"גדלתי בכפר חב"ד", פותחת חני. "אבא שלי, הרב מרדכי צבי דוברבסקי, נשלח על ידי הרבי מלובביץ' לפני 46 שנים להיות מהשליחים הראשונים של חב"ד לארץ הקודש. כשהייתי בתיכון אבי מונה לרב קהילת חב"ד בראשון לציון ועברנו לכאן". הרב שניאור אשכנזי הוא בנו של הרב מרדכי אשכנזי זצ"ל, שהיה רבה של כפר חב"ד במשך שנים ארוכות. הם הכירו בשידוך, כמקובל בחב"ד, והתחתנו כשחני הייתה בת 19 וחצי והרב שניאור בן 23. 

מה זה אומר להיות שליחים של הרבי?

"אתן לך דוגמה", אומרת חני. "לאחר החתונה עבדתי כמחנכת של כיתה י"ב. באחת ההפסקות קיבלתי טלפון מבעלי. הוא אמר לי 'מזל טוב', והסביר שצריך להקים מעונות וגני חב"ד בראשון לציון – ואני זכיתי לקבל את התפקיד. שאלתי: איך זה קשור אליי? אני מורה בתיכון, מכינה לבגרויות, אין מצב שאני עושה דבר כזה!"

ובכל זאת עשית.

"כן. אני שליחה של הרבי. גדלתי על חיים של שליחות, וכשיש משימה אני עושה מה שצריך לעשות גם אם זה לא בדיוק מה שתכננתי". 

הרב שניאור, הפלת על אשתך משימה רצינית.

"בראשון לציון היו גני חב"ד ותיקים שהיה צריך לרענן", מסביר הרב. "המנהל היה מבוגר, ולפני שהוא הניח את המפתחות הוא פנה לצעירי הקהילה כדי לשאול מי מוכן להתנדב למשימה. אני ועוד חבר לקחנו אחריות על הנושא, אבל עיקר השליחות שלי הייתה להביא את חני לתפקיד", הוא מחייך. "ידעתי שזה לא התפקיד שלי כי זה לא מה שאני יודע לעשות, והבנתי שצריך פה אשת מקצוע מסודרת ומאורגנת. אני יודע להגיד דברי תורה, לא להזיז דברים, וחני אלופה בניהול". 

"השליחות היא המניע העיקרי שלי", אומרת חני, "ובכל זאת המעבר מחינוך בתיכון לחינוך בגיל הרך היה טראומה אמיתית בשבילי. הייתי מאוד רחוקה מהעבודה עם הגיל הזה". יחד עם זאת חינוך ילדים בכל גיל בער בה מאז ומתמיד, והיא מסבירה כי לאדם שיש בו את הבערה הזאת, בסוף הגיל פחות משחק תפקיד. 

במשך שמונה שנים עסקה חני בהקמת מוסדות חינוך לגיל הרך בראשון לציון. "היום יש לנו עודף רישום ואנחנו לא יכולים לקבל את כולם כי אין מקום. המוסדות שלנו מאוד מבוקשים". 

יהדות מסביב לשעון 

כשהרב שניאור התחיל למסור שיעור בפרשת השבוע בבית הכנסת המרכזי בראשון לציון, שבו הוא משמש כרב, הוא לא חשב שהשיעור יהפוך לפופולרי כל כך. אדם בשם מיקי בהגן, במאי מצרפת, שהגיע לארץ לזמן קצר כמו היה שליח משמיים רק כדי לפרסם את השיעורים של הרב, החל לצלם את שיעוריו ולהעלות אותם לאתר שלו. "בשיעור השני שהעברתי הגיע פתאום אדם עם ציוד צילום והחל לצלם", נזכר הרב. "לאחר השיעור הוא ביקש רשות להעלות את השיעורים לאתר האינטרנט שלו". 

השיעורים עלו לרשת ונהיו פופולריים מאוד באתרי אינטרנט של חב"ד ואחר כך ביוטיוב. כיום, לאחר 14 שנים שבהן השיעור מתקיים, הוא מגיע ביוטיוב לכ־60 אלף צפיות מדי שבוע, וכן משודר בתחנות רדיו ומופץ בקבוצות ווטסאפ ובאמצעים דיגיטליים אחרים. 

צילום אריק סולטן

הרב גם עורך ספרים בנושאי חינוך ילדים ויחסים בין־אישיים, מוסר שיעור שבועי ברדיו קול חי ומוזמן להרצאות רבות בארץ ובעולם. הפופולריות שלו נובעת, בין השאר, מיכולתו להעביר דברי תורה עמוקים בצורה נגישה, בהירה ורהוטה, משולבת בסיפורים ומשלים. הרב מקשר את המסרים שלו, שבמרכזם עומדת השליחות האישית של כל אחד וההשגחה הפרטית המכוונת כל פרט במציאות, לחיי היומיום ולסוגיות שמעסיקות רבים.

הרבי ידע מראש 

אם נחזור שמונה שנים לאחור, חני הייתה אז בשיא העשייה שלה כמנהלת מוסדות הגיל הרך של חב"ד בראשון לציון, כשחשה שהגיע הזמן למשימה הבאה: הקמת בית ספר יסודי לבנות בעיר, כדי שהתלמידות לא יצטרכו לנסוע ללמוד מחוצה לה. "רציתי לחזור לבית הספר, שזה המגרש הטבעי שלי. ראינו גם שיש בעיה לילדים שמתחנכים בחב"ד עד גיל שש ואחר כך נותרים בלי מענה להמשך". 

"היו הרבה סיפורי ניסים והשגחה פרטית בהקמת בית הספר, אבל יש סיפור אחד שאני מאוד גאה בו", אומר הרב שניאור. "בסוף שנת 2017 החלטנו להקים בית ספר יסודי לבנות. נפגשנו עם עיריית ראשון לציון בסוף השנה והייתה הסכמה עקרונית להקמת בית הספר מהעירייה. החלטנו יחד שחני תתפטר מהנהלת הגנים והמעונות ותעסוק בהקמה של בית הספר. היינו תמימים וחשבנו שביום אחד מקימים בית ספר. חני התפטרה, נמצאה ממלאת מקום, נעשתה חפיפה, והיו כבר תלמידות שנרשמו לכיתה א' בבית הספר החדש. יום לפני תחילת שנת הלימודים קיבלנו מהעירייה מכתב שבו היא הודיעה לנו שהם עשו מיפוי נוסף לממ"דים בעיר, והגיעו למסקנה שאם נפתח בית ספר נוסף זה יפגע בכל השאר, ולכן אין לנו אישור לפתוח את בית הספר. 

"בשביל עיריית ראשון לציון זה היה עוד מכתב, בשבילנו זו הייתה אכזבה גדולה וחני נותרה בלי עבודה. היא ויתרה על מקום עבודה בטוח, ממלכה שבנתה בעשר אצבעות, ומצאה את עצמה בתחילת שנת הלימודים בלי פרנסה". 

לאחר כשנה נבחר לראשות העיר רז קינסטליך, "בחור יקר וצדיק שעולם הבא מובטח לו על כל הדברים הטובים שהוא עושה פה בעיר", לדברי הרב. קינסטליך לקח על עצמו כמשימה להקים בית ספר חב"ד לבנות. "ראשון לציון היא אכן אחת מהערים עם ריכוז הדתיים הנמוך בישראל, יש פה רק 10 אחוז דתיים. קינסטליך לא דתי, אבל יש לו יועץ מאוד מסור לענייני דת בשם רונן זינגר, והזוג הזה הופך את ראשון לציון לעיר שאנשים דתיים יכולים לחיות בה". 

בפברואר 2019 עיריית ראשון לציון הוציאה מכתב למשרד החינוך ובו הצהירה כי היא מכירה בצורך של בית ספר לבנות חב"ד, ושאם המשרד ייתן אישור להקמת בית הספר, העירייה תספק את כל מה שצריך. "מאוגוסט 2017 עד פברואר 2019 עברה שנה וחצי, בדיוק כמו שהרבי כתב במכתב. למדתי מכך שבכל הקשור לחינוך ולהקמת דורות נוספים של עם ישראל יש סייעתא דשמיא מיוחדת", מסכם הרב.

