רובנו גדלנו על השיר "לאבא שלי יש סולם", על המיתוסים של אבא גדול, חזק, ו… כזה שמגיע בעיקר בערב, עייף מהעבודה, והאינטראקציה שלו עם הילדים היא מקסימום קריאת סיפור לילה טוב לפני השינה, רגע לפני שהוא (האבא, כמובן) נרדם.

אך בדור שלנו חל שינוי גדול באבהות. מאבות שלא יודעים את הגיל של הילדים, שלא נכחו בלידות ועודכנו מרחוק, ובדיחות על ההוא שנכנס עם הילד לגן כשהוא כבר בגיל גיוס – רואים יותר ויותר אבות מחכים לילדים מחוץ לחוגים, שותפים פעילים בתהליך ההיריון והלידה, מגיעים לימי הורים ומעורבים בחינוך הילדים ובעולמות התוכן שלהם.

לכבוד חודש אב, הקדשנו כתבה לשותפים הטבעיים שלנו לגידול הילדים – האבות שלהם. בשיחה פתוחה, מצחיקה וכנה מספרים אבות שונים על האבהות שלהם, על הקשר המיוחד עם הילדים, על התגובות מהסביבה, על הזמן המשותף עם הילדים שכל כך משמעותי עבורם, ועל ההחלטה לא להיות "אבא מעורב", אלא פשוט – אבא. אבא שהוא חלק בלתי נפרד מחיי הילדים שלו.

שמחת הפרטים הקטנים

"אבות היום לא גדלים עם מודל ברור. אם פעם הכרנו את 'אבא הלך לעבודה' ו'אמא יקרה לי' – היום זה שונה", משתף צח סימון (37), כותב, יוצר הבלוג 'אמא'לה אני אבא', נשוי ואב לשלושה. מבחינתו היה לו ברור מהרגע שבתו הבכורה נולדה כי הוא יהיה חלק שותף ופעיל בגידול הילדים, והוא בחר לחלוק את חופשת הלידה עם אשתו. 

הסרטונים שהוא מעלה לרשת, כמו גם הקטעים שהוא משתף בבלוג שלו, זוכים לאלפי ואף מיליוני צפיות ושיתופים. הוא מתאר בהם אבהות פשוטה אך קרובה, זמן משותף עם הילדים במטבח כשמכינים יחד ארוחת ערב, שיחות קטנות במהלך היום, משחקים על השטיח. 

לרוב, הוא אחראי על הילדים הגדולים בבוקר, בעוד התינוקת הקטנה, שעדיין יונקת, צמודה יותר לאמה. הוא זה שמארגן את הגדולים, קם איתם לשתות שוקו ולהכין אוכל ומפזר למסגרות. "בתקופה הזאת אני עושה מילואים ביומיות, אז אני שם אותם במסגרות ויוצא לצבא, ובערב שומרים לי את המקלחות. אז יש לנו סט מקלחות, ארוחת ערב וסיפור במיטה".

מתי הזמן הכי משמעותי שלך איתם?

"בסופי שבוע. יש לנו נוהל של סרט עם חטיפים על הספה ביום שישי, והילדים נורא מצפים לזה, ושבת זה הזמן שלנו ביחד. חוץ מזה, כשאני יכול באמצע השבוע אני לוקח איתי ילד ו'מותח' איתו את הבוקר – עוברים במכולת, קונים מאפים, ויש לנו עוד קצת זמן ביחד. אבל בעיניי הערב הוא הזמן הקסום ביותר, שם מגיעות כל השיחות הכי טובות".

תחילת דרכו באבהות לא הייתה פשוטה. הוא נתקל בקושי רגשי גדול, אך דווקא משם נוצר קשר חזק ומיוחד עם ההורות שלו, שהוביל אותו גם לשתף בכך בבלוג שלו, שהיום מבחינתו הוא שליחות של ממש.

"לא למדתי להיות אבא", הוא משתף בכנות. "זרקו אותי למים ואמרו לי תלמד לשחות. כשנולדה הבת שלי לא ידעתי בהתחלה מה לעשות, חיפשתי דרכים להרגיע אותה, וברגעים האלה אתה עובר משהו שבונה אותך. היה לי מאוד קשה, היא רק בכתה ורצתה את אמא שלה, נכנסתי להיסטריה וגם פחדתי להודות שקשה לי, כי מה אני אגיד, קשה לי? שואלים אותך מה יש לך להתלונן, מה, ילדת? תפרו אותך? תתקדם. לא נתנו מקום לעבד את החוויה ואת הקושי. משם התחלתי לכתוב ולשתף". הוא החל לכתוב על החוויות שלו, ואז פרסם סרטונים שצילם עם הבת שלו כשהם מכינים יחד ארוחות ערב פשוטות, ושיתף בתובנות קטנות על הורות ואבהות. 

