ואז מגיע שבוע עמוס, ושבוע הבא גם לא מתאים, ברביעי יש לך חתונה ובחמישי יום הורים. הכרטיסייה נשארת מלאה, ואת? חוזרת אל הכורסה האהובה, עם מחשבה שכושר הוא ככל הנראה לא בשבילך.

אז איך מתמידים אחרי שכבר התחלנו? אילו סוגי ספורט שורפים יותר שומנים ואילו מתאימים יותר ליציבה, קואורדינציה, לשיקום אחרי לידה או לנשים בגיל המעבר? האם כל אחת יכולה לעשות כושר או שזה עניין ליחידות סגולה? ומה קובע – הגנטיקה או המאמץ? שלוש מאמנות כושר מתחומים שונים ובעלות גישות שונות באות לעשות לנו סדר, ועל הדרך לנפץ כמה מיתוסים שגויים מאוד על עולם הכושר הנשי.

רק מה שאת אוהבת

"צריך להתאים לכל אחת מה שנכון עבורה". דיאנה כהן, מדריכת כושר. צילום: שלמה דוד

"כשאת באה לעשות ספורט – הכי חשוב שתעשי משהו שאת אוהבת", אומרת דיאנה כהן (36), מאמנת כושר ואורח חיים בריא לנשים. "אם את אוהבת לזוז – זוזי, אם את אוהבת לרוץ – רוצי, צאי להליכה על החוף אם זה מה שעושה לך טוב. עשי מה שאת אוהבת, העיקר להיות בפעולה, לא משנה איך. אל תבחרי במשהו שגורם לך סבל. לא לכל אחת מתאים הכול, וזה בסדר, כל אישה צריכה למצוא את הדרך הנכונה ואת המקום שלה בתוך עולם הספורט, מתוך הנאה".

מה הכושר עושה לנו?

"אני מתייחסת לכושר כמו אל מכונת שטיפה של רכבים. נשים באות עייפות, סחוטות, כל אחת מהעולם שלה ומתוך היום שעבר עליה, והן יוצאות כמו חדשות. כושר מפריש אנדורפינים מהמוח לגוף, האנדורפין הוא הורמון שמרגיע את הגוף ועושה אותנו שמחות יותר, זה פשוט כמו סם הרגעה. כושר משפיע עלינו לטובה בכל התחומים, הוא משפר את זרימת הדם, עוזר בירידה במשקל, מעצב ומחטב את הגוף ופשוט עושה לנו טוב.

"ספורט צריך להיות חלק מהחיים", מדגישה כהן, "כמו שאת נושמת ואוכלת. ברגע שאת גם מבינה שאת לא חייבת ללכת דווקא על תחום שקשה לך, זה הופך להיות קל יותר. לאימהות עם ילדים קטנים, כדאי לבדוק מה הזמן הכי מאפשר – אם זה בשעות הבוקר, הצוהריים או הערב, וחשוב שיהיה קרוב לבית. אימא שמגיעה לשיעורים או מצליחה להגיע לאימון אחרי יום עבודה ואחרי שהיא מטפלת בבית ובילדים – צריך פשוט להוריד את הכובע בפניה. אני יודעת כמה אנרגייה זה דורש".

כהן מדריכת כושר בתחומים רבים, ביניהם פילאטיס, עיצוב וחיטוב, זומבה, אירובי ושיקום רצפת האגן לנשים. בנוסף היא מדריכת קראטה, והייתה בעבר אלופת העולם בקראטה לנערות. מאז שהייתה קטנה, האימונים הם חלק אינטגרלי מחיי היומיום שלה, משבגרה בחרה להעביר את האהבה שלה לספורט הלאה לאחרות.

הכל מתחיל ממוטיבציה. צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

"חשוב להבין שלא לכל אישה מתאימים אותם הדברים, אבל אין דבר כזה אישה שלא יכולה לעשות ספורט, צריך להתאים לכל אחת את מה שנכון עבורה. היו לי מתאמנות עם כאבים, פריצות דיסק, נכויות ונשים עם דיכאון וחרדה. אם את לא יכולה לרוץ – אל תרוצי, אבל יש מיליון דברים אחרים שאת יכולה לעשות. היום לא חייבים מדריכים, אם את לא רוצה להיות מוגבלת בשעות – צאי ללכת ברגל, שימי מוזיקה עם הילדים בבית ותרקדי, זאת גם פעילות ספורטיבית והיא תשמח אותך ואת הילדים. יש כל כך הרבה אפשרויות היום ויש המון סרטונים מקצועיים ברשת שאפשר להתאמן איתם, צריך רק להיות יצירתיים ובעלי רצון. אם יש לך 100% רצון זה יעבוד. לא 99.9%, רק עם 100% תצליחי".

