייתי גרופית של הנקה, אבל ידעתי על היתרונות שיש בחלב אם. היום כשאני מדברת עם משקיעים קל לי יותר להראות את החזון. המטרה בסוף היא למכור לעולמות הפורמולה רכיבי חלב אם שיעשירו את התמ"ל. המוצר יהיה יקר בהתחלה, זו טכנולוגיה פורצת דרך והיא יקרה, אנחנו ממש מדמים את גוף האדם, עם 37 מעלות המדמות חום גוף אנושי כדי לגרום לתאים להפריש רכיבי חלב אם בצורה אינסופית ומבוקרת ולתת אותה לעולם. אנחנו רואים כבר במעבדה את הרכיבים שדומים לחלב אם, וגורמים למערכת לפעול בגדול. ואנחנו לא מייצרים ליטר של זה, אלא 100 ליטר. העלויות מאוד גבוהות, עם רגולציה קפדנית מול ה־FDA (איגוד התרופות האמריקאי), ובהמשך גם מול הסוכנות האירופית. אנחנו עובדים ומחפשים כל הזמן שיתופי פעולה וגיוס כספים במטרה להוזיל עלויות, פונים בעיקר לקרנות הון־סיכון, לחברות גדולות ולממשלות".

אחוות יזמיות

לצד ניהול החברה, לפני כארבע שנים הקימה בק יחד עם חברתה ושותפתה לדרך רבקה צפריר תוכנית ליזמיות מהמגזר הדתי והחרדי. התוכנית הזו, שפועלת בהתנדבות מלאה, נוצרה מחיבור של שתיהן בפייסבוק. הן הבינו שהן די בודדות בעולם הזה, לא רק כנשים בעולם עסקי גברי מאוד, אלא כנשים דתיות וחרדיות שרוצות ליזום ולהגיע לתפקידים בכירים ואין להן כמעט ייצוג או דמויות דומות לשאת אליהן עיניים או להתייעץ עימן. 

"שאלנו את עצמנו – איפה כולן? אין שום סיבה שנשים לא יוכלו להיות בתפקידים בכירים ולהביא פרנסה טובה לביתן, לפעול וליצור דברים שהם משני עולם. לאט לאט גיליתי מיזמים מדהימים, עשינו שיתוף פעולה עם גוגל ואמזון, ואנחנו קבוצה שעוזרות אחת לשנייה. 

"כנערה צעירה באולפנה לא ידעתי שאפשר בכלל לעשות את זה", היא מוסיפה, "לא ידעתי שהשילוב הזה בכלל אפשרי, נשים בהייטק וביזמות. לא ידעתי שיש נשים שלומדות מדע ביולוגי. לא דמיינתי שאני יכולה לעשות את זה. וזה מדהים לעורר השראה בנשים לבחור בקריירות שהן לא חשבו עליהן".

"לאורך הדרך אמרו לי: אם את רוצה להיות קרייריסטית, להיות בתעשייה הזאת – את צריכה לעשות את זה 24/7, ולא תוכלי לעשות את זה עם הרבה ילדים. היום אני כל כך לא מאמינה בזה. אני חושבת שזה אפילו ההפך הגמור. הילדים נותנים לי כוח, לימוד התורה נותן לי כוח לעבודה – הדברים מפרים אלו את אלו. לא צריך לוותר, רק לאזן, ולעלות בהדרגה. 

"רבנו בחיי אומר לכתוב בערב ראש השנה מכתב מה אני רוצה להשיג השנה מהקב"ה. היו שנים שאמרתי לעצמי – היעד שלי הוא שהילדים ילכו לישון אחרי מקלחת וארוחת ערב – מבחינתי זה טוב מספיק", היא אומרת בגילוי לב. "שנה אחר כך הוספתי חוגים, ושנה אחר כך לקחתי את הקטן איתי לשיעורי תורה וישבתי בחוץ עם עגלה. לקחתי חופשות לידה מדודות, וזה התאים לי. הייתי תמיד במרוץ, לא לכל אחת זה מתאים – אבל זו הדרך שלי. כל פעם להוסיף עוד ועוד".

הכתבה המלאה תמצאי בגיליון סיוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

צילום: דאפי ספונר 

איפור: שוהם חלא 

הפוסט חלב, אם  הופיע לראשונה ב-פנימה.

תוך כמה דקות קרינה מופיעה מולנו בחיוך ענק ועם ר' מתגלגלת המסגירה את מוצאה הארגנטינאי. היא מברכת את כל הנוכחים לשלום, ומתנצלת על כך שטרחו ובאו כדי למצוא דלת סגורה. היא מנחה אותם כיצד יוכלו לרכוש מוצרים ללא כניסה למקום, ובזווית עינה אני מזהה לחלוחית ואפילו דמעה שגולשת לה. 

צילום: אילה איבגי

דור שלישי לשוקולד

היא נולדה וגדלה בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, דור שלישי ליצרני שוקולד. "הסיפור המשפחתי שלנו מתחיל בסבא שלי. הוא ברח מגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, והגיע לארגנטינה", מספרת קרינה צ'פלינסקי (53). "סבא התמחה בייצור שוקולד בעבודת יד עוד בגרמניה, ועם הגיעו לארגנטינה החליט להקים מפעל ביתי קטן לייצור שוקולד".

השפל הכלכלי של ימי תום מלחמת העולם הראשונה הביא את סבה לייצר סוכריות בתחילה. "סוכר היה חומר זול וזמין מקקאו. רק אחרי שהתבסס מעט הוא החל לייצר שוקולד". המפעל פרח. לסבה וסבתה, יעקב ושפירניה לכטמן, נולדו שישה ילדים, שמגיל אפס רכשו את הידע הקסום על ייצור שוקולד, והיו פעילים במפעל המשפחתי.

עם השנים נכנסו אביה של קרינה ואחד מאחיו לעסקי השוקולד של אביהם. הם הרחיבו את המפעל, והוא צמח עד להעסקתם של מאה עובדים, עם פסי ייצור גדולים. קרינה גדלה אל תוך העסק המשפחתי, וילדותה רצופה בזיכרונות מתוקים. "לאורך כל שנות ילדותי ונעוריי, וגם בבגרותי, הייתי מגיעה למפעל לעזור לאבא. אני זוכרת איך כילדה קטנה הוא היה מכין לי שקי זילוף עם שוקולד, והייתי מציירת בהם על דפי אפייה. ילדים אחרים שמגיעים לעבודה של אבא מקבלים דף ועט", קרינה צוחקת, "אני קיבלתי שקיות זילוף. זה זיכרון מתוק מאוד מגיל ממש צעיר", היא מספרת בעיניים נוצצות.