התגובות לא איחרו לבוא. "קיבלתי תגובות שאנשים מסתלבטים, זה חלק מהתרבות הישראלית", הוא אומר בחיוך, אבל לא מהסס להוסיף: "צריך לפעמים גם להראות את הצד השני, לדבר על הקושי, לדבר על האהבה ולא רק בציניות. התחלתי לכתוב רגעים קטנים שאני חווה, והיו תגובות קשות, אבל גם המון תגובות טובות. ראיתי את העוצמה של הדבר הזה. אנשים כתבו לי שבנקודה הזאת קשה להם, או שבהתחלה הם לא התחברו לילד שלהם, והבנתי שיש לי פה שליחות גדולה יותר ממני".

 אבא בחופשת לידה  

גם אביאל ממליה ידע מהרגע הראשון שהאבהות תהיה חלק משמעותי מחייו. הוא בן 46, נשוי ואב לשישה מכפר תפוח. בעבודתו הוא מנהל מערך רפואת החירום באגף הביטחון של המועצה האזורית שומרון, והאישה שלצידו היא מנהלת המכירות של חברת 'אמנה' ועורכת דין עצמאית. ממליה מספר כי גדל עם אבא איש קבע שלא היה הרבה בבית, וכשהפך להורה בעצמו, ידע שהוא רוצה אבהות אחרת.

כיום הוא אבא פעיל ושותף מלא בחיי הילדים, ואף חלק את חופשת הלידה עם אשתו כמה פעמים. "אחרי שהחוק של חופשת לידה לגברים עבר לפני כמה שנים, יצאתי לחופשת לידה כשנולד הבן הרביעי שלי, וגם כשנולדו התאומות יצאתי לחופשת לידה ארוכה. זה היה נפלא".

היום הילדים כבר גדולים. התאומות הקטנות חוגגות בת־מצווה בימים אלו, והגדול בישיבה ובקרוב מתגייס. בניגוד לאיך שממליה גדל והתחנך, הוא ידע כי חשוב לו שילדיו ילמדו במסגרות שבהן חוזרים בכל יום הביתה, ולא בפנימייה. "בתקופה שלי זה היה מאוד מקובל, רוב הנערים הדתיים למדו בישיבות עם פנימייה. לי לא היה טוב שם, אבל הסתרתי את זה, וההורים שלי לא ידעו מה עובר עליי. ילדים היו יוצאים מהבית בגיל 13, 14, היום זה נראה לי מטורף. חשוב לי לראות את הילדים בסוף היום, לשאול אותם איך היה להם בבית הספר, לדבר איתם כמה מילים יותר מרק המהום של 'היה בסדר' וזהו".

כדי לצלוח את המערך המשותף בין שני הורים, אומר ממליה, דרושות הרבה כנות ושקיפות בין בני הזוג, ולהגדיר מה המקום שכל אחד מהם תופס. "אם אני כגבר יותר מתחבר לצד של להיות בבית עם הילדים, ואשתי מאוד אוהבת ומתחברת לצד של הקריירה ולא מתאים לה להיות הרבה בבית – אז צריך להודות בזה, קודם כול בפני עצמנו, להיות ישרים כלפי עצמנו ולהגיד את זה, ואחרי זה לראות איך זה מסתדר במארג המשפחתי שאנחנו בונים. רק עם כנות זה עובד טוב. להבין שלא כל הגברים אותו דבר ולא כל הנשים אותו דבר, כי יש הרבה לחץ חברתי בעניין הזה".