תורשה או מאמץ?

"האימון מלמד הרבה על דבקות במטרה". איילה מועטי. צילום: מרים פייגע

כנשים, הגוף שלנו עובר במהלך החיים אינסוף שינויים, החל משינויים הורמונליים בגיל ההתבגרות ועד הריונות, לידות ותסמיני גיל המעבר שמגיעים עם הזמן. לפעילות הגופנית יש המון יתרונות, אך היא דורשת התאמה לשלב של כל אחת בחיים, לגיל ולמטרה שלשמה היא הגיעה. איילה מועטי (28) היא מאמנת כושר אישית נשית, מתמחה באימון נשים בהיריון ולאחר לידה ומפתחת קורס ייחודי לשיקום הגוף לאחר הלידה בשם 'מאמילאטיס'. בניגוד למיתוסים רבים בנושא, היא אומרת, פעילות גופנית בהיריון מומלצת ואף משפיעה לטובה על האם ועל העובר. במידה והתאמנת לפני הכניסה להיריון, תוכלי להמשיך בכך, או להתחיל בפעילות מתונה עם ליווי לאחר התייעצות עם רופא.

"בהיריון, המערכות שלנו מגיעות לקצה מבחינת היכולות שלהן, הגוף דורש מהן פי כמה ממה שהוא דרש אי פעם. גוף מאומן הוא גוף עם יכולות, ולרוב, אישה שהתאמנה קודם תעבור את ההיריון בקלות רבה יותר. בזמן ההיריון את צריכה לספק חמצן גם לך וגם לתינוק, ומערכות חזקות שרגילות להוציא תפוקה טובה יעבדו טוב ויהיו מאומנות לסיבולת גבוהה יותר, יש מודעות גבוהה יותר גם ליציבה של הגוף ולשיווי המשקל שמשתנה עם הבטן שגדלה מדי חודש, ובנוסף, מחקרים מראים שפעילות גופנית בהיריון משפיעה לטובה על הקוגניציה של התינוק".

כשחקנית כדורסל וכמי שחיה את עולם הכושר, מעידה מועטי כי חוויית הלידות שלה הייתה דומה לחוויה של אימון. "אני רגילה לרוץ 40 דקות במגרש, רגילה להרגיש כאב ולהתמודד עם איתו. ספורטאים יודעים לתת 'פוש' לגוף שלהם, וככה אני גם חווה לידה, עוד פוש שאני צריכה לתת כדי להגיע למטרה. האימון מלמד אותנו הרבה על התמדה ועל דבקות במטרה".

בגילאי ההתבגרות, אומרת מועטי, הפעילות הגופנית נחוצה כדי לעורר מודעות לגוף ולהגביר את הביטחון העצמי שכל כך נחוץ בשלב זה. "התנועה עוזרת לתחושה עצמית טובה יותר, להכרה של הגוף ולביטחון העצמי. יש בגיל הזה כל כך הרבה שנאה עצמית והשוואה לאחרות, אבל נערה שמתאמנת פוגשת את הגוף שלה – לומדת איך לשלוט בשרירים וביציבה, ומקבלת תחושה של גאווה על העמידה במטרות שהציבה לעצמה. בנוסף, פעילות גופנית משפיעה מאוד על מסת העצם, שנקבעת באזור גיל התיכון עד גיל 25. זה חלון זמן שכדאי לחזק בו את מסת העצם, כך שלקראת גיל 50, כשתחל ירידה טבעית, תהיי במצב טוב יותר".

כדאי לשלב בין פעילות אירובית לאנאירובית. צילום: שאטרסטוק

מה קורה בגיל המעבר?

"העצמות נחלשות, אנחנו מתחילות לאבד את הגמישות שהייתה לנו כשהיינו צעירות ומעברים בין ישיבה לעמידה ובין עמידה לשכיבה מתחילים להקשות עלינו. יש כל מיני שיטות אימון שעוזרות לתופעות הללו, בעיקר פילאטיס. בשביל שמירה וחיזוק של מסת העצם כדאי לקחת כדורי סידן ולעשות אימון שנותן קונטרה, כמו קפיצות, ריצות והרמת משקולות. אבל בגלל שבגיל הזה יש גם הרבה פעמים היחלשות של רצפת האגן, הפתרון המושלם הוא אימון במים. יש במים קונטרה אבל אין פגישה של הקרקע, וזה מה שמגן על רצפת האגן והמפרקים. לכן גם בגיל המעבר וגם בזקנה, פעילות במים ושחייה מומלצות מאוד, הרווח הוא גדול והסיכוי לפגיעה נמוך מאוד".

