תדברו במה מותר ולא במה אסור.
דברו אליהם כמו שאתם רוצים 
שידברו אליכם. 
גם כשאתם חושבים שהם עושים לכם דווקא, 
תביטו בעיניהם הקטנות ותיווכחו לדעת 
שהם אף פעם לא נגדכם אלא בעד עצמם. 

למדו אותם מה זו אהבה טהורה
שלא תלויה בהתנהגות זו או אחרת. 
תראו להם את הדרך גם כשהיא מלאה
באבנים גדולות.
תאירו אותה בהתבוננות שיש בה
תקוה ואמונה. 
תאהבו אותם גם כשהם מתנהגים
"לא יפה" או בעצם-לא כמו שציפיתם. 

תהיו שם בשבילם תמיד. חיבוק, אילוסטרציה

טעו בהם אמונה וביטחון עצמי. 
האמינו בהם, 
האמינו במה שהם יכולים להיות 
אם רק ירצו. 
האמינו בהיותם בני אדם טובים, 
ערכיים וסובלניים. 

תראו בהם את הטוב גם ברגעי משבר. 
כיתבו לכם במחברת מה מיוחד בהם. 
כל יום. 
ודווקא בימים קשים.
תלמדו מהם. 
יש בהם הרבה מעבר ל- 
חמוד, מתוק, מקסים וחכם. 
תראו אותם.
גם בתור ישויות נפרדות
וגם כחלק מהמבנה המשפחתי שלכם.

תהיו שם בשבילם.
תמיד. 

שחררו את הביקורת והשיפוטיות, 
תחייכו אליהם
שימו עליהם יד
חבקו אותם. 
תהיו נוכחים בחיים שלהם, 
לא רק וירטואלית, 
אלא גם פיזית. 
זכרו שהם רואים הכל
ולא קונים זיוף.

חינוך מתחיל באהבה.
לאהוב מישהו אין פירושו לעשות כרצונו. 
לאהוב אותם פירושו להנהיג אותם. 
בענווה גדולה אבל עם המון ביטחון בדרך.
להיות אנשים שראויים להיות הורים
גם כשהם לא בסביבה.

חישבו מה יגדל אותם ומה יביא אותם
להיות בוגרים משמעותיים, בני ובנות זוג אוהבים, 
אנשים ערכיים, שיודעים לדחות סיפוקים, 
להתמודד עם תסכולים, לדבר רגשות, 
לומר מה הם צריכים, לחבק את הקושי, 
להאמין בעצמם, להגשים חלומות, 
להיות חברים טובים, לא לפחד מכישלונות, 
לאהוב את החיים ולחיות חיים משמעותיים.

ואסיים במשפט של יאנוש קורצ'אק:
"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך."

הפוסט חבקו אותם, לא משנה מה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז כמו צונאמי ענק הפצעים מתעוררים
כל אחד והטריגר שמעיר אותו.
כל אחד בתורו ובדיוק בזמן המתאים. 

הפצעים האלה מדממים בקרבנו בעיקר כשהילדים שלנו חווים דבר דומה לסיבה שהפצע חרוט אצלנו.
הפצע הזה מתעורר ואיתו הזכרונות,
הכאב או ההתרגשות, השמחה או העצב
הגאווה או האכזבה,
הביטחון או חוסר היציבות
החום והאהבה או הקרירות. 

באותה נשימה גם מתעוררים הריחות,
המיקום המדוייק, הפרצופים של האנשים שהיו אז, מה קרה לפני ואחרי
ולפעמים הכל מעומעם ומתערבב עם אי אלו זכרונות ילדות נוספים. 

הזכרונות האלה הם חלק מההורים שאנו היום.
הילדות היא כנראה התקופה שתעצב את חיינו,לנצח.
ודורות אחרינו.
כמה שננסה להימנע מהמאבק המתמיד בין הילד שהיינו אנו לבין הילד שלנו,
זה שם. 

זה פוגע ישר בלב.
זה בלתי נמנע.
זה קצת כמו חור בקיר,
גם אם תסגור אותו עם סיד, עדיין יהיה שם חור. 

הפצעים האלה
הרבה פעמים מנהלים אותנו
מביאים אותנו, ההורים לאוטומט שלנו
ללא מחשבה

ואף החלשה של הדבר הכי חשוב בקשר בין הורה לילד-
יצירת ניפרדות (nifradut), או בעברית- ההבנה
שאני זה לא הוא
והוא זה לא אני. 