במקרה שלו, היה לו מאוד ברור מה המקום שלו. "אני לא איזה לוחם־על שמחסל מחבלים במבט", הוא מודה בלי בושה, "אני אחד עם שתי ידיים שמאליות ולא גבר־גבר כזה, אף פעם לא הייתי, ואני לא מתבייש בזה. אני כותב ומשתף בזה הרבה. אני בחור ש'מתחבר לצד הנשי' בהקשר של הילדים. החברים שלי מהיישוב צוחקים על זה, וזה בסדר גמור. אשתי אוהבת מאוד את העבודה שלה, ולמשל אחרי הלידה של התאומות – לידה טראומטית בשבוע 32 – הבנות היו בפגייה במשך חודש, ולמרות שהיא הייתה אחרי לידה וניתוח, כשהוצאתי אותה מהדסה עין כרם היא אמרה לי – תעצור לי רגע במשרד, אני צריכה להביא כמה דברים, וישבה לעבוד שם שעתיים".

אילו מסקנות חשובות על הורות אספת בדרך?

"למדתי לאורך הדרך שצריך ליהנות מכל רגע, ליהנות מזה שהבת שלי עכשיו מסיימת בגרויות, שהקטנות בגיל בת־מצווה, לא להסתכל כל הזמן אחורה ולהתגעגע בנוסטלגיה או לחשוב מה היה קורה אילו. להיות איתם כאן ברגע הזה, וליהנות מכל רגע מההתבגרות שלהם".

חלוקה שוויונית 

גם אריאל שנבל (48), עיתונאי 'מקור ראשון', נשוי ואב לארבעה מפתח תקווה, מדווח על רשמים דומים. הוא מספר על ההבדל בין גידול הילדים כשהם צעירים לעומת מתבגרים, ועל החשיבות של כנות והדדיות בין בני הזוג בהקשר הזה.

"אנחנו הורים כמעט 17 שנה. לאורך כל השנים פוזיציית המקצועות שלנו לא השתנתה – אשתי הייטקיסטית ואני עיתונאי, ורוב השנים אני עובד מהבית, ככה שאני יותר גמיש בשעות, ולרוב אני עם הילדים. אני זה שמעיר אותם, מסיע אותם לבית הספר או לגן, ואין פה איזה עניין. אין דיון מי עושה יותר – יש תא משפחתי שבו מונחים נתונים שנובעים מהעבודה שלנו, וכתוצאה מזה גם החלוקה הזאת. זה מתנהל בהרמוניה בהתאם לאילוצים ולצרכים של כל אחד מאיתנו, וזה טבעי".

בסביבה שלהם, הוא אומר, החלוקה הזו איננה חריגה. נשים רבות הן קרייריסטיות – אדריכליות, רופאות, מתכנתות, ולצידן הרבה גברים עצמאיים או בעבודות גמישות יותר מהבית, והם חולקים יחד את ההורות בשוויון. לטענתו מדובר בסגנון המאפיין את החברה ואת המיצב הסוציו־אקונומי באזורו, ואילו בשכונות ובאזורים בעלי מיצב סוציו־אקונומי גבוה יותר וחברה ליברלית יותר – יהיו עוד הרבה יותר נשות קריירה והרבה יותר שוויון בין המינים בהורות. "זה יוצר הרבה פעמים סיטואציות מצחיקות. כשאני טס לחו"ל, למשל, אמא של חבר של הבן שלי יכולה להתקשר ולהגיד 'אולי הילדים ייפגשו היום?' ואני מפנה אותה ליעלי אשתי. אבל צריך להודות בצער שליעלי יש הרבה יותר סבלנות ממני לנושא של לימודים, למשל. אני, מכיתה ו' לא יכול לעזור לילדים בלימודים. טכנית. הם ירשו את השכל ממנה.

"הורות היא עבודה דינמית שמשתנה כל הזמן", אומר שנבל. "אנחנו בחרנו להביא לעולם ארבעה ילדים, ויש לזה מחירים. אני אומר את זה בשמחה ובגאווה, ורוב הזמן לא מרגיש שזה נטל, זה כיף גדול. היו תקופות מאתגרות יותר, בשנים שהילדים היו קטנים. למשל, עם כולם היה קשה בלילות. תמיד רק אצל אחרים הילדים ישנים לילה שלם, אף פעם לא אצלנו. אבל היום אנחנו הרבה יותר נהנים בתהליך הזה של ההורות. הילדים הגדולים כבר מבלים לבד ועם חברים, ועם עומר הקטן בן התשע יוצא שיש לי יותר זמן איכות אישי, לצאת למעיין, לקניון או לים ולבלות יחד".