קרינה נשטפת בפרץ נוסטלגיה וחוויות של ילדות קסומה, ומספרת לי על עוגות יום ההולדת הייחודיות שהיא זכתה להן, חלומה של כל ילדה ונערה. "אמא הייתה מכינה עוגה חזקה במיוחד, שתוכל לשאת את הקישוטים המדהימים שאבא פיסל משוקולד. הוא היה מכין מבנים מורכבים, יצירות כיד הדמיון הטובה ובכישרון גדול. עד גיל 18 חברים היו מגיעים אליי הביתה רק כדי לראות את הקישוטים", היא נזכרת בערגה.

בעיניים ציוניות

היא אמא לשניים, אוריאל בן ה-25 ואבי בת ה-22, ונשואה לגיורא, העובד איתה כיום בעסקי השוקולד. בעוד כחודשיים תציין המשפחה 19 שנים לעלייתם ארצה, אירוע מכונן ששינה את מהלך חייהם מן הקצה אל הקצה.

"גדלתי בקהילה היהודית, ובשיח המקומי היה לישראל מקום מרכזי מאוד", אומרת קרינה. "מדינת ישראל בהחלט הייתה לי בתודעה כמקום ליהודים, אבל לא עם מחשבות מעשיות על עלייה. כשהכרתי את גיורא, נושא העלייה התחיל לקרום עור וגידים, אבל לקח לו עשר שנים לשכנע אותי".

גיורא, בן למשפחה שירדה מהארץ, חלם כל שנות נעוריו ובגרותו לחזור לארץ ולהשתקע בה. הוריו עזבו את ישראל מעט אחרי בר המצווה שלו, לאחר שגדל כישראלי לכל דבר עד אותה העת. עד עלייתם עסקה קרינה בעיקר בהוראה, ובד בבד עבדה במפעל של אביה. גיורא היה בעל עסק להפקת אירועים ובעל מפעל לייצור רמקולים.

מה הייתה נקודת המפנה שדחקה בכם לעשות את הצעד האמיץ ולעלות?

"גיורא המשיך לדבר על עלייה לאורך כל השנים, הוא לא התייאש. הדברים חלחלו, והבנתי שגם אני רוצה לגדל את ילדינו בישראל. כשאוריאל היה בן שש, ועמד לעלות לכיתה א', העדפנו שישתלב במסגרת כבר בישראל. היינו בשנות השלושים לחיינו, עם חלומות לעתיד. הרגשנו שכל החיים לפנינו. יחד עם זאת, בערה בנו התחושה שאת החלומות שלנו נממש יחד בארץ".

מה מביא משפחה מבואנוס איירס ההומה להתיישב דווקא בצפון המדינה, בקיבוץ קטן ומרוחק?

"כעשר שנים לפני ההחלטה לעלות ביקרנו בישראל, והתאהבנו ברמת הגולן, היה לנו ברור שאם ישראל, אז רק רמת הגולן. במאי 2002 עלינו, והשתלבנו בתוכנית בשם 'בית ראשון במולדת', תוכנית שמביאה עולים לפריפריה לשלושה חודשים ראשונים בארץ, במטרה להקל עליהם בקליטה. שמחנו מאוד שקיבוץ עין זיוון היה בין הקיבוצים הקולטים. הגענו, התאהבנו ונשארנו. 

בבואנוס איירס גרנו בקומה תשיעית, ליד תחנה עם שמונה עשר קווי אוטובוס ורעש בלתי פוסק. השקט הזה של הצפון היה בדיוק מה שחלמנו עליו ושרצינו בשבילנו ובשביל ילדינו", אומרת קרינה בחיוך.

עם העלייה, ומבלי שתכננו זאת, החלו קרינה וגיורא לעסוק בתחום האוכל. "הגענו ארצה קצת לפני עונת הדובדבן", היא נזכרת. "עם הבשלת הפרי לקחו את כל העולים לטיול בבוסתן של הקיבוץ. הגענו לשם, והייתי פשוט בשוק! מהמקום הסואן והצפוף שממנו באנו, נחתנו במקום החלומי הזה… הרגשתי שאני ממש הולכת בתוך חלום", היא מספרת ועיניה נעצמות לרגע, חוזרות לאותו מראה קסום ששבה את ליבה.

"קראתי לדובדבנים 'זהב אדום'. אין דרך לתאר את ההתרגשות שלי מאכילת הפרי הטרי ישירות מהעץ. הבאנו איתנו כמה וכמה סלסילות הביתה, אכלנו ואכלנו, אבל עדיין נשאר הרבה מאוד פרי שהתחיל להתרכך, אז החלטתי לבשל אותו לריבה. השמועה על הריבה הטעימה עשתה לה כנפיים, ופנו אליי מן הקיבוץ בהצעה למכור את הריבות לתיירים המבקרים בבוסתן. באותה תקופה עבדתי במשרה מלאה בענפי התיירות של הקיבוץ, אבל התלהבתי מהרעיון, וכך התחלנו לרקוח ריבות בבית בערבים".

איך מתמודדים עם עבודה במשרה מלאה במהלך היום והכנת ריבות בבית בשעות הערב?

"זה באמת היה קשה. לאחר תקופה הבנו שאנחנו זקוקים להפרדה בין הבית לעבודה. הדרישה הלכה ועלתה, וחיפשנו מקום ייצור. בדיוק באותם ימים התפנה מבנה ששימש מרפאת הקיבוץ. שכרנו את המקום הקטנטן, שגודלו לא עלה על שישים מטרים, ושם למעשה התחיל הסיפור המתוק שלנו. חדר האחות, חדר הרופא וחדר ההמתנה – כולם גויסו לטובת הכנת הריבות. יש לי אהבה גדולה לאנשים, ולכן החלטתי שאני רוצה להוסיף גם בית קפה קטן, מקום מתוק עם אווירה אירופית וביתית. וכך בתוך המתחם הקטנטן נולד לו גם בית הקפה שלנו".