והחוויה שלי לא קשורה לחוויה שתהיה לו
הפחדים שהיו לי לא בהכרח הפחדים שיש או יהיו לו וגם הקשיים,
הקונפליקטים, ההתמודדויות החברתיות
הקושי בלימודים בבית הספר. 

זו כנראה המשימה הכי קשה שלנו כהורים.
ולא כנראה.
זו ה-משימה הכי קשה.
וככל שהם גדלים המשימה הזו  נהיית יותר ויותר מורכבת.
כי הם כבר פחות ופחות בשליטתנו.
והם בוחרים בשביל שלהם.
בדרך שלהם
ואנחנו נעמוד מאחור, נביט בעקבות שלהם
נתפלל
נברך אותם בדרך צלחה
ונלמד, בלי שום הכנה מוקדמת-
להפריד.
כי הם לא אנחנו.
ודרכם היא לא דרכנו
והזהות שלהם היא לא שלנו. 

והם יכולים לעבור את אותו מסלול חיים,
אותו חוויות ואותם קשיים,
אבל 180 מעלות הפוך מאיתנו.
וככל שנהיה מודעים לדבר הזה יותר-
כך נפעל ונגיב אליהם ביתר מחשבה ופחות באוטומט. 

וגם אני
לומדת להיפרד
לשחרר
להבין שהם זה לא אני
אמנם סחבתי וילדתי
וגידלתי ועודני מגדלת
אבל הם יצעדו בדרכם,
בשביל שלהם
יחוו את העולם
יריחו
יתאכזבו
ישמחו
יתרגשו
יתעצבו
יכעסו
יפלו
ויקומו

בסיפור החיים שלהם.
לא שלי.

ואני אעמוד מהצד,
אביט, אכוון,
נוכחת,
ואתפלל שתאיר להם הדרך. 

והיי, אפרת,
הם זו לא את.
אף אחד מהם.
תנשמי.
תפרידי. 

הפוסט כאן דרכינו נפרדות הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאחרונה שוטף את הרשת בארץ ובעולם גל של תמונות לפני ואחרי באתגר הנקרא 10yearschallenge, אתגר עשר השנים, וכמו כל תופעת רשת צץ משום מקום וצבר תאוצה בקרב מיליוני גולשים. אנשים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות העלו בחודש האחרון תמונות שלהם משנת 2009 ותמונה עדכנית מהשנה הנוכחית, כשבדרך כלל יש כמובן, הבדל ניכר בין התמונות. מאחורי האתגר הזה, ככל הידוע לי, לא עומד עיקרון ערכי כלשהו, אך אין ספק שזהו טרנד חביב למדי וצהוב להפליא, כמו שבתוך תוכנו, כולנו אוהבים.

View this post on Instagram

2019<——>2009 . . #לא_מתלונן

A post shared by Idan Amedi | עידן עמדי (@idan_amedi) on Jan 16, 2019 at 4:14am PST

View this post on Instagram

מפה לשם, אמנם עברו 11 שנים אבל עדיין תופס, לא? ? שבוע טוב אהובים! ❤️ אגב, כרטיסים אחרונים למערת צדקיהו? #10yearschallenge

A post shared by Hanan Ben Ari חנן בן ארי (@hananbenariofficial) on Jan 27, 2019 at 6:42am PST

אתגר עשר השנים – מתוך עמוד האינסטגרם של הזמרים עידן עמדי וחנן בן ארי.

גם פוליטיקאים רבים הצטרפו לאתגר, וברקע הבחירות הקרבות, קוראים לגיוס קולות נוספים על ידי העלאת תמונות לפני ואחרי של עשייתם הציבורית. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שידוע בשימוש הנרחב שלו ברשתות החברתיות וההתמצאות בטרנדים החמים – הצטרף בכמה תמונות של לפני ואחרי 10 שנים.

View this post on Instagram

#10yearchallenge

A post shared by Benjamin Netanyahu נתניהו (@b.netanyahu) on Jan 17, 2019 at 2:52am PST

מתוך עמוד האינסטגרם של בנימין נתניהו.

עכשיו תורן

בדור עם קשיי קשב וריכוז כמו שלנו, אנחנו לא מסתפקים רק באתגר אחד.
בשבוע האחרון הגיח ברשת אתגר חדש, שבשקט בשקט הפך לתופעת רשת של ממש בקרב בנות המגזר הדתי והחרדי.