משפחת סופר־על 

"יש שינוי אצל האבות עצמם", מסביר רונן יעקובסון, פסיכולוג מומחה קליני ומומחה חינוכי, "אם דיברנו בעבר על נשים כ'סופר־מאם' או 'וונדר־וומן' שצריכות לעשות הכול, גם קריירה וגם ילדים, היום גברים מצפים ודורשים מעצמם להיות סופרמנים, הם מרגישים שחלק ממיצוי החיים שלהם וחלק מהזהות שלהם לא שלמים בלי קשר משמעותי עם הילדים, ויש לזה יתרונות וחסרונות".

מה למשל?

"החסרונות הם שזה מכניס למתח גדול מאוד. בעבר ראינו את זה בעיקר אצל נשים, אבל היום מוצאים את המתח והלחצים האלו אצל אבות שרוצים להיות גם וגם", אומר יעקובסון. "אך יש גם הרבה מאוד יתרונות. מצאנו שאבות שמשקיעים הרבה בקשר משמעותי עם הילדים שלהם זוכים גם בקשר משמעותי יותר עם בת הזוג שלהם, מרגישים מעורבים יותר במשפחה באופן כללי, ויודעים להביע את עצמם ולבטא את רגשותיהם טוב יותר".

כבר שנים ידוע, ממחקרים רבים שנעשו בנושא, שהמוח הנשי מפריש כמויות גדולות של הורמון האוקסיטוצין ברגע שהאישה הופכת לאמא. אבל היום אנחנו יודעים, לדברי יעקובסון, שגם המוח הגברי משחרר יותר אוקסיטוצין כשהגבר הופך לאב, וממשיך להפריש את "הורמון האהבה" בזמן הקשר עם הילדים.

ולשאלת המחיר. כי בסופו של דבר, זמן ואנרגיה המושקעים במקום אחד הם חלק מעוגה של זמן ואנרגיה שצריכים להתחלק לחלקים נוספים, ועל כן יש גם מחירים. כיוון שמדובר במגמה בהתהוות, מסביר יעקובסון, קשה למצוא שיטה סדורה או דרך מסוימת שעליה מצביעים המחקרים כדרך האידיאלית ביותר. היתרונות, החסרונות וההשפעות השונות עדיין נלמדים. "יש אבות שמשלמים מחיר בקריירה שלהם, ויש כאלה שזה נותן להם כוח והתייעלות טובה יותר בעבודה, אך אנחנו מוצאים כי אבות שהצליחו לשלב את הדברים ומעורבים יותר בחיי הילדים חווים סיפוק גדול יותר, בריאים יותר רגשית ואף משולבים טוב יותר חברתית".

ומה לגבי ההשפעה על הילדים? ובכן, פה יש אך ורק יתרונות, והם דרמטיים. "אצל ילדים שהשקיעו בהם יותר זמן ומעורבות רגשית רואים ירידה בסממנים לקשיים רגשיים, פחות דיכאון וחרדה, פחות בעיות התנהגות, דימוי עצמי חיובי יותר, ביטחון עצמי גבוה יותר ויכולת התמודדות טובה יותר עם מצבי לחץ", אומר יעקובסון. "פעמים רבות סוג הנוכחות של אבות, בעיקר עם בנים, יהיה יותר פיזי, ויתמקד במשחקים ובספורט, וגם כאן אנחנו רואים השפעות חיוביות על הילדים, שיפתחו יכולות מוטוריקה טובות יותר. 

"ילדים שהאבות שלהם היו מעורבים יותר בחיים שלהם הפגינו יכולת טובה יותר בפתרון קונפליקטים, צורך נמוך יותר להיות אגרסיביים, מוטיבציה גבוהה יותר והישגים לימודיים טובים יותר. ככל הנראה, משהו בתחושה ש'יש לי גב', שיש לי 'אבא עם סולם', נותן יותר עמוד שדרה לילדים".

אך לא תמיד המציאות מתנגנת בהרמוניה עם הרצון שלנו להורות פעילה ומעורבת. לעיתים אבות עם קריירה תובענית, משרתי קבע ואנשי כוחות הביטחון, ובמיוחד בתקופה הזו, שבה אבות רבים נמצאים רחוק מהבית בשירות מילואים ארוך, אינם נמצאים פיזית בבית לצד הילדים, ואינם יכולים להיות חלק משגרת היומיום של ילדיהם כפי שהיו רוצים.

מה עושים במצבים שבהם אין אפשרות למפגש יומיומי עם הילדים? האם קשר וירטואלי יכול להחליף נוכחות פיזית?

