נראה שאילה בן גביר (35) עוד לא התרגלה למעמדה כאשת שר. הנערה הצעירה שטיפסה על הגבעות לא חלמה שתטפס יחד עם בעלה איתמר, המכהן היום כשר לביטחון לאומי, עד לדרגות הבכירות ביותר בשלטון. לפגישה שלנו היא מגיעה באיחור אלגנטי היישר מכנס ירושלים, "לא הבאתי בחשבון שיעכבו אותי לצילומים", היא אומרת בהתנצלות.

כשותפה לדרך המלווה את פעילותו הציבורית של בעלה, אך בוחרת לעשות זאת ללא תפקיד ציבורי רשמי, ההתעניינות התקשורתית אינה טבעית לה. גם לריאיון הזה קדם מסע שכנועים ארוך.

בני הזוג בן גביר זוכים לאהדה ציבורית רחבה, ברחוב וברשתות החברתיות הם מקבלים חיבוק חם. אלה עומדים בניגוד גמור לדמוניזציה הטוטאלית שעושה להם התקשורת. הפער כמעט בלתי נתפס. אני מנסה לחלץ מאילה אמירה טעונה כלפי הלועגים והמלעיזים, אך אינני מצליחה. אהבת ישראל איננה סיסמה עבורה, אלא השקפת חיים, והיא בוחרת לראות את הטוב. "הם אוהבים את המדינה וטועים בדרך", היא קובעת.

מאז ולתמיד

אנחנו נפגשות בדירה ירושלמית חמימה בשכונת בקעה, ובן גביר מספרת לי על שנות ילדותה לא הרחק משם, בשכונת גילה. המקום הכיל תמהיל אנושי מרתק: חילונים, דתיים, מסורתיים, ספרדים ואשכנזים שגרו יחד ביחסי שכנות טובה. אלה עיצבו את אישיותה, לדבריה, והטמיעו בה פתיחות כלפי קהלים שונים. "התחנכתי במוסדות הציונות הדתית, אך בשעות אחר הצהרים שיחקתי עם כל ילדי השכונה וחיינו בהרמוניה. הרב־תרבותיות הייתה עבורי דבר טבעי ומובן מאליו".

על זיכרונות הבית הספרדי והאוהב בו גדלה, בכורה משמונה אחים, היא מתרפקת בערגה. "גדלתי למשפחה חמה ואוהבת, בלי מריבות". האם פוליטיקה הייתה על סדר היום? אני שואלת בסקרנות, ובן גביר עונה נחרצות: "בכלל לא. לא הייתה להוריי שום תודעה פוליטית".

בחיידק הפוליטי נדבקה רק מאוחר יותר, בשנות נעוריה במהלך האינתיפאדה הקשה של שנת 2000. "אנשים התפוצצו ברחובות, תחושת הביטחון הייתה ברצפה, ואני חיפשתי לשנות אווירה. נרשמתי לאולפנה בקריית ארבע", היא מספרת על השנים שטלטלו את עולמה. כשהייתה בכיתה י', בליל שבת קודר של חודש כסלו, התרחש הפיגוע הקשה בציר המתפללים בחברון שבו נהרגו 12 חיילים, בהם אל"מ דרור וינברג הי"ד. בן גביר, שחוותה את האירוע מקרוב, החליטה לעשות מעשה.

"סמוך לסמטה שבה אירע הפיגוע היה שטח גדול, ונאמני ארץ ישראל החליטו להקים עליו מאחז. הצטרפתי להקמה, ובמשך שלושה חודשים טיפחנו את המקום, עד שהממשלה החליטה לגרש אותנו משם ושלחה שוטרים לפנות אותנו". כך התחיל מעגל של בנייה ופינוי שנמשך שנתיים.

עוד טרם היותה בת 18, בעודה בכיתה י"ב, נישאה אילה לאיתמר, שהיה אז בן 29. "הוריי קיבלו מאוד יפה את הנישואים, למרות 11 השנים שמפרידות בינינו. הם עזרו ותמכו בכל מה שאפשר. שכרנו דירה בשכונת גבעת האבות בחברון, שם אנחנו גרים עד היום, 18 שנה".

