ריין (43), יועצת זוגית, אישית ומינית ותיקה ומוכרת, היא אישה ששווה להכיר. בפיה תמיד יש מילים טובות, עידוד ונחמה, והיא ניחנה באוזניים קשובות להפליא. נדמה שכל אישה זקוקה לחברה כמוה.

הכנות שלה מתוקה וכובשת, ובתוך רגעים בודדים אנחנו צוללות בנוסטלגיה 21 שנה אחורנית, לתחילת דרכה הזוגית. אני מופתעת לגלות עד כמה דרכה של המטפלת הזוגית המצליחה, שהטור שלה ב'פנימה' הוא מהוותיקים והנקראים ביותר, לא הייתה מאז ומתמיד סוגה בשושנים.

"חודש וחצי אחרי שהכרתי את הראל, הוא נפצע בפיגוע ירי. את כל הדייטים שלנו בילינו בבית החולים", היא מגלה, ומוסיפה בחיוך: "אחד הרגעים הכי מרגשים היה כשהוא הציע לי נישואין, בבית החולים כמובן, אחרי שהפיזיותרפיסטית לימדה אותו לכרוע ברך.

"מתוקף הנסיבות כמעט ולא היו לנו זמן פרטי לבד, ואת הדברים הכי משמעותיים למדתי תוך כדי תנועה", היא מעידה.

בני הזוג ריין הקימו את ביתם החמים בפתח תקווה, ובתוך זמן קצר חבקו בן בכור ומתוק, אליעד. ריין הייתה אז בת 22 בלבד, נטולת ניסיון אימהי, ובכל זאת, תחושת הבטן שלה לא בישרה טובות.

"מההתחלה ראינו שמשהו אצל אליעד לא בסדר. הוא לא התפתח כמו שאר הילדים בגילו, ובמוטוריקה העדינה ובדיבור הוא היה הרבה אחרי כולם. בהתחלה קראו לזה עיכוב התפתחותי, בהמשך אבחנו כבעיות קשב וריכוז קשות וכתסמונת טורט. לאט לאט הבנו, אבל רק בכיתה ו' קיבלנו את האבחנה הסופית – אוטיזם", היא משחזרת, וקולה העדין נסדק.

"אחת השאלות הכי מפחידות להורים לילדים עם צרכים מיוחדים היא מה יקרה איתם אחרי שהם יסיימו את בית הספר", מסכימה ריין עם הקביעה שלי. "אליעד הולך להתנדב במסגרת השירות הלאומי כסניטר בבית חולים השרון במחסנים, ואני מתפללת שיהיה לו טוב. זה שלב קשוח מאוד".

צילום: הדס רוסו

הכול נשאר במשפחה

בשנה האחרונה היא הקימה בעשר אצבעותיה את 'מכון ריין' להכשרה וייעוץ משפחתי ממוקד. היא השכילה להביא אל קדמת הבמה לא רק את ניסיונה המקצועי העשיר, אלא גם את ניסיונם ושיטותיהם של מרצים נוספים ומוכרים בתחום, כמו ד"ר מירב וד"ר שמואלי שפירא, אילן והילה יפרח, מאור קפלן, יסכה שומר ואפרת צור. 

"אני לא מאמינה בללמוד ציפי", היא אומרת בענווה, "אני מאמינה בלימודים מגוונים, במנעד של גישות מקצועיות שמחוברות לקודש".

אחד המיזמים היפים שלה במכון נקרא "זוגות יועצים לזוגות". "אנחנו פותחים קורס לבני זוג שנוגעים שניהם בעולם הטיפול, במטרה להפוך אותם ליועצים זוגיים שייתנו מענה מקביל ונרחב לזוגות, במישור הגברי, הנשי והמשותף. הזוג המטפל הוא בעצם לא רק יועץ אלא גם מודל".

יש תקווה

ריין היא טיפוס אופטימי מטבעו. החיוך כמעט לא מש מפניה לאורך השיחה, ועל אף הסוגיות המורכבות שאנחנו נוגעות בהן, אני לא מבחינה ולו בצל של פסימיות.

כאחת שנחשפת בקליניקה שלה למשברים גדולים, לפגיעות קשות ולהתמודדויות מורכבות, לא מדובר בעניין של מה בכך. אני תוהה על הגישה החיובית שהיא דבקה בה, וריין זוקפת את הראייה הטובה שלה לזכותה של האמונה.

"היהדות נותנת המון תקווה. ישנן סוגיות בפסיכולוגיה שהגישה הרווחת כלפיהן היא שקשה לשנות או שמדובר במצב קבוע. אבל היהדות קובעת שתמיד יש תקווה, שכל אחד יכול לקחת את חייו בידיים ושתמיד אפשר לתקן.

"בתוך פסיכולוגית דתייה אני יודעת שהכול מושגח. כשאני יושבת בקליניקה שלי מול זוג, ברור לי שהקשיים שהוא מתמודד איתם הם השגחה פרטית, שהקב"ה נתן דווקא לזוג הזה את הקושי הספציפי הזה כי הוא רוצה ללמד אותם משהו.  אני מנסה לחשוב – מה הוא רוצה ללמד אותם? מה השליחות שלי כמטפלת? איך אפשר לעזור להם?" היא אומרת. "היהדות נותנת לנו את האפשרות להסתכל על הכול ממבט אלוקי ואמוני, וזה קריטי בעיניי".