קבוצת התמיכה הגדולה בעולם, יונת קפלן. צילום: חיה כהן

בקבוצת הפייסבוק לנשים "עכשיו תורי", החלה יוזמה קטנה בשם – "10 דברים שלא ידעתן עליי" בו משתפות בנות הקבוצה בעשרה פרטי טריוויה עסיסיים על החיים שלהן. בימים האחרונים, מספרים לנו מהנהלת הקבוצה, עלו אלפי פוסטים של נשים בקבוצה ששיתפו בעשר עובדות על עצמן וזכו למאות ואלפי לייקים זו מזו, תוך פרגון הדדי והמון הזדהות.

"קבוצת התמיכה הגדולה בעולם אני קוראת לה," אומרת יונת קפלן, מי שעומדת מאחורי הקבוצה. "זו קבוצה שהוקמה בדמדומי חופשת הלידה של הילד הרביעי שלי, בלילה אחד, עם שם שבא מהבטן – כי ככה הרגשתי, שעכשיו תורי ועכשיו תורה של כל אחת. בן לילה וחצי מנתה עכשיו תורך כ- 4,000 חברות שהרגישו שיש פה הכלה וחיבוק מסוג שלא מצוי כל כך ברשת. בזכות המנהלות היקרות שאיתי, יפעת ויעל, ובזכות החלטות שקיבלנו כשיצאנו לדרך, אנו מקפידות שלא תהיה בריונות מקלדת, פגיעה, אלימות, שפיטה וזלזול. חברות הקבוצה יודעות שיש פה נשים אדירות שתרמנה אותן מכל משבר ותענקנה את העצה הטובה "ביותר וסיעור המוחות האיכותי ביותר."

עכשיו תורך היא קבוצה סגורה לנשים מהציבור הדתי והחרדי, ומונה כיום למעלה מ-45 אלף נשים. האתגר '10 הדברים שלא ידעתן עליי' התחיל כפוסט ככל הפוסטים בקבוצה, אך במהרה צבר תאוצה וסחף אחריו את אלפי בנות הקבוצה ואף יצא גם החוצה אל עמודי הפייסבוק הפרטיים. אחת הנשים ששיתפה באתגר גם בדף הפרטי שלה היא הסטנדאפיסטית רעיה כהן, שמספרת מדוע הטרנד כל כך תפס אותה.

כוח נשי. רעיה כהן

"יש אתגרים שנוגעים בי במיוחד. אני רגילה לראות פעמיים ביום טרנדים למיניהם ולא תמיד זה עושה לי את זה, הפעם איכשהו שקעתי לתוך זה וקראתי עוד אחד ועוד אחד, נורא עניין אותי לראות מה אנשים בחרו לספר על עצמן. הרי יש מלא דברים שאף אחד לא יודע עליהן וכל אחת בחרה את הסיפור הקטן הזה הנוגע ללב, או המצחיק. הדבר היפה הוא, שכמעט לא ראיתי פוסטים שנשים מציגות את עצמן כמושלמות, כל אחת דווקא פצעה את זה קצת, הביאה סיפור שלה של חולשה או של חוזק.
"זה מאוד קלישאתי," היא אומרת בחיוך, "אבל אני חושבת שזה הכוח הנשי. בדיוק זה, לנרמל את הסיטואציה, לתת לכולן את ההבנה וההרגשה שיש פה סיפור מאחורי כל אחת. שיש פנים ואנשים מאחורי הפייסבוק הזה. והקבוצה הזאת, עכשיו תורי נותנת מקום לנשים לדבר, לבקש שיקשיבו להן, זה לא מובן מאליו בכלל."

האתגר, נתן במה לאלפי נשים 'שקופות' בקבוצה, כאלה שקוראות ואינן נראות ובזכות הפרגון וההכלה פתח פתח לשיתוף מהחיים הפרטיים של כל אחת, אך הוא רק חלק מהשינויים החברתיים המשמעותיים שמתרחשים מידי יום בקבוצה, בדיונים ובמפגשים הנוצרים בין הדעות והמגזרים השונים.