אי אפשר לפספס את הפירגון ההדדי של בני הזוג בן גביר זה לזה ברשתות החברתיות. הם מגבים זה את זה, חולקים את אותו החזון ואת אותה הדרך. פרט לשותפות האידיאולוגית, ניכרת גם השותפות הזוגית והאהבה הגדולה בין השניים. "מה יש לי להגיד?" היא אומרת עם ניצוץ בעיניים, "אני חולה עליו, ואני רוצה שהוא יצליח בתפקיד, גם בשבילו וגם בשביל עם ישראל".

מה הסוד לזוגיות מוצלחת עם איש ציבור שכמעט ולא נוכח בבית?

"לפעמים שומעים כל מיני סיסמאות על 'חלוקה שווה בנטל', אבל אני מאמינה שכל זוג צריך למצוא את ההתנהלות שנכונה לו כדי שהבית יתפקד. איתמר כמעט לא נמצא בבית, וכל זמן שהוא יכול הוא עוזר – עושה קניות או מכניס מדיח, לפעמים גם בשתיים לפנות בוקר. גיליתי, אגב, תגלית מופלאה. הרצפה או הכלים לא בורחים לשום מקום, ואם לא עשינו היום אפשר גם מחר. צריך ללמוד לשחרר", היא מציינת בחיוך.

אילה בן גביר, צילום: נעמן שטרן למגזין פנימה.

לא בקונצנזוס

לאורך שנות פעילותו הפוליטית, נע השר בן גביר בגבול הדק שבין שמירת החוק לפריצתו. 53 כתבי אישום הוגשו נגדו על עבירות התפרעות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת חומר תעמולה והסתה – מתוכם הורשע בשבעה. היום, כך נדמה, ניתן לפגוש בן גביר שונה, שמדבר ופועל אחרת.

בשמאל אומרים שאיתמר מחביא את מי שהוא באמת ושהוא לא השתנה. 

"גם כשהוגשו נגדו כתבי אישום הם היו בסגנון של: איתמר אמר לשוטר 'אל תתערב' ובכך הכשיל שוטר במילוי תפקידו. ועדיין, השתנינו", היא אומרת בכנות. "התעצבנו יחד לאורך השנים, הבנו שדברים קורים בתהליך שמצריך סבלנות. אומנם אנחנו אותם איתמר ואילה שהיינו, אך כאלה שמסוגלים היום להתבונן התבוננות מורכבת ורחבה יותר. ראינו שיש ערבים שרוצים ללכת לעבודה ורוצים לחיות איתנו בשלום. כיום אנחנו לגמרי חלק ממערכות המדינה, בטח כעת, כשאיתמר שר. מדינת ישראל היא חסד גדול שהקב"ה עשה איתנו, ואנחנו מברכים על כך ללא הסתייגות. אנחנו מאוד ממלכתיים וביום העצמאות אנחנו אומרים הלל גם בערב וגם בבוקר".

עבודתה של בן גביר כמורה ללשון בגוש עציון תרמה גם היא לתהליך שעברה. "בגוש, שהאקלים התרבותי בו שונה ממה שהכרתי, נפגשתי עם סגנון אחר של דתיים ויצאתי מהבועה. זה השפיע על אופן ההסתכלות על העולם".

מה לדעתך יש באיתמר שמפחיד כל כך את השמאל? 

"השמאל מזהה באיתמר את הנחישות. יש פוליטיקאים שמדברים ולא עושים כלום, אבל איתמר מדבר ועושה. נוסף על כך, איתמר הוא אדם חם ואנשים אוהבים אותו. האהדה שהוא מקבל היא בכמויות, הוא לא הולך שלושה צעדים ברחוב בלי שמישהו יעצור אותו. וכשהצעירים מתחילים להצביע בן גביר – זה אירוע שבשמאל לא מסוגלים להכיל".

