בישראל יש כוחות אדירים ואפשרויות פעולה למימוש חזון. ועדיין – רוב רובם של האנשים המוכשרים לא משנסים מותניים כדי שיום אחד נקום בבוקר ואור חדש על ציון יאיר. איך מגבירים את התודעה ומביאים אותה לידי מעשה משוגעים לדבר יש, והם עושים עבודה נפלאה, אך עדיין בעיני רבים הם נחשבים לסתם משוגעים.

כשלנגד עיניי יוצאות מצרים תורמות את המראות הצובאות להכנת הכיור במשכן, חשבתי מה יכול לחבר את הנשים בימינו לנושא. בעצה אחת עם הרב עזריה אריאל, ציפורה פילץ ועינת זיו, החלטתי לפנות לאורנה הירשברג מאיתמר, שכבר עמלה שנים רבות בחקירה וביצירת הפרוכת. כמו אז, גם היום, הפרוכת נטווית על ידי נשים.
אורנה פורסת בפניי את המחירים: "הייתי רוצה למשל לקנות פשתן לפרוכת, משום שפשתן לא מתקלקל. צריך לקנות מינימום 500 ק"ג. זה בסביבות 50,000 שקלים. בשלב הבא צריך לקנות את הצמר, אבל לזה נצטרך לחכות משום שהוא פחות נשמר. התכלת לפרוכת יקרה מאוד, בסביבות 300,000 שקלים, אבל בגלל שהיא מתקלקלת אפשר רק להציע שתמיד יהיה במלאי וישתמשו בה בינתיים לטליתות".

טווית הפרוכת על ידי נשים. אורנה הירשברג. צילום: סינסי קפלן

הירשברג עם הפרוכת שהיא מכינה

סכום רציני יותר דרוש לנול עם מנוף מתאים לפרוכת ששוקלת כל כך הרבה. אורנה מעריכה שהסכום יהיה 100,000 שקלים. "הנול צריך להיות ענקי עם מנוף שיגלגל את זה בצורה טובה ויישאר מתוח".
אצל אורה החזון הגדול כבר לנגד עיניה. "בהתחלה יהיו חמש פרוכות", היא מניחה, "בזמן הבית היו 13 פרוכות לפחות. את כולן מחליפים פעמיים בשנה".
"אני לא דואגת להמשך", היא אומרת בביטחון, "כשייבנה המקדש יהיה תקציב מן המדינה ויהיה איסוף כסף מסודר של מטבע מחצית השקל."

את הכתבה המלאה תוכלי למצוא במגזין. לרכישת מנוי במחיר מיוחד  לחצי כאן

***

לתמיכה במימון שחזור הפרוכת למקדש
https://headstart.co.il/project/44691

הפוסט חוטים של תקווה הופיע לראשונה ב-פנימה.

והנה, פתאום, משהו השתבש. אירוע מיוחד מחזיר אותך אחורה, מפגש נדיר עם חברת ילדות העלה באוב הרגלים ישנים, עוגה אחת החריבה את כל המבנה המפואר שבנית.
או אז צפים ועולים רגשות של צער, כאב ותסכול. תחושות האשמה, הבושה והאכזבה עולות ומציקות שוב. אנו מחריבות את ביתנו, שורפות את ההיכל ויוצאות לגלות מרה וארוכה. איך נישמר מהחרבת ההישגים שעמלנו עליהם ביזע ודמעות?
כיצד נאפשר לעצמנו להמשיך בתהליך השינוי למרות הנפילות שבדרך? יציבות או תקיעות?