יש אנשים שיש להם באופן טבעי יכולות פיזיות גבוהות יותר? או שכולם יכולים להגיע במאמץ שווה לאותה תוצאה?

"מחקרים תומכים בהשערה שיש גנים טובים יותר לכושר, רואים זאת גם בפועל, אבל זה תלוי בסוגי הכושר ובכמה משפיעה התורשה אל מול המאמץ והאימון. רואים את זה למשל במיונים לסיירות בצבא – יש צעירים עם גנים טובים שמצליחים יותר, אך יחד עם זאת, ברור שמי שמתאמן מגיע להישגים גבוהים גם בלי נטייה תורשתית לכך".

סוגי הכושר, היא מסבירה, מתחלקים על פי הכישורים השונים הנדרשים בכל פעילות ספורטיבית, כמו: קואורדינציה, מהירות, שיווי משקל, כוח מתפרץ, גמישות, כוח פיזי, ועוד. כל אלו נמצאים עמוק בגנים שלנו, אך תלויים גם בתרגול ובהתמדה. ניתן לשפר כל אחד מהם על ידי אימון ממוקד.

בואי נדבר תכל'ס, איזה אימון שורף הכי הרבה קלוריות?

"פעם חשבו שהתשובה היא פעילות אירובית כמו ריצה או שחייה. עדיין יש כאלה שחושבים ככה, אבל זה מיתוס. היום הגישה הרווחת מדברת על שילוב בין פעילות אירובית לאנאירובית ואימוני כוח, גם לרוץ וגם לעשות פילאטיס או ללכת לחדר כושר, השילוב עוזר לעיצוב הגוף ולחיזוק מסת השריר והעצם. עוד מיתוס שכדאי לנפץ הוא שפעילות גופנית היא העיקר – בשביל לרדת במשקל אי אפשר לעשות רק כושר בלי לשנות אורח חיים תזונתי, כושר עוזר לעיצוב וחיטוב הגוף ושורף שומנים אבל הוא רק הבונוס, כדי לראות תוצאות חייבים לשנות אורח חיים ולעבור לתזונה נכונה ובריאה".

התנועה עוזרת לתחושה עצמית טובה יותר. צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

כמו בכל תהליך למידה, אומרת מועטי, גם כאן ההתפתחות דורשת מאמץ, "הגוף שלנו רוצה להיות עצלן, אם אנחנו לא נדרוש ממנו תפוקה מסוימת הוא לא יעשה את זה לבד. מה שלא בשימוש – מתנוון, לכן אנחנו חייבים כל הזמן לאתגר את הגוף, כמו את השכל, כדי לייצר תפוקה טובה יותר".

בתקופות קדומות נשים היו עושות פעולות פיזיות קשות במהלך היום, את חושבת שאנחנו צריכות לשאוף לחזור לשם? לאמן את הגוף כדי להגיע ליכולות שהיו לנו פעם?

"זה לא היה מצב אידיאלי. יש לנו נטייה להסתכל על העבר ולהפוך אותו לאידיאל. החיים היו קשים יותר, זה היה מצב הישרדותי. נשים היו מרימות משקלים כבדים, שואבות מים מהבאר, מכבסות בנהר ותוך כדי יולדות וסוחבות את הילדים על הגב, לפעמים זמן קצר מאוד אחרי לידה. ברור לי שהיו לנשים צניחות רחם, פריצות דיסק ובעיות בריאותיות אחרות בעקבות פעולות קיצוניות, שלא התאימו לגוף של אישה.

"אני מרגישה שהיום יש לנו את הזכות לעשות טוב לגוף שלנו, אבל ממקום של בחירה ושל דיוק ולא מתוך הישרדות. יש היום בעולם שפע שאנחנו לא תמיד יכולות להכיל, אלו ימות המשיח. מתוך השפע יש לנו אפשרות לבחור ולכוון למה שמדויק לנו, בתחום הכושר והשמירה על אורח חיים בריא זה דורש הרבה עבודה פנימית והתמדה, וקשה להתמיד, אבל מי שמצליחה זוכה לרווח גדול מאוד".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה חשוון. להצטרפות כבר היום לחצי כאן 

הפוסט לכי על זה! כל מה שאת צריכה לדעת כדי להיכנס לכושר הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפרעה התפתחותית מולדת: צילום: אילוסטרציה

