• את עומדת בגבך אל השיש במטבח, נשענת עליו, אולי יחזיר לך קצת יציבות. אצבעותייך מעסות את רקותייך. בערב, כשהוא חוזר, את אומרת לו שאת סולחת. אבל משום מה הוא עדיין מרוחק, ימים שלמים אחר כך.

• את מג'נגלת בין מטלות הבית, מקיפול הכביסה הצבעונית דרך שטיפת הרצפה ועכשיו מול הכיור… רואה בקרקעית שלו את הספל האדום שלך, כבר כל כך רוצה לשבת לקפה. את מבקשת שיעזור לך, כי את מוכרחה לעצור ולנוח, והוא לא נענה לבקשתך.

• שעת לילה מאוחרת, את מרוחה על הספה עם ספר ביד, רק רוצה זמן עם עצמך. הבן המתבגר נכנס ומבקש שתכיני לו טוסט. את עונה לו "בשמחה" וקמה להכין. אבל כשאת מגישה לו, הוא בכלל לא נראה שמח מהעניין.

בשתי שפות 

למה זה קורה? איך זה שאנחנו חוות משהו אחד ברובד של הדיבור, ומשהו אחר בהרגשה? 

אנחנו כל כך מצפות מעצמנו לפעול נכון, לתקשר נכון עם בן הזוג, עם הילדים, עד שפעמים רבות אנו ממהרות לתקשר החוצה, לפני שתקשרנו פנימה עם עצמנו. אז תבדקי עם עצמך:

• האם את באמת כבר סולחת? או שזה מה שאת מצפה מעצמך שכבר יקרה, ולכן מיהרת להגיד את זה? אולי סליחה היא ערך חשוב בעינייך, ואת לא נותנת לעצמך להשתהות בכאב, לכבד את הרגשות שלך, לעבור את כל השלבים עד לתחושת הסליחה הזו?

• האם את מרגישה ראויה לעצור לנוח ושמישהו אחר ייקח את המושכות? או שעמוק בפנים את מצפה מעצמך להמשיך לעבוד? אולי את חשה בעלת ערך רק כשאת חולשת על הכול בעצמך, ולכן לא מצליחה לשחרר? אולי קשה לך להרפות, כי דברים צריכים להיעשות בדיוק כפי שאת עושה אותם?

• האם באמת רצית להכין את הטוסט הזה? או שיש לך ציור בראש שזה מה שאמא טובה אמורה לעשות?

ללא מילים 

ומה קורה בינתיים בצד השני? אנחנו יכולות ללמוד הרבה על איך נכון לפנות אל בן הזוג או אל הילדים, באיזו התנסחות ובאיזה טון, אבל אם אנחנו לא בשפה של אהבה עם עצמנו, עוד לפני שאנחנו פונות אליו, רטוריקה לא תעזור.

אם בפנים את לא סולחת לגמרי, זה הדיבור שיעבור אל בעלך. למרות שהוא ללא מילים. על אף המילים המפורשות האומרות שסלחת. ואת לא תביני מדוע הוא מרוחק, הרי אמרת…

ואם את מבקשת עזרה, אבל בו־זמנית את לא מצליחה לשחרר ולהסכים לקבל בצורה אמיתית, אין לו שם חריץ להיכנס ולהושיט לך יד. את תופסת את כל המרחב.

בינתיים, עד שתבני את הגשר בין הלב שלך החוצה, מה אפשר לתקשר עם הצד השני בשלב הביניים הזה, כשעדיין לא עשית את השינוי הפנימי?

במקום להגיד "אני סולחת לך", תוכלי לומר: "אני רוצה לסלוח אבל צריכה עוד זמן". במקום "אני צריכה עזרה", אמרי: "אני רוצה לעצור ולא מצליחה". ובמקום "אכין לך בשמחה" – "אני זקוקה כרגע לזמן לעצמי. תוכל להסתדר בלעדיי?" 

לא תאמיני איך הדיבור הכן שמחובר באמת להיכן שהלב שלך מונח כרגע, יוכל לחולל פלאים על מי שמולך. 

לארגז כלים לתקשורת נכונה והמשך הטור הצטרפו למגזין פנימה לחצי כאן

מתוך גיליון אב תשפ"ג.

הפוסט תקשורת נכונה: מה את אומרת? הופיע לראשונה ב-פנימה.

ובכן, הרבה. כך גיליתי ביום ראשון שגרתי למדי.

9:06 בבוקר. אני מקבלת הודעה ממספר הסיפורים הוותיק יהודה עצבה: אני בקפה אנג'ל, קחי את הזמן. אוי, שכחתי, אני כותבת לו. אגיע תוך עשרים דקות. קבענו כשהייתי ביום לחוץ ולא כתבתי ביומן. השתדלתי לתקן את חוסר האחריות בעזרת שכנה, שמקפיצה אותי לקצה השדרה, ובריצה של כמה דקות אכן הגעתי. 

9:26 יהודה מספר לי על המפעל הגדול שלו של שימור וחקר הסיפורים העממיים, תחום שהוא מכיר כל כך טוב ויודע לספר באופן מופלא. הוא מעניק לי את ספרו 'מאאתיים סיפורים ירושלמיים' ואנחנו משוחחים גם על אורי. אני מספרת לו כיצד בעקבות מה שאמר לו חגי לוי, חניך שלי לשעבר מבית חינוך עיוורים, אורי פעל לבידול שטרות הכסף ולהנגשתם.

18:00 אני מגיעה לירושלים לערב השקת ספר. שולחת מבט לעבר הרכבת הקלה שנראית צפופה מדי, ורגע לפני שאני פונה לכיוון תחנות האוטובוסים, את מי אני רואה יורד ממנה, כאילו יצא מתוך סיפור? חגי לוי, בדרכו למנחה בבית הכנסת שבתחנה. אני ניגשת אליו וקוראת בשמו, ושנינו שמחים בפגישה. תוך כדי שאני מלווה אותו לתפילה, ממש כמו בימי השירות הלאומי, אנחנו משוחחים. אני אפילו לא מספיקה לומר לו שרק לפני שעות אחדות סיפרתי עליו, ושהמפגש הזה הוא המשך מופלא וכאילו טבעי ליום הזה.

20:00 השקת הספר מתקיימת במתן. מדובר בספר שיחות בין הרב דניאל אפשטיין לתלמידו, ד"ר אלדד שידלובסקי, על הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס. אחד הדוברים באירוע, פרופ' משה הלברטל, מתייחס לנושא האחריות – המוטו שמניע את התפיסה של לוינס. הפרופסור מביא סיפור מעורר מחשבה מהגמרא במסכת בבא בתרא, על החסיד שאליהו הנביא נהג לבוא אצלו, ולאחר שהסכים לבקשת שכניו להקים בית שער לחצר המשותפת לשם תוספת ביטחון, אליהו הפסיק לבוא לבקרו.

