חיכיתי. כיבדתי את הצורך שלה לשתוק, לזעום.
ואז ירדו הדמעות, דמעה אחר דמעה. והעיניים עלו.

ונפגשנו. המבטים נפגשו.
אז ידעתי שהיא מוכנה לשתף אותי בעולמה. חייכתי קלות.

היא מביטה בי ופותחת: "הם שוב מעצבנים. כל כך, כל כך מעצבנים. כל כך לא מבינים אותי וכל כך עסוקים בעצמם". מבינה ש"הם" אלו הוריה.  "הם החליטו שבגלל שאני הבכורה אני צריכה לארגן את הבית כל יום בערב. כאילו שאין לי שיעורים, כאילו שאין לי חברות, כאילו שאין לי חיים" היא צועקת. אני נדהמת מעוצמת התחושות ושואלת את עצמי מה קרה. מה נועה מספרת לי שאני לא שומעת.

"את כועסת מאוד" אני אומרת לה.
"כן, כי הם מעצבנים. הם מחליטים עליי, על הכל". היא צועקת. מנסה להעביר לי את ההרגשה הקשה שמצויה בה.
"את מספרת שהם מחליטים החלטות שלא נוחות לך ואולי אפילו פוגעות בך" אני אומרת.

"כן. במוצאי שבת נזכרתי שיש לי למחרת מבחן שלא למדתי אליו. שכחתי. קורה, לא? אז התעצבנתי על עצמי כי כבר הייתי ממש סחוטה מבני עקיבא ומהחניכים  ואז הבנתי שאני צריכה ללמוד והתעצבנתי על מיכלי הקטנה כשנכנסה לחדר שלי. הרגשתי לא בסדר אבל לא שלטתי בעצמי. הרגשתי שאם אני עכשיו לומדת אני לא אקלוט כלום. אז ראיתי קצת סרטונים בפלאפון. ואז אבא בא ובדק מה איתי וכשהוא ראה שאני עם הפלאפון הוא  לקח לי את הפלאפון בכעס. ופתח במונולוג על הזבל שיש בפלאפון ועל בזבוז הזמן, כאילו שהוא ואמא לא מסתכלים בפלאפון שלהם כל שניה ורבע. ואז הוא אמר שידבר עם אמא ושהם יחשבו מה לעשות עם הפלאפון, אולי ישימו לי איזו תוכנת הגנה, מה אני צריכה הגנה? ממה? אה, וכמובן שהוא לא היה מסוגל להתאפק ולפני שיצא, אמר לי: ותורידי כבר את האיפור השחור הזה מהעיניים שלך, וטרק את הדלת של החדר שלי. שלי. אוף איתו.. אוףףף… יש לך תוכנת הגנה מהורים?"

מבינה את הפחד מחוסר המוגנות מהמכשיר הקטן הזה. תמונת אילוסטרציה

חייכתי אל נועה. מבינה כל כך את הפגיעות שלה, בתוך רכבת ההרים של גיל ההתבגרות, כשהכל כל כך מתקיף, רגיש ונפיץ. ובמקביל מבינה גם את הוריה של נועה, שרוצים שהבית יראה כמו בית ולא כמו רכבת הרים. ואת חוסר המוגנות והפחד הזה מהמכשיר הקטן ומלא ההפתעות שבתוכו, שאין לדעת מה הילדים יפגשו בו.

"נשמע לי נורא נורא מבלבל" אני אומרת לנועה, "מצד אחד את כבר גדולה, את מדריכה, תכף בגרויות, שומרת על מיכלי כשצריך ואז באים אבא ואמא ומחליטים עלייך בלי לשאול אותך, בלי לבדוק איתך."

"אוף אני פשוט.. נמאס לי מהם… אני לא יכולה איתם. מרגישה שהם לא סומכים עליי, כאילו שאני בת 6. ואת יודעת אני הכי אחראית והכי משתדלת בלימודים. מה הם רוצים ממני? אתמול רציתי לצאת בערב עם כמה חברות, עברתי בסלון, אבא ואמא ישבו עם עוד חברים ודיברו. פתאום אבא קורא לי ואומר: עם מי את יוצאת?  אז עניתי לו. הוא אמר לי אין מצב, את לא יוצאת איתן ואפילו אמר שהוא לא מבין מה אני מוצאת בהן. רצתי לחדר בבכי. הוא כל כך העליב אותי- סבבה אז תגיד לי, תביע את דעתך, תשאל אותי מה אני מוצאת בהן אולי אקשיב ואולי לא. אולי אפילו אשתף אותו. אבל למה מול כולם?"

