"אם לא הייתי בת להורים כאלה, הייתי הרבה יותר מצליחה",
"אם בעלי היה יותר שמח, הבית שלנו היה נראה אחרת",
"אם החברים של הילד שלי היו יותר נחמדים, הוא היה נפתח כמו פרח מדהים",
"אני בדיכאון בגלל הבוס שלי שהרס לי את היום",
"המורה הזאת קלקלה את הילדה שלי בגישה שלה".

מהחוץ לפנים
רובנו יודעות לדקלם שהגורם החיצוני הוא רק שליח, והכול לטובה. הדקלום לכשעצמו הוא יפה וחשוב, אך השאלה המהותית היא מה הן התחושות הפנימיות שלנו.
האם את באמת משוכנעת שמי שגורם לך לסרבול וסבל הוא רק שליח? האם את מפנימה את המסר הזה? או שהוא רק מתווסף לעוד כמה משפטים חכמים שמגבירים את ייסורי המצפון שלך, ששואל בלי רחמים: "אם הוא שליח
והכול לטובה, אז למה את כועסת? את סתם קטנת אמונה".

איך עוברים מאמונה שכלית לתחושה עמוקה וברורה?
נתחיל מההתחלה: כל מציאות שפוגשת אותנו, מטרתה לכוון אותנו אל התכלית שלנו, אל התיקון. תהיה זו החמצה גדולה אם במקום להשתמש בקשיים שלנו, נאשים אותם.
כל גורם שתוקע אותנו בא ללמד אותנו דבר או שניים על עצמנו, ואם נסכים ללמוד את השיעורים הללו, נקפוץ ונתקדם באופן משמעותי.
הקושי לא רק שאינו מזיק לנו, אלא שהוא בא לגדל אותנו. יש באמתחתו אוצר להעניק לנו. כשאומרים "הכול לטובה", לפעמים נלווית למילים נימה של "תיחנקי עם זה", "תרכיני ראש עד שהגל יעבור". זה
אולי מעניק את היכולת להבליג ולא להילחם במציאות, אבל לא מאפשר להתעצם מהאירוע.
אז איך מתעצמים?

השוטר שנזף בך בבוקר הוא רק שיקוף של הנזיפות שלך בעצמך. אילוסטרציה

קודם כול, חשוב להבין שהגורם החיצוני צריך לקחת אחריות על מעשיו, ואין באמור כאן כדי לפתור אותו מלשנות את הטעון שיפור. אבל לא איתו אנחנו מתעסקות, כי הוא איננו בשליטתנו והאחריות שלנו היא על עצמנו בלבד.

בחירה מושכלת
אם את נמצאת במערכת יחסים שאיננה טובה לך, כמו מקום עבודה שאת סובלת בו או אזור מגורים שאינך חשה בו בטוחה, בדקי אפשרות של פרידה מהמקום שגורם לך סבל. יחד עם זאת, עלייך לדעת שאם תבחרי לקחת אחריות על עצמך ולעשות עבודה פנימית – משהו בסביבה החיצונית ישתנה. לפעמים השינוי יהיה קטן, ולפעמים כל התמונה משתנה והשפעת התהליך האישי שלך ניכרת על הסביבה.
אבל יש מערכות יחסים שבהן הבחירה לעזוב לא נתונה בידינו, כמו מערכת היחסים שלנו עם הילדים שילדנו או מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. הקב"ה ברחמיו לא מוותר לאף אחת ויזמן שוב ושוב סיטואציות דומות שיעזרו לנו להגיע למקום טוב ובריא יותר. כל האנשים והמצבים שאת נפגשת בהם בחוץ, הם שיקוף של חלקים ממך, חלקים שאת בדרך כלל מתכחשת אליהם או לא עושה דבר כדי להביא אותם לאיזון.

