"אי אפשר לתקן ציור שנעשה בצבעי מים", כך פותחת אביגיל שריד (29) את השיחה בינינו. "זה תסכול שלצידו תשוקה גדולה, הסיכון הגדול מאתגר ומדהים אותי. כמעט לא קורה שציור לא עובד לי, אבל אם זה קורה – אין דרך לתקן, מתחילים מחדש. זה מדהים. יש רק הזדמנות אחת, וזה היופי".

שריד היא אומנית ששמה הולך לפניה. טביעת האצבע והסגנון הייחודי שלה ניכרים לעין בכל אחד מציוריה, "הצבעוניות שלי היא מאוד מסוימת – אני משתמשת הרבה בגוני בורדו וסגלגל. אנשים צוחקים איתי על העניין הזה ומספרים שהם מזהים כך יצירות שלי עוד לפני שהם יודעים שאני זו שציירתי אותם", היא אומרת. שריד הצעירה נמצאת בתחום רק שנים ספורות, וכבר מוכרת ציורים באלפי שקלים, מציגה תערוכות, ואף זכתה במספר תחרויות אומנות בין־לאומיות שנערכו ברחבי העולם.

רוב ציוריה הם פורטרטים ודיוקנאות של אנשים ונופים, וירושלים מככבת בלא מעט מיצירותיה, כמו גם שתי בנותיה. את אהבתה לצבעי מים גילתה רק בגיל 22, לאחר לידת בתה הבכורה. קודם לכן עבדה לרוב עם צבעי שמן, והשינוי הגיע בפתאומיות וחולל מהפכה בעולמה האומנותי.

"עברתי תקופה קשה, הייתי ממש בדיכאון אחרי לידה", היא נזכרת, ומספרת כי זנחה את מלאכת הציור כליל באותה התקופה, "ואז יום אחד הסתכלתי על התינוקת שלי והיו לידי צבעי מים. תמיד הייתי מציירת רק בשמן, אבל לקחתי דף ופשוט ציירתי שלושה דיוקנאות שלה. ככה התחיל הסיפור שלי עם צבעי מים. באותו רגע, תוך כדי ציור, נהיה לי שקט, הצלחתי להתחבר לעצמי. מצאתי שם מזור לכאב שלי". 

מאיפה הגיע השינוי הפתאומי הזה? לא העדפת להמשיך עם צבעי השמן ועם הטכניקות המוכרות לך?

"קודם כול, צבעי המים היו בבית, פשוט לא נגעתי בהם. אבל האמת היא שמי שמבין קצת באומנות יבין גם אותי – פשוט לא היה לי כוח נפשי להתחיל למתוח בד בשביל לצייר, וצבעי שמן ואקריליק הם יותר מאסיביים, צריך לחכות שבוע שהם יתייבשו. התהליך עם צבעי מים הוא מהיר: את יושבת על ציור שעה וחצי וזה נגמר.

"חיפשתי תרופה מהירה בזמנו", היא מוסיפה, "ומבחינתי זו הייתה ההשגחה העליונה ששלחה את היד שלי אל עבר צבעי המים. זה פשוט מילא את הלב שלי בשמחה ובשקט. הגעתי למנוחה. מאוד התרגשתי. יש משהו קסום בלקחת שפופרת של צבע מים, למהול במים ולהניח על הדף, זה פשוט מרגיע. המים מרגיעים, מזככים את כל האפלה והקושי הנפשי שלפעמים יש לי בפנים".

בין הריאליסטי למופשט

כמעט שבע שנים חלפו מאז, וההתמקצעות שלה בעבודה עם צבעי מים הפכה בין היתר לאחד מסימני ההיכר האומנותיים שלה. "אני משתמשת בטכניקות שונות. אחת מהן היא 'רטוב על רטוב', שמשמעותה הרטבת הדף לפני הנחת הצבע. זו שיטה שמתאימה יותר לרקעים וליצירות שבהן רוצים שהמים יתפשטו. אני משלבת גם את טכניקת 'רטוב על יבש', שבה הדף יבש והמכחול רטוב. בגלל השילוב הזה הציורים שלי יכולים להיראות מצד אחד מאוד ריאליסטיים, ומצד שני הם גם מאוד מופשטים. יש בהם שילוב עדין של שני הסגנונות, ואני מרגישה שזה מה שמייחד את היצירה שלי".