אני שומעת את נועה וליבי מתכווץ. מתכווץ על המשאלה לקשר מכבד ועל ההחמצה והפיספוס. אני חושבת לעצמי איך לעיתים הדרך מתבלבלת לנו בצילה של הדאגה. כמה קשה זה לדייק את ההורות, באופן מכבד ומאוזן ולאפשר לילד להביע את עצמו, לחוש עצמאות וכל- יכולות אל מול החשש הגדול של כולנו מלחץ חברתי, ניצול, מפלצות בדמות אינסטוש ופייס שאורבות שם בחוץ.

"נועה, בואי נשים שנייה את אבא ואמא בצד. אני שומעת שאת נורא נורא כועסת. אולי את מרגישה שמחליטים עליך, שמצרים את צעדייך ובעיקר שלא סומכים עליך. ונשמע לי שאת עסוקה בהורים ומנסה להגן על עצמך מפניהם. כאילו שנכנסת למגננה מולם. אבל בואי שניה נשנה כיוון, מה איתך? את סומכת על עצמך?" אני שואלת את נועה.
"אני?" היא שואלת מופתעת. "אני? לא יודעת… כלומר כן.. לא.. לא יודעת.. למה את מתכוונת?" היא בודקת איתי.
"אני שואלת אם את סומכת על עצמך. בפלאפון, בבית, מול החברות, בכלל מול כל הפיתויים והבלבול הגדול".

היא שותקת ועונה: "אני יכולה לומר לך שלפעמים כן ולפעמים לא"
"אני חושבת שזו תשובה חשובה ובעיקר כנה. לפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים לא. ואני שומעת שאת צריכה שאבא ואמא יאמינו בך. ויסמכו עליך. אולי קצת כדי שאת תוכלי לסמוך על עצמך".

***

הגיל בו נועה נמצאת מעורר לרוב תחושה של עצמאות ושל כל יכולות אצל המתבגר ואילו אצל ההורה עולות לא אחת חששות ודאגה למתבגר. אין ספק שזה גיל שטומן בחובו סכנות אך גם הרבה הזדמנויות.

בצמתים שנועה תיאלץ להחליט, היא לרוב תהיה לבד, הוריה לא יהיו שם בבחירות השונות. בחירות בדמות כניסה לפרסומת באינטרנט שנויה במחלוקת או קירבה לחבר או חברה שנויים במחלוקת. על מנת שנועה תוכל לעשות את הבחירות הנכונות כיוונתי את נועה להתחיל בתהליך של התבוננות פנימית כזאת שתאפשר לה לחוש באמת כל יכולה ועצמאית מתוך מודעות ואחריות על עצמה ועל גופה.

הפוסט רכבת ההרים של גיל ההתבגרות: מיומנה של מטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.

כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים–כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם

זהו נאומו האחרון של משה, רגע לפני שהוא נפטר ועוזב את בני ישראל, שמשה היה בעבורם המנהיג הראשון והיחיד שהכירו.
את שירת האזינו נותן משה לישראל מתוך ראיה עתידית, לאחרית הימים ומעניק להם אותה כצידה לדרך, כמו שיר בפנקס קטן שאפשר יהיה להוציא ולקרוא כדי לקבל חיזוק או תזכורת.

במדרש ספרי נאמר:

"גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" ולזה רמז הכתוב שאמר "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה זאת באזני העם" הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו,"

האזינו השמיים והארץ

משה מזמן עדים שיהיו נוכחים במעמד הזה, יזכרו אותו ויהיו אחראים להזכיר גם לישראל אם ישכחו, עדים נצחיים שתמיד יהיו: השמיים, והארץ.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי

השמים והארץ היו הראשונים שנבראו, ומלווים את עם ישראל לאורך הדורות, ועל כן משה מזמן אותם כ"זקני השבט" שכבר ראו הכול ועוד יראו. אך אם נשים לב, משה כלל לא קורא להם להעיד בלבד, אלא פונה אליהם ישירות לכל אורך השירה ועם ישראל הוא רק גוף שלישי שמדבריו עליו.
ובכלל, השירה הזאת לא ממש מלאה בדברי חיזוק לישראל, בלשון המעטה:

עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם….ַ יִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ…. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל,
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם;  וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם

לא מחמיא במיוחד.

שירה שהיא צידה לדרך ארוכה | תמונת אילוסטרציה

מחוייבים לדורות

והנה מגיע השיר לסיומו ורק אז, בארבעת הפסוקים האחרונים מקבל השיר תפנית ומעט נחמה, אך שוב – הפניה היא אל השמיים והארץ:

כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי; וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.
אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר;
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם;
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

אפשר לראות בשמיים והארץ עדים, עדים חשובים – אך אם נביט פנימה ( 😉 ) נראה שהם שני השחקניים הראשיים במשחק!