"הטכנולוגיה היום אינה מחליפה זמן איכות, אבל היא כן תורמת. ילד שאבא שלו היה איתו אפילו חצי שעה כל יום, זה טוב יותר מאשר אבא שהתקשר ודיבר איתו בטלפון, אבל שיחת טלפון עדיין טובה יותר מאבא שלא התקשר בכלל. הטכנולוגיה מאפשרת לאבות שנמצאים מחוץ לבית לקיים קשר משמעותי גם כשהם לא נוכחים פיזית. גם בתקופה הזו, בזמן מלחמה, כשהרבה אבות נאלצים להיות רחוקים מהילדים שלהם כדי להגן על המדינה והעם, הטכנולוגיה מאפשרת לנו קשר של קרבה. גם קשר וירטואלי מרחוק יכול לבסס את הקשר ולהשפיע לחיוב על הקשר בין ההורה לילד".

איור: ינון פתחיה

טיפים מעשיים לחיי אבהות מקרבת ומשמעותית והמשך הכתבה תמצאו בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מסכת אבות  הופיע לראשונה ב-פנימה.

הבחירות הרעות גורמות לכל שנאת האחים שיש בעם ישראל. יעקב בוחר את יוסף מבין כל הבנים.
יעקב, מה אתה עושה? "לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים". אסור לתת יחס מועדף לילד מסוים. כמו החנוכייה השמש הוא כמו אימא, וכל יתר הנרות באותו גובה. החנוכייה מחנכת לאי-שינוי בין הבנים. איך בחרת את יוסף לעומת האחרים? זו הייתה בחירה כל כך גורלית, שגרמה לכל האחים לשנוא את יוסף.
אומר הרש"ר הירש: אפשר לאהוב ילד יותר או פחות. הרי אנחנו בני אדם. בת אחת שלך נורא מזכירה לך את כל החולשות שלך, אחותה מגלמת במדויק את חוסר הטקט של אחותך והילד מזכיר את חמותך.
כל זה נכון, ועדיין – מתנהגים עם כולם באופן שווה.

קראתי סיפור שריגש אותי. הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, צדיק עצום, היה מתגורר פה בשכונת שערי חסד. אני עוד זוכרת אותו חוזר לביתו מבית הכנסת בערב שבת עם החיוך המואר שלו. ופעם אחת הוא מרים טלפון למשפחה אחת ומבקש לדבר עם האבא.
"כן, כבוד הרב?". "הערב יש בר מצווה לבן שלך. אני לא אוכל להגיע כי הנכדה שלי מתארסת הערב".
"כבוד הרב, זה בסדר. איך כיבדת אותי בטלפון הזה". אבל הרב כן הגיע, לקראת סוף חגיגת הבר מצווה. "הרב, איך יכול להיות? הרי הודעת שלא תגיע", התרגש הנער. "נכון, אבל הגעתי לבר המצווה של שני אחיך הגדולים, וחששתי שכל החיים תגיד 'אבל לשני האחים שלי הוא הגיע ואליי לא'. אז באתי".

עוד בחירה מזעזעת: ה' רואה שהאחים בשנאתם, עומדים למכור את יוסף לעבד. בינתיים הוא זורק את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים. אז איזו מין הצלה זו? מפרש האור החיים הקדוש: ה' מציל את יוסף מידי אנשים שיש להם בחירה, מפני שלנחשים ולעקרבים אין בחירה, ולכן לא יראו ולא ישחיתו למי שאינו חייב מיתה. אבל אנשים יש להם בחירה רעה, וגם מי שלא חייב מיתה הם יכולים להרוג.