עינת (40) הייתה תלמידה מצטיינת, פיקחית ושקטה. היא ידעה לקרוא כבר בגיל ארבע, ומאז ומעולם הייתה מהירה בחשיבה ובתפיסה, אך איטית במעשה. היא התקשתה לנהל קשרים חברתיים והייתה בעלת נטייה לבלגן. מי שיתבונן בה מהצד, יתקשה לנחש שמדובר במישהי בעלת הפרעת קשב. גם עינת עצמה לא ידעה זאת במשך רוב חייה. אילולא נכשלה שוב ושוב בטסט לקבלת רישיון נהיגה, וחזרה על שיעורי הנהיגה בפעם המי יודע כמה עד גיל 31, יכלה עינת להעביר חיים שלמים בלי להתוודע להפרעת הקשב שלה. מורה הנהיגה האחרון של עינת הבחין בקושי שלה להתרכז, ושאל כבדרך אגב אם היא סובלת מהפרעת קשב. השאלה גרמה לאסימונים בראשה ליפול בזה אחר זה, והיא החליטה לבדוק את הנושא לעומק ולגשת לאבחון. 

עינת היא אימא לשלושה, שניים מהם בעלי הפרעת קשב ("אובחנתי אחריהם"), מתגוררת במרכז הארץ ועובדת כיועצת חינוכית בבית ספר. במהלך השנים עברו תחת טיפולה המסור ילדים רבים עם הפרעות קשב. כמי שרחוקה שנות אור מהתדמית ההיפר-אקטיבית הבלעדית שדבקה – שלא בצדק – בהפרעה, היא לא חשדה כי להם ולה יש הרבה במשותף. בראשית דרכה המקצועית, המודעות להשפעתה הרבה של הפרעת קשב על החיים הבוגרים שאפה לאפס. מקובל היה אז לזרוק את חבילת הריטלין האחרונה בתום הבגרויות.

"כשניגשתי סוף סוף לאבחון ולבחינת TOVA שבודקת הפרעות קשב, זה היה סיוט עלי אדמות. סבלתי כפשוטו והתקשיתי לפתור אותה, לא ידעתי על מה ללחוץ ומתי – ונכשלתי. הבוחנת הסתכלה עליי כמסוכנת לציבור", היא אומרת בהומור. עוד באותו היום היא ניגשה לרופאת המשפחה שלה וביקשה ממנה מרשם לריטלין. "התור הפנוי הבא לנוירולוג היה רחוק, וכל הנורות האדומות כבר דלקו. קניתי את הריטלין וניגשתי לבחינה שוב ביום שלמחרת. הבוחנת הייתה בשוק כי הצלחתי בצורה יוצאת דופן". לאחר הבחינה, כשהיא עדיין תחת השפעת הריטלין, היא תקתקה את משלוחי המנות של חג הפורים שחל באותו שבוע. "בעבר זה לקח לי שבע שעות לפחות", היא מעידה, ונזכרת בהפתעה בנקודת המפנה בחייה.

מאז עברו הרבה מים בנהר. כיום עינת וילדיה נוהגים לתאם זמן משותף לנטילת הריטלין, כדי שיצליחו לבצע מטלות יחד. היא מעידה כי השינוי שחל בחייה כתוצאה מהאבחון היה דרמטי במיוחד. "אני מצליחה לסדר, לסיים מחשבות – הן לא קופצת באמצע ונעלמות. אני יכולה לחשוב על משהו מהתחלה ועד הסוף". ההתפעלות של עינת מפעולות מובנות מאליהן מעידה על שנים של חוסר. 

את מרגישה החמצה נוכח האבחון המאוחר?

"יש בי תחושה של החמצה אדירה. כולם אומרים לי שאני מוכשרת וחכמה ואפילו הריטלין לא מאפשר לי להוציא את הפוטנציאל שבי עד הסוף. מתסכל שכולם אומרים שאני מסוגלת להרבה, כי בחוויה שלי אני לא יכולה". 

מאפיינים שונים מהתדמית שדבקה להפרעה. צילום: אילוסטרציה

"הייתי ילדה טובה ונורמטיבית, לא הפרעתי למערכת. ילדה כמוני יכולה להתפספס גם כיום", היא אומרת. "הפרעת הקשב שלי פגעה בעיקר בתהליכים מחוץ ללמידה: היה לי קשה בהתנהלות סביב נושאים כמו סדר וארגון, שכחתי פגישות ואיבדתי דברים, הרגשתי תמיד עומס מטורף וקינאתי קנאה עמוקה בחברותיי שמצליחות לעשות את מה שאני עושה בשליש מהזמן ובשליש מהכוחות. ההשפעה הייתה גדולה גם ברמה החברתית. לא הייתי מעליבה ופוגעת, אבל משהו השתבש לי ביכולת לקרוא את המפה ותמיד הרגשתי בודדה, תחושה שהשתנתה מאוד כתוצאה מהאבחון והטיפול".
כמי שעוסקת בעצמה בחינוך, היא מבקשת לפנות אל הקולגות שלה ולהעביר את המסר: "אל תשאירו ילדים טובים ושקטים בלי אבחון".

