הפוסט כשיש מקום בלב הופיע לראשונה ב-פנימה.

הבחירות הרעות גורמות לכל שנאת האחים שיש בעם ישראל. יעקב בוחר את יוסף מבין כל הבנים.
יעקב, מה אתה עושה? "לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים". אסור לתת יחס מועדף לילד מסוים. כמו החנוכייה השמש הוא כמו אימא, וכל יתר הנרות באותו גובה. החנוכייה מחנכת לאי-שינוי בין הבנים. איך בחרת את יוסף לעומת האחרים? זו הייתה בחירה כל כך גורלית, שגרמה לכל האחים לשנוא את יוסף.
אומר הרש"ר הירש: אפשר לאהוב ילד יותר או פחות. הרי אנחנו בני אדם. בת אחת שלך נורא מזכירה לך את כל החולשות שלך, אחותה מגלמת במדויק את חוסר הטקט של אחותך והילד מזכיר את חמותך.
כל זה נכון, ועדיין – מתנהגים עם כולם באופן שווה.

קראתי סיפור שריגש אותי. הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, צדיק עצום, היה מתגורר פה בשכונת שערי חסד. אני עוד זוכרת אותו חוזר לביתו מבית הכנסת בערב שבת עם החיוך המואר שלו. ופעם אחת הוא מרים טלפון למשפחה אחת ומבקש לדבר עם האבא.
"כן, כבוד הרב?". "הערב יש בר מצווה לבן שלך. אני לא אוכל להגיע כי הנכדה שלי מתארסת הערב".
"כבוד הרב, זה בסדר. איך כיבדת אותי בטלפון הזה". אבל הרב כן הגיע, לקראת סוף חגיגת הבר מצווה. "הרב, איך יכול להיות? הרי הודעת שלא תגיע", התרגש הנער. "נכון, אבל הגעתי לבר המצווה של שני אחיך הגדולים, וחששתי שכל החיים תגיד 'אבל לשני האחים שלי הוא הגיע ואליי לא'. אז באתי".

עוד בחירה מזעזעת: ה' רואה שהאחים בשנאתם, עומדים למכור את יוסף לעבד. בינתיים הוא זורק את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים. אז איזו מין הצלה זו? מפרש האור החיים הקדוש: ה' מציל את יוסף מידי אנשים שיש להם בחירה, מפני שלנחשים ולעקרבים אין בחירה, ולכן לא יראו ולא ישחיתו למי שאינו חייב מיתה. אבל אנשים יש להם בחירה רעה, וגם מי שלא חייב מיתה הם יכולים להרוג.

הרוע שסובב אותנו הוא הטרגדיה של הבחירה. הולכים לבחירות, אילוסטרציה

שימו לב, בנות. ה' לא פוחד מנחשים ומעקרבים, הוא פוחד מאנשים רעים. ה' ישמור אותנו מתוצאות הבחירה. דעו לכן, גם אהבה ושנאה הן עניין של בחירה.
באחד השיעורים שלנו עלתה אחיינית של רב אוּשר וסיפרה שהתחתנה בגיל 39 ועם מי? עם בחור שהכירה לראשונה בגיל 19 , והיא סירבה והוא סירב. באיחור של 20 שנה התקשר שוב השדכן: "תקשיבי, הוא רווק וגם את עדיין רווקה, אולי תנסו שוב?". היא החליטה לשנות את נקודת המבט (טוב, בגיל כזה כבר לא רואים כל כך
טוב), והיום הם נשואים עם ילדים.
אם את בוחרת לראות את הילד הזה בעין רעה – הלך עליו. "ויראו אותו מרחוק", נאמר על אחיו של יוסף, והאור החיים מבאר שהם החליטו לראות אותו כמישהו רחוק, ומאז ננעלו שערי האהבה שבליבם. את בוחרת לשנוא את בעלך באיזשהו יום – זה קורה לכולנו בכל מיני מצבים הורמונליים – גמרנו. הלכה האהבה לכל היום.
וכשם שאהבה ושנאה הן עניין של בחירה, כך גם חיים טובים או רעים הם עניין של בחירה. הרוע הנורא שסובב אותנו, את כולנו, הוא הטרגדיה של הבחירה. כמה היא נוראה. כמה אנחנו מפספסים את האור מרוב בחירה.