מה הם מקורות השראה שלך?

"הצייר מארק ינאי, מאומני צבעי המים הטובים שאני מכירה. זכיתי גם ללמוד אצלו. אני שואבת השראה גם מג'קסון פולו, על אף שאני לא מתחברת ליצירותיו. הוא היה הראשון שהחליט לשבור את הכללים של עולם הציור הריאליסטי במאה הקודמת. חוץ מזה, אני אוהבת את רמברנדט – האור שהוא מפיח בפורטרטים שלו זה משהו שאני מאוד מחפשת בציורים שלי. הוא בהחלט מקור השראה גדול".

שריד מוסיפה כי גם ציירים אימפרסיוניסטיים משפיעים עליה. האימפרסיוניזם הוא סגנון אומנות שבו הציירים לרוב מציירים תחת כיפת השמיים בצבעים מהירים ובתנועות קלות שכוללות קוים מעטים. סגנון זה מתעסק הרבה באור, ומצייריו המפורסמים הם קלוד מונה וויליאם טרנר.

מתי בעצם הבנת שציור הוא נטיית הלב הגדולה ביותר שלך?

"כשהייתי בת שש. הייתה מישהי שנורא רציתי להיות חברה שלה, שמעתי שהיא הולכת לחוג ציור ובגללה הלכתי גם אני", היא נזכרת וצוחקת, "החברה עזבה את החוג לאחר שבוע, ואני נשארתי". עם השנים טיפחה את הכישרון, ובבגרותה למדה במכללת אמונה, "אבל לא חשבתי שאתעסק באמת בתחום".

מחשבות לחוד ומציאות לחוד: היום עולמה המקצועי של שריד סובב כולו סביב אומנות הציור. מאז שהחלה לצייר בצבעי מים, לא הפסיקה. המכחולים מונחים תדיר בין אצבעותיה, משיכותיהם על הנייר בוראות עולמות חדשים. כבר בחופשת הלידה ההיא, לאחר שהפכה לאם, החלה לצייר בבית ללא הרף, כמעט בכל יום. בתחילה רק את משפחתה, ולאחר שהתחזקה הייתה נוסעת לירושלים ומציירת את נופיה.

כשהייתה בתה הבכורה בת שלוש וחצי קיבלה שריד אישוש לחששות שליוו אותה מרגע לידתה, וגרמו לה בין היתר לשקוע בדיכאון ההוא: בתה אובחנה עם אוטיזם. היא מעידה כי הציור הקל עליה את ההתמודדות הקשה עם הבשורה. "הציור גרם לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, ומתוך כך להיות טובה יותר אליה. ראיתי את עצמי באור אחר, בחמלה".

שריד כבר הייתה אז אם לשתיים, בתה הקטנה הייתה בת שנה וחצי. "היה קשה לגדל את שתיהן, בעלי הדר הוא מהנדס ואני הייתי איתן רוב היום. אז ברחתי לציור, כדי שיישאר ממני משהו", היא אומרת בכנות.

איזון

חייה של שריד רצופים לא רק בתנודות הנפש, כדרכם של אומנים, אלא גם בתנודות אמוניות מורכבות. היא משתפת בגילוי לב כי לאחר לידת בתה חוותה משבר אמוני, שאותותיו מלווים אותה עד היום.

"כל החיים האמונה החזיקה אותי, ואחרי שהבת שלי נולדה הרגשתי כאילו ה' בגד בי. למה הדברים לא הולכים כמו שצריך? למה עכשיו אני צריכה להיות אמא לילדה אוטיסטית שהגידול שלה כל כך קשה? זה היה גיהינום. באמת. במשך תקופה ה' היה פחות נוכח בחיים שלי. אבל עכשיו, סוף סוף, יש התקרבות".

מה קרה?

"הגעתי למקום לא פשוט נפשית, ואמרתי לו: 'די, ה', אני יכולה להמשיך להיות רחוקה. אולי דווקא עכשיו, כשממש קשה לי, אנסה להתקרב?' וזה מאוד עזר לי, דברים השתפרו. אני מאמינה שכשאתה חושב טוב, אתה מקרב אליך דברים טובים. אם אני אאמין שהקב"ה מגן עליי ושומר עליי, אז אני גם אראה את זה יותר נוכח במציאות".