משה ביומו האחרון,יודע עד כמה קשה יהיה לעם ישראל באחרית הימים, בגלות. הוא יודע שהוא לא ממשיך איתם את הדרך ושמעתה עליהם להתמודד עם הנהגה אחרת, לכן הוא מגייס לא רק את מי שתמיד היו ויהיו קיימים, אלא גם מי שתמיד יהיו שם איתם לאורך הדרך והוא יודע, שיבוא יום וכל מה שיישאר ליהודי לעשות זה לשאת תפילה אל השמיים ולאחז בכול כוחו בקרקע.

כשמבינים זאת כך – מצליחים להבין עד כמה נפלאה השירה הזאת: משה מודיע לעם ישראל, רגע לפני הפרידה, שגם ברגעים הכי קשים, גם בחטאים הכי גדולים, בהסתרה שבהסתרה – השם לא יעזוב אותם.
כול עוד השמיים למעלה והקרקע למטה הם מחוייבים לשמור וללוות את העם עד וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

שבת שלום וחג שמח

הפוסט שירה חדשה ישנה: פרשת האזינו הופיע לראשונה ב-פנימה.

"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה.
אֶת-הַבְּרָכָה–אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם

(דברים, י"ד כו-כח)

שתי אפשרויות יש לו לאדם, ברכה וקללה.
הקב"ה פורש בפנינו את הדרך להגיע לכל אחת מהאפשרויות ועלינו רק לבחור, בטוב, או ברע. בדרך ה' או יציאה מהשביל אל אלוהים אחרים.
במסכת מכות נאמר:

"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"

התורה וגם חז"ל מפרשים כך,שבעצם הכול תלוי ברצון שלנו,אם נרצה לראות את הטוב שבעולם, באחר ובעיקר בנו, אנחנו נראה אותו. ואם לחילופין נבחר להסתכל ברע, ב"קללה" או במילים אחרות-בחצי הכוס הריקה, גם אותו נמצא.
והרי ברור לכולנו שמי שרוצה לראות רע יראה רע ומי שרוצה לראות טוב יראה טוב, אבל החידוש פה הוא לא רק שתראה את הטוב שכבר קיים, אלא שבזכות זה שראית את הטוב הקיים – אתה תראה את כל הברכה שהשם נותן ואם תבחר לראות את חצי הכוס הריקה גם שאר הכוס שלך תתרוקן.

הבחירה בידיך. מתוך מאגר שאטרסטוק

המילה "ראה" היא המילה היחידה בפסוקים האלו שנאמרת בלשון יחיד, לעומת שאר הפסוקים שנכתבו בלשון רבים, רמז לכך שהבחירה נתונה בידיו של האדם ונלמדת מעצם המילה 'ראה' – ציווי, הנעה לפעולה ונתינת האחריות בידיים של כל אחד על עתידו וגורלו, לפי הדרך שיבחר ללכת. אין כאן ציווי של עשה ואל תעשה, אלא רק 'ראה את הברכה והקללה', תראה בעצמך כמה כוח יש בידיים שלך.

החפץ חיים מוסיף בספרו שמירת הלשון וכותב:

"דַע עוֹד כְּלָל גָּדוֹל וְעִקָּר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, אִם הוּא רוֹאֶה אָדָם, שֶׁדִּבֵּר דָּבָר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, בֵּין מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ לִשְׁפֹּט דְּבָרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ לַצַּד הַטּוֹב וּלְצַּד הַזְּכוּת, אִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹהִים, נִתְחַיֵּב לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר קָרוֹב וְנוֹטֶה אֵצֶּל הַדַּעַת יוֹתֵר לְכף חוֹבָה. וְאִם הוּא מִן הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר יִזָּהֲרוּ מִן הַחֵטְא וּפְעָמִים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ, אִם הַסָפֵק שָקוּל, צָּרִיךְ לְהַטּוֹת הַסָפֵק וּלְהכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, הַמָּקוֹם יְדִינֵהוּ לְכַף זְכוּת"

בפתחו של חודש אלול מצווה אותנו התורה – ראה את הברכה, ראה את הטוב בעולם,את הטוב באחר והכי חשוב את הטוב בך, ואז ממילא- תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם.."

הפוסט הברכה והקללה – פרשת ראה הופיע לראשונה ב-פנימה.