הדבר הראשון שראוי לזכור הוא ששינוי הוא תהליך קשה ומייגע, גם אם הוא שינוי לטובה. אחד הגורמים לקושי של התהליך הוא המנגנון ההישרדותי הטבוע בנו, מנגנון השואף לשמירה על איזון, ברובד הפיזי והנפשי. ברובד הפיזי המנגנון הזה נקרא מנגנון ההומאוסטזיס.
תפקידו לדאוג שהגוף יוכל לשמור על סביבה פנימית יציבה, למרות השינויים שחלים בסביבה החיצונית. כך למשל, בין אם נהיה עכשיו בבומביי באקלים של 50 מעלות או באנטרקטיקה באקלים של מינוס 40 מעלות, חום גופנו יישמר הודות לתהליכים ביולוגיים בגופנו כמו הזעה, שינוי קוטר כלי הדם ועוד.
ברובד הנפשי, על דרך הטבע, הנפש מבקשת לשמר את המצב הקיים ולשמור על איזון פנימי ויציבות. כל אדם נורמלי לא רוצה להשתנות. שמירה על יציבות דואגת לשפיותו של האדם, ומאידך – לא מאפשרת לו להשתנות. בעוד שברובד הפיזי שמירה על המצב הקיים מבטיחה בריאות, ברובד הנפשי היא מבטיחה תקיעות. הרי מטרתנו היא להתפתח, להשתנות ולהשתכלל, וכל אלה כרוכים לעיתים בביצוע שינוי. הנוחות הכרוכה בהישארות במוכר ובידוע, גם אם הוא מזיק, מונעת מאיתנו להתקדם, לגלות צדדים חדשים באישיותנו ולהשתנות. לסלוח לעבריינית שבי.

לצמוח בכל יום ובכל רגע מחדש. תמונת אילוסטרציה מתוך shutterstock

אחת הפרשנויות היפות ששמעתי למילה עבריין היא שעבריין הוא מי שסוחב איתו את העבר. כל מהות התשובה היא התחלה מחדש, היטהרות מכל חטאינו ומכל הזיכרונות הכרוכים בהם. מי שלא מסוגל להניח את העבר במקומו ולחזור להווה מתוך מקום חדש, נקי ומלא באמונה שמעתה יכול להיות אחרת – משול לעבריין. מי שלא מסוגל לסלוח לעצמו ממילא לא נסלחים לו חטאיו.
שמו של חודש אב מרמז לנו על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינינו ובין אבינו שבשמיים. לא משנה מה יעשה הבן – לעולם הוא יישאר בנו של אביו. הביטוי “בני אתה היום ילדתיך“ טומן בחובו את ההתחדשות הכרוכה בהתמקדות בהווה. מה שהיה היה. היום הוא יום חדש, הרגע הוא רגע חדש. אל לנו לאחוז בהרגלים ובדפוסים של העבר, שמשאירים אותנו כפי שהיינו ומונעים מאיתנו להתחדש. נופל וקם מסופר שמיד אחרי שריפת ההיכל עברו חכמים ליד בית המקדש וראו שועל יוצא מקודש הקודשים. בעוד שכולם נשאו קולם בבכי, רבי עקיבא היה מצחק מפני שראה לנגד עיניו את בניית הבית השלישי. בכך מלמד אותנו רבי עקיבא סוד גדול: יש בכוחנו להתאושש אחרי שהכול נחרב, להתחיל מחדש אחרי שהקודש חולל ולשמוח תוך כדי.
חייו האישיים של רבי עקיבא היו רצופי אכזבות ומפלות, אלא שבסיפור חייו הוא מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר מדי. גם המשברים הקשים ביותר לא שוברים אותו. עשרים וארבעה אלף תלמידיו שמתו, בר כוכבא שהכזיב, חורבן הבית והגזירות הקשות – כל אלה מלמדים אותו שכל מה שעושה הקב“ה – לטובה הוא עושה. רבי עקיבא שוחק בראותו את החורבן משום שהוא רואה את התמונה השלמה. במעשה זה הוא אומר שבתוך הגלות טמונה הגאולה. תמונת השועל שיוצא מקודש הקודשים היא חלקית, זמנית, חולפת. יש תמונה רחבה יותר ועלינו להתבונן ממרחק כדי לראות אותה.

אז קדימה, גם את יכולה. קומי עורי, התנערי מעפרך. אל תתמקדי בחורבן, אל תשליכי את כל הישגייך בגלל נפילה אחת. לכי כמה צעדים אחורה והביטי בתמונה הכללית, במה שבנית, בהישגים שהשגת, ששום נפילה זמנית לא באמת יכולה להחריב. למדי להיכשל בלי להתאכזב אלא מתוך שחוק,
והמשיכי לבנות.

הפוסט על עליות וירידות הופיע לראשונה ב-פנימה.