רש"י מסביר שזה קרה כי בהסתגרות בתוך חצר הבית המגודרת, אותו אדם הפסיק לשמוע את צעקת העניים הבאים לבקש צדקה. הלברטל מדגיש כי אחריות דורשת אכפתיות ועשייה למען האחר, ואינה מאפשרת להתעלם ממנו.

הסיטואציה בגמרא מזכירה לי את 'יושבים בבית קפה' של קובי אוז וטיפקס, על ההיא שספונה בג'יפ שלה ואינה מודעת למה שקורה לא הרחק ממנה, כי החלון שלה סגור היטב, אטום לרעשי חוץ. בבית האחרון אוז שר לה:  ואת בתוך הג'יפ שלך / את לא שומעת רדיו / את לא יודעת / כמה רע לי עכשיו.

22:15 האירוע מגיע אל סיומו, ואני פוגשת מורה שלי מימי המכללה, עם אשתו. אחותה הייתה חלק ממעטפת החברות שתמכה באחותי ע"ה בימי מחלתה, במסירות וברגישות. כך אני מקבלת עוד ד"ש לאחריות ולדאגה לזולת.

22:30 אני ניגשת לברך את הרב אפשטיין על הספר, ומישהי נחמדה שניגשת אליו גם היא מביטה בי ומזכירה לי כי ילדינו היו יחד בגן, לפני שנים. היא מתעקשת להקפיץ אותי לתחנת האוטובוס במהירות, וברוך ה' אני מספיקה לאוטובוס של 23:00. מעשה מוחשי של אכפתיות ואחריות. 

היה זה יום שהחל בחוסר אחריות שלי והסתיים באחריות כלפיי. התרגשתי לראות איך יום גדוש מפגשים מפתיעים מקבל בסופו כותרת שמקשרת בין כולם.

מתוך גיליון אב תשפ"ג. להצטרפות לחצי כאן

הפוסט יום אחר: מפגשים מפתיעים הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכיוון שמדובר באחד הנושאים שמפתיעים את בני שיחתי המזדמנים, ובתחום המשמש כר פורה לשאלות ולשיחות עומק, החלטתי לכתוב את השו"ת השלם לצמחונית (הלא לוחמנית) שהנני.

1. איך נהייתי צמחונית כבר בגיל חמש?

"הילדה וגטארית", נהגה אמי ע"ה לומר לאורחים שישבו אל שולחננו ותהו למה הילדה, כלומר אני, אוכלת רק את התוספות. לא ידעתי שיש דבר כזה, צמחונות; פשוט החלטתי סופית, כבר בהיותי בגן: אני לא רוצה לאכול משהו שהיה פעם חי. בגיל צעיר יותר עוד אכלתי בשר, אהבתי צלי עם תפוחי אדמה ומרק עוף עם שברי מצה בפסח, אך אט אט הצטברו הנסיבות: מראה של בשר באטליז, ההבנה שה"בשר" הוא פרה, שה"עוף" היה תרנגולת ושאפילו הגפילטע פיש התמים היה פעם דג שהתחבט לו באמבטיה של מוכר הדגים.

2. ואמא שלך הסכימה?

אמי האהובה לא התעלפה מההחלטה ולא ניסתה להכריח אותי לאכול בשר, וגם אבי קיבל את הבחירה שלי. עם השנים הבנתי כמה התמזל מזלי. שמעתי על אימהות שהגיבו בלחץ להחלטות דומות של ילדיהן, והתחננו שיחזרו בהם, תוך סחיטה רגשית ברמות שונות. אם אחת ששוחחתי איתה הגדילה לעשות והגניבה לתבשילים של ילדיה בשר טחון בטענה שהוא סויה. היא הסבירה לי כי זה "חיוני לבניית הגוף". אני תהיתי ביני וביני מה עם בניית אמון, נראה לי חיוני לא פחות.

אמי, לעומת זאת, שלחה אותי בתיכון לאגודת הצמחונים והטבעונים, שייעצו לי מה כדאי לאכול. הלכתי גם למטפל טבעי שהמליץ לי לאכול "לחם חי", אך באותם ימים קמח מלא או לחם מחיטה מלאה היו מצרך נדיר. נסעתי עד לחנות טבע בחיפה כדי לקנות לחם מחיטה מלאה, תארו לכן. היום, ארבעים שנה מאוחר יותר, המוצרים הללו כבר זמינים בכל סופרמרקט.

3. ובאמת, מה עם הבריאות?

על אף הקלות שבה קיבלו הוריי את העניין, בכל תוכנית תזונה שנמנעים בה ממאכלים מסוימים חשוב להיות מודעים לרכיבי המזון ההכרחיים לגוף וכיצד להשיג אותם. ייעוץ תזונתי מקצועי הוא הכרחי ויכול למנוע צורך בנטילת זריקות בלתי נעימות של ויטמין B12, לדוגמה.

4. ואם יגישו לך סטייק טוב, תאכלי?

השאלה הזו חוזרת על עצמה בווריאציות שונות: "ולא בא לך לאכול מכל הבשרי שאת מכינה?" או "אם יכינו לך סטייק משובח, לא תאכלי?"

אז ככה: אני מבשלת בשר ודגים כבר 36 שנה, מעולם לא טעמתי מהם ואין לי שום שאיפה לטעום אותם. אני אפילו חוששת שמא יאכילו אותי באוכל בשרי אם יום אחד אהיה חלילה פחות בעניינים.

5. קרה שאכלת בשרי? נהנית?

קרה אולי שלוש פעמים, בטעות, במשך השנים, ובכל פעם נבהלתי וניסיתי לבטל את הטעם באכילת משהו אחר. לא נהניתי בכלל.

6. חשבת להפוך את הבית לצמחוני?

אני לא "צמחונית לוחמנית", וודאי לא טבעונית. יש חידה ידועה: איך יודעים שמישהו טבעוני? תשובה: הוא כבר יגיד לך. אז אני אשמח אם אנשים יאכלו פחות בשר, אבל זו לא האג'נדה שלי, אני לא חושבת ש"בשר זה רצח". יש היררכיה בין בני אדם לבעלי חיים.

7. אז איך את מבשלת משהו שאת מסתייגת מאכילתו?

אומנם הסובבים אותי אינם צמחונים, אבל הם ממש נחמדים, ואני רוצה שיהיה להם טעים. למרות ההימנעות שלי מאכילה, ולמרות אי־הנעימות שבטיפול בעוף ובבשר, נחמד לי כשמאכל שלי יוצא טעים, ואני שמחה לפנק בו את משפחתי ואת אורחיי. למרבה הפרדוקס, שניים מתוך שלושת המאכלים שלי שהוכתרו אצלנו כטעימים ביותר הם בשריים – מרק עוף ושניצלים, ולא טעמתי מהם מעולם. את עוגת השוקולד, לצערי, טעמתי יותר מפעם אחת.