זוגיות במבחן 

בעידן המסכים והסמארטפונים, טבעי לחשוב שכולנו לוקים בהפרעה. אבל רגע לפני שאת מאבחנת את עצמך, חשוב שתדעי כי על פי המחקרים רק בין 7.5 ל-10 אחוזים מהילדים לוקים בהפרעת קשב, ורק 5-2 אחוזים מכלל המבוגרים. טיפול תרופתי עשוי להזיק לאנשים שאינם בעלי הפרעת קשב, כך מתריעים רופאים, ויש להיזהר בלקיחת טיפול תרופתי בלי אבחון מסודר.

הפרעת קשב וריכוז היא בעיה התפתחותית נוירולוגית ומולדת, בעלת מטען גנטי רחב. מי שסובל מההפרעה יוריש אותה, קרוב לוודאי, לכמחצית מילדיו, שכן כ-50 אחוזים מהילדים של בעלי ההפרעה סובלים ממנה גם בעצמם. ההשלכות אינן רק בתחום הלימודי אלא בכל תחומי החיים, החל בקשיים בהתנהלות היומיומית וכלה בוויסות רגשי. ההפרעה אינה נשארת כאמור בין כותלי בית הספר, ורבדים רבים בחיינו מושפעים ממנה.

"כשאבחנו אותי הרגשתי הקלה", משתפת הדר (שם בדוי), בת 34 ואימא לשלושה, סטודנטית זו הפעם השנייה בחייה. "הבנתי שזאת לא אני. מאז אני מודעת לגבולות שלי ופחות נאבקת עם עצמי". כמו מרבית המרואיינות שהשתתפו בכתבה, גם אצלה האבחון הגיע הרבה אחרי תקופת בית הספר. גם היא התנהלה באופן נורמטיבי ובמשך שנים תפעלה בית, עבודה, זוגיות ומשפחה. אך מתחת לפני השטח, משהו לא לגמרי הסתדר. 

כשהייתה בת 20 נרשמה הדר ללימודי תואר ראשון. לאחר שנתיים של למידה מאומצת היא נשרה, זאת למרות הציונים הטובים שקיבלה במבחנים. הסיבה העיקרית לכך, היא אומרת, הייתה קושי בעמידה במטלות. "התקשיתי לנהל את הזמן שלי. חוויתי את התואר כמו ניסיון לעשות ג'גלינג, או יותר נכון כמו דומינו. תמיד היה בי החשש שאם אפסיד דבר אחד – הכול יקרוס. בעלי שאל את עצמו: 'למה היא לא מצליחה לסיים את התואר אם היא כזאת חכמה ומוצלחת?'. זה היה נראה לו מוזר, אבל הוא תמיד האמין בי וידע שאחזור שוב לאקדמיה. אל האבחון הגעתי בגיל 28, אחרי שהמטפלת הרגשית שלי חשבה שאולי יש לי הפרעת קשב".

כיום, משחזרה אל ספסל הלימודים, הדר משקיעה מאמצים עילאיים להשיג את המאמרים ולצלמם לפני כולם: "אני כל הזמן צריכה להיות שני צעדים לפני כולם כדי לא לפספס. אני חולמת להרפות לרגע, אבל הפחד הכי גדול שלי הוא שאם אעצור הכול ישתבש. גם כאימא אני מתאמצת להחזיק ראש מול המסגרות של הילדים מאותו החשש. הבית שלנו לא מאוד מסודר ולא הכול מתקתק, אבל לא חסר אוכל ואנחנו לא מגיעים למצב שאין בגדים מכובסים, מקסימום לוקחים גרביים מהערימה".

באילו תחומים נוספים בחייך ההפרעה באה לידי ביטוי?

"בתחום הזוגיות קשה לי להיות נוכחת. כשיש בינינו שיח אני יכולה להתנתק לפעמים ובלי מודעות של בן הזוג זה יכול לפגוע. קיימים קונפליקטים סביב סוגיית הסדר והארגון. תסכל אותי שאני מנסה לסדר את הבית במשך שלושה ימים והוא עושה את זה בשעתיים. עברתי תהליך והיום אני שלמה עם המקום שלי. חלוקת תפקידים בינינו קשה אף היא, אני עושה דברים בדרכי המבולגנת. בנינו סגנון של זוגיות עם יותר גמישות וויתור. צד אחד משתדל יותר להוריד עומס מהצד השני".