למרות העבודה הקשה של איתמר, אנחנו לא כל כך רואים תוצאות בשטח. הפיגועים בחודשים האחרונים היו קשים מנשוא.

"הרבה אנשים חשבו שאיתמר יביא את המשיח כשהוא יהיה השר לביטחון לאומי ואז הכול יסתדר. אבל כל דבר זה מלחמת עולם, להזיז הרים ולדחוף קירות. הדברים יקרו בתהליך ובעבודה מאומצת, אין דרך אחרת".

זיכרונות אבודים

בן גביר עלתה לכותרות לפני כחמישה חודשים, לאחר שהגיעה למפגש של נשות ראשי הקואליציה כשהיא נושאת אקדח. בתקשורת עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב, ובן גביר מודה שהופתעה מעוצמת התגובות.

"בשנת 2015, במסגרת האירועים שכונו בזמנו 'אינתיפאדת הסכינים', היו דקירות מתחת לבית שלנו. בעקבות האירוע החלטתי לעשות רישיון לנשק. כשקסאמים נופלים עלייך משמיים – אין לך מה לעשות, אבל מול דוקר יש אפשרות להשיב באש, והרגשתי שזו חובתי האזרחית. הופתעתי ששמו לב לאקדח, כי הוא לא בלט על רקע הבגדים השחורים שלבשתי. בתקשורת בחרו למסגר את העניין, ואז התחילה סערה".

מה הכי הפתיע אותך?

"על נשים לוחמות בטנקים מגישים בג"צים וזו התגלמות הפמיניזם, אבל אישה שרוצה להגן על חייה ועל חייהם של הסובבים אותה זה כבר לא פמיניזם?" היא תוהה על צביעותו של השמאל. "הם ירו לעצמם ברגל, כי זה הגחיך אותם. אבל מעז יצא מתוק – נפתח שיח מעניין, והרבה נשים פנו אליי כדי לברר איך אפשר להוציא רישיון לנשק".

סערת הנשק הפכה לנושא עסיסי גם מבחינת יוצרי תוכנית הסאטירה 'ארץ נהדרת', ששמחו על ההזדמנות להגחיך את נשות ראשי הקואליציה הנכנסת.

איומים על החיים שלכם הם עניין שבשגרה. את לא מפחדת?

"מאז שאיתמר חבר כנסת יש כל הזמן איומים. הייתה תקופה שגם אני קיבלתי תמונות של סכין ודם, או תמונה של הראש של איתמר כרות. אלה בהחלט לא תמונות חביבות, אבל הן לא יגרמו לנו לזוז מהדרך ומהדעות שלנו. איתמר מוקף באבטחה, גם כשאנחנו הולכים על חוף הים יש אבטחה ואין לנו פרטיות, אבל למדנו להתנהל, והמאבטחים נורא מתוקים. כשאיתמר היה חבר כנסת אבטחו אותו 12 אנשים שהתחלפו במשמרות. הם היו באים לאכול אצלנו והיינו כמו משפחה. היה קשה להיפרד. היום היחידה של אבטחת השרים כבר גדולה יותר וזה לא משפחתי כמו בעבר".

עם העיניים קדימה, למה את מייחלת?

"אני נושאת תפילה שהקדוש ברוך הוא ישמור על עם ישראל ועל אוהבי העם בכל מקום. שאיתמר יצליח בתפקיד העצום שהוא לקח על עצמו, תפקיד לא קל שיש בו הרבה עבודה קשה וניסים. שהקדוש ברוך הוא יביא את עם ישראל לגאולה האחרונה בשלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, והלוואי ואויבינו ימצאו את עצמם במפלה קשה כפרעה וחילו".

כתבת: עדי בן ישי

צילום: נעמה שטרן

איפור: אושרת שילון

הכתבה המלאה בגיליון ניסן תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

הפוסט אשת הגביר איילה בן גביר בראיון אישי מרגש ונוקב למגזין פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ציר 60. שעת לילה מאוחרת. 

