החודש הייתי בהלוויה של ניצולת שואה, אמא של חברה שזכתה להגיע לגיל מופלג. לידי עמדה חברה שהייתה המומה מהאיפוק והשקט. "איפה הבכי?" היא לחשה לי. אז סיפרתי לה על המקוננות.

שליחות נשית עתיקה

יש כאב שאי אפשר להתחיל לבכות אותו לבד. לפעמים הוא גדול מדי, קדום מדי, יושב עמוק מדי בגוף. אנחנו מסתובבות איתו ימים שלמים, שנים שלמות, עם הילדים, עם הכביסות, עם כל מה שצריך להחזיק, אבל הבכי עצמו לא יוצא. הוא תקוע איפשהו בין הגרון לבית החזה. בקהילות היהודיות זה היה הרגע של המקוננת.

אני חושבת הרבה על האישה הזאת, המקוננת, שהייתה לה בקהילה שליחות מיוחדת. היא לא הייתה זמרת במובן הרגיל, היא ידעה לתת קול למה שכולם מרגישים ולא מצליחים לומר. אישה שעמדה ליד המוות, ליד החורבן, ליד השבר, ופתחה לאנשים את הלבבות לבכות.

כבר בירמיהו, בתוך נבואות החורבן, מופיע הפסוק המטלטל: "וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה". קראו לנשים שיודעות לבכות, שיודעות לפתוח את שערי הדמעות לכולנו. קראו לחכמות. מצודת דוד מפרש שהמקוננות באות "לעורר קינות ויללות", והחכמות הן אלה שיודעות לסדר "אמרי עצבון רוח ויגון", כדי להדאיב את נפש השומעים. כלומר, זה לא היה סתם פרץ רגשי – זו הייתה חוכמה, אומנות, מלאכה, שליחות נשית עתיקה.

גם במשנה רואים עד כמה המקום שלהן היה ממשי בתוך הקהילה. רבי יהודה אומר שאפילו עני שבישראל, כאשר הוא קובר את אשתו, "לא יפחות משני חלילים ומקוננת". כלומר, גם כשאין כמעט כסף, גם כשהחיים מצומצמים, יש משהו בסיסי בכבודו של אדם ובכבודו של האבל: שיהיה מי שייתן לקהילה קול לבכי.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שער הדמעות הופיע לראשונה ב-פנימה.

קשה שלא לאהוב את הניה מהרגע הראשון ; היא צוחקת על הכול ועל עצמה, היא מלאת קסם וחום אנושי יחד עם ציניות עוקצנית,  וכמו סטנדאפיסטית טובה – היא מדייקת בניואנסים הקטנים והיום- יומיים ומעצימה אותם לכדי פילי קרקס ענקיים במופע החיים. הבמה נראית כמו ביתה הטבעי והיא מצליחה להעמיד מופע יחיד של שעה וחצי וללהטט בין טקסט בועט לשירים מצחיקים וחלקים נוגעים ומרגשים באופן חלק וטבעי.

אך לא תמיד הבמה הייתה אזור הנוחות שלה. מי שרואה את שוחט על הבמה עם מיקרופון מריצה פאנצ'ים – לא יכול לנחש שעד לפני שנה היא ישבה על כיסא משרדי במחלקת גביה, ומנהלת חשבונות של לקוחות. המעבר המפתיע הוא ללא ספק אחת המתנות שקיבלנו לשנה החדשה – מופע נשי, אמיתי ודוקר ובלי הרבה מילים מפוצצות – פשוט מצחיק וטוב.

במופע שלה, שוחט מדברת על הכול; על עדות וגזענות בסמינרים, על שידוכין, הורות, אוכל ועבודה וגם על המקום ההוא שכל הנשים הולכות אליו אך לא מדברות עליו, הטאבו על המקווה. גם מי שלא מתמצא בשפה החרדית או בסלנגים הבני-ברקים – יכול היה להבין היטב את הג'יבריש שמתנהל אחרי נטילת ידיים או לצחוק איתה על ההלם במגזר החילוני כשמגלים שהיא חובשת פאה, וכמה היא עלתה.

מרגישה בבית על הבמה. צילום מתוך המופע 'דברים שעיבדתי בדרך'

הקהל מלא בנשים עם פאות מכל הסוגים והסגנונות, אך ממש לא רק. במשך חייה, כך מתגלה לאורך כל המופע – אספה שוחט מעגלי חברות מכל הקשת, והיה מקסים לראות נשים ממעגלים שונים ומתקופות שונות בחייה –  מהסמינר ומהעבודה הקודמת כמו גם קולגות למקצוע האמנות – באו, פינו ערב, שילמו כרטיס וצחקו יחד עם 300 הנשים שהיו באולם, בלי להרגיש שזה מופע חרדי או דתי – אלא מופע שמדבר לכל אחת, לכל אמא, לכל אישה.

כי אין אישה שלא תתחבר לקרב המתנהל תמידית מול המשקל, או על הקושי בחינוך ילדים נורמליים ולהשאר אף היא שפויה – ובכישרון רב היא משחקת דמויות רבות שעברו בחייה, כאלה שכל אחת פגשה אף היא מתי שהוא; אם זו פקידת העירייה, הבלנית או השכנה המאנפפת שמעירה לה על איך לחנך את הילדה שלה.
הקוטביות המשעשעת שהיא מציגה – בין החצי האשכנזי לחצי הספרדי שלה מצליח לייצר תמהיל מדויק בין העולמות ומציג בצורה הומוריסטית יחד עם ביקורת עקיפה כלפי הגזענות הסמויה או הבלתי סמויה בה נתקלה בעיקר בשנות ילדותה – כששמה הניה הציל אותה לעיתים אך הקוסקוס מבית הסגיר אותה.

באותנטיות נוגעת ללב, מצליחה הניה שוחט להצחיק עד דמעות לאורך כל המופע אך גם לרגש גם כן עד דמעות, כשהיא מודה לקהל שוב ושוב על שהגיע ולספר עד כמה זה לא מובן מאליו עבורה. קולה המקסים חודר ללבבות בשירה כשחתמה את הערב עם הפיוט "אוחילה לא-ל" לקראת ראש השנה.
אם אנסה כן לסכם במשפט את הערב הזה – שוחט יצרה מופע הדוק, מצחיק ונוגע ומוכיחה כי כשיש כישרון ודבקות במטרה – השמיים הם הגבול.

הפוסט דברים שעיבדתי בדרך: ביקורתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.