התרגשנו, התארגנו, נעזרנו בכל המשפחה כדי לשמור על הילדים, קנינו אוכל לשלושה ימים, ביקשנו חופש מהעבודה, קנינו מעילים ודברים חמים, דיברנו עם אנשים שהיו שם כדי לקבל המלצות, הכנו את עצמנו לטיסה של שלוש שעות באוטובוס מעופף של חברת לואו- קוסט כלשהי, ונסענו.

אם הייתם שואלים אותי איך אני מדמיינת את בולגריה לפני הטיסה – הייתי אומרת לכם שאני מדמיינת ארץ ירוקה, מלאה בהרים גבוהים ומושלגים, עם עיר בירה יפהפייה בעלת מבנים עתיקים מרשימים, אנשים אירופאים בעלי גינונים אירופאים.
אבל מסתבר שהמציאות נראית קצת אחרת, ואם חשבנו לרגע שטסנו לבולגריה – טעינו.

טסנו לקריות.
קריית אתא, קריית שמואל, קריית ים, קריית מוצקין – תבחרו. סה"כ הגיוני להתאמץ כל כך כדי לטוס לקריות, לא?
אחרי כל הפנטזיות והדימיונות, גילינו עיר רגילה לחלוטין, עם מזג אוויר קפוא (מי טס בדצמבר, מי?), מבנים לא מרשימים יותר מהבניין ברחוב המייסדים 3 בקרית אתא (בטוח יש שם רחוב המייסדים , לא? בכל עיר יש רחוב כזה…), עם נוף של הר אחד – לא מרשים בעליל, ואנשים שנראים ישראלים לגמרי.

גילינו עיר רגילה לחלוטין, לא יותר מהקריות. אילוסטרציה

לאחר שעשינו סקירה של העיר, החלטנו לא להתאכזב, ולנסות לנסוע למעלה ההר כדי לקבל מבט אחר מגבוה. הזמנו מונית למלון, שהיתה אמורה לקחת אותנו לרכבל המגיע למעלה ההר, הגענו לתחנת הרכבל ו…? היה סגור! מה רבה היתה אכזבתנו כשגילינו שנהג המונית ברח ונותרנו באמצע שום מקום ובלי אפשרות לעלות להר. החלטנו לתעל את אכזבתנו לסבב שופינג מתנות בקניון וכך יצא שאני הרגשתי מאושרת והבעל הרגיש ששדדו אותו.

מאחר והבנו שהעיר עצמה לא משהו, החלטנו לקחת את החוויה הזאת למקום אחר, וליצור לעצמנו טיפול זוגי במלון.
דיברנו יחד על נושאים הבוערים בנו (הוא על פוליטיקה ואני על בגדים), שיחקנו במשחק "אישיות" מהחיים הפרטיים שלנו (בחרתי במטפלת של הילדים, והוא בבצלאל סמוטריץ'), דיברנו על הילדים שלנו ועל המשפחה שאנחנו רוצים לבנות, על שאיפות וחלומות, עבר הווה ועתיד, הכל.
והיה פשוט מושלם! וקלטנו שאין על הקריות! איזה מקום זה הקריות! חולה על הקריות!
מאחר והבנו בנופש הזה כמה טוב עושה לנו להיות בקריות, החלטנו לעבור לשם ולהתחיל את החיים במקום תוסס שכזה.

סתם, נראה לכם?

אבל באמת הבנו, שלא חייבים לטוס למקום נוצץ כדי ליהנות יחד. כל מה שצריך הוא שני אנשים שאוהבים אחד את השני, שאוהבים לחפור, ומקבלים לילה שלם בלי לקום לילדים באמצע (כי בשביל מה יש משפחה שלא ישנה בלילה בארץ) – וזהו.

ואם תשאלו אותי אם אני ממליצה לכם לטוס לבולגריה, אומר לכם שחבל על הכסף ולכו לקריות!
אז תודה בולגריה, היית משמימה מאוד, אבל תכלס, היית טובה אליי.

הפוסט רחוק מהעין, קרוב אל הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.

"השיר מדבר על געגועים לחבר ילדות, יש בו גם את הקריאה הפרטית של אדם לחבר שלו, אבל גם מסתתרת שם מבחינתי זעקה, הקריאה של השומרון לעם ישראל לשוב אליו. ש בשיר הרבה מהתחושות, אני חושבת, של תושבים בשומרון, שמבקשים מחבריהם בשאר המדינה להתגבר על התחושה הזו של מגורים מעבר להרי החושך ולהגיע להתחבר, והוא גם מבחינתי פשוט שיר כיפי, שיר נסיעה שמתאים לכל זמן".

"אמנים חוששים לעסוק בנושא מחשש לחרם". אריאל זילבר, ראש המועצה יוסי דגן והמקהלה. צילום: שמואל אדלמן

ההפקה המוזיקלית של השיר נעשתה ע"י בני שוורץ והופק בסיוע וועד מתיישבי שומרון ובהובלת דוברת המועצה אסתר סילם- אלוש שגם סייעה בכתיבת השיר. הקליפ הופק ע"י יהודית פסל עבור מועצה אזורית שומרון ששמה לה למטרה בכל התחומים להפסיק את "החרם השקט" כלשונם של יוצרים מהאזור.

"לא תמצאו ספר, לא סרט, לא שיר, לא סיפור ולא סדרה על השומרון" אומר יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון. "לזה אני קורא החרם השקט. זה חרם שלא מדברים עליו אבל אני בטוח שהוא מורגש עבור תושבי השומרון ועבור רבים אחרים במדינה. אין ספק שיש כאן המון חומרים ליצירה, זה אזור ייחודי, ואחד האזורים המדוברים בעולם לטוב או לרע.
"אמנים חוששים לעסוק בנושא מחשש לחרם של 'הברנז'ה'. אנחנו שמנו לנו למטרה באופן מודע, להלחם בחרם הזה. בקיץ האחרון הצלחנו להביא לראשונה מאז הקמת המדינה את חברת הפקות הסרטים אולי הכי גדולה בארץ – יונייטד קינג, לצלם את סרט הילדים של הקיץ דווקא בשומרון. בעקבות המהלך שעשינו המילה שומרון פחות זרה לתעשיית הקולנוע וכבר צולם סרט נוסף שיעלה בדצמבר הקרוב בבתי הקולנוע, כעת פעלנו לעידוד והפקת השיר הזה, ואנחנו מבטיחים עוד הפתעות רבות בתחום".

היוצר אריאל זילבר מוסיף
"זה השומרון שלנו, 70 שנה לישראל ואלפי שנים לשומרון, צריך מדי פעם לעשות לו שיר. זה הזמן. תמיד זה הזמן.  צריך להביא למודעות הזו שזה המקור שלנו, פה היה יהושע, עם כל העם. הכל התחיל מפה. זה הערש שלנו והסיבה שאנחנו פה בעצם.

"אני לא עזבתי את התל אביבים והכל בסדר, הם יבואו להנה עוד מעט כולם, כל העולם יבוא. יהיה פה כמו שאמר יואל משה סלומון על פתח תקווה שהיו ביצות; פה דונם יעלה מליונים פעם, תדעו לכם, אז אני אומר –  פה כל דונם יעלה מליונים, תדעו לכם. כדאי עכשיו – עכשיו לקחת בידיים את הארץ הזו. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא צריכים להתנצל. אנחנו פה בזכות."

הפוסט שירו של החרם השקט: אריאל זילבר ומקהלת לשם עלי זהב בסינגל חדש הופיע לראשונה ב-פנימה.