אני דרוכה, נועלת את דלתות הרכב ומוכנה לכל תרחיש. 

מה אם באמת יקרה משהו? אני כאן לבד עם הילדים.

אני ממלמלת תפילת הדרך במלוא הכוונה, מזדקפת כמו לביאה ומחליטה שיהודי לא מפחד בארצו. אך האם המוח שליט על הלב? לא תמיד, והפעם הוא דופק בחוזקה. אנדרטאות אין־ספור בצידי הדרך צועקות לי ללא מילים את מה שאני מנסה להדחיק. 

אלה הם חיי וחייהן של רבות מנשות יהודה ושומרון הנעות על הצירים, שמרגישות לא פעם שהן חיות על ניסים. בתוך המציאות הזו, יש גם נשים שעשו מעשה נועז ולא שגרתי, והחליטו להחזיק כלי נשק להגנה, כי למה לסמוך על הנס? 

מתוך הערכה גדולה לתעוזה שלהן, ועם קורטוב של קנאה, אני פוגשת אותן, מזדהה עם התחושות, ומילותיהן הן כמו שיקוף מדויק למה שמתחולל בתוכי.

הראשונה שבהן היא רעות גולדשטיין (34), מעצבת מגשי פירות ונושאת נשק טרייה ואמיצה. את רישיונה לאקדח מסוג גלוק 43 הוציאה רק בקיץ האחרון.

לפני כשנתיים עברו רעות, בעלה ביני וארבעת ילדיהם לחוות יאיר שבשומרון. היישוב הקסום, השוכן לצידה של שמורת הטבע נחל קנה ומשקיף על אפיקי הנחל, הוא מהיפים שביישובי השומרון.

על אף סמיכותו לכפרים ערביים, רעות מספרת כי היא חשה ביטחון מלא ביישוב, כשהסביבה הציורית תורמת לשלווה הפסטורלית. "מיד התאהבתי בשומרון", היא אומרת. "אני אוהבת את האנשים שהם סלע איתן, אידיאליסטים וגומלי חסדים. השומרון מיוחד במורשת שלו, בתיירות, בנופים המרהיבים, ואזור גב ההר פשוט מרתק בעיניי. לא פעם אנחנו מצטיידים בגבינות משובחות ופק"ל קפה, ומוצאים גבעה עם נוף פנורמי לשבת בנחת", היא מתארת בילויים משפחתיים וזוגיים שגרתיים.

אם הכול פסטורלי כל כך, למה החלטת להוציא רישיון נשק?

"פרעות תשפ"א היו בוקס לפנים עבור רבים מאיתנו, הבנתי שאם אין אני לי מי לי. התחושה שהמדינה מפקירה את אזרחיה הייתה חזקה מאוד. היהודים בערים המעורבות היו במצוקה, התקשרו למשטרה שלא באה לעזור. הבנתי שיכול להיות מצב שבעלי יהיה במילואים או מחוץ לבית ואני אהיה חסרת הגנה וזה הטריד אותי מאוד. עם הזמן התחלתי לנוע יותר בכבישי השומרון לצורך משלוחים של העסק שלי, ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שכל יום יש ניסיונות רצח של יהודים: זריקות אבנים, תאונות מכוונות, בקבוקי תבערה, מלכודים ופיגועי ירי. הבנתי שאני רוצה להרגיש בטוחה יותר".

התהליך לקבלת רישיון הנשק היה איטי, וכשרעות קיבלה סוף סוף זימון למטווח היא כבר איבדה במידה מסוימת את הדחף לעניין. "הרגשתי מוזר, כי הפרעות חלפו, ושוב התרגלנו לחיים שלווים יחסית. חלפה בי המחשבה שאולי הנשק כבר לא נחוץ, אך למרות זאת לא ויתרתי על ההזדמנות, וניגשתי מלאת מוטיבציה. אין לדעת מה יהיה, אם דברים כאלה יחזרו שוב ובאיזו עוצמה".