השוטר שנזף בך הבוקר ואת עצרת את נשימתך מבהלה הוא קרוב לוודאי שיקוף של הנזיפות שאת נוזפת בעצמך, הוא בא לשקף לך כמה את קשה עם עצמך.
הילד שמתבכיין בלי הפסקה? הוא יכול להיות השיקוף של הבכי שהיית רוצה להוציא ואת לא מבטאת. אלה כמובן רק דוגמאות, קיימות אפשרויות בלתי מוגבלות של שיקופים מבחוץ. על פי רוב קשה לגלות לבד מה החוץ משקף לנו, אך בעזרת טיפול טוב אפשר לקבל כלים, ללמוד לעשות זאת ולהגיע לאיזון פנימי.
הפלא הגדול הוא שכשתעשי שינוי עם עצמך, השיקוף יפסיק להופיע במציאות. זה פלא גדול בשם השגחה פרטית, שבעזרתו תוכלי לגלות איך כל מה שקורה לך כל כך מדויק לך, כל כך לטובתך – מתנה עטופה בסרט, מאת ריבונו של עולם.

***

מתוך מדור מעברי חיים במגזין פנימה
לחצי כאן להצטרף למגזין 

הפוסט בעיניים מפוכחות הופיע לראשונה ב-פנימה.

התגלות השם אל משה לראשונה נעשית באמצע המדבר, מתוך הסנה הבוער ושם הוא מבקש ממנו להיות מי שיגאל את ישראל. ומשה מתווכח, וטוען כי הוא אינו ראוי לגאול את ישראל, ומתעקש.
והמפרשים אף מוסיפים כי הוויכוח התנהל לא פחות משבוע שלם בו מנסה משה לשכנע את הקב"ה שהוא אינו האדם המתאים.

אז נכון, על משה נאמר כי היה עניו מכל אדם, אך אין זו ענווה פסולה? האם הוא באמת חשב שהקב"ה טועה בבחירה?

תכונות של מנהיג

המדרש המפורסם מספר כי משה רדף אחרי גדי קטן שברח מהעדר, וכשמצא אותו עייף ותשוש החזיר אותו לעדר כשהוא נושא אותו על כתפיו, ואז מוצא משה את הסנה הבוער.

הסיפור הזה, הקטן כביכול, מגלה על תכונותיו של משה, תכונות של מנהיג; דאגה לחלש, תשומת לב לכל אחד מהעדר. וכמו הסנה, שנשרף ואיננו אוכל, סנה בודד במדבר צחיח – גם עליו יש השגחה פרטית, כך גם משה דואג לכל אחד ואחד מה'עדר' שלו.

דואג לכל אחד ואחד. רועה וגדי, אילוסטרציה

והוויכוח בין משה לקב"ה, בא ללמד אותנו על תכונה נוספת של משה ומראה לנו את הסיבה שבחר בו הקב"ה להיות מסתם משה ל- 'רבנו'.
הטענה האחרונה של משה היא: 'ויֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח'. הוא מבקש מהקב"ה שמי שיגאל את ישראל יהיה אהרון אחיו הגדול, וכאן, פחות או יותר משה 'התקבל סופית' לתפקיד.

אדם שאין לו טיפה של גאווה עצמית ושל רצון למימוש עצמי על חשבון אחרים הוא אדם הראוי להיות מנהיג.
התורה מלמדת אותנו, כי מנהיג אמיתי מתגלה בדברים הקטנים, בדברים שאין בהם תהילה לפעמים, שלא תמיד רואים, מנהיג הוא איש אמת, שעושה גם כשלא צופים בו ואף אחד לא יעריך את מעשיו לעולם – כזה אדם ראוי להנהיג את עם ישראל.

ומעידה עליו התורה:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה(במדבר י"ב,ג')

תכונה זאת של משה שבטוח שהוא לא יותר טוב מאף אחד אחר, שבוודאי יש טובים ממנו, ושכל דאגותיו זה מה נכון שיהיה לעם שלו, ולכל אחד ואחד ממנו,
אדם שמוכן להתלכלך על מנת לסחוב גדי קטן חזרה אל העדר, זה מה שהופך אותו להיות האיש, והמנהיג שכל כך ראוי לשמו, המנהיג הגדול בהיסטוריה.

בפתח הכרזת הבחירות הצפויות, נתפלל למנהיג ראוי וטוב לעם ישראל,
כזה שהענווה והאהבה לעם , היא זו שתוביל אותו.

שבת שלום.

הפוסט החומרים מהם עשוי מנהיג: פרשת שמות הופיע לראשונה ב-פנימה.

