מה זאת אומרת מתי?

לא לפני שמונה בבוקר (עוד לא התעוררתי), לא אחרי שמונה בערב (יש לי חיים), לא אחר הצהריים (אני עם הילדים), לא בין שתיים לארבע (בכל זאת, אני נושאת בתוכי מטען גנטי יקי), לא במהלך היום (אני צריכה לעבוד מתישהו!) וכמובן, כמו בכל הודעת מכר – לא בשבת.

אני אומנם אוחזת, שלא לומר נאחזת, במכשיר שנושא שם זהה לזה שנתן אלכסנדר גרהם בל למכשיר שהמציא, אבל זה לא אומר שאני אמורה להשתמש בו באותו האופן. בעולם שבו קיימים המייל והווטסאפ על שפע קבוצותיו ואימוג'יו, ולהבדיל מוצרי שטן דוגמת זום וחבריו, תמוה בעיניי שאנשים עדיין מצפים ממני לענות לצלצול.

שלחתם מייל? שיגרתם ווטסאפ? אין צורך להתקשר ולוודא הגעה. ראיתי, עניתי. כן, אני מאלו שתמיד עונים. וכן, אימוג'י תגובה, כשמו (שהמצאתי) כן הוא – תגובה.

אל תתקשרו אליי גם עם הערות לטקסט. הו לא. מיטב מתכנתי העולם יצרו אפשרות לתגובה בהערות בכל פורמט שאפשר להעלות על הכתב. אנחנו מדברים פה על טקסט, למען ה', פשוט תכתבו.

במשך שנים נהגתי לומר שנולדתי לדור הנכון, שבו אין צורך לדבר עוד והודעות הטקסט שולטות בגאון. ואז הגיעה לעולם מפלצת ושמה הודעה קולית.

אז קודם כול – סחתיין עליכם שלא התקשרתם, הבנתם את הדיבר המרכזי. אבל כמה קשה להבין שהודעות קוליות הן רק גרסה מתקדמת ומעצבנת לא פחות של שיחה?

מתי אני אמורה להקשיב להודעה? הרי אני לא יכולה לתת לה לשבת סתם כך ולהבהב בתודעה מופרעת הקשב שלי, היא צריכה להישמע ומיד, אבל מתי? אני בדיוק בפגישה או בדיוק ממש לא רוצה להקשיב לה. ובכלל, מי יתמלל אותה? מי יזכור מה נאמר בה? איך נוכל לעשות צילום מסך שלה כהוכחת נצח לצדקתנו? רק המחשבה על האזנה חוזרת לרצף הודעות קוליות כדי להיזכר מה נאמר בהן מעוררת בי אימה!

אני לא אנטיפתית, לפחות לא יותר מכם ומהדור שלוש פלוס ומעלה, אני דווקא חובבת בני אדם ואין לי בעיה לנהל איתם שיחה פנים אל פנים. הבעיה שלי היא עם המכשיר הזה, שקורא את מחשבותיי ונוהג לעבור מיידית ל"השתק" ברגע שאני מנסה (למה?) להתחיל שיחה.

תקשורת ישירה

חוקי התקשורת במדינתו לא עודכנו יובלות. חוק יסוד ראשון בתחום שצריך לעבור הוא חוק הפנייה הישירה. יש לך הודעה שמיועדת לאדם אחד בקבוצה? תפנה אליו בפרטי בלבד, אין סיבה ליידע את כל הקבוצה. מי שצריך לראות ככל הנראה לא יראה, וכל השאר יתהו מן הסתם, כמוני, למה כתבת את זה כאן.

הבעיה עם חוקי יסוד היא שתמיד יהיה מישהו שיבוא ויערער עליהם. אם תשאלו אותי, ברוב מכריע שאפילו בג"ץ יאשר, אלו יהיו הילדים שלנו. במקרה שלהם אני מגלה שהתובנות שלי צעדו דור אחד קדימה מדי, שהדור הצעיר לא הבין שלפעמים זה לא שאפשר להתקשר, זו פשוט חובה.

כך מצאתי את עצמי בוגדת בכל עקרונותיי ומרצה לילדיי: "אבל התקשרת?" "לא מספיק לשלוח הודעה", "תתקשרו, נו, עוד לא התקשרתם?" "מתי תתקשרו?"

מה מסתבר? שאצלנו, הדור שידע את משמעות החיוג (כן, כן, הטלפון עם החורים, זה לא רק אייקון עיצובי או וינטג', זה אשכרה חייג), נותרו שרידים של ידיעה בשכל. אנחנו יודעים שלא הכול כתיב ולא כולם זמינים כל הזמן, אנחנו יודעים שלפעמים (לפעמים?) טון לא עובר בכתיבה, ולפעמים שיחה של שתי דקות יכולה לפתור השתלשלות מיילים שכמעט גמרה לכם את המקום בענן, או אפילו להיות תחליף ראוי לאימוג'י מחבק או קורץ. ההבנה הזו נעדרת אצל הדור שמעולם לא הפיל אסימונים. אולי יצא לי קצת חריף, אבל ככה זה, בכתיבה זה נשמע קצת אחרת.