הכתבה המלאה בגליון אדר של פנימה. למינוי >>

דה-קרינה במספרים

15 שנות פעילות 

40 עובדים 

70 טון שוקולד מיוצרים במפעל מדי שנה

60,000 מבקרים פוקדים את המקום בשנה

40 סוגי פרלינים מיוצרים במקום

כותרת: הטראפלס של קרינה

כותרת משנה: מתכון חורפי ומנחם לטראפלס תפוזים טריים

כמות: כ-60 יחידות

החומרים

100 מ"ל שמנת מתוקה 38%

50 מ"ל מיץ תפוזים סחוט טרי (עדיף לסחוט בזמן ההכנה)

50 גרם גרידת תפוז (יש להיזהר לא להשתמש בחלק הלבן של הקליפה)

20 מ"ל ליקר תפוזים

300 גרם שוקולד לבן

100 גרם קקאו הולנדי כהה 24%

אופן ההכנה

חותכים את השוקולד לחתיכות קטנטנות. מרתיחים את השמנת יחד עם מיץ התפוזים וגרידת התפוז. מסננים ושופכים את הנוזל החם על השוקולד הלבן.

מחכים שתי דקות, ומערבבים במהירות עד לאיחוד החומרים לקרם גנאש אחיד וחלק.

כאשר הגנאש מתקרר מעט, מוסיפים את ליקר התפוזים, ומערבבים במהירות במטרה לכלוא בועות אוויר בתוך התערובת, שיתרמו למרקם קליל ואוורירי.

מכניסים את הגנאש למקרר בכלי אטום ל-12 שעות לפחות. לאחר מכן, בעזרת כפית, מגלגלים כדורים קטנים של גנאש וטובלים אותם בקקאו.

למיטיבי לכת: אפשר לצפות את הטראפלס גם בשוקולד מריר איכותי.

מגישים ונהנים.

הכתבה המלאה בגליון אדר של פנימה. למינוי >>

צילום: אילה איבגי

הפוסט קרינה בממלכת השוקולד הופיע לראשונה ב-פנימה.

דווקא היום, בעידן שבו נשים הן חלק אינטגרלי משוק התעסוקה, ורבות בוחרות לממש את כישרונותיהן ואת השכלתן באמצעות בניית קריירה מרשימה, רבות מגיעות למסקנה כי המימוש הגדול ביותר מבחינתן הוא דווקא האימהות. הייטקיסטיות, מנהלות חשבונות, עובדות מערכת החינוך, בעלות תארים ראשונים ושניים, ואפילו אבות, לוקחים פסק זמן, קצר או ארוך, משוק התעסוקה כדי לראות את הילדים גדלים מקרוב, כדי להיות נוכחים בחוויות הינקות הראשונות שלהם, וכדי לשים את הבית במרכז.

כזו היא גם אלכסנדרה אורלוב גולדשטיין (36), שעזבה את חברת ההייטק המבוקשת שהיא עבדה בה, וויתרה על משכורת ותנאים מתגמלים במיוחד כדי להיות פשוט אמא. "כמו כל הייטקיסטית ממוצעת, הייתי בטוחה שכשהבת שלי תהיה בת חצי שנה, אחזור לעבודה", היא מדגישה. "אפילו קיבלתי בונוס לפני הלידה, התחלתי פרויקט חדש, אהבתי מאוד את החברה, היה מלהיב".

אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לפני ארבע שנים וחצי ילדה אלכסנדרה את בתה הבכורה, ומהר מאוד היא הבינה כי המרחק בינה ובין חזרה לעבודה גדול מאוד. "כשהבת שלי הייתה בת ארבעה חודשים – ואני זוכרת את זה עד היום – היא ינקה, נרדמה, הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: 'איך אפשר לעזוב יצור כזה קטן וחסר ישע?' הבנתי שאני רוצה לגדל אותה, ולא שהמערכת תגדל אותה".

אלכסנדרה, בעלת תואר ראשון במחשבים מהטכניון ותואר שני במנהל עסקים, הייתה אז בעיצומה של בניית קריירה מרשימה. "מאוד אהבתי את העבודה שלי, והיו לי תנאים מאוד טובים", היא מספרת, "כן מתחשבים באימהות בהייטק, אבל גם בהתחשבות הכי גדולה את יוצאת ב-07:00 בבוקר לכיוון הגן עם הילד, ובמקרה הטוב את חוזרת בשעה 17:00. בתקופות לחוצות את גם ממשיכה לעבוד מהבית מ-20:00 עד 23:00 כשהילד הולך לישון. את הלפטופ לוקחים כמובן הביתה".

העבודה תובענית, אבל גם התנאים בהתאם, איך קיבלת את ההחלטה לוותר על המעמד ועל המשכורת?
"זה היה בשלבים. בהתחלה דיברתי על זה עם בעלי, וחשבנו שאתפטר, אמשוך את הפיצויים, אחתום אבטלה, וכשדמי האבטלה יסתיימו – אוכל לחזור לעבוד במקם אחר. בעבודה הציעו לי חל"ת עד גיל שנה, ביקשו שלא אתפטר. גם אני וגם הבוסית שלי כמעט בכינו. לא רציתי לעזוב, היה לי מאוד כיף בעבודה, אבל החלטתי שאני רוצה להיות קודם כל אמא". 

מה היה השלב הבא?
"אחרי תשעה חודשים שבהם הייתי עם בתי בבית, התראיינתי לשלושה מקומות עבודה. בשניים מהם התקדמתי לשלבים האחרונים, אבל ביטלתי את הראיונות האחרונים, כי הבנתי שאני רוצה להמשיך ולהיות איתה בבית. כשהיא הייתה בת שנה וחצי, הבנו שגם ככה אנחנו רוצים עוד ילד, אז אין בשביל מה לחזור לעבודה". אלכסנדרה נשארה בבית, ילדה את בנה כשבתה הבכורה הייתה בת שנתיים וחצי, וגם לאחר לידתו לא חזרה להייטק.

לא הרגשת מיצוי או שעמום בבית?
"ברגע שבחרתי להישאר בבית, התחלתי לחפש את עצמי. בהתחלה השתכרתי כפרילנס מתכנות, ובמקביל עשיתי קורס של הדרכת הנקה. זה תחום שעניין אותי, ופשוט נשאבתי אליו. היום אני מדריכת הנקה ויועצת שינה בגישה היקשרותית. אני גם מנהלת שתי קבוצות פייסבוק גדולות בתחום, 'שביל החלב – קבוצת אימהות מניקות' ו'הורות מחבקת – על הורות ושינה בגישה הקשרותית'. בהייטק הרווחתי פי שישה ממה שאני מרוויחה כיום", היא מודה, "אבל אני לא מצטערת ולו לשנייה על ההחלטה שקיבלתי".

