מצאנו סימנים חוצי תרבויות ל"לא רוצה", "רק רגע", "אני עייף", "אני צמא", "חם לי", "הכול בסדר", "ניצחנו", "בוא הנה", "ככה ככה", "בול ככה", "תן לי", "יש פה ריח מסריח" (את זה הילדים העלו כשבאמת פתאום היה ריח מסריח באוטו; אימהות מהנהנות עכשיו בהשתתפות), והתנועה האוניברסלית המכונה "דֵאבּ" שרק תרבויות מתחת לגיל 12 מסוגלות להבין: מורידים את הראש בו זמנית עם העלאת הזרוע והמרפק, כמו ניסיון לכסות את האף בזמן התעטשות. תשאלו את הילדים מה זה, הם ייעמדו לדֵאבּ מתוח.
אחרי רשימה מכובדת צייצה הקטנה שלי: אם מישהו לא מבין אותי אני לא צריכה לעשות תנועות ידיים, אני פשוט יכולה לבחור אימוג'י. התמונה הדיגיטלית הקטנה שמספרת כל מה שצריך.
אפשר להגיד "אימא טסה איתי במטוס מישראל, כשנסענו ברכבת נפלה לי הגלידה ועכשיו אני עצוב" בלי לדעת מילה בשפת הרחוב שבו אתה נמצא. בחר בסלולרי סמלילים ברצף – ויש לך סיפור. זאת בתנאי שלא איבדת גם את הסלולרי חוץ מאת אימא.

תרבות האימוג'ים. עיגול מצויר במקום אלף מילים. האם אנחנו יודעים לנקוב בשמו של הרגש שכעת העברנו בסימבול שאייר מאייר יפני? האם יש לנו שמות לרגשות או רק פרצופונים?

אני יודעת ששום דבר במסכים האלה לא אמיתי. אילוסטרציה

פעם אנשים מבוגרים היו כאלה שלא יודעים לרקוד או להשתמש נכון בסלנג. היום "מבוגר" הוא מי שלא מצליח להתאים את האימוג'י לסיטואציה. מי שכותב טקסט בהודעה, ולא משתמש רק בעיגולים מצוירים, הוא מבוגר. דהיינו בן עשרים ומעלה. אבל מי שטועה באימוג'י – שולח קוף עם יד על הפה יחד עם "תודה על העזרה", סמליל מלאך בדיווח על פקק בדרך או סמיילי נקרע מצחוק עם "איפה קנית את השמלה הסגולה?" הוא ישיש. ומי שזה לא קרה לו עם ההורים שלו, שירים את היד באלכסון.
לא רק מבוגרים בלתי מעודכנים מפספסים את הפרצופונים, גם צעירים ממהרים ללחוץ. כמות הנשיקות שאני מקבלת בוואטסאפ ביום ממוצע לא משתווה לכמות הנשיקות שקיבלתי כל חיי. בחיים האמיתיים אני לא מנשקת את החברות שלי, מקסימום מצמידות לחי ללחי רק אם עבר חודש מאז שנפגשנו, ובטח שאני לא מנשקת קולגות. בחיי המקוונים אני מנושקת כמזוזה בתוך דקה על ידי יחצנית זרה ששלחה לי הזמנה להשקה, המדריכה של הבן בבני עקיבא ושכנה שמחפשת טרמפ. לא האנשים שאני מנשקת בריל לייף.

ואני יודעת ששום דבר במסכים האלה לא אמיתי כשאני מקבלת שלושה לבבות ממפיקה שאני בקושי מכירה, או פרצוף נקרע מצחוק מתלמידה שלי בסדנת כתיבה שכתבתי לה משהו על גבול המצחיק, ואני יודעת שאולי היא מחייכת אבל בטח שלא שופכת דמעות צחוק לרצפה, או כשמשוגר אליי אימוג'י עם לבבות במקום עיניים מהאימא בקבוצת כיתה ה' שבסך הכול שלחתי לה צילום של דף הקשר. האם היא מאוהבת בי בגלל זה?
אז אני מבוגרת. כשאפשר להשתמש במילים, אכתוב מילים ולא אשגר את העיגול הצהוב. לרגשות יש שמות, וכיף לדייק אותם.
אפילו "חחחח" עדיף על דמעות צחוק מזויפות. בחיאת, עם יד על האימוג'י-לב-אדום, ראיתם פעם מישהו שמשפריצות לו דמעות לצדדים?

מתוך הטור של אמילי עמרוסי במגזין פנימה

להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן 

הפוסט על הפנים – אמילי עמרוסי על תרבות האימוג'ים הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסיפור הזה, יצא לי לחשוב קצת על כל העניין של תרומה לחברה. הרי לכולנו יש אלף ואחד עיסוקים מדי יום, ובכל זאת אנו מוצאים זמן להושיט יד ולהתנדב. לעורר מודעות לדברים שקורים סביבנו, לעזור לאלו שזקוקים לעזרה.  

תרומה לקהילה היא שורש העם היהודי. אילוסטרציה

יצא לי לשמוע בשיחה באולפנה את מייסד עמותת "ידיים", בשיחה על מה שעומד מאחורי העמותה שלו, הדואגת לשפץ חינם בתים של משפחות נזקקות. ביום אחר, יצאתי להתרים לעמותת "אור מיכאל", שמשמחת בבתי חולים ברחבי הארץ. שאלתי את עצמי- "וואו! מה יש בעם הזה, שכל-כך בוער לו לעזור, לתרום ולהירתם לפרויקטים למען החברה והסביבה?? איך זה שיש במדינה אחת קטנה למעלה מ-13,000 עמותות פעילות???"

את התשובה שסיפקה אותי, מצאתי בשורש העם היהודי. אפרופו פרשת וירא.
אברהם, אבי האומה, מתחנן ומתעקש בפני ה' שימצא צדיק אחד בסדום. שלא יהפוך את העיר. זהו עדיין היום הקשה, החם, והכואב ביותר לאברהם- ולמרות הכל, הוא עומד לפני ה' ומפציר בו שירחם על סדום. למה?  כי כל-כך אכפת לו מאחיו. כי הוא יעשה הכל בשבילם, גם זה קצת יבוא על חשבונו. כי הוא מאמין ודוגל בעזרה לזולת, באכפתיות טהורה.

וזה הדבר שנשאר, ועודנו טבוע בנו אפילו אחרי 3,000 שנה. הצורך לעזור לאחינו, לתמוך בהם.
אם זה לשלוח תמונה שלי עם כמה חברות לקהילה שנפגעה, אם להקדיש זמן בין החודש ארגון והלימודים כדי להתנדב בדברים קטנים, אם זה לדאוג לחברה שקשה לה. זה אנחנו. זה עם ישראל.

הפוסט מחוזקים לעולם: טור נוער הופיע לראשונה ב-פנימה.