ובכל זאת, אל תתקשרו אליי.

אם משום מה יהיה בזה צורך, אני כבר אתקשר אליכם.

הטור המלא בגיליון אייר תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט המנוי אינו זמין כעת הופיע לראשונה ב-פנימה.

אולי בגלל שנולדתי אי שם בשלהי הסתיו, ובעיצומו של הקיץ הייתי עסוקה בנפילות הראשונות שלי תוך כדי ניסיונות עקשניים להתקדם אל עבר קערת אבטיח מפתה. אולי בגלל שגדלתי בהרים שבהם גם סוודר באוגוסט הוא לגיטימי ופוך הוא מוצר צריכה בסיסי? ואולי פשוט בגלל שקיץ וחם, ומזיעים ומי אוהב קיץ בכלל?

בני האור ובני החושך

אני יודעת, אתם, האוכלוסייה הנאורה יותר על פני כדור הארץ, אנשי האור, הים והבולגרית (מי שם גבינה על אבטיח? אתם!) – אתם אוהבים את השמש שלכם חזקה, וול דאן, צולה היטב, מותירה בכם סימנים אדומים, מקלפת מכם את הקליפות ומותירה אתכם חשופים ליתושים. לגיטימי.

אנחנו, אנשי החורף, מתחילים להתכסות בזיעה (חמה!) ברגע שהירוק מתחיל להפוך לצהבהב, זיעה שהולכת ומצטברת ככל שהשעות נוקפות והשמש לא מתכוונת ללכת לשום מקום. אנחנו לא יכולים לסבול את הריח של קרם ההגנה ועוד פחות את הריח הדוחה של האלתוש, משל היינו בעצמנו יתושים שמנמנים במיוחד. היינו מוכנים לסלוח קצת לקיץ בזכות הפירות המטורפים שלו, אם רק היינו מסוגלים לקנות אותם.

אנחנו אוהבים את הים, ים זה רומנטי, עננים, שקיעות, זו תפאורה מדהימה לקריאת ספר או לכתיבת שירים, אבל רק מרחוק כמובן. מי המשוגע שייכנס לאמבטיית המלח הזו רק כדי להתמלא אחר כך בגרגרים דביקים ובלתי רומנטיים בעליל?

אין לנו בעיה עם השמש, השמש הרי חייבת לעשות את הפוטוסינתזה שלה ולמלא אותנו בוויטמין D טבעי, אבל למה כל כך הרבה שעות ביום? ולמה ככה חזק?

בשנים האחרונות חלה זליגה מפתיעה. אנשי הקיץ פשוט מממשים את האידאולוגיה שלנו, אנשי החורף. להתכסות בפוך כשקפוא? זו המצאה שלנו! קרדיגן? אנחנו גוזרים עליו אחוזים מדי שנה. אתם לא באמת אוהבים את הקיץ, אתם אוהבים את המזגן שלכם על 17 מעלות ואם אפשר שמישהו ידליק אותו שעה לפני שאתם נכנסים הביתה או לגיהינום הכווייתי המכונה בטעות רכב.

מזגן מתחת לאפס

אחרי שאמרתי את כל הנ"ל הבנתי שאין לי ברירה אלא להתיידד גם עם הקיץ, בכל זאת, הקיץ שולט פה 11 וחצי חודשים בשנה.

התחלתי עם השעות היפות שלו, הקרירות כמובן, שעות שמזכירות לי את החורף. מסתבר שבין חמש לשש בבוקר פשוט תענוג להיות בחוץ, ויש אפילו חמש דקות באוגוסט שממש קריר ב־19:00 וכיף לצאת עם הילדים לגן השעשועים ולאכול גלידה. כן, שוב מסתבר שמה שאנשים אוהבים בקיץ הוא החלק הקר שלו, ובאמת גלידה היא מתת האל, היא פינוק, היא תענוג, אבל מי אמר שחייבים 37 מעלות כדי ליהנות ממנה?

נסיעה הביתה באור היא באמת כיף. כל כך הרבה זמן שבו אפשר לתלות כביסה. ליהנות מימי שישי ארוכים, שבת שנכנסת ב־19:30 ומאפשרת לכם אין סוף שעות נוספות שבהם אפשר לריב על מי ינקה ועדיין להיכנס אליה בלחץ כנגד כל הסיכויים. ליהנות ממוצ"שים קצרים, טוב, בעצם לא, מה יש ליהנות ממוצ"ש קצר? ואיך אפשר לקרוא בשם למשהו שאורך חמש וחצי דקות במקסימום?

אבל בסוף הצלחתי. הקיץ הצליח לשכנע אותי בעזרת טיול נחלים (קריר) בצפון והרבה הרבה ענבים בשלים וקשים כמו שאני אוהבת שהוא בעצם לא כל כך נורא, ושאני יכולה להרשות לעצמי ליהנות ממנו.

בעיקר כי ממש עוד מעט הוא יפנה את מקומו לאלול סגרירי.

הפוסט מלכת החורף הופיע לראשונה ב-פנימה.