צילום אריק סולטן

"אני מאוד אוהבת להקים מוסדות מההתחלה, לקחת משהו חדש ולעשות אותו בעשר אצבעות, מבחירת הצוות דרך הנראות הפיזית ובניית התוכניות", מתארת חני. "התחלנו את כיתה א' עם 20 תלמידות, וכיום אנחנו על סף פתיחה של כיתה א' שלישית". 

 זה הזמן שלנו 

כשהיומיום של שניהם מלא וגדוש עד כלות, יש פינה אחת שהם מקדשים לזוגיות ולמשפחה. "אנחנו מאוד משקיעים בשבת. יש לי סיכום עם חני שבשבת אנחנו נשואים", מחייך הרב. 

"אנחנו כמעט לא יוצאים לשבתות מחוץ לבית", מצטרפת חני. "בשבת אני צריכה לנשום ולהרגיש את המשפחה, להשלים פערים ולהקדיש להם את מלוא תשומת הלב". 

מלבד בשבת, הם משתדלים בכל שנה לצאת לחופשה משפחתית. "חזרנו עכשיו מעשרה ימים בניו יורק. נסענו לרבי, וזה היה מפגש רוחני מאוד נעלה וגם מפגש משפחתי חשוב. היינו 'לבד ביחד' וזה דבר עצום שאנחנו לא זוכים לו כל השנה". גם בתקופת בין הזמנים הם משתדלים לבלות כמה ימים בחופשה משפחתית שאליה הם נוסעים בלי טלפונים. "אנחנו לוקחים טלפון אחד בשביל הווייז. זה מבריא נפשית להיות בלי הטלפון ולקלוט שהעולם יכול להסתדר בלעדיך בזמן הזה". 

ושבת עד ה' אלוקיך

בשבעה באוקטובר חני הייתה בחודש התשיעי של הריונה השמיני. "בכל פעם ששמעתי אזעקה הייתי בחרדה גדולה, הבטן נהייתה קשה כמו אבן ולקח זמן עד שהתנועות חזרו. ממש חרדתי לעובר. בנוסף לכך הייתי צריכה לנהל את הלמידה מרחוק, ושלא כמו בקורונה, גם הצוותים וההורים היו בחרדות והתקשו לשדר ביטחון. חודשיים אחרי הלידה חזרתי לנהל את בית ספר. הוצאתי את בעלי לחופשת לידה", היא מחייכת. "למזלו, קיבלנו את התינוק הכי טוב שיכול להיות. הוא התאים את עצמו למצב ורק אכל וישן". 

צילום אריק סולטן

מה המסקנות הרוחניות שלכם ממה שקרה בשמחת תורה?

"חטפנו סטירה", אומר הרב. "צריך לזכור שפרשת התוכחה, פרשת כי תבוא, אומרת בצורה הכי חמורה שיכולות להיות קללות בארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא אף פעם לא אמר שיהיה פה רק טוב אלא אם בחוקותיי תלכו. בעיניי, לפעמים הסטירה היא אפילו יותר מרגשת כי היא אומרת 'אני לא אוותר עליכם, יש לי יותר מדי ציפיות מכם מכדי שאני אאפשר לכם לאבד את הדרך'. הכוזרי אומר שאומנם אומות אחרות לא סבלו כמונו, לא עברו שואה ולא מסעות צלב, אבל קרה להן מה שקרה לכל אומה אחרת: מגיעה אימפריה חדשה ומבטלת את הקודמת. אנחנו עונינו אבל אנחנו קיימים כי עלינו הקדוש ברוך הוא לא מוותר. המחלוקת, השנאה והקיטוב שהיינו בהם הגיעו לידי כך שביום כיפור כבר אי אפשר היה להתפלל, ואז קיבלנו סטירה כדי שנחזור לפוקוס". 

הרב אופטימי כי הוא סבור שהמסר עבר והופנם: "ראינו את הגבורה, את ההתחברות של עם ישראל לעצמו. היום כולם אומרים 'אני יהודי לפני שאני ישראלי'. אנחנו יודעים מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים. התברר לנו שהעולם מתחלק ליהודים ולכל השאר. זה מאוד מעודד כי גילינו את עצמנו, את הייעוד שלנו ואת החשיבות שלנו למשפחת האומות. אנחנו במקום אחר לגמרי. חטפנו סטירה אבל שמענו את הקריאה שמאחוריה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל, רואים שאת השנים הטובות אנחנו לא מכירים כל כך ודווקא הקשיים הצמיחו אותנו ועשו אותנו מי שאנחנו. כיום עם ישראל נמצא במקום של חיבור ורואים שההסתה לא תופסת כמו שתפסה קודם".

ובכל זאת עיריית תל אביב אוסרת על תפילות במרחב הציבורי.

"משיח עוד לא הגיע ובית המקדש עוד לא נבנה, אבל העובדה שאת יודעת לציין רק עירייה אחת שעושה את זה אומרת שזה לא נורמטיבי. לפני שנה זה היה בדיוק הפוך, הייתה תחרות בין העיריות מי ילבה יותר את השנאה והמחלוקת". 

מהי העבודה המיוחדת של חודש אלול?

"חודש אלול הוא זמן שבו אין הסחות דעת", אומר הרב. "יש התעוררות טבעית שלא צריך להתאמץ ליצור אותה. המלך בשדה, הקדוש ברוך הוא מגיע אלינו, להיכן שהאדם נמצא בעולם האמיתי והיומיומי שלו, ורוצה אותנו כמו שאנחנו, בלי מסכות וגינונים. בזמן הזה אפשר לדרוש מעצמנו יותר, ואם היצר הרע מגיע, נאמר לו 'תבוא אחרי החגים'", הוא מחייך. "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה. זה הזמן להשתדל יותר בתפילה, בלימוד התורה, בהתעלות רוחנית, כי אלול זה זמן שתומך בהתעוררות רוחנית, והמקום לעשות את זה הוא בין יהודים – בבית הכנסת, בשיעורי תורה ובהתוועדויות. צריכים זמן טוב וסביבה טובה כדי לחזור בתשובה".

מה ההכנה הנכונה לשנה החדשה לאדם שמרגיש שאינו יכול לקיים הכול אבל מאוד רוצה להתחזק בחיבור היהודי שלו? 

"השאלה הזאת נכונה לגבי כל אחד מאיתנו", אומר הרב. "כל אדם רוצה להתחזק אבל אומר לעצמו 'כבר ניסיתי כל כך הרבה שנים ולא הצלחתי'. מה שה' רוצה מאיתנו זה התחדשות, שבכל שנה נוסיף משהו ונתחדש. אנחנו לא אמורים לעלות מאפס למאה, אבל אפשר לחיות בצמיחה מתמדת ובכל שנה מחדש לשאול את עצמנו: מה הגדילה שלי? לאן אני רוצה עוד להגיע? 

"עלינו לחיות בהתקדמות ובהתחדשות, כי אנחנו צריכים רעננות שמשמעותה לגלות מקום שעוד לא היינו בו. כדאי לדבר על זה בבית עם הילדים, 'אני מקבל על עצמי כך וכך בראש השנה, להוסיף שיעור תורה, להוסיף בפעולה של חסד', כי כשיש בבית אווירה של התקדמות רוחנית זה הופך את היהדות לשאיפה, לערך העיקרי שעומד במרכז חיינו, ולפעמים מעט יכול להחזיק את המרובה".

הכתבה המלאה בגיליון אלול תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

"התנערי" כנס פנימה תשפ"ד | 17.09 | יום שלישי | בנייני האומה- כרטיסים אחרונים

הפוסט "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה"  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אנחנו מתחילות את הריאיון בטלפון בעוד היא בנסיעה, ממשיכות אותו בפגישת זום, ומסיימות בווטסאפ. ככה זה כששגרירת ישראל בממלכה המאוחדת מוקפת במעגל אבטחה כבד בדיוק כמו זה של ראש הממשלה שם. "סליחה", היא מתנצלת בכנות אופיינית כבר בתחילת הריאיון, "חיי לא בידיי. בגלל הימים הסוערים האלו, מחייבים אותי בכל פעם לצאת בשעה אחרת מהבית לשגרירות כדי לייצר שינוי שגרה, ואני יוצאת בשעות מוזרות במהלך היום". 