מתוך מגזין פנימה תמוז תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי הצטרפו למגזין בלחיצה כאן

הפוסט חסה על החי: התקופה בה כולנו קצת נהפכים צמחונים הופיע לראשונה ב-פנימה.

על דלת דירתה של קניג מופיע שמה לצידו של שם אביר נעוריה, שחלק איתה את חייו במשך חמישה עשורים, צבי שטולפר ז"ל. כשאני נכנסת היא כבר מאופרת, קוראת לי למטבח הקטן, מכנה אותי "מיידלע" ומציעה לי להניח את התיק הכבד ולקחת משהו לשתות. אני חשה כאילו חזרתי הביתה, למרות שמעולם לא ביקרתי בדירתה הצנועה והיפה. קירות ביתה מספרים בתמונות ובחפצים סיפור חיים מופלא ועשיר של אישה שחצתה יבשות וימים עד שמצאה את מקומה, אי אז בראשית שנות השישים של המאה העשרים, בלב העשייה התרבותית של מדינת ישראל, מדינה שלא שמעה עליה עד הגיעה לגיל הנעורים.

היא מזמינה אותי לסלון ביתה, נעזרת ב"קאדילק" שלה – כך היא מכנה בחיוך את ההליכון שהחלה להיעזר בו לאחרונה. ההומור והאופטימיות הם חלק בלתי נפרד מאתגרי חייה. "חוסר התנועה בתקופת הסגרים החליש אותי מאוד", היא מסבירה, "שאלתי את עצמי איך אוכל להמשיך לשחק, אבל כשסוף סוף חזרנו לשגרת הצגות, פשוט עליתי עם ההליכון לבמה ואף אחד לא התלונן. לא הבמאים, לא השחקנים, והכי חשוב – גם לא הצופים", היא אומרת בחיוך שובבי שלא מסגיר כלל את מניין שנותיה הברוכות, ומוסיפה שמישהו אמר לה כי נוכחותה הדומיננטית על הבמה גורמת להליכון להיעלם ברקע.

ואכן, את הנוכחות הבימתית של קניג אי אפשר להחמיץ. רפרטואר התפקידים שמילאה במהלך חייה, הופעותיה שכללו תפקידי מפתח בולטים גם בקולנוע ובטלוויזיה, תפסו את העין ואת הלב. אנחנו יושבות בסלון החמים וקניג מציעה לי להתכבד ב"צוקרלך" מקערית הזכוכית היפה שעל השולחן. את השיח היא מתבלת במילים ביידיש המוסיפות לה עוד חן, נוסף על זה השופע ממנה ממילא.

בדרך האם

קניג נולדה ב־1929 בלודז' שבפולין לזוג שחקנים ידועים ומוערכים, דינה קניג ואוסקר יוסף קאמיין זכרם לברכה. כשהחלו הגירושים אל מחנות ההשמדה, קניג ואמה נמלטו תחילה לאוקראינה ומשם לסרביה, ולבסוף הגיעו לאזור אוזבקיסטן הסובייטית. אביה, שלא היה יכול להצטרף אליהן, נפטר ממחלה בשנת 1942. המעבר בין הארצות השונות הקנה לקניג שליטה בלא פחות משבע שפות. "אני לא יכולה להגיד שאני מומחית בכולן, אבל הן מאפשרות לי קשר אנושי. כשאת נוסעת למקום ויכולה להחליף מילה עם בן אדם – זה דבר גדול", היא מסבירה. את הקשר האנושי החם והלבבי שהיא מדברת עליו אני מרגישה מעבר למילים – במבט, בחום ובכנות שבהם היא חולקת איתי את סיפור חייה המופלא.

מה את זוכרת מהילדות שלך שם?

"לא הייתה לי ילדות", משיבה קניג בעצב ומסבירה כי שנות המלחמה גזלו ממנה את ילדותה. לטענתה, עד היום נותר באישיותה משהו ילדותי, ההחמצה של אז מלווה אותה גם עשורים אחרי.

בהיותה בת עשר בלבד, לאחר שנמלטו לאוזבקיסטן, חלתה אמה בטיפוס. "רצו לפנות אותה לבית חולים, אבל אני התעקשתי לטפל בה בכוחות עצמי". על אף גילה הצעיר, קניג הבינה כי מצב הרפואה והתברואה בבתי החולים לא יותירו לאמה סיכויים רבים.

שני הורייך היו שחקנים, היה ברור לך עוד מילדות שתלכי בדרכם?

"אמי מעולם לא רצתה שאהיה שחקנית. גם אבי, שנפטר כשהייתי ילדה, וגם אבי החורג שלו נישאה אמי לאחר מכן, היו שחקנים. למרות זאת, או אולי דווקא משום כך, לא עודדו אותי כלל להגיע למקצוע".

אז מה דחף אותך בכל זאת למשחק?

"צביקה שלי", היא משיבה בקול מלא ערגה ומספרת על האיש שהייתה נשואה לו במשך חמישים שנה. אהבה גדולה שררה ביניהם עד פטירתו לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. "כשנפגשנו הייתי רק בת שבע־עשרה. זה לא שבע־עשרה של היום. לא היה לי מושג על מה לדבר איתו. טיילנו בשתיקה זה לצד זו וכדי לשבור את המבוכה התחלתי לדקלם פושקין", קניג עוצמת עיניים ומדקלמת את המילים בשפה הרוסית המתגלגלת על לשונה.

את וצבי עסקתם באותו התחום, אבל את הגעת לפרסום הרבה יותר גדול ממנו. זה יצר מתחים ביניכם?

"בזכותו לא היה שום מתח. הוא תמך ביכולות שלי ותמיד דחף אותי לעשות יותר. בעניין הזה הוא היה דוגמה ומופת לזוגיות. צבי התעסק גם בכתיבת מחזות וגם במשחק, ועם זאת הוא ידע שבתחום המשחק אני חזקה ממנו".

בעקבות דחיפתו של צבי הגיעה ליא לתיאטרון היידיש בבוקרשט, שם גילמה את דמותה של אנה פרנק – תפקיד שהעלה אותה לתודעה וסלל את המשך דרכה המקצועית.

לאורך השנים גילמת למעלה ממאה דמויות. היכולת להזדהות עם כל כך הרבה סגנונות שונים העניקה לך משהו במישור האישי?