"עכשיו תורך היא פינת חמד של דעות רבגוניות בחברה הישראלית," אומרת קפלן, "אנחנו מכבדות, נותנות מקום ומאפשרות, גם כשקשה מאוד, הפידבקים בפרטי וגם בקבוצה מדהימים. הקבוצה בעלת צביון דתי מובהק, אבל מעניקה גשר איכותי בין נשים מכל המגזרים, אין 'דתומטר' בכניסה, אבל כן חשוב שיהיה כבוד הדדי למרות השוני."

בקרוב, היא מגלה תצאנה חברות עכשיו תורך מהמקלדות ותיפגשנה. "אני חושבת שאחרי שיצרנו אמון, הגיע הזמן לפגוש פיזית, להתחבק, להתרגש, לשתף, לייצר נטוורקינג אנושי. הוירטואליות היא טובה, אבל גם בשנת 2019 כדאי להיפגש פיזית מפעם לפעם. אנו קוראות לכל מי שמעוניינת בחברה טובה עם אוריינטציה של הגשמה עצמית, עסקית, נשית, אימהית, זוגית, אקדמית – להגיע. אין דמי מנוי, רק באהבה מייצרים אהבה."

הפוסט הטרנדים החמים שכובשים את הרשת לא פוסחים על נשות המגזר הופיע לראשונה ב-פנימה.

חיכיתי. כיבדתי את הצורך שלה לשתוק, לזעום.
ואז ירדו הדמעות, דמעה אחר דמעה. והעיניים עלו.

ונפגשנו. המבטים נפגשו.
אז ידעתי שהיא מוכנה לשתף אותי בעולמה. חייכתי קלות.

היא מביטה בי ופותחת: "הם שוב מעצבנים. כל כך, כל כך מעצבנים. כל כך לא מבינים אותי וכל כך עסוקים בעצמם". מבינה ש"הם" אלו הוריה.  "הם החליטו שבגלל שאני הבכורה אני צריכה לארגן את הבית כל יום בערב. כאילו שאין לי שיעורים, כאילו שאין לי חברות, כאילו שאין לי חיים" היא צועקת. אני נדהמת מעוצמת התחושות ושואלת את עצמי מה קרה. מה נועה מספרת לי שאני לא שומעת.

"את כועסת מאוד" אני אומרת לה.
"כן, כי הם מעצבנים. הם מחליטים עליי, על הכל". היא צועקת. מנסה להעביר לי את ההרגשה הקשה שמצויה בה.
"את מספרת שהם מחליטים החלטות שלא נוחות לך ואולי אפילו פוגעות בך" אני אומרת.

"כן. במוצאי שבת נזכרתי שיש לי למחרת מבחן שלא למדתי אליו. שכחתי. קורה, לא? אז התעצבנתי על עצמי כי כבר הייתי ממש סחוטה מבני עקיבא ומהחניכים  ואז הבנתי שאני צריכה ללמוד והתעצבנתי על מיכלי הקטנה כשנכנסה לחדר שלי. הרגשתי לא בסדר אבל לא שלטתי בעצמי. הרגשתי שאם אני עכשיו לומדת אני לא אקלוט כלום. אז ראיתי קצת סרטונים בפלאפון. ואז אבא בא ובדק מה איתי וכשהוא ראה שאני עם הפלאפון הוא  לקח לי את הפלאפון בכעס. ופתח במונולוג על הזבל שיש בפלאפון ועל בזבוז הזמן, כאילו שהוא ואמא לא מסתכלים בפלאפון שלהם כל שניה ורבע. ואז הוא אמר שידבר עם אמא ושהם יחשבו מה לעשות עם הפלאפון, אולי ישימו לי איזו תוכנת הגנה, מה אני צריכה הגנה? ממה? אה, וכמובן שהוא לא היה מסוגל להתאפק ולפני שיצא, אמר לי: ותורידי כבר את האיפור השחור הזה מהעיניים שלך, וטרק את הדלת של החדר שלי. שלי. אוף איתו.. אוףףף… יש לך תוכנת הגנה מהורים?"

מבינה את הפחד מחוסר המוגנות מהמכשיר הקטן הזה. תמונת אילוסטרציה

חייכתי אל נועה. מבינה כל כך את הפגיעות שלה, בתוך רכבת ההרים של גיל ההתבגרות, כשהכל כל כך מתקיף, רגיש ונפיץ. ובמקביל מבינה גם את הוריה של נועה, שרוצים שהבית יראה כמו בית ולא כמו רכבת הרים. ואת חוסר המוגנות והפחד הזה מהמכשיר הקטן ומלא ההפתעות שבתוכו, שאין לדעת מה הילדים יפגשו בו.

