כאן מבקשים עזרה, כאן גם מקבלים. צילום: אילוסטרציה

וקול התור נשמע בארצנו. ועכשיו הגיע התור שלי להציץ פנימה. לעשות סדר במחשבות שלי, בהרגלים וברגשות. אלה שמזכירים לי איך הייתי פעם, לא מזמן. הם גורמים לי צער, רחמים עצמיים ובעיקר – געגוע. אני כל כך מתגעגעת לימים ההם שהייתי יוצאת להליכה עם בוני כלבת הנחייה המקסימה שלי. הייתי מקיפה את הישוב ושרה לעצמי תוך כדי הליכה. אנשים היו עוצרים לידי ושואלים "אפשר ללטף?", ובעיקר היו מתפעלים ממני: "תראו איך היא הולכת לבד, כל הכבוד לה". 

אבל זה היה פעם. מחלת העיניים שלי הכתיבה את המשך הסיפור. כלב נחייה לא מתאים בשבילי היום, הוא אפילו מסוכן לי. יש בי געגוע לעצמאות שלי, לתחושת החירות שאין לה תחליף. משהו בי רוצה להיות כמו פעם.

אופס. המילה הזאת, פעם. היא כל כך חוסמת. מוציאה לי סיפורים מהבוידעם ולא מקדמת אותי לשום מקום. בשורה התחתונה, אני כרגע בבית. מבשלת, מנגנת, סורגת, כותבת, קוראת, מארחת. נשמע טוב, נכון? אבל ההליכה, מה יהא עליה?

ארבע הקושיות 

אני מציצה פנימה ומוצאת בתוכי שאלון אמריקאי. יש לי המון שאלות, ולכל שאלה יש ארבע תשובות. עליי לסמן את זו שהכי נכונה לי.

אני מוצאת את התשובות לשאלה: אז מה את בוחרת לעשות? אפשרות ראשונה, לצאת להליכה עם המקל המסורבל וחסר הרגש. אפשרות שנייה, להפעיל סוף סוף את ההליכון בבית ולעלות עליו יום יום. אפשרות שלישית, לבקש מתנדבת שתיתן יד ותעזור לי בהליכה. אפשרות רביעית, לוותר על כל העניין ולא ללכת.

אני מסמנת את התשובה השלישית. זהו, החלטתי! וכשאני מתבוננת במילה "החלטה", אני רואה ששלוש האותיות שפותחות אותה הן "החל", ובוחרת לפעול מיד. למה מיד? כי יש הארה ברגע הזה. לפני שאקבל רגליים קרות. עליי לעשות מעשה, אף אחד לא יכול לדעת או לנחש שאני זקוקה לעזרה. אני חייבת ליזום את הצעד הראשון וליצור קשר עם העובדת הסוציאלית, והיא כבר תפנה אותי לרכזת המתנדבים.

אני מתקשרת. וואו. באמת עשיתי את זה? מה זה אומר עליי? מה פשר השינוי? מאיפה האומץ? והכי מדאיג, לאן הלכה הבושה? בעצם, לא בטוח שהיא הלכה, ייתכן מאוד שאפגוש אותה בסיבוב. אבל יש כאן עבודה. בכל רגע צריך להשאיר את הראש מעל המים ולא לשקוע.

ובכן, בתוך פחות משבוע נמצאה האישה שהתנדבה לתת לי יד וללכת איתי יחד באוויר הפתוח על רקע פרחי האביב והאדמה הרוויה מגשם. והנה, היא חיכתה לי בסיבוב. הבושה הזאת, שתמיד לא נעים לה. איך זה ייראה מבחוץ, היא לוחשת לי מבפנים. ציפור בחלון משיקה כנפיים ואני מתנערת ביחד איתה, קול התור נשמע בארצנו. אני עוקפת את כל התור הזה, הרעשים והקולות שרוצים להחליש אותי, ופונה ישר לדלפק הקבלה. זהו דלפק הקבלה של החיים. כאן מבקשים עזרה, כאן גם מקבלים. זה המקום וזו הכתובת שבהם האדם עוזר לעצמו לפני שהוא מבקש עזרה מבחוץ.