"המשחק של טיפוסים שונים ומצבי חיים מורכבים השפיע עליי מאוד. למדתי שגם אנשים שאני מכירה מקרוב יכולים להפתיע, כי מצבי החיים המשתנים גורמים לדברים חבויים לצאת. יהיו שיסתכלו על אדם כזה ויחשבו שהוא שינה את עורו, אני לעומת זאת מבינה, מתוך ההתמודדויות של הדמויות ששיחקתי, שהחיים והאישיות של האדם הם מורכבים ומזמנים שינויים שלא תמיד ניתן לצפות".

קניג מוסיפה שראתה אצל אמה את היכולת להתאים את עצמה למצבים משתנים בתקופת המלחמה. "ברגע היא פשטה את השמלות היפות ואת פרוות השועל, ירדה על ברכיה ושפשפה את רצפת הבוץ המכוסה גללי סוסים במקום שהפך להיות לנו לבית שם באוזבקיסטן. אמא התמודדה בגבורה עם החורף הקשה, הכניסה כותנה שצמחה בשדות לתוך המעיל שכבר היה קטן מאוד למידותיי. עברנו את השנים הקשות בזכות היכולת הזאת שלה, שבאה לידי ביטוי בחיים כשם שבאה לידי ביטוי במשחק".

לתיאטרון יצא שם של עולם סגור שמאוד קשה לחדור אותו. איך את מסבירה את העובדה שהשתלבת בכזו קלות ומהירות?

"עוד לפני שיצאנו ארצה, אמא אמרה לי שכשנגיע אקנה זר פרחים יפה, אגש לתיאטרון הבימה ששמו יצא למרחוק, ואגיש אותו לחנה רובינא, שהייתה באותם ימים כוכבת גדולה. כך עשיתי. אני חייבת לומר שמההתחלה קיבלו אותי יפה ובהערכה גדולה. הם ראו שהגעתי מקצועית, אחרי ששיחקתי כמה וכמה תפקידים, וכבר מההתחלה נתנו לי רק תפקידים ראשיים.

"התפקיד הראשון שלי בארץ היה במחזה בשם 'בראשית'. זה היה אומץ – לתת לעולה חדשה שעדיין לומדת את השפה לשחק תפקיד בשפה תנ"כית. אני מתביישת להגיד, אבל אני מאוד חלשה בסגנון הדיבור התנ"כי, כמעט אנאלפביתית… לא כי לא רציתי, אלא כיוון שלא הספקתי ללמוד, בגלל המלחמה שלקחה מילדותי שנים חשובות. למרות זאת, התגברתי על זה ולמדתי, ובהבימה ידעו להעריך את הדרך שעשיתי".

יש תפקיד שעשית ואת אוהבת במיוחד?

"כולם הפכו חלק ממני", היא אומרת בחיוך וממאנת לבחור אחד. "חשוב לי גם לציין שחוץ מהבמאים והשחקנים שהאמינו בכישוריי, היה זה הקהל שנתן בי אמון מההתחלה. אם כיום, לאחר שישים שנה, ניגשת אליי אישה ואומרת שהיא זוכרת אותי מההצגה 'בראשית' – אז תודה רבה לאלוקים הגדול שעזר לי".

הופעת אתמול בלילה, את מופיעה גם הערב, יש מחזות שעולים ארבע מאות פעם – זה לא מייגע? איך מצליחים לתת לקהל של ההצגה הארבע מאות את אותה האיכות של ההצגה הראשונה?

"זה לא מייגע ולא קשה. מי שבא היום לא היה אתמול, ואולי יבוא מחר אם הוא מאוד מעריץ אותך", משיבה קניג ומספרת סיפור טרי מאתמול. "הייתי בבדיקת עיניים באיכילוב ונדרשתי לחבוש מסכה על הפנים. מולי ישבה איזו צעירה נחמדה, לבושה במדי בית החולים. פתאום היא אומרת לי, 'המסכה לא תעזור לך. אני יודעת מי את'. התחלתי לצחוק, והיא אמרה שהעיניים שלי מספרות הכול. מתברר שהיא מעריצה אותי ובכל הצגה שאני מופיעה היא באה לראות אותי. זה היה כזה קומפלימנט", מספרת מי שזכתה בפרסים יקרי ערך, בהם פרס ישראל לתיאטרון ופרס התיאטרון הישראלי, אך מתרגשת לא פחות מן ההכרה שהיא מקבלת מהקהל.

הכתבה המלאה בגיליון ניסן תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

צילום וכתיבה: אילה יבגי

איפור: רותם זוהר מרפלד

הפוסט משחק חייה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"יש לי יכולת להתנהל בכל מקום בצורה שבה אני לא מדכאת את עצמי ואת דעותיי וגם לא מתנגשת עם המערכת", היא אומרת. "המטרה שלי אינה להגיע דווקא לבמה שמאלנית, אלא שיאפשרו לי להתבטא כמו שאני רוצה וחושבת, בלי צנזורה".

דרומי רגילה להיות שונה. "מילדות, בכל מקום שהייתי בו, הייתי חריגה", היא מעידה על עצמה, ומסבירה כיצד למרות היותה אשת ימין מובהקת, היא מרגישה בנוח גם במעוזי השמאל: "אני אוהבת לגור בתל אביב, שם אני מרגישה בנוח עם הזהות שלי. נולדתי בטבעון, מקום שמאלני מאוד, וההורים שלי היו ועודם מאוד ימניים. גדלתי בבית פוליטי: אני זוכרת את רפול מבקר בבית הוריי, אבא שלי היה לוקח אותי לאוהל של צומת באלונים, אני גם זוכרת הערות שהמורות שלי הפנו כלפיי בנוגע לדעותיי".

צילום: שיר טורם

במחאות האחרונות נגד הרפורמה המשפטית היו בתל אביב הפגנות גדולות והרבה זעם כלפי הימין. כתל אביבית, הרגשת שזה פוגש גם אותך?

"לא. במובן מסוים, עכשיו כשאני יותר מוכרת, אני אפילו מרגישה בסוג של שליחות. פונים אליי בשקט אנשים מהשכונה, מחמיאים לי על ההופעה שלי בטלוויזיה, או קורצים לעברי ושואלים אם אני מגיעה להפגנת הימין הערב. אני גם משמשת כתובת. התקשרה אליי אמא שהבן שלה לומד בבית הספר של הילדה שלי. הילד שלה חזר הביתה ושאל: 'למה אומרים שאבא טיפש?' הוא הסביר לה שאמרו לו בבית הספר שמי שמצביע לביבי הוא טיפש. אני לא יכולה לתאר לך כמה ההורים שלו משכילים, בכירים במקצועם וליברלים, והילד שלהם צריך ללכת עם המטען הזה. קבוצות ווטסאפ של הורים הפכו לפוליטיות וללוח מודעות להפגנות. מישהי אמרה לי פעם: 'אצלנו אין אף ימני, כולם שמאל'. שאלתי אותה אם היא לא חושבת על האפשרות שאולי הימניים מפחדים לדבר בקול".