הבחירות הרעות גורמות לכל שנאת האחים שיש בעם ישראל. יעקב בוחר את יוסף מבין כל הבנים.
יעקב, מה אתה עושה? "לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים". אסור לתת יחס מועדף לילד מסוים. כמו החנוכייה השמש הוא כמו אימא, וכל יתר הנרות באותו גובה. החנוכייה מחנכת לאי-שינוי בין הבנים. איך בחרת את יוסף לעומת האחרים? זו הייתה בחירה כל כך גורלית, שגרמה לכל האחים לשנוא את יוסף.
אומר הרש"ר הירש: אפשר לאהוב ילד יותר או פחות. הרי אנחנו בני אדם. בת אחת שלך נורא מזכירה לך את כל החולשות שלך, אחותה מגלמת במדויק את חוסר הטקט של אחותך והילד מזכיר את חמותך.
כל זה נכון, ועדיין – מתנהגים עם כולם באופן שווה.

קראתי סיפור שריגש אותי. הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, צדיק עצום, היה מתגורר פה בשכונת שערי חסד. אני עוד זוכרת אותו חוזר לביתו מבית הכנסת בערב שבת עם החיוך המואר שלו. ופעם אחת הוא מרים טלפון למשפחה אחת ומבקש לדבר עם האבא.
"כן, כבוד הרב?". "הערב יש בר מצווה לבן שלך. אני לא אוכל להגיע כי הנכדה שלי מתארסת הערב".
"כבוד הרב, זה בסדר. איך כיבדת אותי בטלפון הזה". אבל הרב כן הגיע, לקראת סוף חגיגת הבר מצווה. "הרב, איך יכול להיות? הרי הודעת שלא תגיע", התרגש הנער. "נכון, אבל הגעתי לבר המצווה של שני אחיך הגדולים, וחששתי שכל החיים תגיד 'אבל לשני האחים שלי הוא הגיע ואליי לא'. אז באתי".

עוד בחירה מזעזעת: ה' רואה שהאחים בשנאתם, עומדים למכור את יוסף לעבד. בינתיים הוא זורק את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים. אז איזו מין הצלה זו? מפרש האור החיים הקדוש: ה' מציל את יוסף מידי אנשים שיש להם בחירה, מפני שלנחשים ולעקרבים אין בחירה, ולכן לא יראו ולא ישחיתו למי שאינו חייב מיתה. אבל אנשים יש להם בחירה רעה, וגם מי שלא חייב מיתה הם יכולים להרוג.

הרוע שסובב אותנו הוא הטרגדיה של הבחירה. הולכים לבחירות, אילוסטרציה

שימו לב, בנות. ה' לא פוחד מנחשים ומעקרבים, הוא פוחד מאנשים רעים. ה' ישמור אותנו מתוצאות הבחירה. דעו לכן, גם אהבה ושנאה הן עניין של בחירה.
באחד השיעורים שלנו עלתה אחיינית של רב אוּשר וסיפרה שהתחתנה בגיל 39 ועם מי? עם בחור שהכירה לראשונה בגיל 19 , והיא סירבה והוא סירב. באיחור של 20 שנה התקשר שוב השדכן: "תקשיבי, הוא רווק וגם את עדיין רווקה, אולי תנסו שוב?". היא החליטה לשנות את נקודת המבט (טוב, בגיל כזה כבר לא רואים כל כך
טוב), והיום הם נשואים עם ילדים.
אם את בוחרת לראות את הילד הזה בעין רעה – הלך עליו. "ויראו אותו מרחוק", נאמר על אחיו של יוסף, והאור החיים מבאר שהם החליטו לראות אותו כמישהו רחוק, ומאז ננעלו שערי האהבה שבליבם. את בוחרת לשנוא את בעלך באיזשהו יום – זה קורה לכולנו בכל מיני מצבים הורמונליים – גמרנו. הלכה האהבה לכל היום.
וכשם שאהבה ושנאה הן עניין של בחירה, כך גם חיים טובים או רעים הם עניין של בחירה. הרוע הנורא שסובב אותנו, את כולנו, הוא הטרגדיה של הבחירה. כמה היא נוראה. כמה אנחנו מפספסים את האור מרוב בחירה.