במטווח עצמו רעות מתארת תחושה של זרות. "הייתי אישה יחידה בין הרבה גברים, כולם כבר מנוסים ומלאי ביטחון עצמי, ואני היססתי וחששתי. האקדח היה חדש, נוצץ ומושך מצד אחד, אבל מצד שני הוא עשה רעש חזק נורא כשיריתי בו והיה לי קשה לתפעל אותו. למזלי קיבלתי מדריך ירי מסור שהאמין בי והיה לו חשוב לתת לי את ההדרכה הכי מקצועית. לקראת הסוף התחלתי ליהנות ולדייק במטרות, ויצאתי בהרגשה טובה שאם חס וחלילה איקלע לסיטואציה מסוכנת, אצליח לתפעל את האקדח בהצלחה".

את ממליצה לנשים לעשות רישיון לנשק?

"אם יש אישה שזה יכול לעזור לה להרגיש בטוחה יותר – אני ממליצה. בנוסף לכך, אני חושבת שככל שיהיו יותר כלי נשק באזורי החיכוך, כך רמת הביטחון תגדל".

אילו תגובות קיבלת מהסביבה?

"בעלי הוא סרן במילואים בשירות קרבי והוא חשש בהתחלה, הרי לא עברתי הכשרה צבאית, ויש גם סכנה בהחזקת כלי נשק בבית עם ילדים קטנים. בסופו של דבר הוא תמך ברעיון. אנחנו מתַרגלים באופן מחשבתי מקרים ותגובות בנסיעות באזורי סיכון, וצוחקים על כך שאנחנו זוג לוחמים מיומן. גם שאר האנשים הקרובים אליי תמכו בהחלטה".

רעות מבקשת לסיים באיחול לשקט ושלווה – "פרחים בקנה", היא אומרת בקריצה ובחיוך.

"צעקתי: מחבל, מחבל!"

גם הדסה ביטי (29) מאש קודש החליטה להוציא רישיון לנשק. כמו רבים מתושבי יהודה ושומרון היא מתמודדת כבר שנים עם סף חרדה גבוה, והבחירה לשאת נשק הגבירה משמעותית את תחושת הביטחון שלה.

ביטי היא אם לשלוש בנות ובעלת עסק בשם 'ביטיאליטי' לפיתוח משחקי חברה והנחייתם. נסיעות מרובות על הצירים בשעות לילה מאוחרות ומגורים ביישוב מרוחק הם שהניעו אותה להוציא רישיון נשק לפני שש שנים. 

היא נולדה וגדלה ביישוב כוכב יעקב שבבנימין, אך כשנישאה ובעלה הציע לעבור לאזור גבעות שילה היא חששה מאוד. "ידועה האמרה ש'הערבים של השכנים מפחידים יותר'", היא אומרת בחיוך.

למרות הפחד, הדסה נתנה את הסכמתה למעבר: "התלהבתי מהנופים הייחודיים ומהמרחבים של גבעות שילה ולכן נתתי למקום צ'אנס. אך החשש לא התפוגג, וכל נסיעה הייתי בחרדה. גם בתוך הבית – הרגשתי שהוא לא מהווה עבורי מקום בטוח".

הדסה מתארת את השנה הראשונה באש קודש כשנה קשה ומאתגרת מאוד. "גרנו בקרוואן רעוע בלי תריסים בקצה היישוב. רועי היה בקבע ונעדר הרבה מהבית, ואני הרגשתי שאני לא מצליחה לתפקד. בסופה של השנה הזו כבר קיבלנו החלטה לעזוב".

מקרה אחד היא זוכרת כטראומתי במיוחד. "גרנו סמוך לוואדי שאין בו בתים או תאורה. בשעה עשר בלילה, כשאני לבד עם התינוקת שלי, שמעתי רעש חזק של מישהו שנופל מתחת לבית שלי, וראיתי אלומה של פנס מאירה לי לתוך הבית. נורא נבהלתי. הכלבה שלנו נבחה נביחות חזקות של התקפה, ושמעתי שמישהו צועק לה 'שקט, שקט'. הלב שלי עצר. רצתי לחדר והבאתי סכין, עמדתי קפואה עם בתי ביד אחת, ביד השנייה הסכין, והיה לי ברור שזו חדירת מחבל.