ההחלטה להישאר בבית הייתה כרוכה כאמור בוויתורים כלכליים משמעותיים, ומן הסתם, אומרת אלכסנדרה, אינה אפשרית לכל משפחה. "זכיתי בבעל תומך, שהמקצוע שלו גם מתגמל כלכלית, מה שעזר לי לעשות את השינוי הזה בחיים", היא מסבירה. "בעלי נשאר לעבוד בהייטק, ואילו אני ויתרתי במודע על קריירה מבטיחה לטובת אימהות. שנינו חושבים שזו ההחלטה הכי טובה שעשינו, וזה משתקף גם בילדים שלנו. יש לנו הרבה זמן איכות איתם בזכות העובדה שאני בבית. קצב החיים הרבה יותר רגוע, אני לא ממהרת כל הזמן להספיק גם להיות אמא וגם לעבוד עשר שעות ביום. היום אני עובדת בקצב שלי, והעסק שלי גדל ביחד עם הילדים". 

אימהות אחרת

במשפחות ברוכות ילדים השיקולים הכלכליים הם לרוב מורכבים הרבה יותר, ההוצאות גדולות ואת ההכנסות יש לנהל כמובן בהתאם. יחד עם זאת, הזמינות והפניות שנדרשים מזוג הורים כדי לחנך, לטפל ולהרעיף אהבה על ילדיהם, נראים לעתים כמשימה בלתי אפשרית. בייחוד כשבבית נמצאים כמה ילדים קטנים בגילים צפופים, וכששני ההורים עובדים באופן שוטף.

אפרת ג'קסון (52) עבדה במצטבר כעשר שנים בריפוי בעיסוק במסגרת משרד החינוך. היא גרה בירוחם, נשואה לאיתן, יש לה ילדים כמניין שבטי ישראל (שגילם נע בין 9 ל-30), והיא גם סבתא לנכדים. את עבודתה בריפוי בעיסוק היא אהבה מאוד, ולמרות זאת, לאחר לא מעט התלבטויות, ובהיותה אמא לילדים קטנים, החליטה לעזוב אותה ולהתמסר לביתה.

"אהבתי את המפגש עם הילדים", היא מספרת, "הייתה גם נוחות בעבודה – במסגרת משרד החינוך היו לי כל החופשים, וזו הייתה עבודה טובה שמתאימה לאמא". למרות זאת, ככל שמספר הילדים בבית גדל, החלה אפרת, כמו נשים רבות, להוריד את אחוזי המשרה. "אפילו שהעבודה הייתה לכאורה נוחה, רציתי להשקיע יותר בגידול הילדים, להיות איתם יותר בבית".

קו פרשת המים הגיע מבחינתה לאחר פז"ם מרשים באימהות – היא הייתה כבר בת 38 ואמא לשמונה, ואז היא גילתה שהיא נושאת ברחמה תאומות. "ביקשתי חל"ת לשנה, הרגשתי שקיבלתי כזאת מתנה, ולא רציתי לתת למטפלת או למישהי אחרת ליהנות ממנה. החל"ת לא אושר, ואז החלטתי להתפטר מהעבודה", היא מסבירה.

עברו ארבע עשרה שנה מאז, ואפרת עדיין זוכרת את גודל ההתלבטות. "החלטתי לעזוב אחרי הרבה מאוד שיקול דעת. הבנתי שיש השלכות, שאולי לא אוכל לחזור למשרד החינוך, שאולי אני מפסידה את כל ההטבות, את נושא הפנסיה, אבל מבחינתי הדבר הכי חשוב היה לנצל את הזכות הזאת לגדל את הבנות". 

איך הסביבה הגיבה להחלטה שלך?
"רוב האנשים סביבי הרימו גבה. הצעד הזה לא היה נראה כל כך מובן, אבל אני הייתי מאוד בטוחה בו. גם בדיעבד אני יודעת שקיבלתי החלטה נכונה. אחרי התאומות נולדו לנו עוד שני בנים, וגם אותם גידלתי בבית". 

איך מסתדרים מבחינה כלכלית?
"אנחנו גרים בעיירת פיתוח, והמחייה כאן זולה יותר. בגלל שאנחנו משפחה ברוכת ילדים יש גם הרבה הטבות והקלות. בעלי מורה, והייתה המשכורת שלו. ברוך השם הסתדרנו. אנחנו אנשים פשוטים, מסתפקים במועט". 

ג'קסון מבהירה כי ההבדל בין גידול ילדים תוך כדי קריירה לבין התמסרות מוחלטת להורות הוא הבדל של שמים וארץ. "הרגשתי את זה לא רק על הילדים הקטנים שגידלתי כשכבר הייתי בבית. העובדה שלא עבדתי השליכה לחיוב גם על הילדים הגדולים יותר", היא מתארת. "הייתי יותר בנחת, לא לחוצה בבוקר לפני העבודה. יכולתי להכין כל יום ארוחה חמה, ובסופו של דבר כולם נהנו מזה".

ולא הרגשת פספוס מקצועי?
"ממש לא, גם לא הרגשתי שאני מבטלת את עצמי. הרגשתי שאני פשוט מתפתחת לכיוונים אחרים. האימהות הייתה אצלי הדבר שהכי מבטא אותי. בשנים האלה, שבהן לא עבדתי מחוץ לבית, עסקתי קצת בהדרכת כלות, בשידוכים, העברתי כל מיני שיעורים, מצאתי לעצמי כל מיני נישות".

לפני שש שנים, כשבנה הקטן היה בן שלוש, המציאה את עצמה אפרת מחדש ברמה המקצועית, הפעם בתחום הבמה. "יצאתי במופע יחיד לנשים בשם 'כיסופים של אמא', שמדבר על תמונות מחיי היום יום של אם למשפחה ברוכת ילדים. הוא מתאר התמודדויות מול מגוון גילים: ינקות, התבגרות, גיוס הילד לצבא וגם השלב שבו הוא מתחתן ויוצא מהבית. המופע הוא שילוב של הומור ורצינות, ואני מרגישה שיש הזדהות עמוקה מצד קהל הצופות. הן מרגישות הקלה מאוד גדולה, שהן לא לבד בסירה הזאת. אני מרגישה שליחות גדולה, ורצתי עם המופע עד הקורונה". מאז שהחלה הקורונה צילמה אפרת את המופע, ובתקופה הנוכחית היא מוכרת אותו בצורה מוסרטת. 