להרתיע במקום להכריע

לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר הביכורים של דרומי, 'פרחים בקנה'. הספר, בהוצאת סלע מאיר, עוסק בשינוי האתוס ההתקפי של צה"ל, ומתייחס לראשונה בצורה מקיפה, עמוקה ומסודרת לתהליכי עומק המשנים את הצבא מבפנים. דרומי מאבחנת וסוקרת את השינויים הטקטוניים, פוליטיים וחברתיים כאחד, שעובר צה"ל מאז המהפך של שנת 1977, עם עליית בגין והימין לשלטון, ועד היום. הספר זכה לשבחים רבים ולפרס מולדובן לספרות צבאית.

אף ששירתה בצה"ל כמדריכת שריון וכקצינה, דרומי מבהירה כי לא עברה הצבאי הוא שהוביל לכתיבת הספר: "צריך בסך הכול סקרנות, אכפתיות ועיניים פקוחות כדי להבין שמשהו לא טוב קורה בצה"ל".

התהליך שעבר על צה"ל בעשורים האחרונים, מאז עלה הליכוד לשלטון לראשונה, שינה את מטרות הצבא מהכרעת האויב והבסתו – להרתעתו בלבד, אומרת דרומי. לצורך הספר היא ערכה ראיונות עומק רבים עם אנשי צבא בכירים כמו האלוף לשעבר יאיר גולן, תת־אלוף צ'יקו תמיר, שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון ורבים אחרים.

מה הוביל אותך לבצע צלילת עומק אל תוך קרבי הצבא הישראלי?

"הרבה זמן הלכתי עם המחשבה שתגובת השמאל למהפך של 77' לא הסתיימה רק בהפיכה המשפטית ובאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, אלא נכנסה והשפיעה גם על מערכת הביטחון. איך יכול להיות שמפא"י הייתה מיליטריסטית מאוד, ואילו דור ההמשך שלה, אנשי המערך, פתאום התחילו לדבר על שלום ועל ויתורים? הבנתי שלא מדובר רק ברחמים על הפלסטינים, ושחלק גדול מזה הוא תגובת נגד לעליית הימין לשלטון".

דרומי מתארת בספרה כיצד בעשורים האחרונים מתרחשים תהליכים אנטי־מיליטריסטיים בצבא, המכרסמים בחוסנו וביכולותיה של מדינת ישראל להגן על עצמה. הדבר מתבטא, בין היתר, בכניסתם של גופים אזרחיים בעלי תפיסות של פמיניזם רדיקלי, פציפיזם וכדומה, אל תוך שערי הבסיסים. עם שינויה של התפיסה הצה"לית, וככל שהדרג הפיקודי הפנים כי מטרתו של צה"ל אינה הכרעת האויב אלא הפעלת מנופים ולחצים כלפיו, כמו פתרונות מדיניים או לוחמה פסיכולוגית, הסכר נפרץ, ולצבא פרצו תפיסות שאינן קשורות לביטחון כי אם לפוליטיקה, מגדר וחברה.

צמרת מנותקת

ספרה של דרומי עוקב לא רק אחר השפה הצה"לית שהשתנתה, אלא גם אחר המחירים הכבדים ששילמו חיילים וקצינים בעקבות השינויים האלו: מושגים מעורפלים כמו "הוגעה", "מנופים" ו"אפקטים פיזיים ותודעתיים" הפכו לשגורים בפי הדרג הבכיר, אך היו לא ברורים למפקדים בשטח.

בצמרת צה"ל אולי חשבו שמושגים אינטלקטואליים ודיון ערכי מפותל בחדרי ישיבות ממוזגים יכולים להיות מתורגמים ללחימה בשטח, אך בפועל הם יצרו בלבול וטשטוש בשדה הקרב כאשר מפקדים לא ידעו כיצד להתאים וליישם אותם במלחמה אמיתית. הפער הזה עלה בחיי אדם.

אחרי כל זה, את חושבת שאמא בישראל יכולה לשלוח את ילדיה לצבא ולהאמין שישמרו עליהם?

"אם לא נוכל להאמין בזה אנחנו בבעיה גדולה. אנחנו חייבות להאמין בזה".

אם היית עכשיו אמא לילד בגיל גיוס, היית שולחת אותו לשירות קרבי?

"ליחידות הכי קרביות", היא עונה בלי היסוס. "אין לנו צבא אחר, אין לנו מדינה אחרת".

את מתארת בספר כיצד הצליחו ארגונים פמיניסטיים להיכנס לתוך הצבא ולחולל מהפכה מתחת לאפם של בכירי צה"ל. מה הוליד את המהפכה הזו?

"גם הסיפור הזה התאפשר כי צה"ל ויתר על עקרונות צבאיים בסיסיים. אני מביאה בספר את ההיסטוריה של הפמיניזם והקשר בין הפמיניזם לפציפיזם, שהפך להיות עיקרון מוביל של ארגוני הנשים. בישראל הפמיניזם הרדיקלי מעורבב עמוק עם השמאל הרדיקלי. הנשים שהביאו את הרעיונות האלה לצבא לא באו מתוך דאגה לנשים, אבל זה היה סיפור כיסוי טוב, כי אישה שתבוא ותגיד שצה"ל הוא צבא כובש ושלדעתה צריך להחליש אותו, מי יקשיב לה?"

את חושבת שהמצב שהגענו אליו הוא בר־תיקון?

"זה תהליך שייקח שנים, אבל במובן מסוים מה שקרה עם הסרבנות במחאה נגד הרפורמה הוא התחלה של תיקון. על אחד השלטים בהפגנת הימין נכתב 'תודה לטכנאים על המטס'. הסרבנות בעצם הובילה למחאת נגד ופקחה את עיניהם של רבים, לכן אני חושבת שהשינוי יגיע מלמטה. הצבא קשוב לציבור, שומע את הביקורות וזה מחלחל.

"אני בשום אופן לא מספידה את צה"ל. המבצע האחרון היה נחוץ לא רק לביטחון ישראל אלא גם כדי להזכיר שעל אף המשבר הגדול, הצבא עדיין חזק. האויב חשב שהחברה הישראלית חלשה בגלל המחלוקות הפנימיות, והמבצע החזיר את ההרתעה מול אויבינו, ולהבדיל אלפי הבדלות – הראה למתנגדי הרפורמה מהו הקו האדום"

דרומי סבורה כי הידלדלות המחאות והידרדרותן לגבולות הגרוטסקה קשורות גם לעובדה שהן נגעו בצה"ל, ציפור נפשו של הציבור הישראלי. "במשך שנים השמאל זועק שצה"ל הופך לצבא של סרוגים, ופתאום הוא אומר שהצבא שלו בטאבו. בעיניי השמאל הישראלי מצוי במשבר גדול מאוד. תראי איך הוא זנח לגמרי את הסוגיה הפלסטינית – המהירות שבה הם השליכו את דגלי אש"ף ולקחו את דגלי ישראל כדי להוכיח שהם פטריוטים מראה כמה אין שם עקרונות מלבד אנטי־ימניות".