"נשמע לי נורא נורא מבלבל" אני אומרת לנועה, "מצד אחד את כבר גדולה, את מדריכה, תכף בגרויות, שומרת על מיכלי כשצריך ואז באים אבא ואמא ומחליטים עלייך בלי לשאול אותך, בלי לבדוק איתך."

"אוף אני פשוט.. נמאס לי מהם… אני לא יכולה איתם. מרגישה שהם לא סומכים עליי, כאילו שאני בת 6. ואת יודעת אני הכי אחראית והכי משתדלת בלימודים. מה הם רוצים ממני? אתמול רציתי לצאת בערב עם כמה חברות, עברתי בסלון, אבא ואמא ישבו עם עוד חברים ודיברו. פתאום אבא קורא לי ואומר: עם מי את יוצאת?  אז עניתי לו. הוא אמר לי אין מצב, את לא יוצאת איתן ואפילו אמר שהוא לא מבין מה אני מוצאת בהן. רצתי לחדר בבכי. הוא כל כך העליב אותי- סבבה אז תגיד לי, תביע את דעתך, תשאל אותי מה אני מוצאת בהן אולי אקשיב ואולי לא. אולי אפילו אשתף אותו. אבל למה מול כולם?"

אני שומעת את נועה וליבי מתכווץ. מתכווץ על המשאלה לקשר מכבד ועל ההחמצה והפיספוס. אני חושבת לעצמי איך לעיתים הדרך מתבלבלת לנו בצילה של הדאגה. כמה קשה זה לדייק את ההורות, באופן מכבד ומאוזן ולאפשר לילד להביע את עצמו, לחוש עצמאות וכל- יכולות אל מול החשש הגדול של כולנו מלחץ חברתי, ניצול, מפלצות בדמות אינסטוש ופייס שאורבות שם בחוץ.

"נועה, בואי נשים שנייה את אבא ואמא בצד. אני שומעת שאת נורא נורא כועסת. אולי את מרגישה שמחליטים עליך, שמצרים את צעדייך ובעיקר שלא סומכים עליך. ונשמע לי שאת עסוקה בהורים ומנסה להגן על עצמך מפניהם. כאילו שנכנסת למגננה מולם. אבל בואי שניה נשנה כיוון, מה איתך? את סומכת על עצמך?" אני שואלת את נועה.
"אני?" היא שואלת מופתעת. "אני? לא יודעת… כלומר כן.. לא.. לא יודעת.. למה את מתכוונת?" היא בודקת איתי.
"אני שואלת אם את סומכת על עצמך. בפלאפון, בבית, מול החברות, בכלל מול כל הפיתויים והבלבול הגדול".

היא שותקת ועונה: "אני יכולה לומר לך שלפעמים כן ולפעמים לא"
"אני חושבת שזו תשובה חשובה ובעיקר כנה. לפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים לא. ואני שומעת שאת צריכה שאבא ואמא יאמינו בך. ויסמכו עליך. אולי קצת כדי שאת תוכלי לסמוך על עצמך".

***

הגיל בו נועה נמצאת מעורר לרוב תחושה של עצמאות ושל כל יכולות אצל המתבגר ואילו אצל ההורה עולות לא אחת חששות ודאגה למתבגר. אין ספק שזה גיל שטומן בחובו סכנות אך גם הרבה הזדמנויות.

בצמתים שנועה תיאלץ להחליט, היא לרוב תהיה לבד, הוריה לא יהיו שם בבחירות השונות. בחירות בדמות כניסה לפרסומת באינטרנט שנויה במחלוקת או קירבה לחבר או חברה שנויים במחלוקת. על מנת שנועה תוכל לעשות את הבחירות הנכונות כיוונתי את נועה להתחיל בתהליך של התבוננות פנימית כזאת שתאפשר לה לחוש באמת כל יכולה ועצמאית מתוך מודעות ואחריות על עצמה ועל גופה.

הפוסט רכבת ההרים של גיל ההתבגרות: מיומנה של מטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.

"בתוך הבנתך לדעת להקשיב ולא להקפיד עם לב איש.

תביני ותישארי על מקומך קשובה ונותנת תשובה ללבו של הילד, כי ישמח.