מתקשה בסדר וארגון. צילום: אילוסטרציה

הנטל נופל יותר על בעלך?

"יש דווקא תחומים שבהם אני המומחית, כמו כל ענייני הבירוקרטיה הכוללים טופסולוגיה, ביטוח לאומי, בנקים, קופת חולים, הנחות, הרשמות ועוד. אלו דברים שיש לי בלעדיות בטיפול בהם והם מרגיעים אותי ומהווים אפילו סוג של תרפיה. נכון, יש דברים שמטריפים את בעלי ויש גם דברים שאני נטרפת מהם, אבל זה לא יוצא דופן בזוגיות", היא אומרת בחיוך.
"קשה לי שמגדירים אנשים בכותרות. אובחנתי כבעלת הפרעת קשב ואני חיה עם העובדה הזאת, אבל יש אנשים שזה מקבע אותם לארבע אמות של הגדרה ומפריע להם להתקדם. עברו עליי המון דברים בחיים. אם הייתי הולכת על פי כל מה שאמרו עליי ונצמדת לקטגוריות לא הייתי מגיעה רחוק. נכון שצריך להיעזר באנשי מקצוע ולקבל הדרכה וטיפול, אבל לא פחות חשוב לצאת מהקיבעון של הקִטלוג העצמי".

הגדרה עצמית מחודשת

גם שרה שרבאני (31) מציעה להפריד בין הפרעת הקשב ובין האדם שעומד מאחוריה. היא גרה בקריית יערים, נשואה ואימא לשלושה, ובמקצועה היא מלווה ומפתחת בעלות עסקים ויועצת שיווקית. במסגרת עבודתה היא מתנהלת עם מחברות מסודרות וקובצי אקסל מפורטים, וכולם סביבה מופתעים לשמוע שדווקא היא בעלת הפרעת קשב.

מתי הבנת שאת לא כמו כולם?

"כילדה וכנערה, הדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד. הייתי תלמידה מופרעת, אבל אף אחד לא דיבר בזמנו על מושגים כמו קשב וריכוז. לא הצלחתי בלימודים, היה לי משעמם בכיתה, הכרתי מקרוב את חדר המנהלת ואת מסדרונות בית הספר והביטחון עצמי שלי היה בהתאם. במשך שנים חשבתי שאני לא מוצלחת וטיפשה", היא מעידה בצער.

איך מתמודדים עם חוויות קשות כאלה בגיל צעיר?

"הייתי טיפוס חולמני עם דמיון מפותח, תולעת ספרים. אהבתי לקרוא ולכתוב, וזה מה שעזר לי להתמודד עם הדימוי העצמי הנמוך והחוויה השלילית בבית הספר. גם בבגרות נשאתי איתי את התחושות הקשות הללו, ולפני כחמש שנים חוויתי דיכאון אחרי לידה. ברוך ה', לאחר תהליך ארוך ומדהים בניתי את עצמי מחדש, הבנתי מהן החוזקות והיכולות שלי ולמדתי שהדיכאון וקשיי הקשב והריכוז לא מגדירים את מי שאני". 

צילום: אילוסטרציה

מתי אובחנת עם הפרעת קשב?

"כשהייתי בת 18, תלמידה צעירה בלימודי חינוך מיוחד, המרצה ללקויות למידה התחילה ללמד על ADHD. אני זוכרת את עצמי מביטה בתדהמה בחברה שישבה לצידי ולוחשת לה בשקט: יש מצב שהמרצה מדברת עליי? אז הבנתי שאני לא טיפשה, לא בעייתית ולא כל מה שחשבתי על עצמי מגיל אפס. בסך הכול יש לי קשיים בקשב ובריכוז. הידיעה הזאת וההבנה שזה מצב נוירולוגי שניתן לפתרון נתנו לי המון שלווה ורוגע".

בדומה להדר, גם שרבאני מתארת אתגרים זוגיים ייחודיים שעומדים בפני נשים בעלות הפרעת קשב. "להיות נשוי לבת זוג עם קשיי קשב וריכוז זה די מורכב, כי מהצד אנחנו נראות נשים רגילות. אם לא מודעים לעניין, יכולות להיווצר לא מעט תקיעויות וחוסר נעימות סביב המון נושאים. לכן, ההמלצה שלי היא לשים את הדברים על השולחן. ללמוד ביחד על הנושא, לקרוא הרבה ולהבין – מה היכולות שלנו? מה הקשיים שלנו? מניסיון, זה פותר המון בעיות".