לפני שאני מקבלת עזרה, אני מקבלת את עצמי. אני שמחה בחלק שלי ומרגישה מאושרת. השמיים מחייכים אליי, פרפרים חגים סביבי ומביאים בכנפיהם את בשורת החופש והחירות. לבקש עזרה זו חירות, ולקבל אותה – זו אהבה. אני גאה בכל מי שנותן, מבינה שרק ככה אפשר לבנות עולם מתוקן, עולם של חסד. וברגע קטן של אמת רוצה גם להיות שם, במקום הזה של הנתינה.

גלגל חוזר

קול שקט ועדין מגיע לאוזניי: "אריאלה סביר?".
"כן", אני מהנהנת ועיניי מחייכות מתחת למשקפי העיוורים האטומים שלי. /
"רציתי להגיד לך תודה".
"לי?", אני תמהה.
"הילדים שלי גדלו על השירים שלך, אין לך מושג איך הנעמת לנו את הילדות שלהם. נתת לנו כל כך הרבה…". אני מסירה את המשקפיים ומחבקת אותה. "זה הכול ממנו", אני אומרת לה, ומרימה את המבט למעלה. 

תודה בורא עולם, שלחת לי שליחה שתסביר לי איך זה עובד בעולמך. כל אחד נותן את מה שיש לו, בזמן הנכון ובמקום המדויק. גם אם זה היה פעם. 

הכותבת היא יוצרת ומאמנת בעיניים עצומות, מעבירה חוגי סלון לנשים | ליצירת קשר: 052-5052366

הטור פורסם במגזין פנימה ניסן. להצטרפות: https://bit.ly/2UL0Jrt

הפוסט אריאלה סביר נפגשת עם עצמה מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

אך יחד עם זאת נשים רבות מרגישות שהגיעה העת ומותר לחשוב גם על הצרכים האישיים.
בגיל חמישים פלוס חלק מהילדים כבר בוגרים, מתחילים ללמוד מקצוע ולחשוב על העתיד שלהם.
ההתעסקות בכך יכולה לעורר גם בהורים את הרצון לממש את עצמם. אנחנו ממליצים לילדים ללמוד מקצוע שיאהבו וירגישו בו מסופקים, ואיזו דוגמה אישית אנחנו מהווים בשבילם?
לבחור לעבוד במשהו שאני רוצה משמעותו לתת לעצמי רשות להיות מי שאני ולהשקיע פחות בלנסות להיות מי שאני חושבת שציפו ממני עד עכשיו. אחרי גיל חמישים אנחנו דואגות בקפידה לבדוק את מצב בריאות הגוף פעם בשנה, ומה עם בריאות הנפש? מתי בפעם האחרונה בדקתן האם העבודה שלכן בריאה בשבילכן? האם עיקר
העשייה היומיומית שלכן, העבודה, עונה על הצרכים שלכן?

בלי מגבלות

הגישות הרווחות כיום בתחום פיתוח הקריירה מניחות שהאדם מצוי בתהליך מתמיד של צמיחה והתפתחות וצובר מיומנויות וידע באמצעות חוויות והתנסויות לאורך הדרך. לפיכך אפשר בכל שלב בחיים, ובוודאי בגיל חמישים, לאחר שצברנו ניסיון חיים משמעותי, להתפתח בכל מיני תחומים שמעניינים אותנו, ובלבד שיש בנו מוטיבציה ונכונות ללמוד, להתמקד ולהשקיע.
בעולם בלי מגבלות, או לו היה ניתן להשיב את הגלגל לאחור, במה הייתן עוסקות? לא פעם נתקלתי בנשים בגיל המעבר שבתשובה לשאלה זו עונות לי בשליפה מהירה מהו החלום התעסוקתי שלהן, ומוסיפות הסברים מלומדים מדוע הוא יישאר לעד בגדר חלום. לרוב נגלה כי לא מאוחר מדי להגשים את החלום.