אם בתחילה היה נדמה כי השילוב בין הלהט והחום של חוטובלי ובין הקור של ממלכת הקרח הבריטית שאליה היא נשלחה הם דבר והיפוכו, הרי בתום שלוש וחצי שנים בתפקיד, נראה שהשידוך דווקא עובד יופי. 

צילום: תמי שפלר קזדן, ״מצטלמים בלונדון״

אנחנו מכירות עוד בטרם נכנסה אל החיים הפוליטיים. נשלחתי לראיין אותה כשעוד הייתה בחורה צעירה שביקשה להתמודד בפריימריז של הליכוד ולא תיארה לעצמה לאן תוביל אותה הדרך הזו. מאז הפכנו לידידות. לכן שמחתי לפגוש בה שוב, אחרי תקופה ממושכת שהיא כבר לא בישראל.

אז מה, איך עוברים עלייך הימים האחרונים?

"זו טרפת אינסופית", היא נאנחת בתיאטרליות. נדמה שהאקשן והמתח רק מגבירים את האמביציה שלה ואת תחושת השליחות. "מלחמה היא אירוע. בימים האחרונים הייתי עסוקה עד מעל הראש בתקיפה של חיל האוויר והפגיעה שלו במשלחת של אנשי הסיוע בעזה ששלושה מהם היו בריטים, וכן בחיסול בסוריה. אני נמצאת ממש בעין הסערה ועוסקת בעיקר בכיבוי שריפות.

"אבל דווקא בתקופה האחרונה אנחנו מרגישים עד כמה השליחות הזו משמעותית. כשגרירה את מייצגת את עם ישראל כולו, לא רק את המפלגה שלך. זו הרגשה חזקה מאוד, לא להיות סקטוריאלי אלא שגריר של מדינת ישראל".

ברמה האישית, היא משתפת שתפקידה כשגרירה הוא ממש מתנה למשפחה. "התחברתי לבנות שלי כאן ברמה שלא התאפשרה לי בעבר. זה לא היה יכול לקרות בישראל, כי החיים הפוליטיים שואבים. אבל כשגרירה את עושה את עיקר העבודה בבית שלך – אירוח, אירועים גדולים, כנסים יהודיים ומפגשים. אלו חיים מאוד שונים, וזה מעצים את החוויה המשפחתית שלנו. המשפחה שלי מאוד שותפה איתי בשליחות". 

צילום: תמי שפלר קזדן, ״מצטלמים בלונדון״

שליחות משפחתית 

חוטובלי (45) התחתנה לפני קצת יותר מעשור, בגיל מאוחר יחסית, לאחר שהקריירה הפוליטית שלה כבר החלה לנסוק במהירות. היא נישאה לאור אלון, משפטן ומאמן למציאת זוגיות, ויש להם שלוש בנות: מעין (10), ⁠אלירז (8) ⁠ונעה (5). בטרם נבחרה לתפקיד הנכבד כשגרירת ישראל בבריטניה, היא הספיקה לכהן כחברת הכנסת הצעירה ביותר במשכן, ולמלא תפקידי שרה במשרדי החוץ, ההתיישבות והתחבורה. 

כיום בעלה מנהל את אתר 'רוטר' והוא שותף מלא בעשייה הדיפלומטית. "בכל ארוחת שבת דיפלומטית הוא דואג שיהיה יין של יקב פסגות עם תמונת המטבע העתיק, ומספר על ההיסטוריה של העם היהודי בארצו. בתחילת השירות כולם היו בטוחים שהוא השגריר, אז מאז אנחנו צוחקים ואומרים מדי פעם 'מיסטר אמבסדור', אדוני השגריר", היא אומרת בחיוך. 

חוטובלי, כאמור, משלבת בין העבודה הדיפלומטית ובין המגרש הביתי. "אנחנו גרים בבית מאוד היסטורי", היא מתארת, "כאן גרו כל שגרירי ישראל הקודמים. על הקיר בסלון תלוי ציור של ירושלים שצייר וינסטון צ'רצ'יל לאחר שביקר בעיר הקודש. אני האישה הראשונה שכיהנה כשגרירת ישראל כאן, וזה משמעותי לי מאוד, היום זה כבר לא 'בית השגריר' אלא 'בית השגרירה'". 

אחת ההחלטות הראשונות שקיבלה בתפקידה הייתה שאת הגורמים הבכירים ביותר במדינה היא תזמין לביתה דווקא לסעודות שבת. "בבריטניה יש קבינט וממשלה, ואנחנו מזמינים אותם אלינו. עבור כמעט כולם זו הפעם הראשונה בסעודת שבת בבית יהודי. הם מספרים שזו החוויה הכי משמעותית שהייתה להם. אנחנו מסבירים את כל מה שאנחנו עושים בסעודה, והם נחשפים לעולם יהודי שהם לא מכירים. תמיד יש אווירה קסומה בערב שבת, וזה מביא לשיחה אישית ומקרבת. גיליתי שזה כלי קסום לחיבורים עמוקים עם בכירים ובכלל".

אחד העיתונאים הבכירים בבריטניה, שהוזמן לבית השגרירה לסעודת שבת עם משפחתה, לא שמר את התרגשותו רק לעצמו, ופרסם אחרי חודש טור אישי שהתבסס על החוויה המיוחדת שחווה. "הכותרת הייתה: 'רק אלוקים יציל אותנו מההתמכרות הדיגיטלית'", נזכרת ציפי. "הוא מאוד התחבר לרעיון של בלי טלפונים בשבת, ובטור שלו הוא תיאר את סעודת השבת אצלנו, ללא טלפונים. היא תיאר באריכות את החוויה ואיך המלאכים של 'שלום עליכם' נכנסים, ובסוף כתב: 'אני מקווה שהמלאכים ימשיכו לשמור עלינו מההתמכרות הדיגיטלית'". 

מסורת נוספת שייסדה חוטובלי היא לקיים שיעור פרשת שבוע קבוע בביתם, בית השגרירה, ולפתוח אותו לקהל הרחב. "זה בעצם מקבץ הרבה אנשים סביב התורה", היא מסבירה. "השיעור מרכז הרבה חבר'ה צעירים, וזה עושה להם הרגשה טובה, שהם מקושרים למשהו יהודי. נוסף על השיעור, המשכנו לאורך השליחות גם בהרצאות לרווקים שהתחלנו עוד בארץ". 

מלבד שיעורי פרשת השבוע, היא גם מארחת בביתה מדי שנה את המתמודדים הבריטים לחידון התנ"ך העולמי למפגש של תה ותנ"ך, מסורת שהיא גאה בה מאוד. 

העיניים של העולם 

אך תפקיד השגרירה אינו מתחיל ונגמר בסעודות ומסיבות תה. להיות שגרירה באחת המדינות החזקות בעולם, ועוד בתקופה מורכבת של מלחמה בישראל, פירושו עבודה אינטנסיבית מסביב לשעון. "רוב העבודה שלי כשגרירה מתמקדת בנושא של ביטחון ומודיעין", היא מדגישה. "בריטניה היא בירה מודיעינית חשובה מאוד. זו השגרירות היחידה שיש בה גם שליחת מוסד ושליחה של 8200. אחת החוזקות של בריטניה היא המודיעין, הם חלק מ'העיניים של העולם', והרבה פעמים אומרים שישראל היא 'העין השלישית'. כתוצאה מכך, יש שיתופי פעולה משמעותיים בין ישראל לבריטניה בעניין הזה. משלחות צבאיות מגיעות אלינו כל הזמן – ראש אמן, השב"כ, המוסד, זה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי".