עם הזמן, כשהילדים גדלו יותר וזמנה התפנה, מצאה אפרת עוד אפיקי הכנסה מעניינים. "פתחנו בעליית הגג שלנו יחידת אירוח, וקראנו לה 'אצל ג'קסון'. כשהילדים הגדולים כבר יצאו מהבית, החדרים שלהם התפנו. אנחנו מארחים את הילדים בסופי שבוע, אבל במהלך השבוע זה היה משאב לא מנוצל. הפכנו את החדרים לחדרי אירוח למטיילים. בחרנו לתמחר אותם באופן כזה שגם משפחות ברוכות ילדים יוכלו להרשות לעצמן, וזו בעצם יחידת אירוח חברתית. לפני שלושה חודשים התחלתי גם להיות בלנית במקווה, וזה מאוד משמח אותי", היא מספרת על עיסוק חדש נוסף שלה, "עכשיו הילדים כבר גדולים, אז זה לא נורא לעזוב אותם פעמיים בשבוע בערב. אפילו יכול להיות שזה קצת משמח אותם שאמא יוצאת קצת סוף סוף", היא חותמת בחיוך. 

צילום: יואב לב ארי

הסבה מתוקה

אחד החששות הגדולים של נשים המעוניינות לקחת פסק זמן תעסוקתי כדי להיות עם הילדים, הוא החשש שבעוד שנה או שנתיים כבר לא יהיה להן לאן לחזור. שוק התעסוקה יתקדם, בעוד שהן יישארו הרחק מאחור, ובראיונות עבודה יהיה קשה להסביר את החור שנפער בקורות החיים שלהן, מרשימים ככל שיהיו. באופן מפתיע, נשים רבות מגלות כי דווקא השהייה בבית אפשרה להן לפעול ולהגשים את עצמן בתחומים שעליהם הן לא חלמו מעולם, אך הם מעניינים אותן הרבה יותר.

שרי לוי (37) מהיישוב בני דקלים נשואה ליונתן ואמא לשבעה ילדים בגילי שנתיים עד 13, מתוכם שני זוגות תאומים, עזבה פעמיים עבודה טובה כשכירה כדי לגדל את ילדיה. היא מגיעה מתחום הנהלת החשבונות, אך דווקא השהות עם הילדים בבית אפשרה לה לפתח עסק ביתי ומתוק, ולחלום על תחום התמקצעות אחר לגמרי.

את ההפוגה הראשונה בקריירה עשתה שרי לאחר שילדה זוג תאומים ראשון, לפני כשלוש עשרה שנה. היא עזבה עבודה שאהבה בתחום האדמיניסטרציה, ובמשך כשלוש שנים וחצי הייתה אמא במשרה מלאה, עד שחזרה לשוק התעסוקה. לפני כארבע שנים, ולאחר שילדה עוד זוג תאומים, עזבה שרי את תפקידה כמנהלת החשבונות ומזכירת היישוב נגוהות, ובחרה שוב להתמסר לבית.

איך הרגשת עם העובדה שבכל פעם קטעת עבודה לטובת הילדים?
"הייתי שלמה לגמרי עם ההחלטה, בכלל לא הרגשתי פספוס. הפספוס הכי גדול היה אם לא הייתי מגדלת את הילדים שלי. ברוך השם תמיד עבדתי במקומות טובים עם תנאים טובים, אבל הרצון להיות עם הילדים גבר. אני לא מתחרטת על כך אפילו לשנייה". 

השהות בבית הובילה את שרי לשנות כיוון ולפתוח עסק ביתי בתחום הקונדיטוריה. החלום החל לקרום עור וגידים לפני כשלוש שנים, כשהתאומים שלה היו בני שנה. "מאז היותי ילדה קטנה אהבתי לבשל ולאפות", היא מספרת. "אבא שלי היה זה שבישל בבית, ותמיד הייתי לידו במטבח. הייתה לנו גם שכנה שהייתה מכינה עוגות מעוצבות מדהימות, ובתור ילדה תמיד הייתי מסתכלת עליהן בפליאה".

"אחרי הלידה האחרונה הגשמתי חלום – ללמוד זילוף עוגות מקצועי. רציתי שלילדים שלי יהיו עוגות יפות, כמו של אותה שכנה", שרי צוחקת. "משם התגלגלתי לתחום ממש ביד מכוונת של הקדוש ברוך הוא. שכן אחד אמר לי למכור סופגניות, שכנה אחרת הציעה עוגות לשבת, לאט לאט התפתחתי בקצב שהתאים לי ולגידול הילדים. היום אני קונדיטורית. אני מכינה בעיקר עוגות וקינוחים, ויש לי גם קייטרינג חלבי שמיתגתי על שמי. אני עובדת מהבית, ולא רצה לשום מקום – הילדים שלי לפני הכל. זה לא משהו שמפרנס כמו עבודה מסודרת, בכלל לא. העסק שלי עדיין לא רווחי, ואני עדיין לא מושכת משכורת כל חודש. במקביל, אני גם לומדת חינוך מיוחד במטרה לעסוק בטיפול בבישול".

הבחירה להתמקד בגידול הילדים ולפתח עסק שמאפשר זמינות גבוהה יותר, מבהירה שרי, היא בעלת השלכות כלכליות. "אנחנו לא שוחים בכסף, אבל חושבים טוב מה לעשות עם כל שקל, והכל מושקע בילדים. קונים מה שצריך, והקדוש ברוך הוא עוזר".

ביניים: "אף פעם לא הרגשתי צורך להתנצל"
"אני זוכרת איך חברות שלי היו משתגעות מלהיות בבית עם הילדים, הן רק חיפשו לצאת לעבודה ולזכות בקצת שקט. אני לעומת זאת דווקא נהניתי מכל רגע", אומרת לימור חלמיש (47), גרושה ואמא לחמישה בגילי 7 עד 15, שהחליפה גם היא תחום עיסוק לאחר שנים של אימהות במשרה מלאה. "זה לא היה קל, אבל השנים האלה היו הכי מספקות שיש, גם בדיעבד לא הייתי בוחרת אחרת".