אנחנו חיים בדור מוכה בחירה. האינטרנט בכל מקום, אלכוהול בכל מקום. חומרים מערפלי הכרה בכל מקום. איזה דור מסכן! איך הוא אמור לזהות את האור בתוך החושך, את הטוב בים הבחירה הרעה?
ויש מרחק שנות דור בינינו ובין ילדינו. לעומתם, אנחנו דור המדבר של הטכנולוגיה. אבל ה' אומר לנו ולהם: אתם הדור הכי גדול שהיה לי אי פעם. אתם מסוגלים לחולל את הנס. ה' שם אותנו בדור הזה, וזו הבעת אמון אדירה-אדירה שלו בדור שלנו.
אימהות, כל הזמן צריך להעצים את האמון בילדים. השפת אמת אומר שיוסף לא חטא עם אשת אדוניו רק מפני שאדוניו "הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו".
כזה אמון הוא נתן בי, "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לאדוני?".
רק אמון, אימא. רק אמון, אבא. אין לך דרך אחרת לשמור עליהם. אין. תאמיני בהם.

***

מתוך הטור החודשי של הרבנית ימימה במגזין פנימה
רוצה לקבל בכל חודש מגזין עשיר ומרתק? השאירי לנו פרטים כאן 

הפוסט בדרך לקלפי – הרבנית ימימה על בחירות ותוצאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

בהמשך יעקב אף מעביר את הבכורה מראובן אל יוסף, אך במובנים רבים יהודה הוא זה שמיוחסת אליו הבכורה והאחריות, על אף שלא נולד הראשון. נראה אם כן, שהבכורה וסדר האחים מעסיקים את יעקב כל חייו. אחרי הכול, יעקב נקרא יעקב על כך שניסה למשוך בעקב עשיו ולעכב את הבכורה מאחיו עוד בבטן אמו.

בימנו, מעמד הבכורה לא מסמל הרבה, הרי מלבד תענית בכורות בפסח ובפדיון הבן – מתי אנחנו מיחסים חשיבות למי נולד מתי?
אך חשוב להבין כי בתקופות קדומות יותר, לבכורה יש משמעות רבה, החל משושלת מלוכה ועד להקרבת קורבנות.

אז מה מנסה התורה ללמד אותנו דרך סיפורו של יעקב ודרך העיסוק שלו בבכורה?

למעמד הבכורה הייתה חשיבות רבה בתקופות רחוקות. מלוכה שעוברת לבכור, אילוסטרציה

עם ישראל, נקרא על שמו של יעקב – ישראל, ומסע חייו, הנגלל לאורך הפרשות האחרונות, הוא לימוד עבורנו לכך שזה יהיה מסע חיינו, מסע של עם שילווה את כל הדורות עד אחרית היום וישפיע על כל יהודי ויהודי. הברכות ונקודות הציון בחייו של יעקב מעצבות את מסעו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, החל מ"שני לאומים בבטנך" ועד "הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים"

יעקב אמנם לא מגלה מה יקרה באחרית הימים, אך כל כולו, וברכתו, הם מה שיקרו עד לאחרית הימים.
והבכורה, הבכורה מסמלת יותר מכל את הטבע. את החוקיות.
אדם נולד בכור לא לפי בחירתו, ובחירה זה דבר מוחלט, או שכן או שלא, אין באמצע. ודווקא כאן, בסוף ספר בראשית, רגע לפני שישראל יוצאים לגלות קשה וארוכה, שוברת נפשית ופיזית, עם ישראל כל כך זקוק לדמותו של יעקב, יעקב שנלחם כל חייו לשנות את המציאות, לפעול מעל הטבע ולקחת את הבכורה, לקחת את הגורל בידיים שלו ולשנות,
מלמד אותנו לא להישאר פסיביים אל מול המציאות, או אל מול הגזירה. להלחם! להתפלל ולעשות על מנת לשנות את הגורל שנכתב לנו, להתעלות מעל המציאות ומעל הטבע ולפעול לשינוי.
כדי להצליח כנגד כל הנסיונות שעוד עומדים בפניו, עם ישראל צריך להאמין באמונה שלמה, שבידיו היכולת לשנות, שהבכורה – היא בעצם בחירה.

שבת שלום!

הפוסט עקבות גאולה: פרשת ויחי הופיע לראשונה ב-פנימה.

ומשם המחשבות רצות הביתה. לבתים של כולנו. לילד שלא בטוח שמועדף כמו שלפעמים אנחנו רוצים לגונן עליו יותר, מרגישים שהוא צריך קצת מעבר. לזה שאנחנו קולטים ממנו שדר מסויים או לזה שמדליק אצלנו משהו או מפעיל אותנו יותר. כל אלה מגיעים ממקום מאוד אוהב, כן ואמיתי שלנו מול הילד ובאותה מידה עלול להתפרש כאפליה לשאר הילדים.