צילום: תמי שפלר קזדן, ״מצטלמים בלונדון״

חוטובלי מבהירה שלבריטניה – חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם והכוח הצבאי השני בחשיבותו בנאט"ו – יש השפעה רבה על עיצוב ההחלטות הביטחוניות של העולם, בין השאר גם בנושא הגרעין. "בריטניה משמעותית מאוד, בייחוד בתקופת מלחמה. אני גאה להגיד שבתקופתי התמיכה הבריטית בישראל באו"ם הפכה להיות השנייה בעוצמתה באירופה, אחרי צ'כיה. בריטניה הפכה להיות אחת המדינות הכי אוהדות לישראל. הממשלה עמדה לצידנו מהיום הראשון של המלחמה. גם בנושא האיום האיראני הם שותפים חשובים למאבק, ונמצאים אפילו ימינה מהעמדה האמריקאית. בתקופתי גם הייתה הכרה בחמאס כארגון טרור, כתוצאה ממאמצים דיפלומטיים שעשינו בעקבות מבצע שומר החומות. הפרלמנט הבריטי גם העביר לפני חודשיים חוק איסור BDS – הישג משמעותי ביותר, שנבלע בתוך הדי המלחמה, אבל אלה חלקים חשובים מאוד בעבודה שלי".

החלק השני בעבודתה הוא ההסברה. "ה־BBC והתקשורת הזרה פה הם מאוד נגד ישראל. לצד הרשתות הגדולות בטלוויזיה יש פה גם עיתונים חשובים. לכן, פה בשגרירות יש מחלקת תקשורת גדולה מאוד, והעבודה שלנו היא לא רק להתראיין, אלא גם לתדרך מערכות עיתונים, להביא אנשי מקצוע שייתנו להם תמונת מצב אמיתית על עזה, למשל. עשינו פה הרבה מאוד תדרוכים צבאיים. אני נפגשת הרבה עם הממשלה הבריטית ועם משלחות צבאיות, ועושה עבודה תקשורתית בהסברה". 

מלבד כל זאת, חוטובלי עובדת גם מול הקהילה היהודית בבריטניה – הקהילה היהודית החמישית בגודלה בעולם. "הקהילה היהודית כאן היא חמה וציונית מאוד, מחוברת לארץ, ויצאו ממנה גם הרבה חיילים בודדים", היא מספרת. "בחנוכה עשינו אירוע לכל המשפחות של החיילים הבודדים, והגיעו 200 הורים. יש כאן היסטוריה יהודית עשירה – בית הכנסת של משה מונטיפיורי, בית שבן־גוריון התגורר בו תקופה מסוימת, והרבה היסטוריה ציונית". 

גם לרבנים הראשיים בבריטניה יש מקום חשוב בקהילה. "זאת זכות גדולה להיות מחוברת אליהם. את הרב יונתן זקס לא זכיתי להכיר באופן אישי, הוא נפטר ממש זמן קצר אחרי שהגענו ובגלל הקורונה לא נפגשנו, אבל זכיתי להכיר את המשפחה שלו. מדי שנה מקיימים כאן אזכרה גדולה לזכרו, והשנה דיבר ראש ממשלת בריטניה לשעבר – שגילה שהרב זקס נתן לו עצה: להכניס הומור להרצאות שלו…"

מה השתנה בממלכה המאוחדת מאז השבעה באוקטובר? 

"תראי, לונדון היא בירה מאוימת מאוד, עם היסטוריה קשה של פיגועים מול נציגי ישראל. מלחמת לבנון הראשונה פרצה בגלל שהתנקשו בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב ז"ל. השנה זכיתי לארח בביתי את המשפחה שלו. הוא הלך לאירוע דיפלומטי, ומחבל פלסטיני ירה בו מטווח קצר. הוא נשאר צמח 21 שנים. ומאז, כל שגריר בלונדון היה עולה אליו, אפילו שהיה צמח, כדי להבין את כובד המשקל של התפקיד. אנשים בשירות החוץ מאוד מאוימים כיום, זו הבטן הרכה של החזית הישראלית, והסיפור של ארגוב מאוד מלווה אותי", היא מספרת בגילוי לב.

"יש כעת התפרצות של אנטישמיות, צעדות פרו־פלסטיניות כל הזמן. הבית שלי הפך להיות מוקד להפגנות – תופעה שלא הייתה בעבר. אין ספק שנפרץ הסכר. בכל ערב שבת ההפגנה מגיעה אליי, קבלת השבת שלי היא 'Free Palestine', עם קריאות להשמדת ישראל. הם בחרו בשעה הזו לא במקרה, הם יודעים שזה זמן שבו המשפחה מתכנסת". 

אז מה עשיתם?

"זה מלחיץ. בשבת הראשונה שזה קרה בדיוק רציתי להדליק נרות שבת עם הבנות שלי, ופתאום ראיתי את דגלי פלסטין מהחלון. הבית שלנו קרוב למסגד הכי גדול בלונדון, והתברר שקבוצה של תומכי פלסטין הלכו בתהלוכה מהמסגד אלינו". הבית הענק, שנמצא על הכביש הראשי, היה נצור, והוקף כולו במפגינים. "התקשרתי לבכיר מאוד במשטרה ואמרתי לו שאנחנו לא מרגישים בטוחים. הבנות שלי התחילו לבכות, הן הרגישו שחזור כלשהו של מה שקרה בישראל. מאז זה נמשך בכל יום שישי. אז עברנו לחדר אחר, ובליל שבת הבא שינינו את השעה של הסעודה, כדי להמשיך להרגיש שבת. זה סוג של סגר על הבית, בעלי לא יכול ללכת לבית הכנסת. 

"החיים כאן מאוד השתנו", היא אומרת, "אנחנו סופגים הרבה איומים והפגנות. גל האנטישמיות העכור הזה הביא תושבים מהשכונה שלנו לבקש מהרבנים להוריד מזוזות, מפחדים ללכת עם סממנים יהודיים ברחוב. לפני כן האנטישמיות לא הייתה בוטה כל כך, וגם הבית לא היה כל הזמן תחת מתקפה". 

חוטובלי מרבה להרצות בקמפוסים השונים ברחבי בריטניה. באחת הפעמים, כחודש וחצי לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, בתום הרצאה שלה באוניברסיטת LSE בלונדון, מפגינים אנטי־ישראליים ניסו להתקיף אותה באלימות, ונשקפה סכנה לחייה. כשאני שואלת אותה על זה, היא אינה מתרגשת. "האירוע הזה תפס המון תהודה תקשורתית, אבל אנשים לא יודעים שעברתי חוויות הרבה יותר קשות ממנו", היא נאנחת. "הוא הפך להיות סמל כי הוא היה מצולם, אבל לצערי הקמפוסים פה הם מקום מאוד קשה. כחודש אחר כך, כשהלכתי להרצות באוניברסיטת אוקספורד, היו צריכים להשתמש בכפילה שלי ולהבריח שיירת דמה מהאוניברסיטה כדי לחלץ אותי בשלום. זה היה ברמה שהקב"ט של השגרירות אמר שעוד יכתבו על זה מור"ק". 

איך את מתמודדת עם זה? צריך עצבי ברזל כדי להמשיך בחיים כרגיל. 

"אין אף שגריר בעולם שנשקפת לו סכנה בקמפוסים כמו השגריר הישראלי. לחוש את השנאה, זאת חוויה קשה ומטלטלת. יש סביבי כל הזמן מעטפת ביטחונית כבדה, אני מאובטחת פה כמו ראש ממשלת בריטניה. החיים שלי מתנהלים תחת מעגל אבטחה כבד, אני לא יכולה לעשות שום פעולה באופן פרטי, אפילו לא ללכת לבית הספר של הילדים, רק לעיתים רחוקות מאוד. ישנם הרבה כללי אבטחה שחלים עליי בגלל התפקיד, ויש גם שומרים שגרים אצלנו בתוך הבית".

אולם כל אלה אינם שוברים את עוז רוחה, והיא נחושה להמשיך בעשייה למען מדינת ישראל ולמען העם היהודי בבריטניה. על צווארה היא עונדת בקביעות את דיסקית החטופים, ומספרת שהלב שלה נמצא בעזה. אבל לא רק בעזה הוא נמצא, אלא בארץ ישראל בכללותה, שאליה היא מתגעגעת מאוד. 