הרוע שסובב אותנו הוא הטרגדיה של הבחירה. הולכים לבחירות, אילוסטרציה

שימו לב, בנות. ה' לא פוחד מנחשים ומעקרבים, הוא פוחד מאנשים רעים. ה' ישמור אותנו מתוצאות הבחירה. דעו לכן, גם אהבה ושנאה הן עניין של בחירה.
באחד השיעורים שלנו עלתה אחיינית של רב אוּשר וסיפרה שהתחתנה בגיל 39 ועם מי? עם בחור שהכירה לראשונה בגיל 19 , והיא סירבה והוא סירב. באיחור של 20 שנה התקשר שוב השדכן: "תקשיבי, הוא רווק וגם את עדיין רווקה, אולי תנסו שוב?". היא החליטה לשנות את נקודת המבט (טוב, בגיל כזה כבר לא רואים כל כך
טוב), והיום הם נשואים עם ילדים.
אם את בוחרת לראות את הילד הזה בעין רעה – הלך עליו. "ויראו אותו מרחוק", נאמר על אחיו של יוסף, והאור החיים מבאר שהם החליטו לראות אותו כמישהו רחוק, ומאז ננעלו שערי האהבה שבליבם. את בוחרת לשנוא את בעלך באיזשהו יום – זה קורה לכולנו בכל מיני מצבים הורמונליים – גמרנו. הלכה האהבה לכל היום.
וכשם שאהבה ושנאה הן עניין של בחירה, כך גם חיים טובים או רעים הם עניין של בחירה. הרוע הנורא שסובב אותנו, את כולנו, הוא הטרגדיה של הבחירה. כמה היא נוראה. כמה אנחנו מפספסים את האור מרוב בחירה.

אנחנו חיים בדור מוכה בחירה. האינטרנט בכל מקום, אלכוהול בכל מקום. חומרים מערפלי הכרה בכל מקום. איזה דור מסכן! איך הוא אמור לזהות את האור בתוך החושך, את הטוב בים הבחירה הרעה?
ויש מרחק שנות דור בינינו ובין ילדינו. לעומתם, אנחנו דור המדבר של הטכנולוגיה. אבל ה' אומר לנו ולהם: אתם הדור הכי גדול שהיה לי אי פעם. אתם מסוגלים לחולל את הנס. ה' שם אותנו בדור הזה, וזו הבעת אמון אדירה-אדירה שלו בדור שלנו.
אימהות, כל הזמן צריך להעצים את האמון בילדים. השפת אמת אומר שיוסף לא חטא עם אשת אדוניו רק מפני שאדוניו "הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו".
כזה אמון הוא נתן בי, "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לאדוני?".
רק אמון, אימא. רק אמון, אבא. אין לך דרך אחרת לשמור עליהם. אין. תאמיני בהם.

***

מתוך הטור החודשי של הרבנית ימימה במגזין פנימה
רוצה לקבל בכל חודש מגזין עשיר ומרתק? השאירי לנו פרטים כאן 

הפוסט בדרך לקלפי – הרבנית ימימה על בחירות ותוצאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש דירות גדולות וקטנות, חדשות או ישנות.
דירות של בנים ודירות של בנות, אם תכנסו מיד תראו את ההבדל.
יש דירות של דיירים רבים עם חגיגות, בלאגן וחברה שתמיד עוטפת,
ויש דירות של דייר אחד  שכבר נמאס לו ממערכות יחסים סבוכות,
שהספיק לו להתווכח עם שותף על מקלחת חמה, כלים בכיור או יוקר החשבונות.
כל אחד ואופיו כל אחת ורצונה.

הבית הזה (ויש שיתעקשו להגדירו: הדירה) אוצר בתוכו חיים שלמים,
חיים של אנשים שונים שכל אחד נמצא בדרכו, בדרך להקים את הבית שלו.
בבית שכזה גרים אנשים שעד לפני רגע היו זרים ומנהלים יחד משק בית,
כל אחד הוא אישיות
כל אחת היא דמות.

בין בית ההורים לדירות מעבר. פורשת כנפיים, אילוסטרציה.

אין היררכיה של אבא ואמא וילדים שסרים למרותם
אלא כולנו ברמה דומה, יחידה אחת של כמה אינדיבידואלים שונים.
כל אחת והחלומות שלה כל אחד וההרגלים שלו.
האם ככה אפשר לבנות בית?

אז כן, מנסים ובונים מקום חם ובטוח שמשמש אותך לתקופת חיים מיוחדת.
האחת מוותרת, השניה מתעקשת, השלישית לומדת פחות לשלוט,
והרביעית מתרגלת דיבור ברור ובקשות פשוטות,
וכולן יחד זוכרות שהן בעצם רק בדרך.

כי בית הוריי החם והאהוב כבר לא תואם לצרכיי וביתי שלי טרם נבנה,
ובין דירה לדירה אני אוגרת ואוספת חפצים והרגלים
ואהבות ורגעי געגוע
והכנה לבית שיקום במהרה.

אז אם תשאלו למה אני מתגעגעת ועל מה הכי חולמת בתקופת החיפוש הזו?
מיד אענה, לבית.

הפוסט מקום שתקראי לו בית הופיע לראשונה ב-פנימה.