כל כמה זמן זה קורה.
הילדים כבר יודעים שיכול להיות שהם לא ישנו בלילה כי האזעקה תעיר אותם והם ייאלצו ללכת למרחב המוגן. הם כבר יודעים כמה שניות צריך לספור עד שישמעו את הבום הגדול וכבר יודעים עם מי צריך לברר איפה נפל הפצמ"ר הפעם.
ויש גם הרבה "כמעטים". לפני חמש דקות הם היו בגן שעשועים ופתאום נפל שם פצמ"ר, אתמול הם היו בבית של חבר ובבוקר שמעו שלחבר הזה כבר אין יותר בית לחזור אליו, ורק לפני שעה הם כמעט ולא הספיקו להגיע לממ"ד.
כמעט וכמעט וכמעט.

מציאות משוגעת שנמשכת כל כך הרבה זמן ואף אחד לא יודע להגיד מתי היא תיגמר. וזה נראה כאילו הילדים האלו גדלים כל כך מהר כי המלחמה הזאת מבגרת כל כך ומבוגרת כל  כך ומביאה את הפנים הכי מכוערות של המציאות ישר לפרצוף שלהם, והשנים עוברות כל כך מהר ופתאום הם כבר בני 17 והילדות שלהם כבר לא תחזור. היא רק תיצבע בצבע אדום אחד גדול, כי זו הילדות שהם חוו. 

ואני מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה איך אפשר לחיות ככה. איך אפשר לחיות בפחד מתמיד מהפצצה הבאה שתיפול? איך אפשר לחיות בחוסר וודאות כל כך גדול? איך הורים יכולים לצאת לסרט מבלי לפחד כל הזמן שתהיה אזעקה והבייביסיטר לא תצליח להביא את כולם לממ"ד? זה לא נורמלי. זה פשוט לא נורמלי.

אני מודה, אני לא באמת מכירה "צבע אדום". אני לא מכירה את האזעקות האלו כי גדלתי ברמת הגולן. אני לא מכירה את המציאות הזאת של לרוץ הכי מהר שאפשר כדי לתפוס מחסה. הספיקה לי פעם אחת ויחידה כשהייתי בבית של ההורים שלי בקיץ האחרון ונשמעה אזעקה, כדי שהלב שלי יפסיק לפעום לרגע ואני אבין מה עובר על תושבי הדרום כל כך הרבה שנים.
אינני אשת צבא, והידע שלי בענייני ביטחון המדינה שואף לאפס, ולכן אין לי אף עצה או הערה חכמה להגיד.
הדבר היחיד שיש לי הוא לב שמזדהה עמוקות עם אחיי תושבי הדרום, כך שאני בקושי מצליחה לעבוד או להתרכז במשהו אחר מלבד המחשבות עליהם.

אז החלטתי שבכל ערב שבת, כשאני מדליקה נרות ומתפללת לשלום משפחתי ויקיריי האהובים, אני מוסיפה עוד תפילה אחת קטנה – תפילה לשלומם הפיזי והנפשי של אחיי בדרום. לשלומן כל הנשמות הרכות שסופגות בשבילנו כל כך הרבה וחיות בפחד מתמיד. אני מתפללת שנפשם תהיה חזקה ואיתנה, שלא ידעו עוד פחד, שהדרום האדום היחיד שיכירו יהיה של הכלניות היפהפיות שפורחות אצלם מדי שנה ושחוויות הילדות שלהם ייצבעו בצבעים שמחים וטובים.
כי זה לא מגיע להם.
זה פשוט לא מגיע להם.

הפוסט לדרום באהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

גילוי נאות את אסי, השחקן הראשי ויוצר ההצגה, אני מכירה מהתקופה בה עבדתי בערוץ מאיר לילדים, שם הוא משמש כשחקן במאי תסריטאי ותפקידים נוספים.  ראיתי אותו בכמה וכמה הצגות וסרטי ילדים, אבל הצגת היחיד שלו למבוגרים שונה בתכלית, כמה רמות מעל לכל מה שראיתי עד היום.