"אנחנו מאוד מתגעגעים לארץ. אי אפשר לתאר עד כמה", היא אומרת בכנות. "ארץ ישראל חסרה לי ברמה הרוחנית, כי בגולה הכול אחרת. אבל הקב"ה הוא שכיוון אותנו לכאן. אני הכי מתגעגעת בארץ למשפחה כמובן, אבל גם לאווירת השבת והחג. בארץ מיום שישי כבר מתחילים להרגיש את השבת, העולם מתמלא בניחוח של תבשילים ותפילות. אבל בחו"ל התחושה היא שזה יום חול, וממש צריך להתאמץ כדי להרגיש את השבת".

הכתבה המלאה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט גשר לונדון הופיע לראשונה ב-פנימה.

שומרים על אדמות מדינה. חוות אל נווה. צילום: ארבל צילומי רחפן

שעת בין הערביים והנוף הציורי של צפון השומרון מקיף אותי מכל עבר, אני נוסעת בכביש עפר מתפתל במשך מספר דקות, עד שנגלית לעיניי חוות 'אל נווה' של נדב ובת אל שוורץ. למרות שהם עסוקים בהאכלת הכבשים, הם מקבלים את פניי בחיוך ובכוס קפה, ומראים לי את המקום. "הקמנו את החווה לפני שנה וחצי", מספרת בת אל (25), "התחלנו עם עדר של כמה עשרות כבשים שקנינו, וכיום יש לנו 130 ראש". 

הנופים במקום פסטורליים, השקט כובש את הלב. החווה כוללת את דיר הכבשים, מאהל גדול ללינת מתנדבים, ואת הבית של נדב ובת אל, שהוא בעצם משאית שעברה הסבה למגורים. על אף המראה המטעה מבחוץ, הבית יפהפה וחמים מבפנים.

"אנחנו יוצאים למרעה עם אור ראשון בכל בוקר, באזור 5:00, למשך שש שעות", בת אל מסבירה לי את סדר היום בחווה, "בערב יש האכלות בדיר וטיפול בהמלטות כשצריך. חוץ מזה, יש עבודה תמידית בבניית הדיר ובנראות של החווה". מתנדבים מבתי ספר, מכינות ולפעמים גם בני נוער מרקע בעייתי, עוזרים לזוג שוורץ בעבודות השוטפות ובתחזוק החווה.

בני הזוג עובדים יחד בצורה משותפת. בת אל אחראית על הבנייה, "אני אוהבת מאוד לבנות ויש מתנדבים שעוזרים לי", ונדב על העבודה עם הכבשים. בתם בת החצי שנה, דבש ציון, שוכבת בעגלה ומשתלבת יחד איתם בעשייה השוטפת, "מאכילים טלאים ואז מאכילים אותה", בת אל אומרת בצחוק ומדגישה, "כשהיא תגדל – היא תהיה במסגרת ותלמד, אנחנו לא רוצים שתעבוד. היא תעזור בחווה כמו שילד עוזר בבית, אבל האחריות לא תהיה עליה".

תופסים קו

אל עולם החוות, נחשפה בת אל בשנה שאחרי השירות הלאומי. היא בחרה לעבוד בעבודה מועדפת מטעם ארגון 'השומר החדש' וה

זוגיות מסביב לשעון. נדב ובת אל שוורץ. צילום: באדיבות המצולמים

וצבה לשמור על חווה חקלאית, שם התוודעה לראשונה לצורך בנוכחות חקלאית על אדמות מדינה, במטרה לשמור עליהן מפני גזלה.

"בכל הארץ וגם בצפון השומרון יש שטחים גדולים של אדמות מדינה, אבל כשאין נוכחות יהודית בשטח – יש השתלטות על האדמות. אין ואקום – אם אנחנו לא נהיה כאן, מישהו אחר יהיה", היא מבהירה נחרצות, "אנחנו יוצרים נוכחות יהודית בכל השטח, מראים שהאדמה הזאת לא הפקר ושהיא חשובה לנו. אם אנחנו רואים טרקטור זר שנכנס לשטח – אנחנו ישר מדווחים למנהל האזרחי, מצלמים ודואגים שיטפלו בזה".

ההצעה להקים את החווה הגיעה אליהם במפתיע, למרות זאת, מהרגע שקיבלו את ההחלטה ועד שעלו לקרקע עברו כשלושה חודשים, בהם גרו בחווה אחרת כדי ללמוד מקרוב את אורח החיים ולהתנסות בטיפול בחיות.

זה משהו שחלמתם עליו לפני שהתחתנתם?

"לא, ממש לא. הייתי בשנה השלישית של לימודי עבודה סוציאלית, בכלל לא חשבנו שנקים חווה, אבל כשנתקלנו בהזדמנות – גילינו שלמרות שלא דיברנו על כך קודם, זה היה חלום אישי של כל אחד מאיתנו. זאת צורת חיים שאני מתחברת אליה מאוד. לחיות בטבע, לעבוד עבודת אדמה, לעשות משהו חשוב שאני מאמינה בו".

למרות שהחווה הוקמה בסיוע של המועצה, את עיקר ההתחייבות הכלכלית לקחו בני הזוג שוורץ על כתפיהם, בהשקעה של למעלה ממיליון שקלים. "זה לא רווחי. זה לא עסק שמקימים כדי להתעשר, זה עסק שאתה קורע את עצמך ומרוויח כמו במלצרות, במקרה הטוב".

לא חששתם בתור זוג צעיר לקחת התחייבות כזאת גדולה לטווח ארוך?

"כנראה שאנחנו תמימים", היא עונה בחיוך, "אולי אופטימיים מאוד. הגישה שלנו היא שלא משנה מה – נצליח. אנחנו עובדים קשה, עושים מה שאפשר וחושבים כל הזמן איך להפוך את החווה לרווחית יותר, אולי לפתוח את המקום לתיירות. עשינו גם קמפיין של גיוס כספים, שעדיין פעיל בדף הפייסבוק של החווה. אנחנו רואים את עצמנו כאן לכל החיים. מבחינתנו לא נוטשים את השטח, ברגע שעלינו – זה לתמיד".

'אל נווה' הוקמה בשיא החורף אשתקד. באופן סמלי, העלייה לקרקע הייתה בט"ו בשבט, שהוא גם יום האזכרה של נווה, אחיין של בת אל שנפטר ממוות בעריסה, והחווה קרויה על שמו. "בשבועות הראשונים היו כאן רוחות מטורפות וגשם", בת אל נזכרת, "נדב ואני היינו לבד בחווה, עייפים אחרי לילה של שמירה. היה לנו אוהל שבנינו בשביל מתנדבים והוא עף באוויר. ניסינו לתפוס אותו וראינו שלא נוכל להשתלט על זה לבד. כל הציוד היה בפנים, מזרונים, כלי עבודה.

יוצאים למרעה עם אור ראשון. צילום: בת אל שוורץ

ישבנו מיואשים, כשהגשם מרטיב אותנו ואת החפצים והכול מתפרק. שלחנו הודעה בכמה קבוצות וואטסאפ של יישובים באזור, ביקשנו עזרה, הגיעו כמה חבר'ה ופתאום סיטואציה של חוסר אונים הפכה לסיטואציה של כוח. זה היה ממש מרגש".

איך המגורים כאן משפיעים על הזוגיות?

"זה מיוחד. אנחנו כל הזמן ביחד, עובדים, עושים ישיבות צוות בבוקר עם כוס קפה, זה לא שאני עובדת במשהו אחר ונפגשים בבית בשבע בערב. אבל צריך להיות מודעים מאוד לקשיים כדי להתגבר עליהם, יש הרבה אחריות ולחץ וצריך לדעת לעצור ולהקדיש זמן אחד לשני.

"בסוף, המציאות הזאת מאפשרת הרבה מרחב. אנחנו מחליטים איך אנחנו רוצים שהחווה תתנהל, עד איזו שעה אנחנו רוצים לעבוד, ואם לעשות הפסקה או לקחת יום חופש. עבודה יש בלי סוף וכשאנחנו נוסעים, יש לכך מחירים. היו מקרים של המלטות שבהן מתו לנו טלאים כי לא היינו בחווה, אבל זה מחיר כלכלי שאנחנו מוכנים לשלם, כי חשוב לנו החופש בשביל השפיות".