אז מה עושים?
אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת מגיעה אלינו דווקא בחנוכה.
בעמידה שלנו מול הנרות אנחנו נחשפים למראה מדהים – השָמש מעביר משלהבתו אש לנר ועוד נר ועוד אחד וראו זה פלא – לא קורה כלום. שאר הנרות לא נדלקים פחות, לא מרגישים שקרה להם משהו מהעובדה שרגע לפני כן הדליקו נר אחר. כל הנרות רואים שלפעמים  יש נר עם פתיל קצר ולוקח יותר זמן ומאמץ להדליק אותו ולעומתו נר אחר נדלק מיד.
גם השָמש לא מתרגש מהעובדה שהאש שלו מועברת או שלפעמים הוא עובד קשה יותר, זה לא מפחית ממנו דבר. ובעיניי, זה בהחלט יכול להיות מתכון להתנהלות משפחתית.

ההורים הם השָמש.
הם יודעים, מאמינים ומשקיעים מאמץ ומחשבה במה צריך לתת לכל ילד. הם אוהבים את כולם ומבינים שלפעמים יש שוני בצרכים של כל אחד מהם. לפעמים למישהו יש פתיל קצר. יש נושאים מסויימים שבהם יש למישהו צורך אחר. והם עדיין עושים ופועלים ומתאימים.

האור של הביחד יוצר את החנוכיה השלמה

והחג הזה הוא הזמנה שלנו לדבר את העניין הזה במשפחות שלנו, להדגים במוחשי, הרבה פעמים לעצמנו ולפעמים גם להם, שאיזה יופי שבסוף כל הנרות דולקים בגובה אחיד כשהשלהבות של כולם מאירות. והשמש יכול בביטחון ורוגע לחזור ולעמוד במקום שלו לצד או ליד הנרות שהדליק ולהמשיך לשמש את כולם באורו. והאור של הביחד הזה הוא שיוצר את החנוכיה השלמה, את האור המלא בבית. רק בזכות ההקשבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מבני המשפחה ניתן להגיע למצב של חנוכיה דולקת.
וזה באמת החלק הקשה של ההורים, השמשים במשפחה. העבודה האמיתית היא בזיהוי נכון של הצרכים האלה, מתי הם של הילד ומתי הם שלי.
מתי הפתיל שלו קצר מדי ולא נדלק ומתי זו אני שדואגת שם ומאריכה בהישארות שלי בהדלקה שבעצם ממיסה אותו ומקטינה אותו, לפעמים אפילו ביחס לשאר הנרות בשורה. חשוב לזכור שזו האחריות שלנו מול אותו ילד וגם מול השאר. והבנה כזו בבית, עושה את ההבדל.

שנזכה להאיר לבתינו פנימה ומשם גם החוצה. חנוכה שמח.

הפוסט להאיר אותם: על אפליה הורית בין אחים הופיע לראשונה ב-פנימה.

לרוב התורה בפשט לא נוקטת עמדה ומספרת את הסיפור באופן אובייקטיבי ככל האפשר. אך בסיפור מכירת יוסף 'מתערבת' התורה ומביאה לנו זוויות נוספות של הסיפור ואת ההשפעה של מעשה המכירה על הסביבה ועל השתלשלות האירועים שיבואו אחר כך:

"ויקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים" (ל"ז,ל"ד)

רש"י מסביר כי הקפיצה הפתאומית בעלילה בפרק ל"ח בין סיפור המכירה לבין סיפורם של יהודה ודינה היא כדי ללמד שגדולתו של יהודה פחתה בעיני אחיו אחרי שראו את הצער של אביהם ואמרו לו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך"

וכמובן, תגובות האחים בפרשת מקץ והחרטה שמהדהדת בדבריהם:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת"(מ"ב,כ"א)

והבור ריק אין בו מים. אילוסטרציה

אך כשנעמיק אל הסוד, נגלה גישה אחרת לחלוטין למכירת יוסף, גישה מהפכנית שתשנה לנו לגמרי את נקודת המבט:

בזוהר הקדוש מובא כי כאשר הגיע יוסף אל השדה אל אחיו וראו אותו האחים, הם עשו לו משפט.
אך משפט נעשה רק בפני עשרה ובלי יוסף הם היו רק תשעה. מסביר הזוהר כי הקב"ה בעצמו היה העשירי, והוא זה שהסכים וחתם את מכירת יוסף.