לפני שהפכה לאם, עבדה חלמיש בערוץ התכלת, ערוץ טלוויזיה ישראלי בעל אוריינטציה יהודית דתית, שפעל בראשית שנות ה-2000. היא בעלת תואר באמנות רב תחומית, אך נמשכה בזמנו לתחום התקשורת והטלוויזיה. "הייתי עוזרת של מנהלת התוכניות בערוץ, זו הייתה עבודה מסביב לשעון", היא מספרת. 

"אחרי שהתחתנתי וילדתי, התלבטתי אם להמשיך בערוץ או לא. היה לי ברור שאני לא ממהרת לחזור. חיכיתי מספיק זמן כדי להיות אמא, והלידה של בתי הייתה מאוד מכוננת בעבורי. רציתי להישאר איתה, ונהניתי מכל רגע. כשהיא הייתה בת שנתיים וחצי, נולד הבן השני. כל התקופה הזאת לא חזרתי לעבודה". 

לא חששת שאת הורסת לעצמך קריירה?
"בתחום של טלוויזיה, אחרי שאת יוצאת מהמעגל, מאוד קשה לחזור. היה לי ברור שאחרי שנתיים לא אוכל לחזור, אבל זאת הייתה הבחירה שלי. גם בן הזוג שלי תמך, אפילו שפתאום היו פחות הכנסות בבית ויותר הוצאות על הילדים". 

לא הרגשת שאת מבטלת את עצמך לטובת הילדים?
"המילה לבטל היא לא נכונה. שילמתי מחיר כי הייתה לי משרה מבטיחה, והייתי עובדת מוערכת, אבל הסיפוק מהיום יום עם הילדים היה יותר גדול. גם כשדיברתי למשל עם חברות שכן חזרו לעבודה, אף פעם לא הרגשתי צורך להתנצל על כך שאני מגדלת את הילדים שלי".

השנים חלפו, עוד ילדים הצטרפו למשפחה, ולימור נשארה בבית עד שבתה הקטנה הייתה בת שנה. "היא הייתה היחידה שהכנסתי בשלב יחסית מוקדם למסגרת". רק אז פצחה לימור בקריירה חדשה ושונה בתכלית. "למדתי להיות דולה, והתחלתי ללוות נשים. בהמשך למדתי גם רפואה סינית, ושילבתי בין השניים. אף פעם לא חזרתי למשרה מלאה, כיום יש לי קליניקה פרטית לרפואה סינית בתקוע ובירושלים, ואני מתמחה בכל מה שקשור לפריון. במקביל, אני גם עובדת במשרה חלקית כגננת שכירה בתקוע". 

במבט לאחור, את שלמה עם ההחלטות שקיבלת?
"ההורות הביאה אותי להיות מה שאני. זה לא משהו שתכננתי, לא חלמתי כל היום להיות אמא, ונהניתי מהעבודה שהייתה לי, אבל בסוף הבחירה שעשיתי העניקה לי הרבה מאוד סיפוק". 

מה היית ממליצה לאישה שמחליטה לעזוב קריירה לטובת גידול ילדים?
"לא להיות לבד רק היא והילד כל הזמן. לצאת, לפגוש חברות, להיות במעגלי נשים, אולי לנסות לפתח במקביל איזשהו תחביב חדש שיוכל להפוך אחר כך למקור פרנסה". 

הכתבה המלאה בגליון אדר של מגזין פנימה. לעשיית מינוי >>

צילום‭: ‬Nataly Podberezsky

הפוסט אמא במשרה מלאה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחת הדרכים להביא לקוחות באופן אורגני, כלומר לא באמצעות פרסום ממומן, היא לייצר תוכן שיקדם את העסק שלנו, או ספציפית, לחלוק ידע. את הידע הזה אפשר לחלוק בכל מני דרכים: בסרטונים ביוטיוב, בעמוד אינסטגרם, בבלוג באתר, במדריכים באתר ובפייסבוק או במענה על שאלות בכל מני קבוצות. כל האמצעים כשרים בשביל להפיץ את הידע המקצוע שלנו בתקווה שזה יביא לנו לקוחות.

עם זאת, הפחד הגדול של הרבה עצמאיות במצב הזה הוא שאם נפזר את הידע הזה בחינם, כבר לא יגיעו אלינו. הרי המחשבה הראשונה של הרבה עצמאיות בנוגע לידע שלנו היא שאנשים משלמים לנו על הידע הזה, ושהעסק שלנו לא יתקיים אם פשוט ניתן לאנשים את הידע שלנו בחינם. ב"ה, זה כבר לא המצב.

הכל כבר קיים, זאת יכולה להיות את שמקיימת אותו

כל שאלה שלא תשאלי, כל חיפוש שלא תחפשי – את תמצאי תשובות אליו באינטרנט. איך לתפור מטפחת ואיך לקשור אותה, איך להכין את המאכל הזה, מה זאת שיטת הטיפול הזאת ואיך לבנות בבית שרפרף, אפילו איך לבנות לעצמך אתר מא' ועד ת' – המידע קיים ונגיש, צריך רק למצוא אותו.

במצב שכזה, אם את מאמינה בעצמך, בידע שלך ובעסק שלך – למה שהמידע לא יהיה שלך, וכשמחפשים לא ימצאו אותך?

המידע באינטרנט לא מחליף מענה אישי

המידע באינטרנט גנרי ולא יכול להתאים לכולם באותו האופן. זה כמו ההבדל בין שאלת רב פרנטית, כולל תיאור המקרה, וקבלת תשובה מרב שאת סומכת עליו – לבין חיפוש מה כתבו על זה באינטרנט. מידע כללי יכול ליידע את הקוראים שאת מבינה בסוגיה, ולתת להם מענה מסוים – אבל למענה שמותאם אישית לצורך שלהם כבר צריך להיפגש אחד על אחד ולדבר.

ואם את פוחדת שתיפול שגגה תחת ידך, בכל טקסט שאת מפרסמת את יכולה להוסיף את הדיסקליימר שמדובר במידע כללי ולמענה בסוגיות פרטניות מוזמנים לדבר איתך.

על מה כן נעזרים בנו?