צילום: עידית יקותיאל

זוגיות במרכז

בתקופה האחרונה צמצמה ריין את שעות פעילות הקליניקה הפרטית שלה, שהייתה לב ליבו של עולמה המקצועי בעשורים האחרונים. העבודה הרבה במכון והשליחות הגדולה שהיא רואה בהכשרת מטפלים, גרמו לה להפנות נתח נכבד מזמנה ומהאנרגיה שלה לאפיקים הללו. "בקליניקה אני פוגשת זוג בודד בכל פעם, בהכשרת צוות מתאפשר לי להשפיע על הרבה יותר זוגות, הורים ואנשים".

העבודה הרוחבית במכון מאפשרת לה לאמץ נקודות מבט חדשות, ולהביט באור שונה על אתגרי הדור. 50% מהפונים למכון, היא מספרת, פונים על רקע בעיות זוגיות, 30% מבקשים סיוע בבעיות אישיות, ו־20% מבקשים מענה בתחום ההורות. "אנשים לא רוצים לוותר על הזוגיות שלהם", היא מסבירה את התפלגות האחוזים הדרמטית, "ובדרך כלל, כשהזוגיות עובדת טוב – הכול הולך יותר טוב. גם עם הילדים".

לכתבה המלאה של ד"ר ציפי ריין תמצאי בגיליון אלול תשפ"ג

להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט "הקשיים הזוגיים הם השגחה פרטית" ד"ר ציפי ריין הופיע לראשונה ב-פנימה.

בהיעדר מילים, לעיתים התנהגותו מתארת את הלך הרוח שלו. כשהוא בוכה למשמע שיר, אני מבינה שזה מרגש אותו, ולפעמים הדמעות הן בכלל ביטוי לתסכול. צחוק מתגלגל הוא תגובה לשמחה גדולה או לדבר מה משעשע. לאחרונה, בשעת כעס, שחר רץ לחדר וטורק את הדלת בחוזקה. טריקת דלת שפתחה לנו צוהר לעולמו וניסיונות להבין את מה שלא נאמר במילים.

תקופה ארוכה שדלת ביתנו סגורה, אין יוצא ואין בא. כמו רבים אחרים אנחנו בבידוד מבחירה, נשמרים ונזהרים שלא להידבק בווירוס שפשט בכל מקום. להתבודד זה אתגר, להתבודד עם ילד מיוחד זה לעיתים קשה מנשוא. שחר צריך מרחבים, שגרה וטיפולים, וכאשר זה לא קורה – מופיעות התנהגויות שליליות ורגרסיות, אבל גם התקדמויות מפתיעות.

אני מחכה להיות כבר ביום שאחרי כדי לפתוח דלת לרווחה לאורחים רבים, מצפה לחלק חיבוקים ונשיקות, לבקר את המשפחה והחברים, להשלים חסכים של חודשים רבים, לדבר קרוב קרוב ולא דרך המסכים. אחרי הקורונה נסיר את המסכה, נאיר פנים, נתבונן עמוק בתוך העיניים ונחייך חיוך שכל כך חיכה להראות ולזרוח. חיוך מחבק, מחזק, שמספר כמה מי שמולי חשוב לי.

גם בעוד תקופה, אני מקווה שאשנן לעצמי שוב ושוב שבסופו של דבר – מי שהצילו אותנו הם ההתחשבות, הערבות ההדדית והחסד, ההבנה שיש לנו אחריות האחד על השני, שכולנו רקמה אנושית אחת.

כמה מעט רכשתי בתקופה הזאת בגלל שלא יכולתי לצאת מהבית, מקווה שאזכור שאפשר להסתפק במועט ולקנות רק את מה שבאמת צריך. גם החתונות המרגשות, המדויקות בעומקן, בפשטותן ובצניעותן, עוד ייזכרו לטוב. התקופה האחרונה פינתה לי הרבה זמן לרקום ולהגשים חלומות, גיליתי שלפעמים לא צריך הרבה, רק לחפש ולהבין שהאוצר נמצא ממש קרוב, אצלנו בבית פנימה.

ה'ביחד' הארוך הפך אותנו למשפחה מלוכדת, חזקה יותר, שיש בה ילד קטן שמגיב למצבים המתרחשים סביבו, שזקוק למרחבים, והוא לימד אותנו מה הגודל האמיתי שלנו, הראה לנו שאפשר להתגמש, להיות יצירתיים ולחיות גם בחוסר ודאות ובענווה.

אנחנו מצפים שהווירוס ייעלם לנו מהחיים, ואז, בדיוק כמו המיוחד שלנו, נדביק את הקרובים לנו בשמחה, בפשטות, בלב הפתוח, בצחוק, באהבה, בביחד, והפעם נרצה שהתופעה תתפשט במהירות.

הפוסט אהבה מדבקת / נועה נבון הופיע לראשונה ב-פנימה.