תיק תקשורת

מאחורי דרומי עבר תקשורתי עשיר, על אף שמלכתחילה היא כלל לא דמיינה את עצמה כעיתונאית. היא סיימה תואר ראשון בפוליטיקה, ממשל והמזרח התיכון, תואר שני בלימודי מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית, וכן למדה בתוכנית המצטיינים לזהות ומדיניות של המכללה למדינאות.

את דרכה בתקשורת החלה בערוץ 20 כמגישה של תוכניות שונות. ב־2016 החלה לכתוב טורי דעה בעיתון 'הארץ', כתיבה שנמשכה חמש שנים והסתיימה בטריקת דלת. כיום היא לוקחת חלק בתוכנית 'מבקרי המדינה' בערוץ הכנסת, מגישה מספר תוכניות קבועות בערוץ 14, בעלת טור קבוע ב'מקור ראשון', כתבת מגזין באתר מאקו וכותבת טורי דעה ב'ישראל היום' וב'ידיעות אחרונות'. כמו כן, דרומי מכהנת כמנהלת 'פורום המזרח התיכון' בישראל.

אירוע טלוויזיוני

תרבות הפוליטיקלי קורקט, אומרת דרומי, הרסה את היכולת לנהל שיח, ואילו 'הפטריוטים' לא מיישרת קו עם תרבות הדיבור החדשה הזו. "אנשים אוהבים לשמוע את האמת כמו שהיא. אצלנו צוחקים על הכול. חוץ מזה, אנחנו אוהבים אחד את השני וזה עובר גם לצופים", היא מעידה, ומספרת על יחסים קרובים עם חברתה למסך, הסופרת והפובליציסטית עירית לינור. "אני מתייעצת איתה, אנחנו נפגשות מדי פעם ומעבירות זו לזו קישורים לבגדים של זארה".

כתבת: הדס צורי

צילום: שיר טורם

איפור: רותם זוהר מרפלד

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה של חודש תמוז

להצטרפות למגזין לחצי כאן 

הפוסט העיתונאית והפובליציסטית נוה דרומי בריאיון נוקב ואישי במגזין פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בחודש מנחם אב אנחנו מבקשים מה' שינחם אותנו. השבר כל כך קשה, ואין לנו כבר יכולת לסבול את המרחק והניתוק. לכן, למרות חטאינו ובגידותינו, אנו מתפללים: אבא, נחם אותנו. התקווה היחידה שלנו נמצאת אצלך אבא. ברחמיך, בקרבתך, בהיגלותך על העולם. די לנו עם ההסתרות. אנחנו מבקשים נוכחות גלויה.

במצרים, המכות הסירו את המסך מעל חוקי הטבע וגילו את ה' כמנהיג הבריאה. כל המכות היו טבעיות, אבל מוגזמות בגודלן, בהיקפן ובאינטנסיביות של הופעתן. והנה גם אנחנו עומדים מול מכה כזאת, נגיף שהוא כביכול טבעי, הרי בכל שנה אנשים מתים משפעת – אבל הקורונה חריגה בממדים ובהיקף שלה.

איך ה' מדבר אלינו דרכה, מה הוא מבקש מאיתנו ומה השיעור שהאנושות עשויה ללמוד מהמגפה הקשה הזאת? יש מספר נושאים שמקובלים על כולם, שהתחדדו בזכותה.

גמישות ואופטימיות

גילינו שהרבה יותר כיף לעבוד מהבית, הבית הוא עוגן וגם מקום לטיפוח, בעוד התעסוקה האינטנסיבית גורמת להזנחה. יחד עם זאת, כולנו צריכים לצאת. לפגוש אנשים, להיות בקשר. קשר אנושי הוא מזין, מחיה ומפרה, הרבה יותר ממה שחשבנו.

נזכרנו בכך שכולנו קשורים זה לזה ותלויים זה בזה בצורה מאוד קיומית. כל מעשה של כל אחד משפיע על כולם. כל אחד חשוב. התנהגות מוסרית ואחראית מקדמת את הכלל, וכן להפך. ומצד שני, גם כשבודדים אפשר להיות בקשר. אצל כל אחד יש פוטנציאל גדול של אפשרויות למפגש ונתינה.

בתקופה הזאת הרגשנו בצורה חזקה איך כשמשהו אחד נסגר, משהו אחר נפתח. המיומנות החזקה ביותר היא גמישות ואופטימיות. יש בתוכנו המון כוח, ואנחנו יכולים להעניק אותו אחד לשני בדרכים מגוונות.

לצערנו, בגלל מספר המתים הגדול בקרב העם היהודי בתפוצות, נוכחנו לדעת גם כי ארץ ישראל היא המקום הכי טוב ליהודים. והלוואי שלא נצטרך צרות כדי ללמוד זאת.

תלויים באוויר

למדנו שאפשר להתחתן אחרת, העיקר שמחת הנישואין.

למדנו שגם ברחוב, בתחנת האוטובוס, במרפסת ובחצרות ניתן להתפלל במניין, עם כל מי שרוצה להצטרף, ומול כל מי שמתבונן מן הצד. למדנו שאפשר למחוא אחד לשני כפיים ולגעת בלב. למדנו כמה ההתמסרות נותנת.

אנחנו מסגלים כישורים של חיים בתוך אי בהירות. מתי יסתיימו הלימודים, האם ואיך הם יתחילו. מה יהיה עם תפילות ימים נוראים. הרבה שאלות סובבות אותנו, שאלות שמעולם לא שאלנו. הכול היה כל כך ברור, ועכשיו לא.

זה אולי הלימוד הגדול מכולם, לדעת עד כמה אנחנו תלויים. עד כמה שום דבר לא מובן מאליו, ומה שיש הוא חסד אלוקי גדול. את סוד ההשגחה האלוקית אנחנו לא מבינים, וכנראה לא נבין. זה למעלה מבינת אנוש. אבל יש לנו היכולת לקרוא לה', מתוך הבנתנו הדלה.

העולם עבר ועודנו עובר משבר גדול. פרנסת רבים אבדה, חיי רבים וטובים נטלו, ויחד עם זה היו רבים יותר שהחלימו, ונקווה שרבים יתאוששו כלכלית ויצמחו מהמשבר.

בחודש הזה, שבו אנו מרגישים את המשברים הקשים ביותר שעם ישראל עבר, נחם אותנו, אבינו. אמור לצרותינו די. הפוך לנו משבר ללידה, ומכה לרפואה. פדנו מכל צרותינו, וחוש לגאלנו.