מאחר שהמידע נגיש, הצורך של אנשים בנו הוא למענה פרטני ולליווי שלנו. באנשי מקצוע נעזרים האנשים שלא יודעים איך להתחיל לבד תהליכים, או שצריכים הנחיה וליווי. סוג אחר של לקוחות נמצא שם בשביל הרמה המקצועית. גם אם הידע שם, אנחנו כנשות מקצוע הקדשנו שעות רבות ללימוד ולצבירת נסיון באופן שאדם שרק מתחיל, או שלא עוסק בתחום לא בטוח שיצליח להגיע אליו בעצמו.

הטיפים באדיבות ליאור שפירא, קידום אתרים בגוגל

הפוסט עצמאית? אל תפחדי לתת ידע מקצועי בחינם הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעבר הרחוק מעסיקים רבים נתקלו במצב שבו העובד נפגע במקום עבודתו שלא בהכרח באשמת המעסיק, ובכל זאת הם אלה שהיו צריכים לשלם עליו פיצוי גבוה מאוד. הדבר גרם למעסיקים רבים לחשוש מהעסקת עובדים נוכח הסיכון העצום שבתשלום פיצויים. גם העובדים לא הרגישו בנוח לתבוע ממעסיקם סכומי פיצוי גבוהים משום שהם רצו לשמור על יחסים טובים במסגרת העבודה.

כיום אדם שנפגע בעת עבודתו זכאי לפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי באגף מיוחד – אגף נפגעי עבודה – כך שהמעסיק משלם מדי חודש דמי ביטוח בריאות וגם העובד מפריש משכרו, ואז במקרה של פגיעה במהלך העבודה המעסיק אינו מוציא שקל מכיסו, וכל ההליך לבדיקת נכות ולפיצוי כספי מתנהל במוסד לביטוח לאומי. הדבר מקל גם על עובדים, משום שהם אינם צריכים להוציא כספים על תביעות ועל חוות דעת רפואיות, והליך בחינת הנכות מתבצע ללא תשלום בידי רופאי הביטוח הלאומי.

תאונת עבודה אינה פגיעה רק בזמן העבודה, גם תאונת דרכים או נפילה בדרך למקום העבודה או בחזור ממנה נחשבת לתאונת עבודה המזכה בפיצוי.

פגיעה מתמשכת בגוף לאורך שנים, הקשורה לעבודת הנפגע, כגון ירידה בשמיעה במפעל רועש, צרידות אצל עובדי הוראה, דלקות חוזרות ונשנות אצל מזכירות וכדומה נחשבות ל"מחלת מקצוע". הפגיעות מפורטות ברשימה סגורה בחוק, ועובד שסובל מאחת מהן יכול להיות מוכר בידי המוסד לביטוח לאומי ולקבל פיצוי בהתאם לדרגת נכותו.

המוסד מכיר גם בפגיעה שמתרחשת בפעילות הקשורה קשר ישיר לעבודה, כגון באירוע חברתי שהמעסיק מממן או בעת פעילות המתחייבת מאופי התפקיד. 

לאחר עבודה מאומצת המוסד לביטוח לאומי הכיר לאחרונה גם במי שנדבק בקורונה במקום עבודתו כנפגע בעבודה, והוא עשוי להיות זכאי לתשלום "דמי פגיעה" על הימים שבהם נאלץ לשהות בבית עקב המחלה. אם תישאר לעובד נכות כתוצאה מההדבקה, הוא יהיה זכאי אף להכרה בנכות מעבודה.

הלכה למעשה

* נפגעתם בעבודה ונותרה לכם נכות בעקבות הפגיעה? אל תהססו להגיש תביעה לבדיקת זכויותיכם. נכות באיבר כלשהו או בכמה איברים יזכו אתכם בקצבת נכות או במענק כספי. 

* כל נפגע עבודה שמבקש לקבל נכות מעבודה עובר ועדה רפואית, שמטרתה לבדוק את הליקויים שנותרו מהתאונה ולקבוע אחוזים בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי. מומלץ מאוד להגיע לוועדה בליווי של עורך דין מומחה.

* אין התיישנות בהגשת תביעה לנכות מעבודה, אך אפשר לקבל קצבה על 12 חודשים רטרואקטיבית בלבד, ועל כן אם נפגעתם בעבודה כדאי להזדרז בהגשת התביעה.

הפוסט עובדים על בטוח הופיע לראשונה ב-פנימה.

לכבוד המעמד, ריכזנו לכם כמה מוצרים מבית SIMPLY GOOD  שנהנים עכשיו מהנחות מפתות, והכול עם איורים מתוקים במיוחד

מנשא ינוקא של סימפלי גוד הוא מנשא בד טבעי העשוי כותנה איכותית נושמת, העוטף את התינוק בצורה מלאה ומאפשר לו להמשיך ולחוות את החמימות והביטחון שאותה הוא חש עת שהה ברחם, ולהורה הנושא אותו להיות בעל שתי ידיים חופשיות וטווח תמרון גדול יותר בגופו.

המנשא קל ונוח מאוד ללבישה מהירה. הוא מושלם להנקה ומתאים לטיולים קצרים הודות לכרית כתף עבה במיוחד התומכת בגב ובכתף, והוא מצטיין במבנה ייחודי ומוקפד, ועשוי מחומרים איכותיים המעניקים חווית נשיאה אחרת מכל מה שהכרתם עד היום במנשאים. ינוקא מצויד באבזם נועל בעל תו תקן אירופאי והוא מגיע במידת One Size קלאסית המתאימה לכולם. המוצר הזה הוא פרי פיתוח ישראלי –והוא נמכר בהצלחה בכל העולם. מאושר על ידי מכון התקנים ובעל תו תקינה מהמחמירים בעולם. לשימוש ממשקל 3.5 ק"ג ועד 15 ק"ג .  199.90 ₪, בסניפי רשת שילב ובאתר שילב.

כרית הנקה חצי סהר של סימפלי גוד כרית הנקה התומכת בגב התחתון בזמן ההנקה או האכלה מבקבוק, ומאפשרת האכלה רגועה ונעימה לאם ולתינוק. הכרית עוטפת את המותן ומספקת משענת בעת האכלה וחוסכת ממך הנקה בגב כפוף. עשויה מבד כותנה איכותי ונעים למגע, במילוי אקרילן איכותי ורך שאינו מאבד מנפחו ומעניק תמיכה לגוף התינוק. הכרית מומלצת גם בזמן ההיריון להקלת לחץ בגב התחתון, ע""י הנחתה בין הירכיים, בזמן שכיבה על הצד. בשלב מאוחר יותר הכרית משמשת למשחק ותרגול עם התינוק. 249.90 ₪ להשיג בסניפי ובאתר שילב.