צילום: דאפי ספונר

היו פעמים שהרגשת שהעולם האמוני והעולם האומנותי שלך סותרים זה את זה?

"לאורך השנים פנו אליי כמה חברים אומנים ושאלו אם אני רוצה לצייר מודל עירום, וזה אף פעם לא היה לי נוח. זה פשוט לא מתאים לי, אני סלולה אחרת. לא פשוט להתפרנס מאומנות, ואם אתה מתריס בדת או בפוליטיקה קל יותר לתפוס את דעת הקהל. האומנות שלי שונה, אני מציירת את מה שאני, הציורים שלי הם לא קיצוניים".

לפני כשלוש שנים פתחת לראשונה את הסטודיו שלך. גם זה אקט שדורש לא מעט אמונה וביטחון בקב"ה, וגם בעצמך…

"היה לי ביטחון עצמי נמוך. האמת? לא חשבתי שמישהו ייכנס ויקנה", היא מודה, ומסבירה כי בעלה הוא שהתעקש להקים את הסטודיו ופעל למענו. "הוא פתח לי את המקום ורשם אותי כעוסק פטור. אזרתי אומץ, ואנשים פשוט נכנסו וקנו. משם הכול התחיל לדהור. בשלב מסוים העליתי ציורים לפייסבוק, ופתאום גיליתי שיש הרבה אנשים שאני בתודעה שלהם. קורה לי לא מעט שאנשים מזהים אותי ברחוב".

בתקופה ההיא התגוררה המשפחה הצעירה בעין כרם. שריד החלה להעביר סדנאות וקורסים בסטודיו ואף הציגה תערוכת יחיד בשם 'כאן ביתי'. עם הזמן הציגה גם את התערוכה 'אלביתי' במסגרת הביאנלה של ירושלים, ואת 'מעורב ירושלמי' שהוצגה במלון סינמה ברחוב שמאי בעיר. 

אילו שינויים התרחשו בך כאומנית וכאישה עם הזמן, הניסיון וההצלחה המבורכת?

"הגעתי לאיזשהו איזון שבא לידי ביטוי גם ביצירות שלי, התחלתי לצייר יותר ברוך ובעדינות, להבין שגם אם לא קונים ואני לא מעלה כל הזמן לפייסבוק יצירות, הכול בסדר. היום אני יותר גדולה, מפותחת ומורכבת, אבל גם יותר יוצרת".

אור וצל

כמו חייה הפרטיים, גם יצירותיה של שריד מלאות ניגודיות, גילוי והסתר. "כשאתה הופך לצייר מים, אתה מחפש ניגודיות בין אור לצל בכל מקום. זה משחק של אור וצבע. חושך אני לא מציירת בכלל. ההשראה שלי נובעת מכל נקודת אור שאני רואה".

איך את תופסת את תהליך היצירה?

"בצבעי מים אתה פרשן של המציאות, ואני קודם כול בוחרת מה הסיפור שלי, מה הקונפליקט, שהוא לא בהכרח רע. אני ממרכזת את הנקודה הזו ומציירת. בוחרת סיפור אחד שאני רוצה לספר, ולא כמה במקביל".

עם הזמן, מספרת שריד, היא פיתחה שיטה ייחודית לציור בצבעי מים, המתבססת על שלושה שלבים: ראשית הרטבת כל הדף, לאחר מכן צביעת הרקע, ורק אז ירידה לפרטים הקטנים. הציורים שלה נמכרים לא רק בגרסה המקורית והיקרה יותר, אלא גם בהדפסים, שנוחים יותר לכיס הממוצע. אל הסטודיו שלה מגיע מגוון רחב ומפתיע של אנשים, והיא מעידה כי המפגשים האלו אהובים עליה במיוחד.

"יש משהו באומנות שמחבר בין אנשים. מגיעים לפה כל מיני סגנונות, ואנשים מדברים מהלב על הציורים שלי. זה מרגש וממלא אותי יותר ממישהו שקונה ציור", היא משתפת. "כאומנים, בסוף אנחנו רוצים הכרה. לכן להשקפתי אומן צריך להיות ליד היצירות שלו. אנשים שנכנסים לסטודיו מופתעים כשהם מגלים שאני זו שמוכרת וגם זו שמציירת".