הפוסט מי ירפא לך / הרבנית נעמי שפירא הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט לזאת יקרא אישה הופיע לראשונה ב-פנימה.

רננה שלם. צילום: מילכי אורטנר. חלום ומציאות.

חלום ומציאות.
כן,לא פעם ולא פעמיים זה חלום שמפוזר על הרצפה-רסיסים רסיסים. דמעות. מרחק. חוסר הבנה. חוסר רצון. אני חושבת לעצמי, איך החלומות שלי הפכו להיות הרים של טיפוס. ימים ולילות של זיעה, של אכזבות. של שאלות קיומיות. מחשבות על בחירות וטעויות.

ובצידי הדרך המשותפת הרגשתי איך יד ה' נוכחת שם תמיד, ושהוא מאמין ביחד הזה. מאמינה ומודה על ימים ותקופות של שקט פשוט, של טוב נוכח. מודה על פירות שנולדו מעמל משותף של שנינו ברבדים שונים, נגלים ונסתרים.
למדתי להפנות את גשר-הפערים הגדול ביננו לתפילה פנימית, שמבקשת שנגדל מהשוני הזה, שאזכור שהשוני כאן כדי להגדיל אותנו ולהוציא מאיתנו כוחות חדשים שרק מהחיכוך הזה – נולדים.

יש אתגרים רבים בדרך יחידה וכששתי דרכים נפגשות יש אור חדש, יש התרחבות הלב והגוף. המקום שאני מקבלת שיעורים לאין ערוך לומדת כל פעם מחדש, איך לדבר אל האיש שלי דווקא, איך לשמח את האיש שלי דווקא, איך לעשות את המקסימום מצדי, שכולל גם לא פעם פשוט להרפות מעמל הדרך. אני לומדת וטועה ואנחנו קמים ונופלים כמו כל שניים שמתחברים ועמלים על היחד הזה.

מתפללת
להיות חוף מבטחים עבור עצמינו, עבור ילדינו, להיות שם אחד בשביל השניה ולהיפך, לא לפחד מהדרך, מההרים הגבוהים שהולכים וגבהים,עם כל הר שכבר טיפסנו.

מתפללת ושולחת תפילות לכל הזוגות שבחרו זה בזו לחיים משותפים, שיהיו בנו כוחות שיהיה בנו רצון. שתשאר תשוקה פנימית, שהנר לא יכבה, שנלמד ונתקן ונעיז להישבר

ואז לקום, שלא נכנע לדרך, לרוחות, שיהיו עיננו תמיד מופנות כלפי פנים הבית ולא כלפי מה שקורה בחוץ. שנגדל, ונגדיל. נאפשר ונקבל.
שנהיה אדמה אחד לשני, שנתרחק ונתקרב שנבין שהתנועה הזו הכרחית,לגוף ולנפש.
שנזכור שהשוני משלים חלקים חסרים בנו שאנחנו נכונים אחד לשני, כפי שאנחנו. שנאהב כל אחד את עצמו,הכי עמוק שיש ושהבניה הזוגית תהיה עמוקה וסובלנית, נטולת האשמות.

זוגיות זה שני רכבים שנוסעים עם יעדי נסיעה שונים בנופים שונה וזה בריא ומפרה.
ושרק נפגש בדרך.

הפוסט תפילה לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"הייתי אישה מוכשרת שהכול מצליח לה בחיים והיה ברור שיהיו לי ילדים בקלות, אבל זה לא קרה", מספרת איילה (שם בדוי), בשנות השלושים לחייה, הנשואה כעשור. "לנגד עיניי חלפו נשים, שכנות וחברות, שהתחתנו שנה וחצי אחריי ונכנסו להיריון וילדו. זה לא הסתדר לי, הרי אני התחתנתי לפניהן, איך זה יכול להיות? כל הזמן התפללתי שאהיה בהיריון לפני שחברה מתחתנת, כי הצלחה כזאת של מישהי מציפה את החוסר שלי.
"עיקר ההתמודדות שלי הייתה במפגשים של נשות הקהילה שבהם דיברו רק על לידות והריונות, והיו גם תלונות של נשים שנכנסו להיריון מיד אחרי החתונה ולא היה להן זמן לנשום. ישבתי שם והסמקתי. התביישתי מכך שאין לי ילדים ואני לא בהיריון, והייתי בטוחה שזאת אשמתי ושאני לא בסדר. היה לי חשוב להראות כלפי חוץ שהכול בסדר ובשליטה ולחייך, וזה גזל ממני המון כוחות. היום אני במקום אחר, אבל אז נמנעתי מלצאת מהבית".

סוד בדרך הטבע

איילה התגוררה במקום קהילתי וצפוף עד כדי כך ששמעה מדי ערב את שיר הערש ששרה השכנה לילדיה. הצפיפות, הבדידות, העצות והמבטים המרחמים גרמו לבני הזוג לעבור דירה למקום מאוורר יותר, אך מהתמודדות אחת היא לא יכולה הייתה לברוח: "הקושי העיקרי היה עם חמותי. היה לה מאוד קשה להכיל את ההמתנה שלנו, וזה הגיע לרמה שהיה לה קשה לקבל אותי. בסוף, כשסיפרנו להם שהבעיה העיקרית נמצאת אצל בעלי, הם כמעט נפלו מהרגליים והיו בהלם שיש לבן שלהם בעיה ושזה לא רק הכלה שלהם שבגללה אין לו ילדים".

איך הביקורת השפיעה על הזוגיות שלכם?
"כמובן שזה גם מאוד השפיע על הזוגיות והרעיל אותה ויש לנו מכך משקעים רבים. הפרטיות מאוד חשובה לי, זה הדבר הכי בסיסי שנשאר לנו גם במציאות הטיפולים. לכל אדם יש זכות להביא את הילד שלו לעולם בלי שאף אחד יעז להוציא על זה מילה. זה אמור להיות סוד בדרך הטבע".

בשנה האחרונה נקלטה איילה בהיריון טבעי שנפל בתחילתו. למרות הסודיות האופפת בדרך כלל את טיפולי הפוריות היא בחרה לשתף בכך את המשפחה, אך זו לא הצליחה להכיל ולתמוך בה.
"היו לנו הפלות בעבר, אבל אף פעם לא חווינו אותן בכאב כזה. היה לנו קשר מדהים עם העובר ואני ממש מרגישה שאיבדנו ילד. הרגשתי צורך לכתוב על זה בוואטסאפ של המשפחה, והם הניאו אותי מלעשות כן. זה הסעיר אותי מאוד. איך אפשר לכתוב שם שטויות ולפרסם תמונות של הילדים וטיול משפחתי אבל לא על ההפלה שלנו? היה לי כזה כאב עד שכתוצאה מכך עזבנו את הקבוצה. בוואטסאפ ביקשנו שיהיו רגישים כלפינו, אבל בפועל מיד אחר כך כתבו דברים שהיו לנו כמו מלח על הפצעים ושכחו את מה שעברנו. אנשים מתחתנים ויולדים ילדים, ואני שואלת את עצמי: אני אולי מלאך, כי הטבע לא עובד עליי?"