"פתאום התעשתתי והחלטתי להתקשר לשכנה", ממשיכה הדסה. "צעקתי לה: 'מחבל, מחבל'. והיא, במקום להיכנס לפאניקה, יצאה מפתח הבית שלה לכיווני והרגיעה אותי שהכול בסדר ואין כלום. התקשרנו לחיילים לברר מה קורה, ובצד השני ענה לנו חייל דרוזי עם מבטא ערבי שהסביר שהוא יצא לסיבוב ובמהלכו נפל מטרסה ליד הבית שלי. היה לו פנס ביד וזה מה שהאיר לי לתוך הבית".

אין גיל להגנה עצמית

נשים צעירות הנושאות נשק הופכות אט אט לתופעה שכיחה בכבישי יהודה ושומרון. אוזלת היד של גורמי הביטחון וריבוי האירועים הביטחוניים הבהירו לרבות כי עליהן לאזור אומץ ולדאוג לאמצעי הגנה לשעת הצורך. עם זאת, בקרב האוכלוסייה המבוגרת יותר הדבר עדיין נחשב לחריג. לכן הופתעתי כששמעתי על רבקה גכט (73) מהיישוב עמנואל, שהוציאה רישיון נשק לפני כשנה.

רבקה צעירה ברוחה במלוא מובן המילה, והגיל אינו מהווה מכשול מבחינתה להשגת ביטחון ורווחה אישית. היא אם לחמישה וסבתא ל־24 נכדים. לפני 38 שנה עלתה ארצה מארצות הברית והתיישבה בשומרון, ומאז היא שם.

מה מביא אישה בגילך להוציא רישיון נשק? 

"כבר לפני הרבה שנים, כשבני השתחרר מהצבא, הוא קנה לעצמו אקדח, וזה עורר בי את הרצון ללמוד להשתמש בו. הוא לקח אותי למטווח ולמדתי לירות. במשך הזמן השתנו החוקים והיום צריך אקדח משל עצמך כדי להתאמן בנשק. כך התגבש אצלי הרעיון לרכוש ולהוציא לעצמי רישיון לאקדח".

שלוש פעמים החלה רבקה את תהליך הוצאת הרישיון, אך רק בפעם האחרונה צלחה אותו עד הסוף.

רבקה מתארת מציאות ביטחונית לא פשוטה הנמשכת כבר שנים ארוכות. "13 שנים עבדתי בירושלים והייתי נוסעת המון על הצירים. חווינו זריקות אבנים, ירי על האוטובוסים, ופעם אפילו נכנסתי עם בתי בטעות לקלנדיה ורגמו אותנו בסלעים. כל הנסיעות הללו הייתי מתפללת, כי ידעתי שבדרכים צריך הרבה תפילות", היא מספרת.

הפיגועים שהתרחשו לאורך השנים בעמנואל נצרבו חזק בתודעתה של רבקה, ובעקבות אחד מהם היא החליטה לעבור קורס עזרה ראשונה. "הבנתי שחשוב להיות מוכנים. כשאני נוסעת לבקר את בתי ונכדיי באלון מורה, למשל, אני לא יכולה לסמוך על מישהו אחר שיגן עליי".

עוד בהיותה בארצות הברית, נזכרת רבקה, כאשר שמעה על הפיגוע במעלות בשנת 1974 שבו רצחו מחבלים 28 ישראלים, בהם תלמידים רבים, חשבה לעצמה שכמורה, אם מישהו יתקוף את תלמידיה, היא הייתה רוצה להצליח להגן עליהם מפניו ואף לנטרלו.

הכתבה המלאה בגליון כסליו של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

קרדיט: עדי בן ישי

צילום: רעות קורנברג

הפוסט אחיות לנשק הופיע לראשונה ב-פנימה.