אף פעם לא מאוחר

"מה שעוזר לך בתור נערה בת 18, לא יעזור לך כשאת אישה בת 28 עם שלושה ילדים. זה לא ילך. חייבים לעבוד על שינוי דפוסיי התנהלות, בעבודה, בהורות, בזוגיות ובכלל, אפילו בהרגלי התזונה והשינה. זה נוגע בכל תחומי החיים", אומר ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה ומחבר הספר '168 שעות של הפרעת קשב' העוסק ב-ADHD בקרב מבוגרים.

"הפרעת קשב מאובחנת רק על ידי פסיכיאטר, נוירולוג או רופא שהוכשר לכך", מדגיש ד"ר לוינסקי, ומבהיר כי נטילת טיפול תרופתי בלי התוויה רפואית מפורשת עלול להיות מזיק. נראה שבעידן שבו אנשים מאבחנים את עצמם לדעת בעזרת ד"ר גוגל והרשתות החברתיות, האמירה הזאת חשובה מתמיד.

ההפרעה עוברת ככל שמתבגרים או שהיא כאן כדי להישאר?

"היא עוברת שינוי לאורך החיים והביטויים שלה משתנים אך לא נעלמים. אדם מבוגר לא יטפס על עץ כפי שנהג לעשות בהפסקה בבית הספר, אלא ייסע מהר באופנוע. ככלל, מבוגרים מצליחים יותר לשלוט בחלקים ההיפראקטיביים שלהם ומפתחים שיטות עצמיות לשליטה על יכולת הריכוז שלהם. לעומת זאת, הבעיות האחרות שהפרעת הקשב יוצרת עדיין מאוד דומיננטיות והן ממש לא משתפרות לאורך השנים". 

גם נעמה אריאל, מאמנת שמתמחה באימון אישי ומשפחתי לבעלי הפרעות קשב, מדגישה כי רכישת מיומנויות להתמודדות עם ההפרעה היא קריטית, ויפה שעה אחת קודם. "נשים פונות אליי לאימון כאשר הן כבר הגיעו לנקודת קצה בחייהן, למצב שהן נשברות בו".

"הדימוי העצמי של אנשים עם הפרעת קשב נמוך מאוד. למרות שמדובר באנשים מוכשרים ומצליחים, הם רואים את חייהם כרצף של כישלונות. הם מסתכלים סביבם ורואים את עצמם נכשלים שוב ושוב במשימות שלאחרים נראות טריוויאליות ופשוטות. רבים נוטים לשכוח אירועים, לאחר, לצבור חובות, לקבל דו"חות. חלקם מתקשים בארגון הבית ובביצוע מטלות יומיומיות. אפילו היכולת ללכת לישון בשעה סבירה ולישון מספיק שעות בלילה קשה להן מאוד".

איך אימון נכון יכול לסייע?

"הוא מאפשר לאנשים עם הפרעת קשב לקבל כלים ליצירת שינוי ומלמד אותם אסטרטגיות שחסרות להם. האימון עוזר להם ביצירת הרגלים חדשים שמקטינים את מחיר ההפרעה והשלכותיה. הם מתחילים לעשות סדר במחשבות, ברגשות ובחיים שלהם. הם רוכשים כלים להתגברות על חסמים שמונעים מהם הנאה וסיפוק, שיטות לניהול זמן ומשימות בצורה יעילה, מתודות להתמודדות עם קולות שליליים בתוכם – כאלו שלא אחת עלולים להשפיע על קבלת ההחלטות שלהם".

יש סיפורי הצלחה?

"המון. לפני תקופה הגיעה אליי אישה עם הפרעת קשב שהייתה מאוד מתוסכלת מחייה. היא עבדה בעבודה קשה מאוד וקיבלה שכר מינימום, והרגישה לא מוערכת ומנוצלת. המצב הכלכלי שלה ושל בעלה היה מאוד לא קל. הם גרו בבית קטן וצפוף עם כמה ילדים, אחד מהם גם הוא עם הפרעת קשב, והדבר השפיע על מצב הרוח שלה. שעות אחר הצהריים היו בשבילה זמן מאתגר ולא נעים, לא הייתה לה סבלנות לילדים והשינוי היה נראה לה רחוק. כבר במהלך החודשיים הראשונים של תהליך האימון היא הודיעה בעבודה על עזיבתה, החליטה יחד עם בעלה לעבור לבית גדול יותר באווירה כפרית שמאוד התאימה להם ומצאה עבודה במקום חדש שבו היא מוערכת. בשעות אחר הצהריים היא התחילה להיעזר בריטלין כדי להיות שלווה עם הילדים, והיא דואגת לפנות לעצמה גם זמן קבוע לכתיבה, לתחביבים ולזמן איכות עם המשפחה. היא הפכה למובילה, בשביל עצמה ובשביל אחרים סביבה".