"הגעתי למקומות שאין מהם יציאה," אסי צובל, מתוך ההצגה, צילום: יח"צ תאטרון פסיק

בהצגה מגולל צובל את סיפורו האישי מהלחימה בעזה בצוק איתן בקיץ 2014  ואת המזכרת אותה לקח משם – הפוסט טראומה. בדרכו הייחודית מחבר צובל רגעי צחוק והומור לקטעי עומק ומסרים חזקים של התמודדות.
כבר בתחילת ההצגה הוא נוגע בנקודה רגישה בחברה שלנו, כשהוא מצליח להעביר את הקושי שלו להיכנס לבניין הנקרא בר"ן (בריאות הנפש) כשהוא צועק על המאבחנת שאומרת לו שהוא סובל מפוסט טראומה בטענה שזו טעות וזה לא יכול להיות.

להצגה חשיבות רבה בהעלאת המודעות לנושא  ובהצגת דרך ההתמודדות והטיפול, כמו גם המסר החד והברור של רצון לצמיחה פוסט טראומתית, לא להמשיך ולחיות עם או למרות או מעל לטראומה – אלא לצאת ממנה לצמיחה חיובית.
"אסי שהייתי לפני הטראומה לא קיים יותר, הוא לא הכיר ולא ידע את תהומות הנפש אליהם הוא יכול להגיע, הגעתי למקומות שאין מהם יציאה, ולמרות זאת מצאתי דרך ויצאתי וצמחתי, היום אני אסי חדש שגדל למקום גבוה יותר" עונה היוצר לשאלות הקהל, שמנסה להבין את היחס בין האדם שהיה לפני המלחמה לזה שחזר הביתה.

בצורה רגישה ומדויקת מציג צובל את תסמיני הפוסט טראומה אותה מכירים כתגובה המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של האדם.
פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים ובזיכרונות פולשניים של האירוע (פלשבקים). תחושת הבדידות וההרגשה שאף אחד לא מבין אותו מועברות היטב בהצגה, וקל מאוד להתחבר לחרדה ולמצוקה שלו ברגעים בהם שבים אליו הזיכרונות מימי הלחימה.

להיכנס לחושך כדי שימשיך לדלוק האור. צילום: יח"צ תאטרון פסיק

בסיום ההצגה, בהמשך לשאלות הקהל מדגיש צובל את הצורך והחשיבות לפנות לטיפול, כשהוא מציג את ההדחקה, הייאוש מהטיפולים הארוכים, רגעי המשבר והדיכאונות, מול ההכרה בקשיים והרצון לטפל ולהצליח להשתקם.

"האורות שאתם רואים מימין אלו האורות של אשקלון, משמאל החושך של עזה" אומר דודי המ"פ "אנחנו הולכים להיכנס לחושך הזה כדי ששם ימשיך לדלוק האור." (מתוך ההצגה)
הבחירה בין כניסה לעזה והגנה על עם ישראל לבין האחריות והחשש לגורל האישה והילדים, היא נקודה מרכזית שחוזרת בהצגה מספר פעמים, רגשי האשמה על כך שבחר לצאת לקרב באי ודאות אם וכיצד יחזור ובכך עלול לפגוע בחיי אשתו וילדיו – אלו רגשות המלווים אותו מרגע היציאה למלחמה ועד שהוא מצליח לאחר טיפול ומאבק לסלוח לעצמו, להשתחרר מהטראומה ובאמת, לחזור הביתה.

בסיומו של הערב, הרגשתי חיבור עמוק לכל אדם המתמודד עם קושי מסוג זה או אחר, ובפרט למתמודדים עם פוסט טראומה. ההצגה נותנת כוח לצמיחה, התמודדות, בחירה בחיים ורצון לגדול ולצאת חזקים.

ההצגה מוצגת בתאטרון בית מזי"א ירושלים

הפוסט להתעסק עם חומר נפץ: ההצגה חוזר הביתה – ביקורתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.

להתייחס לכל רגע כמשהו שהוא בשליטתי היחסית. הילה בוסקילה

מה לובשים במצב חירום?
עם מטח הטילים והאזעקות התכופות, מצאתי את עצמי בעל כורחי כמו אמהות דרומיות אחרות מרותקת לביתי עם ילדיי. בהתחלה זה עוד נחמד.
קצת מנוחה, זמן איכות משפחתי, אבל מהר מאוד הריצות לממ"ד, אי הוודאות והמתח הנפשי עשו את שלהם ודורש מחיר כבד ; נפילת מתח, תחושת חוסר אונים ועייפות גדולה.