"זה נראה לי הזוי"

"בכל פעם שקשה, אני עדיין אומרת: מה זה השטויות האלה, אנחנו נורמליים? בואו נעזוב", אומרת בגלוי שירה ריס (39). היא גדלה בבית רפורמי, אביה היה ממקימי הארגון השמאלני 'רבנים למען זכויות אדם' ובחלומות הפרועים ביותר שלה היא לא דמיינה את עצמה גרה בחווה בגוש עציון.

כבר מילדות, היא מעידה, חיפשה את הדרך שלה ליהדות. לאחר שנישאה לגבריאל, שגדל גם הוא בבית מסורתי ועלה לארץ מארצות הברית, השניים התחילו בתהליך הדרגתי של התקרבות לדת. "כשהתחתנו הדלקנו נרות שבת, אבל אני נסעתי. התגעגעתי למשהו יותר מסורתי, וידענו שנשמור על בית כשר ועל טהרת המשפחה", היא מספרת, "גם תמיד היה לנו ברור שלא נגור בעיר, אבל יהודה ושומרון לא היו בכלל אופצייה. גדלתי בהפגנות של השמאל, יש לי תמונה מגיל ארבע שבה אני לובשת חולצה שכתוב עליה 'טוב שלום מארץ ישראל השלמה'".

איפה הייתה התפנית? 

"הדעות שלי התחיל

סיפור אהבה שורשי. משפחת ריס. צילום: דלית מאיר

ו להשתנות בעקבות הפינוי מגוש קטיף. לפניו היה לי ברור: אם ניתן שטחים – יהיה שלום. אחרי שהיו בחירות דמוקרטיות בעזה והחמאס עלה לשלטון, התחלתי להבין שהסיפור הרבה יותר מורכב, שזאת מלחמה על דת, שחתיכת האדמה הזאת שאני חושבת שהיא לא חשובה – היא חלק מהזהות שלי. עברתי שינוי גדול מאוד, הבנתי שטעיתי".

מספר שנים מאוחר יותר, מצאו את עצמם בני הזוג ריס עוברים להתגורר ביישוב פני קדם שבגוש עציון. גבריאל למד בכולל של ישיבת 'מחניים' ושירה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, החלה לעבוד במחלקת הרווחה של המועצה.

מתי קלטת שבעצם הפכתם למשפחה דתית?

"לפני שעברנו לגוש, נסענו לביקור בארצות הברית ושם היה לי קל יותר לשים כיסוי ראש. האמונה אצלי היא דבר מאוד פרטי ועד אז לא רציתי שיתייגו אותי. כשחזרנו לארץ נשארתי ככה, הרגשתי כבר מספיק שלמה עם עצמי כדי להוציא את זה החוצה".

המעבר לגוש הפך במהרה לסיפור אהבה שורשי, השניים הוקסמו מאורח החיים הכפרי ומהחקלאות שראו סביבם. גבריאל, שחלם תמיד להקים חווה משלו ולהביא אליה בני נוער וקבוצות, התחיל לגשש ולבדוק אם יש אדמות חקלאיות. הוא הבין שיש מסביב ליישוב אדמות מדינה ושקיימת אפשרות לקבל שטחים למרעה, ופנה למועצה כדי להסדיר את ההליך הבירוקרטי. במקביל, החל להתנסות בעבודה חקלאית כדי להכיר את התחום.

דמיינת את עצמך גרה בחווה?

"הרצון שלי לכתחילה היה לגור בבית קטן בכפר, שתהיה לי עיזה או שתיים, תרנגולת. לא חשבתי על אפשרות של לצאת מהגדר ולעשות מזה עסק כלכלי, זה נראה לי הזוי. כשבעלי התחיל לנסוע ולעבוד בחוות אחרות כדי לצבור ניסיון בחקלאות ובמרעה, התחלתי להבין שיכול להיות שזה יקרה. לפני שלוש שנים, כמה חודשים לפני שעלינו לקרקע, הוא לקח אותי לסבב ראשון של חוות, כדי שאכיר ואראה מה זה. הגענו לחווה באמצע שום מקום ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני עושה את זה – אני בורגנית. אחר כך הלכנו לעוד שתי חוות והבנתי שיש כל מיני סגנונות".

על פי חוק, שטח החוות מוקצה לחקלאות בלבד ולא למגורים, ולכן אין אפשרות לבנות בית במקום. הפתרון שאומץ ברוב החוות הוא בניית בית על גבי משאית או אוהל, פתרון שלשירה היה קשה מאוד להשלים איתו. בשנה הראשונה לאחר העלייה לקרקע, היא המשיכה להתגורר יחד עם הילדים בפני קדם, בעוד גבריאל מאייש את שטחי החווה.

מרחיבים את הגבולות. חוות פני קדם. צילום: אביץ מאיר

"ראיתי אנשים חיים במשאיות ובאוהלים ואמרתי: אני לא מסוגלת. בעלי התגורר במשאית ובאוהל בחווה, עם מעט מאוד מתנדבים – כי קשה להביא חבר'ה כשאין משפחה במקום. השנה הראשונה הייתה אחת השנים הכי קשות שהיו לנו בחיים, היינו במצב הישרדותי", היא משתפת בגילוי לב, "הוא היה בהישרדות של ההקמה, ואני עבדתי במשרה מלאה ותובענית בירושלים, עם חמישה ילדים קטנים, לא היו לי כוחות להכיל שום דבר אחר.

"בשלב מסוים, אמרתי לבעלי שאני צריכה לעזוב את העבודה, ושנעבור לגור בחווה. הבאנו משאית עם שני קרונות, העסק קצת גדל והיו המלטות, התרגשנו. משהו טוב התחיל. מצאנו מישהו שהיה פעם נער בפרויקט היל"ה כשעבדתי שם, ובמין סגירת מעגל הוא שיפץ לנו את המשאית. ידעתי שאם אני לא אהיה שמחה ולא ארגיש שטוב לי, העסק לא יתקתק. הרחבנו משאית, אומנם קטנה אבל היא כמו בית".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. לקבלת המגזין המלא אלייך לחצי כאן 

הפוסט ציונות 2020: החוות החקלאיות ביהודה ושומרון מגדירות את ההתיישבות מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

"שום דבר בהתעללות לא היה ישיר וגלוי". איור: אלחנן בן אורי

ההתעמרות הנפשית והפסיכולוגית, שפוגעת באחד מכל ארבעה עובדים במשק, כמעט אינה מדוברת וטרם עוגנה בחוק. ב-2015 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה, אך חמש שנים חלפו והיא טרם אושרה.

לדברי הפסיכולוג איתן מאירי, מומחה לנושא ומי שכתב את הספר פורץ הדרך 'המגפה השקטה במקומות העבודה', התעמרות שנמשכת לאורך זמן פוגעת באדם עד כדי מצבי דיכאון ופוסט טראומה והיא הגורם לעשרה אחוזים ממקרי האובדנות בעולם. הנפגעים מוצאים את עצמם מתמודדים עם תחושות בושה, האשמה עצמית ופחד. לא מפתיע אם כך שכל הנשים שהסכימו לשתף אותנו בסיפורן האישי סירבו להזדהות בשמן המלא והקפידו לטשטש כל פרט שעלול להיות מזהה.

 כדור שלג

כבר שנתיים שאורית (37) אינה עובדת בחברה שבה סבלה מהתעמרות. על אף הזמן שחלף, היא מגלה, כל שיחה בנושא מכאיבה לה, כאילו התרחשו הדברים אתמול. היא בוררת בקפידה את מילותיה וניכר שהשיתוף אינו קל לה.

"במשך שש שנים עבדתי בחברה גדולה שנחשבת מצליחה מאוד בתחום המחקר ופיתוח טכנולוגיות המזון. השנתיים הראשונות היו נפלאות, אהבתי את העבודה והתקדמתי. כעבור שנתיים התחלפו המנהלים והגיע ראש צוות שפשוט לא באתי לו בטוב. אז התחיל הסיוט שלי". אורית החלה לסבול מהתנכלות של ראש הצוות, והיחס שקיבלה חלחל גם לשאר העובדים. הם בחרו לשתף פעולה עם הממונה עליהם, ומי שהיו קודם לכן חבריה לעבודה הפכו את חייה לסיוט יומיומי.