אנחנו חיים בדור מוכה בחירה. האינטרנט בכל מקום, אלכוהול בכל מקום. חומרים מערפלי הכרה בכל מקום. איזה דור מסכן! איך הוא אמור לזהות את האור בתוך החושך, את הטוב בים הבחירה הרעה?
ויש מרחק שנות דור בינינו ובין ילדינו. לעומתם, אנחנו דור המדבר של הטכנולוגיה. אבל ה' אומר לנו ולהם: אתם הדור הכי גדול שהיה לי אי פעם. אתם מסוגלים לחולל את הנס. ה' שם אותנו בדור הזה, וזו הבעת אמון אדירה-אדירה שלו בדור שלנו.
אימהות, כל הזמן צריך להעצים את האמון בילדים. השפת אמת אומר שיוסף לא חטא עם אשת אדוניו רק מפני שאדוניו "הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו".
כזה אמון הוא נתן בי, "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לאדוני?".
רק אמון, אימא. רק אמון, אבא. אין לך דרך אחרת לשמור עליהם. אין. תאמיני בהם.

***

מתוך הטור החודשי של הרבנית ימימה במגזין פנימה
רוצה לקבל בכל חודש מגזין עשיר ומרתק? השאירי לנו פרטים כאן 

הפוסט בדרך לקלפי – הרבנית ימימה על בחירות ותוצאות הופיע לראשונה ב-פנימה.

צריך להבין, שפרעה החשיב עצמו כאלוהים, כאילו הוא מנהיג העולם ואין עוד מלבדו. ויוסף, במקום להתכונן לשיחה המפתיעה עם מלך פרעה שהכתיר עצמו ככל – יכול, יוסף לא מתבלבל ומעמיד את פרעה על מקומו מההתחלה: " וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.(מא,טז)
תדע, קודם כל יש מישהו מעליך!

בהמשך,כאשר יוסף מתגלה לאחים,שוב הוא מקשר הכול לקב"ה: "כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם," (מה,ה)

צדיקתו של יוסף ומבטחו בקב"ה עד יומו האחרון מתארים איש אמת של ממש, ועם זאת קשה שלא לתהות על מידת הנקמנות של יוסף ביחס לאחים ובמשחק שלו בהם. הוא מכריח את האחים להביא את בנימין, על אף שהוא כלל לא השתתף במכירה, ולוקח מהם את שמעון ואוסר אותו בלי הסבר הגיוני.
אך נראה שזה לא קל לו:

"וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם."

בוכה ואז עושה? אם כואב לו כל כך על מעשיו למה לעשות זאת? ובמה חטא שמעון דווקא משאר האחים?

כשהאחים חוזרים בלית ברירה הוא מערים עליהם ומודיע כי ברצונו להפוך את בנימין לו לעבד. ושוב, חוזר בינימין ואנחנו לא מבינים מדוע יוסף קושר אותו לעניין אם הוא לא השתתף במכירה, ומדוע הוא מתעלל כך באחים במקום להתוודות מייד שהוא אחיהם, ואיך מסתדר כל הסיפור הזה עם ביטחונו המוחלט של יוסף בהשם?

כדי להבין את זה ניגש אל ספר "הלכות תשובה" של הרמב"ם:

"אי זו היא תשובה גמורה?
זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו,
ופירש ולא עשה מפני התשובה." (פרק ב,הלכה א)

אי זו היא תשובה גמורה – שבא לידו דבר שעבר ולא עשה מפני התשובה.

יוסף יודע שיש קטרוג גדול על האחים בגלל מעשה המכירה. על אף שהאחים היו רק שליחים בידי שמיים, יש עניין לא להיות שליח למקום ויוסף גם יודע, שאם יגלה להם מיד את זהותו הם יתנצלו ויתחרטו כי הרי הוא מולך על מצרים עכשיו והתשובה שלהם לא תהיה אמיתית ושלמה. הוא הבין כי הדרך היחידה של האחים לתקן היא בעצם להגיע לאותה הסיטואציה, ולפעול אחרת.

