הקושי האמיתי הוא בידיעה שזה יקרה שוב. הדר זכריה. צילום: יוחאי בן נעים

לא הספקתי להבין מה קורה, וכבר הוכרזה הפסקת אש.
לא שאני חובבת מלחמות גדולה, כן? אבל את יודעת איך זה.
יורים טיל. שניים. שלושים.

הגוף מתחיל להכין את עצמו נפשית למלחמה.
למודת ניסיון, אני מתחילה לתכנן מה נעשה, לאן נלך. מה מתבטל ועם מי צריך לדבר. לחץ כללי.
ואז כשכבר כל המערכות בגוף ובסביבה מוכנות, הלימודים מבוטלים, המזרון בממ"ד,
הנפש מחזיקה את עצמה חזק חזק חזק ומוכנה למתקפה,
אז, בדיוק אז, אומרים לך: עזבי לא משנה.
בוטל. חוזל"שת.
שגרה.
מה שהיה זה סתם. תתקדמי כפרה.

וזה לא רק חמאס, כן?
זה קורה כל כך הרבה פעמים בחיים. את בונה משהו. מתכוננת אליו. כל כולך בתוך זה, מכינה מתייעצת מדברת, ובעיקר מכינה את הקרקע נפשית לזה,
ואז בבת אחת זה עוצר. נגדע באיבו.
בכל תחום. בכל דבר. לכל אחת.
זה תמיד קורה.

והקושי הוא לא האכזבה, זה לא הלחזור לשגרה, להוריד את כל הציפיות מהחבל, להשתחרר מהדמיונות בראש.
לא.
הקושי האמיתי הוא הידיעה הברורה שזה יקרה שוב.
הידיעה הברורה שממש בעוד קצת זמן, שוב יגיע משהו, שאת תרצי בו בכל מאודך,
ותראי כבר איך כל החיים שלך נבנים לפיו, ושניה לפני שזה יקרה,
הוא עלול לברוח לך מבין האצבעות.

לחזור לשגרה ולהוריד את הציפיות מהחבל. אילוסטרציה

אז לחמאס כבר אין לי כוח.
אני פשוט משתדלת להיות מוכנה כמה שיותר. תמיד. בכל יום.
לא שזה קל, זה לא קל בכלל, להיות בכוננות תמידית, אבל זה עדיף מאשר להיבהל ולהתפרק.
אותי הם לא יתפסו לא מוכנה.

אבל החיים עצמם הם לא חמאס. והדבר הכי טוב שלימדתי את עצמי לעשות
זה להמשיך הלאה.
מיד כמשהו בורח לי, אני מחפשת זנב חדש לאחוז בו. משהו חדש לשאוף אליו. להמשיך להתגלגל.
לא לשקוע.
החיים תמיד נמצאים שם, בחלק הזה,
בהפסקה שבין אש לאש.
וצריך לדעת, שהרי בסופו של דבר,  זאת רק הפסקת אש.
מה שאומר שהאש תגיע בסוף. נעימה או לא נעימה, רצויה או לא רצויה.
אש.

הפוסט הפסקת אש הופיע לראשונה ב-פנימה.