תקופת ההמתנה מזמנת אתגרים זוגיים, משפחתיים וכלכליים. תמונת אילוסטרציה

רחל, בת 29 ונשואה כתשע שנים, זכתה לחבוק לא מזמן בן בכור, וגם לה יש בטן מלאה על תקופת
ההמתנה הארוכה: "בשנים האחרונות הרשינו לעצמנו להבריז מאירועים ובעיקר מבריתות שבהן ציפו מאיתנו להיות קוואטרים. היו פעמים שננזפנו על כך שלא הגענו לשמחה או למפגש משפחתי, ולא התחשק לנו לפרט שבדיוק עברתי שאיבה, החזרה, אשפוז או הפלה, או שבדיוק קיבלנו תשובה שלילית ולא התאים לנו נסיעות ושמחות. זה מתסכל שבמשפחה לא מגדילים ראש מול זוג שמן הסתם עובר משהו ולא מעוניין לשתף".

ואיך הגיבה הסביבה?
"הסביבה מגיבה מאחורי הגב בצקצוקים ואנחות. למדתי להגיב בציניות על שאלות חסרות רגישות בלי להתחשב ברגשות השואלים. אם אישה זרה או דודה רחוקה מרשה לעצמה לגעת לי בבטן ולשאול 'באיזה חודש את?', אענה בלי לחשוב פעמיים 'חודש תמוז'", היא אומרת בציניות. "התקופה הזאת עלולה לפגוע בזוגיות, ובהחלטה משותפת החלטנו לעשות הכול כדי לחזק זה את זה ולשמור על הקרבה והחברות בינינו. בסופו של דבר יש לנו רק זה את זה בהתמודדות הזאת".

הכתבה המלאה במגזין פנימה 

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן >> אני רוצה מנוי למגזין פנימה!

הפוסט בטן מלאה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהייתי קטנה הדבר שהכי אהבתי לעשות היה להופיע. הייתי נעמדת באמצע שולחן שבת ומחקה את ריטה, את דוד ד'אור, את רבקה זוהר ואת בלה הריתמיקאית של גן חרמון. כשגדלתי מעט הופעתי בהכתרה של כיתה ח' בתפקיד ראשי, ולאחר מכן גם בהכתרה בתיכון מול מאות אנשים בתפקיד הראשי (אותו כתבתי לעצמי כשכתבתי את הטקסט להצגה ולאחר מכן בחרתי את עצמי לתפקיד. בלי פרוטקציות חס וחלילה. בחרתי את הטובה ביותר פשוט).

כשהתחילו כל תכניות השירה בטלוויזיה, הייתי מסתכלת על המסך המרצד ומדמיינת כיצד אני שרה מול השופטים כשבראש עוברות התלבטויות לא מעטות באיזה שיר אבחר לשיר באודישנים ואת איזה שיר אשמור לגמר. ההורים שלי לא הפסיקו לעודד אותי ולהציע שאעשה ערבי שירה באולפנות ובתי ספר, והחברות תמכו גם הן, אבל מתישהו, כל זה נעלם.
לא רק נעלם, אלא התהפך בקיצוניות מוזרה לצד השני עד כדי כך שהיום מול הפסנתר בביתי, אינני מוכנה שאנשים ישמעו אותי מנגנת או שרה מלבד משפחתי הקרובה ביותר, ובעת הנגינה אני סוגרת את חלון החדר כדי שהשכנים לא ישמעו.  

כשעבדתי ברדיו כקריינית חדשות – לעיתים הייתי נתקפת בחרדה מול המיקרופון בידיעה שיש אנשים ששומעים אותי, וקולי היה נאלם.
הייתי מתכסה אגלי זיעה, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, מנסה לסיים את המהדורה מהר מהר לפני שיהיו פאדיחות, סוגרת את המיקרופון בין משפט למשפט כדי לנשום אוויר ולנסות להרגיע את עצמי. ולעיתים בעלי היה מגיע עד לאולפן כדי לתת לי יד במהדורה כדי שלא אלחץ. עד כדי כך. (וכל הכבוד לו על זה כמובן)

ניסיתי לחשוב מתי קרה המהפך הזה באופי שלי, מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך וגרם לי לפחד לפתוח את הפה שלי מול אנשים ולהסתיר את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות?

מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך?. אילוסטרציה

חילקתי את חיי לחלקים: תיכון, צבא, לימודים ונישואין ונזכרתי באחד המחזורים הקשים ביותר שפיקדתי עליהם בעת שירותי בצבא כמפקדת של חיילים שנשרו מהתיכון, בו התערערה כל סמכותי כי החיילים לא עשו לי חיים קלים, עד כדי כך שכל פעם שהייתי עולה לכיתה, הרגשתי שאני מגיעה למופע אימים שאני רק מחכה שייגמר.

בזמן האחרון הבן המתוק שלי שמאוד אוהב לשיר, גילה את ההנאה שבהופעה. כל שבת הילד עולה על הכיסא ולא מוכן להיפרד מהבמה למשך דקות ארוכות הכוללות לופים של השיר "אדון עולם" ו"נר לי דקיק" כדי להראות לצופים את יכולותיו.

ואז אני נזכרת באותם חיילים בצבא שכל כך ערערו את הביטחון העצמי שלי והשאירו בי צלקת עצובה בנפש ומקווה שאצליח לרפא אותה ביום מן הימים. בינתיים אני מסתכלת על הבן המתוק שלי ששר בגרון ניחר ומחייכת בליבי בתקווה שימשיך כך תמיד. שהביטחון העצמי שלו ימשיך להיות יציב ואיתן כדי ששום דבר לא יעצור אותו לעשות את הדברים שהוא אוהב לעשות.

כי מי כמוני יודעת שאפשר לגדול להורים וסביבה תומכת ומאפשרת, ולהיפגש במהלך חיינו עם דברים אחרים שיסדקו את הביטחון שלנו ויקלקלו את הכל.
נותר לי רק להתפלל שהעננים המסתירים כרגע את השמש שלי יהיו רגעיים ויחלפו מעצמם, ושאם בני הקטן יפגוש יום אחד בעננים שכאלו, הקרניים שלו יהיו מספיק חזקות כדי לחדור דרכם ולהמשיך להאיר דרך החושך.

הפוסט פחד במה הופיע לראשונה ב-פנימה.