זאת אומרת: אין ערבובים,

אין חוטים מתערבבים, אין סבך,

כל אחד על מקומו וכולם ביחד ומתוך הבנה עמוקה"

(ימימה אביטל זצ"ל)

ההקשבה היא תכונה אימהית מובהקת.
אנו מפעילות אותה אל מול ילדינו על מנת ללמוד אותם, וגם על מנת ללמד אותם – כיצד להקשיב, להכיל, להתמודד עם תסכולים ולפתור בעיות שהקשבה נקיה בכוחה לפתור.
לפי ההקשבה אנו יודעות איזה מענה לתת לילד שלנו, ומה הוא צריך. אנו יודעות לתת לו את המענה המדויק מתוך מה שהאימהוּת בתוכנו נושאת, כלומר: יש בתוכנו את הידע כיצד להיות האימא הטובה ביותר לילד הזה, וכשאנו מלאות אמון בכך שיש לנו את הידע הזה, כך אנחנו פועלות טוב יותר כאימהות.

אולם, לא לכל בעיה או שאלה של הילד אנחנו חייבות לתת מענה מיידי. זוהי הבנה עמוקה כיצד לא להתערבב עם ילדנו. לעתים הוא מגיע אלינו חסר, כואב, מתוסכל, עצבני, לא רוצה להקשיב, או כל צורה אחרת של הפרה. כיוון שאנחנו האימא, יש לנו כבר ידע ואג'נדה מה הילד שלנו צריך, אך לעתים זה יוצר ערבוב.
אנחנו מנסות לתת לו תשובה מיידית ובעצם לא נותנות לו להיות במקום שאליו הוא הגיע כעת. אנחנו לא נותנות לו לרדת, אנחנו רוצות להעלות אותו משם מיד, מתוך כוונה טובה ורצון טוב, אך הוא לא יגדל ויעלה כך. תהליך ההתפתחות טומן בחובו ירידות ועליות. אם נמנע ממנו את כל הירידות, בעקיפין נמנע ממנו גם את ההתחזקות שנובעת מהתמודדות עם הירידות, וממילא נמנע ממנו גם את העליה.

רק להקשיב ולהכיל. אילוסטרציה

ויותר מזה, דווקא כשאנחנו לא עונות לילד ולא מסדרות לו את המצב, ובעיקר לא מתערבבות עם השדה שלו, דווקא אז יש תחושה חזקה יותר של יחד. כשהכאב של הילד מפעיל בנו את הכאב שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לראות אלא את העומס האישי שלנו, כדוגמת: איך יכול להיות שהילד שלנו סובל, האם זו אשמתנו, ועוד ערבובים שונים – אין שם יחד.
יחד מתהווה בין שני אנשים נפרדים. כשאין נפרדות, העומס שלנו פוגש את העומס שלו. לכן זהו תרגיל חשוב לאימהות, ובכלל: כשהילד שלנו מגיע אלינו בתוך סערה, הפרה או עומס, לנסות שלא להתערבב איתו. אם החולשה שלו מחלישה אותנו, לזהות את העומס המחליש בתוכנו, לתחם ולתת לו מקום, אך מול הילד – רק להקשיב, לא לענות לו דבר.

כשאין ערבוב וכל אחד על מקומו, זה מאפשר לנו לתת ללבו של הילד תשובה אמיתית. תשובה שגם אם אינה מתבטאת בדיבור ובמילים שיתקנו לו את הרגשת החסר, היא כן מעניקה הקשבה ואמון עמוק וארוך טווח בכך שהילד שלנו יידע להתגבר על הירידה הזו, ולקום ממנה. אם אנחנו רצות להוציא אותו מן הירידה, אנחנו למעשה לא מקבלות אותו כפי שהוא כרגע, והוא מרגיש את זה. כשאנחנו מקבלות את מקומו, גם כשזה מקום לא נעים, כואב ומעיק, דווקא במקום הנמוך הזה נפתחת דלת חדשה שממנה הוא יכול לקום.
התרגול של ההקשבה ללבו באמת, מתוך קבלה אמיתית של המקום שבו הוא נמצא, ללא התנגדויות וללא ערבובים – זוהי פריצת דרך אמיתית, מתוך חסד, מתוך יחד, מתוך הסכמה שבשתיקה אל מה שהילד שלנו מביא מולנו, ובעיקר מתוך אמון גדול.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו.

הפוסט לדעת להקשיב הופיע לראשונה ב-פנימה.