בתוך כל זה, התחלתי לחשוב שזה בדיוק הזמן לנצל את הכלי של 'סטיילינג תרפי', להיעזר בבגדים שיש לי ולעשות משהו שיעזור להתמודד עם המצב ולהרגיש טוב.
החלטתי שני דברים:
דבר ראשון, אני חייבת לצאת מהפיג'מה המפנקת שלי בהקדם, היא תדרדר אותי רק לשהות ממושכת במיטה ולחוסר מעש, מה שלא ממש עוזר בהתמודדות עם מצבי חירום.
דבר שני, שאני חייבת להתלבש כמו בשגרה, להתאפר, להתקשט בתכשיטים, ללנעול נעליים יפות, לא לוותר על שום פרט. וכך להתייחס לכל רגע, ולכל יום, כמשהו שהוא בשליטתי היחסית.

תרגיל נוסף שעשיתי עם עצמי היה בדמיון (שעובד אצלי שעות נוספות) : חשבתי על דברים שהכי חסרים לי כרגע והייתי רוצה לחזק בעצמי. הבנתי שחסרה לי אנרגיה, תקווה ותחושת ביטחון.
שאלתי את עצמי איזה בגד מייצג עבורי את התכונות האלה ונזכרתי בשמלה שלבשתי להרצאה שממש חששתי ממנה, שמלת מעטפת – שעטפה אותי ברמה הנפשית והפיזית ונתנה לי ביטחון.
השילוב של ההדפס המנומר נתן לי כוח ואנרגיה חייתית, יחד עם הצבע האדום שהזכיר לי שהצבע הזה יכול לשמש גם כקונטציה חיובית.

התמונה הזו בראש נסכה בי ביטחון, וידעתי שכמו שנהניתי ממנה בעבר אני עתידה ליהנות ממנה בקרוב שוב, שהמצב הכאוטי הזה הוא זמני ובסופו תבוא שגרה מבורכת.
בתמונות המצורפות חברותיי ואני ביום כיף בעקבות הזמנתן של 'סטייל גורו' את נשות העוטף לסדנת הסטיילינג המהממת שלהן.

צילום: גלי תורג'מן ורעות כהן

הפוסט כשהתותחים רועמים: מה לובשים בצבע אדום? הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעשה אבות סימן לבנים

התורה היא לא אוסף של סיפורים מעניינים. התורה היא ספר הדרכה, ומסיפורי האבות ניתן ללמוד שעם ישראל וכן כל יהודי ויהודי – יעברו לאורך הדורות את אותם הדברים שעברו אבותינו, בגרסאות שונות, בעוצמות שונות, אך את אותם הדברים, ולמזלנו יש לנו את הצדיקים שעשו זאת לפנינו. לך לך הוא הציווי הראשוני למסע התשובה של כל יהודי.

אחד משלבי התשובה הוא זמן עזיבת החטא, אך הניסיון של אברהם כלל לא היה בעזיבת החטא, הרי מאז שהוא ילד צעיר היה אברהם צדיק ודבק בהשם כנגד כל הסיכויים. הניסיון של אברהם היה דווקא בלעזוב את המציאות שהוא חי בה. לעזוב את כל מה שבנה במשך 75 שנה, אם זה בית, אם זה חברים, ואם זה רק את האדמה אותה אהב, הקב"ה מצווה אותו לאסוף את הפקלאות וללכת אל הלא נודע, 'אל הארץ אשר אראך'.

ואיפה זה פוגש אותנו בחיים שלנו? ברגע שאדם מתחיל את ה'סיפור היהודי' שלו, את תהליך התשובה שלו או ההתקרבות, דבר ראשון הקב"ה זורק אותו מהמציאות שאליה הורגל. אנחנו רגילים להיות חולי שליטה, לתכנן קדימה, לבנות מגדלים של תכנונים והחלטות עתידיות, אנחנו יודעים בדיוק מה ואיך כל דבר שאנחנו רוצים יתרחש ואז הקב"ה בא ואומר, רגע, תעצור. לך לך קצת מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.' יש ריבון לעולם, והמפתחות אינם בידינו, תתן לו להוביל אותך אל ארץ חדשה, ארץ שבה אתה לא הכל יכול. כאן מתחילה התשובה.
ודווקא בגלל שמדובר באברהם אבינו שהיה אבי האומה, אנחנו צריכים להבין שלא משנה כמה המקום שאדם נמצא בו הוא טוב ונכון, גם אז, גם שם – אנחנו צריכים להיות עבדים נאמנים להשם ולתת לו להוביל אותנו אל הלא נודע, לארץ חדשה.