לשריד זכור במיוחד אירוע שנגע לאחד מציוריה, 'טיול ביער' שמו. בציור נראה יער ובו שתי צלליות של ילדות שהולכות על שביל בתוכו, "הוא צויר בעקבות המעבר לעין כרם. הסתובבתי עם הבנות ביער וציירתי אותן. הלכנו בשביל ולא הבנתי מי מוביל את מי. הסתכלתי עלינו מהצד ואמרתי: וואו, כמה עברנו ביחד, הייתי רוצה להתחיל מחדש. זה חייב להיות ציור. כל אחד יכול למצוא את עצמו בציור הזה", היא אומרת. 

"הגיעה אליי לסטודיו מישהי מפלורידה שגרה באיזו בקתה ביער, והיא סיפרה שהילדים עזבו והיא מרגישה בודדה, והציור הזה הזכיר לה את התקופה שלה כאמא צעירה. היא ממש בכתה כשדיברה איתי, והרגישה שזה ציור שלה. יש ציורים שאני לא מוכרת, ועד אותו הרגע זה היה אחד מהם".

למה בעצם?

"ציורים שהם ממש אישיים, שהזיזו בי משהו תוך כדי היצירה או לאחריה, או שיצרתי אותם בעקבות אירוע מאוד אישי – אני לא יכולה למכור. אבל בציור הזה הרגשתי שהוא לא רק שלי בסוף, אלא גם שלה, ולכן מכרתי לה אותו. בתחילת דרכי כאומנית לא רציתי למכור כלום, אבל גיליתי שמכירת ציור היא כמו סרקולציה של אוויר – כשאתה מוציא החוצה, מתפנה מקום למשהו חדש. כשדברים לא נרכשים, קשה ליצור, ולאחר מכירות יש בוסט ואנרגיה לדברים חדשים".

צילום: דאפי ספונר

אירוע מרגש נוסף שקשור באחד מציוריה נוגע לנשיא המדינה לשעבר, ראובן ריבלין. לאחר פטירתה של רעייתו נחמה, ציירה שריד דיוקן של בני הזוג, שניסה לגעת בקשר המיוחד ביניהם. "פרסמתי את הציור בפייסבוק ולאחר מכן שלחתי אותו לדף הפייסבוק של בית הנשיא. הם פנו אליי וביקשו שאביא לנשיא את הציור בעצמי ושהוא ייתלה בלשכה. זה היה רגע מאוד מאוד מרגש ומיוחד בשבילי".

רבים מהציורים שלך נוגעים לירושלים, שאליה גם עברתם לאחרונה כמשפחה, מה העיר הזאת מייצגת בשבילך?

"זה הבית שלי. מרחב נשימה. זהות. אור. אני מחפשת את האור והצל ברחובות ירושלים. אצלי זה לא עניין פוליטי וקשוח כמו אצל הרבה אומנים אחרים. אני מציירת את ירושלים כשאני רוצה לצייר משהו נקי".

לאן את עוד שואפת להגיע?

"לא משנה איפה אהיה ולאן אגיע, קודם כול שאהיה שמחה ורגועה במה שיש לי. הייתי רוצה הכרה גדולה יותר, להופיע במוזיאונים שנותנים מקום ליצירות ולהרצות על החיים שלי, איך זה להיות אמא לילדה אוטיסטית, יש לי הרבה מה לתת בנושא. הייתי רוצה ליצור עוד ועוד, לתת מעצמי לכמה שיותר אנשים".

מה את ממליצה לאומניות מתחילות, או לנשים ששוקלות להיכנס לתחום הקשוח הזה? 

"יצירה היא הכלי להתפתחות והתקרבות אישית, היא לא המטרה. אני יודעת שקשה למי שמתחילה בתחום הזה, אבל אל תברחו מהאומנות, אין אפשרות לברוח ממי שאתה. בסוף זה תמיד חוזר. תאמינו בעצמכן, תשחררו ותעשו מה שיגרום לכן להיות אתן".

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה. להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מים חיים הופיע לראשונה ב-פנימה.