הפוסט קשב, ריכוז ומה שביניהם הופיע לראשונה ב-פנימה.

היה קשה מנשוא לראות את בעלי סובל מכאבים. שיראל פלק

אבל הוא עקשן, ויש לו כוח רצון מטורף, ולכן הוא התעלם מקריאות הגוף שהלכו וגברו בכל אימון, ומהכאבים ברגל שלא פחתו ולא הפסיקו לרגע.
באחד מהמסעות כשאחד החיילים האחרים נמצא על גבו, רגע לפני שיצא לקורס קצינים – הגוף התמוטט. הוא קרס באמצע ההליכה ולא הצליח לזוז, משתנק מכאב ומנסה להכחיש.

מאז הצבא החליט שהוא לא יכול לשרת בו יותר ושחרר אותו. הלך קורס קצינים, הלכו החלומות להיות לוחם בשנים הקרובות, וכמובן שהלכה גם הרגל.
הרופאים צעקו עליו ונזפו בו איך הוא הזניח אותה כל כך, אבל הוא רק רצה להיות חייל ולשרת את מדינתנו בצורה הכי טובה שיכל, אז הוא הקשיב ושתק.
אני הכרתי אותו בדיוק אחרי שעבר את הניתוח הראשון. אישה יקרה הכירה בינינו ויצאנו. הדייטים היו מושלמים. הוא בדיוק התחיל עבודה כמפיק אירועי חתונות, ואני הייתי מאוהבת בו מעל לראש.
ואז החלה ההתדרדרות.
חשבו שאחרי הניתוח הראשון – הוא יוכל לחזור ללכת כרגיל. אז חשבו. מסתבר שהנזק ברגל היה הרבה יותר גדול ופתאום הוא נאלץ להתחיל ללכת עם קביים, ולענות לאנשים ששואלים כל הזמן "מה קרה", ולהתפטר מהעבודה שכל כך אהב כי לא יכל לדרוך יותר על הרגל.

אני חושבת שנקודת השבר הייתה בחתונה – כי הרגל כל כך כאבה לו, עד שבמשך שעה שלמה בזמן הריקודים, הוא היה בחדר ייחוד מתפתל מכאבים ומקווה שיצליח לחזור לחתונה ולרקוד איתי איזה ריקוד או שניים, אבל כמובן שזה לא קרה.

ואז הגיע הניתוח השני, ובמשך שלושה חודשים הוא ישב על כיסא גלגלים, לא מסוגל לזוז. ואני טיפלתי בו וניסיתי לעזור כמה שיכולתי, אבל לראות את בעלי סובל כל כך מכאבים, פחות משנה אחרי החתונה, היה קשה מנשוא בשבילי.

נתן את הרגל שלו למדינה. תמונה מהחתונה של שיראל וצור

אבל הזמן חלף, וברוך השם אחרי שלוש שנים הוא כבר לא הולך עם קביים, והוא כבר לא סובל אחרי חמש דקות של הליכה. הניתוח הצליח. אמנם הרגל לא חזרה לעצמה, וחצי שעת הליכה זה לא דבר מובן מאליו מבחינתו, אבל אני למדתי להבין שאפשר לטייל בצורות אחרות ולא חובה ללכת למדבר יהודה כדי לטייל עם המשפחה. ובעיקר למדתי כמה כוח רצון מדהים יש לבעל הזה שלי. כמה כוח סבל, כמה אידאליים יש לו, עד כדי כך שנתן את הרגל שלו למדינה.

אז נכון, לא היה שם קרב הירואי ולא שריקות של כדורים מעל הראש. אבל היתה שם נחישות והיתה שם הקרבה.
ביום הזה שבו מוקירים את פצועי צה"ל, אני מוקירה את הבעל המדהים שלי שסבל כל כך הרבה, ונאלץ לגדוע הרבה חלומות רק כדי לשרת פה בארצנו הקטנטונת,
ואומרת לו תודה.
תודה לך בעלי היקר, כי בזכות אנשים כמוך יש לנו מדינה טובה יותר.

הפוסט אנחנו מגש הכסף: טור ליום ההוקרה לפצועי צה"ל הופיע לראשונה ב-פנימה.