אפשר לשאול – אם אדם נמצא בסביבה טובה למה הוא צריך לעזוב? ובאמת למה היה צריך אברהם לעזוב את חרן, הרי הוא גייר שם אנשים והפיץ את דבר השם בעולם, למה להזיז אותו לארץ שהוא כלל לא מכיר?

בדרגה של אברהם אבינו, להיזרק לכבשן האש מול האמונה שלו בהשם – זה לא ניסיון כמעט. הניסיון מתחיל לא כשטוב או כשלא טוב – אלא כשהוא בלא נודע, כאן הוא נמדד, כשהוא משוחרר מכל ידיעה ושליטה על המצב, כשהוא לגמרי בהתבטלות כלפי הקב"ה ונותן לו להוביל בלי לדעת, בלי לשאול שאלות, ולקוות בכל ליבנו שלמסע הזה יהיה סוף טוב.

הפוסט הולכים אל הלא נודע: פרשת לך לך הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי מאיתנו שמע על ניסיון שריפת יהודים ביישוב כרמי צור? או על ניסיון הצתת היישוב יצהר? או על ארבעה שוטרים שנפצעו ב הר הבית? על השלכת בקת"ב לעבר בניין בירושלים, שגרם לארבעה בני משפחה להישרף ולהיפצע קשה? על אבנים וסלעים לעבר מכוניות ליד שילה, גוש עציון, קרית ארבע, רימונים, מכמש, כביש גלעד, שערי תקווה, תקוע, בית אל, כוכב יעקב, מגדלים ועוד ועוד.
כל אלו קרו השבוע, כן?

אז למה לא מספרים לנו? הרי ברור לכולנו שאם יהודי היה משליך בקבוק תבערה לעבר בית בכפר ערבי ושורף שם תושבים, כל הארץ היתה רועדת, לא? (אהמ אהמ, דומא) אז למה את הטרור הערבי משתיקים?

טרור ההבלגה הולך ומתעצם. ערבים חוצים את גדר המערכת. מתוך שאטרסטוק

ובכן, אם היה מדובר בהשתקה מצד התקשורת בלבד, הייתי עוד איכשהו מבינה. כולנו מכירים את האג'נדה של התקשורת הממוסדת ולא מהיום, כולנו יודעים שבמאבק בין ימין לשמאל, בין "פלסטינים" למתנחלים, בין שלמות הארץ לבין חלוקתה, הם תפסו צד. אז מהם אין לי ציפיות.

אבל במדיניות ההשתקה חברות גם מערכות הממשל, שבוחרות להסתיר אירועים בכוונת מכוון. כך למשל נכתב בהודעה שיצאה ע"י דוברות משטרה, על האירוע החמור בסופ"ש על הר הבית, בו התפרעו מאות מחבלים, השליכו סלעים וירו זיקוקים לעבר כוחות ביטחון: "עם סיום התפילות, בצעד לא ברור ולא מובן החל ידוי אבנים וזיקוקים לעבר כוחות המשטרה". סירייסלי? צעד לא ברור? לא מובן? למי במשטרה הטרור הערבי עדיין לא מובן? למי במערכת הביטחון, ירי חי והשלכת סלעים לעבר יהודים מצד פורעים ערבים זה קטע "לא ברור"?! למי במערכת הביטחון דחוף להיתמם ולסנגר על האוייב? אבל זה לא מתחיל ולא נגמר פה. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות אך קצרה היריעה מלהכיל.

למערכת המדינית יש רציונל מאחורי ההשתקה. הם רוצים את הציבור רדום. שתחשבו ששוויץ זה פה. אין טרור, מה פתאום. אם תשמעו על כל אירוע, הם יידרשו לפעול ולהגיב. שיטת הבת יענה עדיפה יותר על מערכת הביטחון. זה לא טרור, זה 'פלילי', זה לא טרור, זה 'זליגה'. זה לא ברור ומובן, למה מנסים לרצוח יהודים?! ממש תעלומה.

ידידיי, כל עוד נשתף פעולה עם טרור ההבלגה המכוער הזה, כל עוד ניתן יד להשתקה ולחוסר טיפול מאסיבי בטרור, נמשיך לחטוף ולהירצח.

הפוסט טרור ההבלגה הופיע לראשונה ב-פנימה.