כשהייתי קטנה הדבר שהכי אהבתי לעשות היה להופיע. הייתי נעמדת באמצע שולחן שבת ומחקה את ריטה, את דוד ד'אור, את רבקה זוהר ואת בלה הריתמיקאית של גן חרמון. כשגדלתי מעט הופעתי בהכתרה של כיתה ח' בתפקיד ראשי, ולאחר מכן גם בהכתרה בתיכון מול מאות אנשים בתפקיד הראשי (אותו כתבתי לעצמי כשכתבתי את הטקסט להצגה ולאחר מכן בחרתי את עצמי לתפקיד. בלי פרוטקציות חס וחלילה. בחרתי את הטובה ביותר פשוט).

כשהתחילו כל תכניות השירה בטלוויזיה, הייתי מסתכלת על המסך המרצד ומדמיינת כיצד אני שרה מול השופטים כשבראש עוברות התלבטויות לא מעטות באיזה שיר אבחר לשיר באודישנים ואת איזה שיר אשמור לגמר. ההורים שלי לא הפסיקו לעודד אותי ולהציע שאעשה ערבי שירה באולפנות ובתי ספר, והחברות תמכו גם הן, אבל מתישהו, כל זה נעלם.
לא רק נעלם, אלא התהפך בקיצוניות מוזרה לצד השני עד כדי כך שהיום מול הפסנתר בביתי, אינני מוכנה שאנשים ישמעו אותי מנגנת או שרה מלבד משפחתי הקרובה ביותר, ובעת הנגינה אני סוגרת את חלון החדר כדי שהשכנים לא ישמעו.  

כשעבדתי ברדיו כקריינית חדשות – לעיתים הייתי נתקפת בחרדה מול המיקרופון בידיעה שיש אנשים ששומעים אותי, וקולי היה נאלם.
הייתי מתכסה אגלי זיעה, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, מנסה לסיים את המהדורה מהר מהר לפני שיהיו פאדיחות, סוגרת את המיקרופון בין משפט למשפט כדי לנשום אוויר ולנסות להרגיע את עצמי. ולעיתים בעלי היה מגיע עד לאולפן כדי לתת לי יד במהדורה כדי שלא אלחץ. עד כדי כך. (וכל הכבוד לו על זה כמובן)

ניסיתי לחשוב מתי קרה המהפך הזה באופי שלי, מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך וגרם לי לפחד לפתוח את הפה שלי מול אנשים ולהסתיר את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות?

מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך?. אילוסטרציה

חילקתי את חיי לחלקים: תיכון, צבא, לימודים ונישואין ונזכרתי באחד המחזורים הקשים ביותר שפיקדתי עליהם בעת שירותי בצבא כמפקדת של חיילים שנשרו מהתיכון, בו התערערה כל סמכותי כי החיילים לא עשו לי חיים קלים, עד כדי כך שכל פעם שהייתי עולה לכיתה, הרגשתי שאני מגיעה למופע אימים שאני רק מחכה שייגמר.

בזמן האחרון הבן המתוק שלי שמאוד אוהב לשיר, גילה את ההנאה שבהופעה. כל שבת הילד עולה על הכיסא ולא מוכן להיפרד מהבמה למשך דקות ארוכות הכוללות לופים של השיר "אדון עולם" ו"נר לי דקיק" כדי להראות לצופים את יכולותיו.

ואז אני נזכרת באותם חיילים בצבא שכל כך ערערו את הביטחון העצמי שלי והשאירו בי צלקת עצובה בנפש ומקווה שאצליח לרפא אותה ביום מן הימים. בינתיים אני מסתכלת על הבן המתוק שלי ששר בגרון ניחר ומחייכת בליבי בתקווה שימשיך כך תמיד. שהביטחון העצמי שלו ימשיך להיות יציב ואיתן כדי ששום דבר לא יעצור אותו לעשות את הדברים שהוא אוהב לעשות.

כי מי כמוני יודעת שאפשר לגדול להורים וסביבה תומכת ומאפשרת, ולהיפגש במהלך חיינו עם דברים אחרים שיסדקו את הביטחון שלנו ויקלקלו את הכל.
נותר לי רק להתפלל שהעננים המסתירים כרגע את השמש שלי יהיו רגעיים ויחלפו מעצמם, ושאם בני הקטן יפגוש יום אחד בעננים שכאלו, הקרניים שלו יהיו מספיק חזקות כדי לחדור דרכם ולהמשיך להאיר דרך החושך.

הפוסט פחד במה הופיע לראשונה ב-פנימה.