לתת לעצמי רשות להיות מי שאני. אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

להתחיל עבודה חדשה בגיל המעבר נשמע לעתים “מעבר לקשת”. אנחנו לא מאמינות שזה בר ביצוע. אבל חשוב לדעת ששינוי קריירה ממש לא חייב להיות דרמטי. יש כאלו שאם ימשיכו לעשות אותו הדבר אבל בסביבה אחרת – ירגישו את האושר המיוחל. פעמים אפשר להישאר במקום העבודה ולקבל על עצמנו משימות חדשות שיותר מעניינות אותנו, או לעשות אותו הדבר במינונים משתנים וללמוד משהו חדש.
וכמובן, יש גם את אלו שישנו במאה ושמונים מעלות. גם שינוי כזה לא ייחווה כדרמטי אם ייעשה באופן איטי והדרגתי, כמו מעבר לעיסוק החדש לצד שימור הישן.
הסביבה התומכת של המשפחה והחברים היא חלק בלתי נפרד מהיכול שלנו לחולל שינוי בחיינו. לפעמים להחלטה על שינוי באמצע החיים יש השלכות כלכליות, ולכן יש צורך בהירתמות של כל בני המשפחה.

אם לא נחפש את הייעוד שלנו, לעולם לא נוכל להגשים אותו.
ואם לא חיפשנו אותו עד עכשיו – זה הזמן! אפשר לייצר שתי קריירות במקביל. האחת – עשייה למען הפרנסה, והשנייה – עשייה שמשרתת את הצורך במימוש. התחילי בכך שתעני לעצמך על שלוש השאלות הבאות: מה אני רוצה לעשות? מה עוצר אותי? מה אני עושה עם זה?
וזכרי שהשמים הם הגבול!

***

הכתבה מתוך מגזין פנימה

לרכישת מנוי במחיר מיוחד לחצי כאן!

הפוסט לעולם לא מאוחר: התחלה חדשה בגיל המעבר הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשההווה כל כך גרוע רק מחכים לזמן אחר שיבוא, שאולי יביא איתו הקלה למצב הקשה. אם נודה על האמת, השיטה הנפשית הזאת שבה אנחנו מחכות לזמן שיעבור, מוכרת לחלק מאיתנו גם מחיי היומיום.
בשמינית יש לחץ נפשי ממבחני הבגרות? לא נורא, עוד מעט יגיע השירות הלאומי. בשירות הלאומי העבודה היא לא מה שחשבתי? לא נורא, השנה עוד מעט נגמרת. הרווקות מעיקה? בעזרת השם אתחתן בקרוב. הילדים הקטנים לא משאירים לי רגע לעצמי? עוד מעט הם יגדלו. הם משגעים אותי לגמרי בגיל ההתבגרות? עוד מעט הם יתחתנו ויעזבו את הבית. הבית ריק ועצוב לי? עוד מעט יגיעו הנכדים.

מתי נשמח בהווה? מתי נבחר להיפרד מקללת הגלות שרק מחכה שהזמן יעבור? יש גיל שבו ההרגל הזה נגמר. כשאנחנו סבתות צעירות, למה נחכה? להיות סבתות זקנות? יותר חלשות, יותר תלויות, יותר שוכחות? לא. אנחנו מנסות להתענג ולמצות את הכאן והעכשיו. אם אנחנו ממוקדות בהווה, נוכל להקרין את המסר הזה גם לבני המשפחה האחרים. נוכל להגיד לשמיניסטית שלנו שיש לה הזדמנות לתרגל ריכוז מחשבתי ודבקות במטרה דרך מבחני הבגרות. נעיר את תשומת ליבה של בת השירות לכך שהיא מקבלת השנה שיעור חשוב ביותר על התמודדות עם תסכולים. נחזק את האימא הצעירה, שאין גבול לחשיבות של מה שהיא עושה – מעצבת גוף ונפש של נשמות בתחילת דרכן. למתמודדת עם מתבגרים נציע להתבונן פנימה, לראות מה בהתנהגות שלהם הכי מקפיץ אותה וללמוד על עצמה. כדאי לנו לחזק את עצמנו, יש לנו המון מה לתת לצאצאינו.

מתוך גיליון אב התשע"ח

הפוסט מתי כבר יגיע היום הופיע לראשונה ב-פנימה.