לכן ביקש יוסף להביא את בנימין, בנה השני של רחל כדי להפוך אותו לדמות יוסף בהצגה שארגן להם, הצגת המכירה והוא מציע להפוך את בנימין לעבד תמורת חירותם. את שמעון, הוא החליט להרחיק מהאחים כי לשמעון הייתה עזות ועוצמה, ויוסף פחד שינסה לבוא במלחמה על מצרים.
והנה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והאחים יכולים שוב למכור את בנה של רחל הפעם תמורת חייהם, אך מי שקם למנוע זאת היה בדיוק מי שלא קם בפעם הקודמת, וזה יהודה. יהודה חוזר לאותה הנקודה ובוחר לשנות את המצב.

יוסף אהב את האחים, עם ולמרות מה שעשו, והוא יודע כי הכול היה מאת השם יתברך. לאורך הפרשה רואים כי יוסף בוכה על מה שהוא עושה לאחים וזה קשה לו, אך הוא יודע, כי רק כך יוכלו אחיו לתקן, ובזכותו, הם אכן תיקנו.

הפוסט לשוב לאותו המקום, והפעם לתקן: פרשת מקץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

לרוב התורה בפשט לא נוקטת עמדה ומספרת את הסיפור באופן אובייקטיבי ככל האפשר. אך בסיפור מכירת יוסף 'מתערבת' התורה ומביאה לנו זוויות נוספות של הסיפור ואת ההשפעה של מעשה המכירה על הסביבה ועל השתלשלות האירועים שיבואו אחר כך:

"ויקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים" (ל"ז,ל"ד)

רש"י מסביר כי הקפיצה הפתאומית בעלילה בפרק ל"ח בין סיפור המכירה לבין סיפורם של יהודה ודינה היא כדי ללמד שגדולתו של יהודה פחתה בעיני אחיו אחרי שראו את הצער של אביהם ואמרו לו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך"

וכמובן, תגובות האחים בפרשת מקץ והחרטה שמהדהדת בדבריהם:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת"(מ"ב,כ"א)

והבור ריק אין בו מים. אילוסטרציה

אך כשנעמיק אל הסוד, נגלה גישה אחרת לחלוטין למכירת יוסף, גישה מהפכנית שתשנה לנו לגמרי את נקודת המבט:

בזוהר הקדוש מובא כי כאשר הגיע יוסף אל השדה אל אחיו וראו אותו האחים, הם עשו לו משפט.
אך משפט נעשה רק בפני עשרה ובלי יוסף הם היו רק תשעה. מסביר הזוהר כי הקב"ה בעצמו היה העשירי, והוא זה שהסכים וחתם את מכירת יוסף.

 "וּמִשּׁוּם כָּךְ, בִּזְמַן שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף, הִשְׁתַּתְּפוּ כֻלָּם עִם הַשְּׁכִינָה, וְשִׁתְּפוּ אוֹתָהּ עִמָּהֶם כְּשֶׁעָשׂוּ שְׁבוּעָה"

ואם ניקח את הגישה הזו ונסתכל שוב בפסוקים, נגלה שיוסף עצמו מודה כי הקב"ה הוא-הוא מי שעומד מאחורי שרשרת האירועים שאירעה לו מאז נזרק לבור:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה, ה')…."כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

איפה אתה רוצה להיות

וכאן נשאלת השאלה, אם הקב"ה בעצמו 'הצביע' נגד יוסף, במה אשמים האחים? ובכלל, אם יוסף עצמו מחל להם ומכיר בכך שזה מה שהיה צריך לקרות – למה התורה רומזת לנו שוב ושוב שזה לא בסדר?

הבחירה איך לנהוג בידיים שלנו. אילוסטרציה

אם נסתכל בפסוקים אחרי שהאחים זרקו את יוסף לבור נגלה פרט קטן שנראה שולי, שלוש מילים סך הכול, אך אלו המילים המספרות את כל הסיפור:

 "וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.  וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם…" (ל"ז,כ"ד)

שלוש מילים שמתארות בדיוק קר את אכזריות המעשה. האחים משליכים את יוסף אחיהם לבור – ויושבים לאכול לחם, יושבים לסעודה כשאחיהם נמצא קרוב- רחוק מהם, בבור מלא נחשים ועקרבים, ללא אוכל או מים בעוד הם ממלאים קיבתם.