איך בא לידי ביטוי השינוי ביחסי העבודה?

"שום דבר בהתעללות לא היה ישיר וגלוי, אלא מתחת לפני השטח. למשל, הזמינו את הצוות להדרכה ואותי שכחו. אם הייתי חולה, ימי המחלה שלי לא התקבלו ונדרשתי להגיע לעבודה. חוץ ממני, כל הצוות היה דובר רוסית וכולם דיברו לידי רק ברוסית, גם שיחות חולין וגם שיחות עבודה. לא הבנתי דבר, הייתי מבודדת לגמרי, לא היה לי עם מי לדבר והרגשתי כמו אוויר. כמובן שזה פגע ביכולתי לעבוד".

בידוד משאר העובדים, השפלה וצעקות. צילום אילוסטרציה: shutterstock

ולמרות ההרגשה, המשכת לעבוד שם?

"אהבתי את העבודה ולא באמת הבנתי מה קורה. המנהלת שהייתה ממונה על ראש הצוות הייתה אישה מדהימה. היא ראתה מה אני עוברת וניסתה כל הזמן לשמור עליי ולווסת את המצב. חשבתי שזו תקופה שתעבור, והכול יחזור להיות טוב כמו שהיה עד אז, אבל זה לא קרה. בלי ששמתי לב זה הפך לכדור שלג שלא היה אפשר לעצור אותו".

במשך ארבע שנים סבלה אורית מהתעמרות שהלכה והסלימה. להצקות, שהיו מנת חלקה על בסיס יומיומי, התווסף לעג על לקות פיזיולוגית שממנה היא סובלת, חומרי עבודה שנדרשו לעבודתה השוטפת הועלמו מעיניה, סמכויות שהיו שלה הועברו לאחרים בלי הסכמתה, ומנגד ניתנו לה מטלות שדורשות עבודה פיזית ואינן חלק מתפקידה.

לא פנית לאף אחד לעזרה?

"כשהעלימו ממני חומרי עבודה ודיברו לידי שיחות עבודה רק ברוסית פניתי, כי זה הפריע לעבודתי השוטפת. אבל כשכבר אזרתי אומץ והתלוננתי – הפנייה הייתה הטריגר לפיטורין שלי".

כך, כעבור ארבע שנים של התעללות, אורית מצאה את עצמה מחוץ למעגל התעסוקה "בפיטורין כואבים מאוד", כפי שהיא מגדירה אותם. הסיטואציה הקשה, שהייתה מבחינתה נקודת השיא של תקופה כמעט בלתי אפשרית, יצרה אצלה לחץ נפשי והובילה לאירוע לבבי. במשך חצי שנה לאחר פיטוריה היא נדרשה לבדיקות וטיפולים, ורק בשנה האחרונה השתלבה במקום עבודה חדש.

חשבת להגיש לבית הדין לעבודה תביעה בגין התעמרות?

"פניתי לייעוץ אצל עורכת דין, אבל לצערי הרב התברר שתביעה כזאת כרוכה במשאבים כספיים רבים שאין לי. החברה שבה עבדתי היא גדולה ומוכרת, יש לה סוללת עורכי דין. עורכת הדין שהתייעצתי איתה אמרה לי שתביעה תדרוש משאבים ובוודאות לא תהיה קלה. כרגע אני משהה את זה".

למי שנמצאת במצב דומה וקוראת את הדברים היא מבקשת לומר שחשוב להתייעץ ולערב גורמים אובייקטיביים מחוץ לחברה, לזכור שבריאות הגוף והנפש חשובה יותר, ואם אין ברירה פשוט לעזוב ולהמשיך הלאה.

"לא הבנתי איך הוא הולך עם כיפה על הראש"

החוויה של מורן (44) עדיין טרייה. האירועים שבהם היא משתפת התרחשו בשנה האחרונה ומועד סיום עבודתה היה לפני חודשים ספורים בלבד. היא כלכלנית בהכשרתה, אימא למשפחה ברוכת ילדים ומתגוררת בשטחי יהודה ושומרון. את ההתעמרות חוותה ממי שהיה המעסיק שלה כשעבדה בחברה גדולה במגזר הדתי.

"כיהנתי בתפקידים בכירים בחברה כמה שנים והכול התנהל על מי מנוחות. בשלב מסוים נכנס לתפקיד מנהל חדש ומהר מאוד אנשים החלו לומר שהוא מפחיד אותם, מלחיץ אותם ולא נעים להם כשהוא באזור. ברמה האישית כל אותו הזמן לא הרגשתי דבר, רק ראיתי את זה קורה לידי".

ומה ראית?

"הייתה אווירה לא נעימה, מתוחה ומאיימת. אנשים פחדו מהצל של עצמם. זה פגע בעבודה. בעיות לא נפתרו כי אנשים פחדו להעלות אותן ואמרו שעדיף להוריד את הראש ולשתוק. כל אחד ניסה לשמור על עצמו ולהתחפר בתוך הקונכייה שלו עד שאולי משהו ישתנה".

רק כעבור שנה ההתעללות פגשה את מורן ישירות, כאשר בשני אירועים שונים נדרשה על ידי הממונה עליה לעבור על החוק וסירבה. הדברים שנתבקשה לעשות גבלו בעבירה פלילית, ולאחר שעמדה בסירובה התהפך היחס כלפיה.

אנשים פחדו מהצל של עצמם. צילום אילוסטרציה: sutterstock

"התחלתי לחטוף עלבונות מהמנהל, אחר כך הייתה התעלמות של ממש. היינו יושבים בישיבה, הייתי מעלה נושאים והיו מתעלמים ממני, המנהל היה ממשיך לשוחח עם מישהו אחר. כשהוא כן התייחס זה כלל צרחות וגרם לפחד משתק. הייתי יושבת מכווצת ומחכה שהכול ייגמר. במשך ארבעה חודשים ספגתי התעללות שהביאה אותי להבנה שאני לא יכולה לעבוד שם. אבל לפני שהספקתי למצוא מקום אחר – פוטרתי".

מה היו התגובות למצב בסביבת העבודה שלך?

"המנהל דגל בשיטת הפרד ומשול עד כדי כך שאנשים ממש פחדו לדבר זה עם זה. אני יודעת שהיום לא מעט אנשים שם מחפשים עבודה חדשה".

אילו תחושות מלוות אותך מאז?

"לא קל לי. מהחיים ביישוב וממה שגדלתי עליו אני מכירה ערכי עזרה הדדית, חברות ואהבת האדם. יש לי ציפייה מהציבור שלנו, ובפרט זה שביישובים, שיהיה בעל רמה מוסרית גבוהה. פה פגשתי אדם שבלי להניד עפעף התנהג בצורה גסת רוח, צעק על עובדים וספקים והתנהל באופן לא חוקי. כשסיפרתי על כך לידיד חילוני, הוא שאל אותי: 'תגידי, איך הבן אדם הזה הולך עם כיפה על הראש?'. השאלה שלו כל כך דייקה לי את החוויה.

"הדבר הקשה ביותר בסיטואציה הזאת הוא הפגיעה בערך העצמי, זה יותר משמעותי מהפגיעה בפרנסה. אני יכולה לומר בפה מלא שהוא שבר אותי. באחת הפעמים אמרתי לו, פנים מול פנים, שמעולם לא פגעו בי כמו שהוא פגע. היום אני בטיפול פסיכולוגי, אני יודעת שהייתי בסדר וזה הכי חשוב".

מורן טרם החליטה האם לתבוע את מקום העבודה על התעמרות. מחד היא מבקשת לשים הכול מאחור ולהמשיך הלאה בחייה, אך מאידך בוער בה הרצון להעלות את הנושא למודעות הציבורית. "אפילו היו לי מחשבות שאם אזכה בתביעה ארים בכסף הזה קמפיין, כמו 'me too' שהיה סביב פגיעות מיניות, אבל בנושא התעמרות בעבודה".