 "וּמִשּׁוּם כָּךְ, בִּזְמַן שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף, הִשְׁתַּתְּפוּ כֻלָּם עִם הַשְּׁכִינָה, וְשִׁתְּפוּ אוֹתָהּ עִמָּהֶם כְּשֶׁעָשׂוּ שְׁבוּעָה"

ואם ניקח את הגישה הזו ונסתכל שוב בפסוקים, נגלה שיוסף עצמו מודה כי הקב"ה הוא-הוא מי שעומד מאחורי שרשרת האירועים שאירעה לו מאז נזרק לבור:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה, ה')…."כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

איפה אתה רוצה להיות

וכאן נשאלת השאלה, אם הקב"ה בעצמו 'הצביע' נגד יוסף, במה אשמים האחים? ובכלל, אם יוסף עצמו מחל להם ומכיר בכך שזה מה שהיה צריך לקרות – למה התורה רומזת לנו שוב ושוב שזה לא בסדר?

הבחירה איך לנהוג בידיים שלנו. אילוסטרציה

אם נסתכל בפסוקים אחרי שהאחים זרקו את יוסף לבור נגלה פרט קטן שנראה שולי, שלוש מילים סך הכול, אך אלו המילים המספרות את כל הסיפור:

 "וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.  וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם…" (ל"ז,כ"ד)

שלוש מילים שמתארות בדיוק קר את אכזריות המעשה. האחים משליכים את יוסף אחיהם לבור – ויושבים לאכול לחם, יושבים לסעודה כשאחיהם נמצא קרוב- רחוק מהם, בבור מלא נחשים ועקרבים, ללא אוכל או מים בעוד הם ממלאים קיבתם.

חשוב להבין, כי האחים היו צדיקים גדולים, מכל אחד יצא שבט של עם ישראל והם ידעו כי מכירת יוסף היא 'מכתוב' מלמעלה, זה משהו שהוא בלתי נמנע וכבר נגזר. אך החטא שלהם היה הוא שהם לא הצטערו בצרת נפשו.

"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ."

וכאן אנחנו לומדים יסוד חשוב בבחירה החופשית:

לא תמיד הבחירה באמת בידינו, יש לנו שליטה במציאות עד גבול מסויים ומשם זה בידיו של הקב"ה, וכאן, בנקודה הזאת של השחרור – כאן נמדד כוח הבחירה שלנו איך לנהוג. האם נצטער בזה? האם נשמח?
מה באמת, בלב, רצינו שיקרה?

ולפעמים באמת 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו' על מעשיהם, אבל הוא כן יבוא בטרוניה על איפה הם רצו להיות באותו רגע.

שבת שלום.

הפוסט בהתחננו אלינו, ולא שמענו: פרשת וישב הופיע לראשונה ב-פנימה.

כי מה בעצם הוא שואל אותנו כאן?
למה החלטנו על משהו מסוים, והצורך שלו הוא הרבה פעמים לא לקבל מליון הסברים עובדתיים, הוא בסה"כ מחפש הכרה, בעובדה שהוא בא לעזרה.
והוא מברר איתנו ששמנו לב,שהוא כרגע עומד לעשות משהו שהוא כנראה פחות אוהב.

מתחת לאמירות הנחרצות – יש רק רצון שיראו אותנו. אילוסטרציה

ובפרשנות כזאת של השאלה יש לנו יכולת ללמידה גדולה.
כי כל התשובה תשתנה והטון והאורך, ונחסוך ממנו נאום מפרך, שאין בו באמת צורך.
ונחסוך מעצמנו את תחושת אובדן השליטה והסמכות, ונוכל לתת לו את ההסבר הכי פשוט:
שבחרנו בך למשימה הזאת בגלל הכישורים, לאו דווקא בגלל שאתה הילד ואנחנו ההורים.
וברגע שהבנו שאין לו עניין להתריס ולתקוף אנחנו יכולים את הפשט לעקוף. לבדוק עם עצמנו מה הוא צריך ולמה הוא זקוק מאיתנו כעת, מה הוא מצפה שיקרה. מה חשוב לו שנשמע,
למה היה רוצה שנשים לב.

כשנתייחס לצרכים האלה במענה שלנו  – נראה שהוא פשוט משתף פעולה, גם אם לא תמיד מתלהב.
כי מתחת לאמירות הנחרצות של כולנו – יש הרבה מאוד פעמים רק רצון שיראו אותנו.
שיאמינו שיש מתחת עומקים נוספים. צרכים, פחדים, תהיות וקשיים.
ומתן מענה ממוקד למה שבאמת מדובר –
חוסך מאיתנו כאב לב מיותר.

הפוסט למה דווקא אני? הופיע לראשונה ב-פנימה.