חשוב להבין, כי האחים היו צדיקים גדולים, מכל אחד יצא שבט של עם ישראל והם ידעו כי מכירת יוסף היא 'מכתוב' מלמעלה, זה משהו שהוא בלתי נמנע וכבר נגזר. אך החטא שלהם היה הוא שהם לא הצטערו בצרת נפשו.

"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ."

וכאן אנחנו לומדים יסוד חשוב בבחירה החופשית:

לא תמיד הבחירה באמת בידינו, יש לנו שליטה במציאות עד גבול מסויים ומשם זה בידיו של הקב"ה, וכאן, בנקודה הזאת של השחרור – כאן נמדד כוח הבחירה שלנו איך לנהוג. האם נצטער בזה? האם נשמח?
מה באמת, בלב, רצינו שיקרה?

ולפעמים באמת 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו' על מעשיהם, אבל הוא כן יבוא בטרוניה על איפה הם רצו להיות באותו רגע.

שבת שלום.

הפוסט בהתחננו אלינו, ולא שמענו: פרשת וישב הופיע לראשונה ב-פנימה.

"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה.
אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם

(דברים, י"ד כו-כח)

שתי אפשרויות יש לו לאדם, ברכה וקללה.
הקב"ה פורש בפנינו את הדרך להגיע לכל אחת מהאפשרויות ועלינו רק לבחור, בטוב, או ברע. בדרך ה' או יציאה מהשביל אל אלוהים אחרים.
במסכת מכות נאמר:

"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"

התורה וגם חז"ל מפרשים כך,שבעצם הכול תלוי ברצון שלנו,אם נרצה לראות את הטוב שבעולם, באחר ובעיקר בנו, אנחנו נראה אותו. ואם לחילופין נבחר להסתכל ברע, ב"קללה" או במילים אחרות-בחצי הכוס הריקה, גם אותו נמצא.
והרי ברור לכולנו שמי שרוצה לראות רע יראה רע ומי שרוצה לראות טוב יראה טוב, אבל החידוש פה הוא לא רק שתראה את הטוב שכבר קיים, אלא שבזכות זה שראית את הטוב הקיים – אתה תראה את כל הברכה שהשם נותן ואם תבחר לראות את חצי הכוס הריקה גם שאר הכוס שלך תתרוקן.

הבחירה בידיך. מתוך מאגר שאטרסטוק

המילה "ראה" היא המילה היחידה בפסוקים האלו שנאמרת בלשון יחיד, לעומת שאר הפסוקים שנכתבו בלשון רבים, רמז לכך שהבחירה נתונה בידיו של האדם ונלמדת מעצם המילה 'ראה' – ציווי, הנעה לפעולה ונתינת האחריות בידיים של כל אחד על עתידו וגורלו, לפי הדרך שיבחר ללכת. אין כאן ציווי של עשה ואל תעשה, אלא רק 'ראה את הברכה והקללה', תראה בעצמך כמה כוח יש בידיים שלך.

החפץ חיים מוסיף בספרו שמירת הלשון וכותב:

"דַע עוֹד כְּלָל גָּדוֹל וְעִקָּר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, אִם הוּא רוֹאֶה אָדָם, שֶׁדִּבֵּר דָּבָר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, בֵּין מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ לִשְׁפֹּט דְּבָרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ לַצַּד הַטּוֹב וּלְצַּד הַזְּכוּת, אִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹהִים, נִתְחַיֵּב לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר קָרוֹב וְנוֹטֶה אֵצֶּל הַדַּעַת יוֹתֵר לְכף חוֹבָה. וְאִם הוּא מִן הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר יִזָּהֲרוּ מִן הַחֵטְא וּפְעָמִים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ, אִם הַסָפֵק שָקוּל, צָּרִיךְ לְהַטּוֹת הַסָפֵק וּלְהכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יְדִינֵהוּ לְכַף זְכוּת"

בפתחו של חודש אלול מצווה אותנו התורה – ראה את הברכה, ראה את הטוב בעולם,את הטוב באחר והכי חשוב את הטוב בך, ואז ממילא- תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם.."

הפוסט הברכה והקללה – פרשת ראה הופיע לראשונה ב-פנימה.