בין ניהול דורשני לניהול דורסני

הכי קשה בסיטואציה הוא הפגיעה בערך העצמי. צילום אילוסטרציה: shutterstock

יעל (37) פוגשת מקרים מעין אלו באופן תדיר בעבודתה כמנהלת משאבי אנוש באחת החברות הגדולות במשק. כשהיא שומעת שעתידה להתפרסם כתבה בנושא היא מבקשת להשמיע את קולה, כמי שאמונה על רווחתם של עובדים רבים וכמי שלפתחה מגיעות תלונות רבות. "זה נושא חשוב מאוד והוא ממש בנפשי", היא אומרת, "ההיקף שלו פשוט מזעזע, ולצערי ב-13 השנים שבהן אני בתחום פגשתי מקרים רבים. אחד האחרונים, שממש שבר אותי, היה גבר בן 50 פלוס שישב מולי אחרי שעבר התעמרות מהסמנכ"ל ופשוט בכה כמו ילד".

יש לתופעה מאפיינים קבועים?

"אני יכולה לומר חד משמעית שכל המנהלים המתעמרים שהכרתי היו סדרתיים, גם הגברים וגם הנשים", היא אומרת נחרצות, "ובדרך כלל מדובר באנשים שידועים ככאלה. מעולם לא נתקלתי בעובד שהתלוננו עליו והופתעתי מהשם. תמיד מדובר במנהלים שנחשבים מצליחים אבל מאוד קשים. כאלו שהצוותים והעמיתים שלהם שונאים אותם. לצערי, ברוב המקרים כשזה מגיע להנהלה יש הרבה הסתרה והשתקה".

מי שמוביל בארץ את הטיפול והשיח בנושא התעמרות במקומות עבודה הוא הפסיכולוג איתן מאירי. בקליניקה שלו פוגש מאירי עשרות מקרים של נפגעי התעמרות הפונים לייעוץ, ליווי וסיוע, בין כשהם בתוך הסיטואציה ובין כשהם אחרי סיום העבודה במקום המתעלל. בנוסף לטיפול הוא פועל ללא לאות להעלאת המודעות, מרצה בארגונים ומעניק חוות דעת משפטיות במקרים שהגיעו לערכאות.

"75 אחוזים מהפגיעות במקום העבודה מגיעות מהממונה או מעושה דברו", אומר מאירי, "ו-25 אחוזים מהפגיעות מגיעות מכל אחד אחר בזירת העבודה שיש לו כוח או נחווה כבעל כוח, אפילו עובד שכפוף אליך והופך את חייך לגיהינום. כמעט תמיד המתעמר לא פוגע באדם אחד אלא בכמה עובדים לאורך זמן. אני פוגש גברים ונשים עם ותק של עשר שנים ויותר בעולם העבודה – אקדמאים, שופטים, רופאים מומחים, מנהלי מחלקות, מנהלים במגזר הפרטי, עובדים בעמותות חסד, אנשי חינוך ואנשים בתפקידים בכירים, שהמשותף לכולם הוא הפגיעה הקשה במקום העבודה. מבחינה מגדרית כולם פוגעים בכולם, אין אפליות, כשהמאפיין המרכזי של ההתעמרות הוא המניפולציות. הן בדרך כלל מתחילות בקטן ובהדרגה הולכות ומסלימות. עצם ההדרגה היא שגורמת לאנשים לא לראות את הבעיה בזמן".

איך בתוך סיטואציה עובדת יכולה להבחין בין דרישות לגיטימיות לתחילתה של בעיה?

"בין ניהול דורשני לניהול דורסני יש הבדל. כל ארגון מצווה לדרוש מהאנשים שלו. אנחנו מגיעים לעבודה, לא לקייטנה. המנהלים צריכים לנהל, וצריך להיות ברור שיש מנהלים ויש עובדים. בתוך המרחב הזה יכולות להתרחש גם סיטואציות לא נעימות, וכאן נכנס מבחן האדם הסביר. אם הגעתי לעבודה במצב רוח לא טוב והממונה עליי והחברים לעבודה רואים את העצב ולא מתייחסים כי הם טרודים בעבודה, או מעירים לי וכועסים בענייני עבודה למרות שאני לא במיטבי, זו עדיין לא התעמרות. אנחנו בני אדם וככאלה מותר לנו גם לכעוס ולהתנצל אחר כך. אירוע מכוער, גם מכוער מאוד, אם הוא חד פעמי הוא לא מוגדר כהתעמרות, אלא כאירוע שיש לטפל בו.

כתובת לטיפול ב"מגיפה השקטה", איתן מאירי. צילום מסך

"אבל כאשר יש הפעלת כוח לא מידתי, העברת ביקורת לא עניינית או בצורה מקטינה, הפצת שמועות, בידוד חברתי או מקצועי, הוצאה מפורומים או מקבוצות ווטסאפ, משימות בלתי אפשריות שידוע מראש שמטרתן להכשיל, צעקות, קללות, עלבונות לאורך זמן, זה כבר משהו אחר. אלו, אגב, היבטים של התעמרות שניכרים לעין. מה שפחות רואים, וההתמודדות איתו קשה אולי יותר, הוא ההתעמרות השקטה: התעלמות מעובד, הפיכתו לאוויר, לקיחת קרדיט על עבודה שלו וייחוס כישלונות שאינם שלו אליו".

מאירי מכנה את תופעת ההתעמרות בעבודה "המגיפה השקטה", ולדבריו רוב המעסיקים בורחים מהתעסקות בה ובוחרים לתרץ ניהול דורסני כניהול דורשני, בלי להבין את המחיר הכרוך בכך, והמחיר רב. ההתעמרות פוגעת בסופו של דבר לא רק בעובד שבו מתעללים, אלא גם בחבריו לעבודה שעדים למתרחש. שמו הטוב של מקום העבודה עלול להיפגע ועובדים פוטנציאליים יימנעו מלהגיע אליו.

לשאלה האם יש תכונות אישיות שמאפיינות את הנפגעים עונה מאירי בחיוב ומונה כמה מאפיינים מרכזיים: העובדים הנפגעים הם ברוב המקרים מסורים ומוכשרים ביותר. אנשים ערכיים, בעלי מוסר עבודה גבוה ושאיפה לעבודה טובה ואיכותית, כאלו שדואגים קודם לאחרים ואחר כך לעצמם. לדבריו, פעמים רבות אנשים אלו הם הדבק החברתי, וחבריהם לעבודה נעזרים בהם ומתייעצים איתם. במילים אחרות, הנפגעים הם בעלי תכונות שכל אדם ישמח לפגוש סביבו בעבודה.

מה אתה מייעץ לאנשים שמגיעים אליך לטיפול?

"לפני הכול אני אומר שלא חייבים להיפגש ומפנה אותם לאתר האינטרנט שלי, לקרוא קצת. גם למי שעכשיו קוראת את הדברים ומזהה את עצמה בסיטואציה דומה חשוב לי לומר: ראשית, למדי את הנושא. היכנסי לאתר, השקיעי כמה שעות, יש שם ידע וכלים שמסייעים להתמודד ולדעת מה נכון לעשות. דבר שני, אם כבר נפלת לתוך בור ואת רוצה לצאת ממנו, הפסיקי לחפור. אם עשית דברים ואת רואה שהם לא שיפרו את מצבך, סימן שאת צריכה לעשות דברים אחרים ולהימנע מטעויות. טעות קלאסית היא לדוגמה לרַצות את המתעלל, משום שהוא תופס את הריצוי כעוד שטח שכבש. צריך לדעת להציב גבולות ולעצור. והדבר השלישי – הרבה אנשים שחווים התעמרות נמצאים בבדידות. אמרו את זה לפניי ואני אומר גם: דאגה בלב איש ישיחנה, אבל בשום אופן לא למישהו בעבודה שלך שילך ויספר לממונה, אלא לחברי אמת. אני יודע שצריך הרבה כוח כדי לקבל עזרה, אבל חשוב לאזור כוחות ולעשות זאת".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אייר. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט המגיפה השקטה: נשים שעברו התעמרות בעבודה מדברות הופיע לראשונה ב-פנימה.