כרית הנקה קומפקטית של סימפלי גוד המאפשרת הנקה בישיבה נינוחה כשהתינוק שוכב על הצד וחש בטוח ומעורסל על משטח נעים ורך למגע. לכרית ציפית שניתן להסיר ולכבס ב30 מעלות, ומילוי ייחודי שמקבל את צורתו של התינוק השרוע עליו, ולאחר מכן חוזר לנפחו המקורי.

את הכרית אפשר לקחת לכל מקום הודות לגודלה הקומפקטי ולאחר מכן היא משמשת פוף ייחודי לפעוט.

129.90 ₪ להשיג בסניפי ובאתר שילב.

סינר הנקה דו שלבי של סימפלי גוד מגיע עם שני בדי פליטה ייחודיים, לנוחות ולניקיון מקסימליים. לסינר פטנט ייחודי ובלעדי: הוא מורכב משני חלקים- בד מגבת איכותי, ובד כותנה נושם ואוורירי. בתום ההנקה, האם יכולה להרים את התינוק לגרעפס ובד המגבת יגן עלייה מפני פליטות. במקרה של פליטה, אין צורך לכבס את כל הסינר, אלא רק את בד המגבת, ולהשתמש בבד מגבת הנוסף המצורף לערכה. לסינר צמדנים המצויים בשני חלקי הסינר, ומאפשרים לאם להתאים את הסינר למידותיה ולקבוע את רוחב הפתח דרכו היא תוכל לראות את תינוקה. הודות לגזרה המיוחדת, נמנעת החלקה לא רצויה מכתף האם ומגע עם פניו של התינוק. הסינר קל ללבישה ולהסרה והוא בעל פתח רחב קשיח, המאפשר לאם לשמור על קשר עם התינוק בזמן ההנקה.

הפוסט לקראת שבוע עידוד ההנקה – אביזרים ומוצרים להנקה נוחה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"אנו מכירים מקרים של לידה של שניים עד שלושה זוגות ביממה. אך לידה של חמישה זוגות ביממה זה כבר נדיר יותר. אנו שמחים להיות הבחירה הטבעית של אלפי יולדות מדי שנה במערך לידה המעניק שירות מוביל לתושבות העיר תוך אימוץ גישות חדשניות במגוון נושאים הקשורים לפוריות ולידה". אומרת פרופ' סורינה גריסרו מנהלת מערך הלידה בשערי צדק.

הפוסט החדשות הטובות: בשערי צדק נולדו חמישה זוגות תאומים ביום אחד! הופיע לראשונה ב-פנימה.

עמותת שניר, שנוסדה ע"י ניר שמול, פותחת זרוע חדשה במסגרת פעילות  "המלאכים של שניר", תחת השם "מלאכים ועובדים" בניהולו של אבישי תנעמי.

הזרוע כוללת קבוצת וואטסאפ ייעודית עבור אנשים שאיבדו את עבודתם עקב המשבר. הקבוצה שנפתחה לאחרונה כוללת כבר מעל 300 מחפשי עבודה, אנשי עסקים וחברות כח אדם המתווכות בין מעסיקים למחפשי עבודה.  מספר האנשים בקבוצה ממשיך לגדול מדי יום בעקבות פרוץ הגל השני ובימים אלה, בעקבות הביקוש הרב, נפתחת קבוצת וואטסאפ נוספת.

לדברי אבישי תנעמי, מנהל המיזם: "וירוס הקורונה מזמן לכולנו תקופה מאתגרת הנותנת בנו את אותותיה ללא רחם ומשבשת את שגרת חייהם של רבים וטובים. לצערנו אנו עדים ללא מעט בתי אב שאיבדו את מטה לחמם: חלקם פוטרו ממקום עבודתם לבלי שוב, והיתר מצויים בחל"ת ממושך, בסיומו איש אינו ערב לכך כי ייקלטו בשנית במקום עבודתם. מדובר באנשים חרוצים, שכל רצונם הוא למצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד, בזכות ולא בחסד. אנו יוצאים בקריאה למעסיקים מכל המגזרים להצטרף למיזם המבורך ולהציע משרות הפנויות לאיוש מיידי."

לדברי ניר שמול, יו"ר וממייסדי עמותת שניר: "אנו בעמותת שניר שמחים בהקמת קבוצת "מלאכים ועובדים" המצטרפת לקבוצת המלאכים של שניר וכוללת מעל  3000 חברים בישראל וכ-1000 חברים בקבוצות הפועלות בחו"ל. אנו מקווים שגם מיזם "מלאכים ועובדים" יתרחב באופן בו נוכל לסייע לכמות גדולה יותר של מחפשי עבודה בימים לא פשוטים אלה. בקבוצה אנו נחשפים מדי יום לפנים היפות של ארץ ישראל. עם ישראל שמח לעזור, וזו לא רק סיסמה."

עמותת שניר היא עמותה ללא מטרות רווח אשר נוסדה בשנת 2010 ושמה לה למטרה לפעול לטובת קידום שוויון הזדמנויות בחברה הישראלית.  מייסדי העמותה הם ברובם אנשי עסקים ונדל"ן צעירים בשנות ה-40-30 לחייהם החולקים גורם מניע משותף והוא הרצון לתרומה ולעשייה חברתית, לצד פעילות עסקית.

לינק להצטרפות לעמותה:

https://chat.whatsapp.com/JbWBsveJnT4GWSvsVSKLit

הפוסט מלאכים ועובדים: יוזמה חדשה למציאת עבודה למובטלי קורונה הופיע לראשונה ב-פנימה.

עצמאית בשטח. אילוסטרציה

כשנולד לי הילד הראשון הרגשתי שאיבדתי את העצמאות שלי לעולם, ואכן, צדקתי לגמרי.
כשהילדים התחילו לגדול קצת הבנתי שזאת משימת חיים בשבילי לגדל ילדים עצמאיים, אלף – כדי שיצליחו לשרוד בעולם בלעדיי ובית – כי אז אולי סופסוף תחזור אליי עצמאותי.

הפוסט עצמאית בשטח – יריית הפתיחה הופיע לראשונה ב-פנימה.