אור נדחק

אבל לפעמים רגעי משבר באים, לפעמים החושך מתגבר, האור נדחק אל המרתפים ועוצם עיניים כדי לא לראות את החורבן. לפעמים רגעי משבר באים עלייך, למרות שניסית להדחיק את קיומם, למרות שעצמת טוב טוב את העיניים, למרות שהתפללת לקום ושהכול ייעלם, למרות שהתחזקת בתפילה ומצאת עצה והפעלת תושיה ובכית ים וצחקת אמונה. אופס. לפעמים לא תותים ולא יער, רק שבר.
אז בואו נדבר על זה רגע, בואו נפקח חריץ בעיניים העצומות האלה, בואו נציץ, בואו ננשום לתוך זה.
היי! החיים הם לא קטלוג של איקאה. הנה אמרתי את זה, אנחנו לא כותבים את התסריט, יש כותב ושמו “אל נורא עלילה“, או כמו שאהוד בנאי אמר את זה: “זאת לא המסיבה שלנו. אתה מקשיב?“.

לפקוח חריץ בעיניים העצומות. מתוך שאטרסטוק

“להגיד בבוקר חסדך“ זה קל. מי מאיתנו לא משבחת את השם יתברך כשמצליח לה? כשהדעת מאירה? כולנו שמות בפינו על כל צעד ושעל איזה “ישתבח שמו לעד“ קטן ומלא הודיה. אבל מה על הלילות? מה נאמר בלילות? אז ככה: “אמונתך בלילות“.
כשחשוך ושבור הדעת מסתלקת, ואז מגיע תורה של האמונה לשיר את השיר הלילי החרישי והיפהפה שלה.
“אמונתך בלילות“ – כשחשוך אני מתכסה באמונה, מתפטרת מתפקיד המוח ומתפארת בחוסר ההבנה שלי, הופכת אותה לאומנות לחימה בתנאי לילה. ופלא פלאים, כשהאמונה מתגלה גם לרגע המשבר יש חן של קידוש השם וקבלת עול מלכות שמיים. אני נושמת לתוך השבר, שואפת ומכניסה אמונה פנימה לריאות, נושפת החוצה פחדים וספקות.
הנה אני במשבר, והאמונה מבקשת לברוח, אבל אני מחזיקה אותה חזק בקולר כמו שמחזיקים חיה פראית. אני קושרת אותה אליי באזיקים שלא תזוז ממני, כמו שאוזקים אסיר עולם.

עם האמונה כל מקום הוא רק עוד מקום בעולמו יתברך, והרגע הקשה הוא רק רגע. קשה, אבל כרגע. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע. קטע שדווקא בלוע הארי סורר שקט מפוכח, שדווקא כשהגיליוטינה על הצוואר מתנגן לי בראש שיר עליז כזה. לא קשור לכלום, לא מסונכרן עם המציאות, שיר מלא חדווה של חוסר הבנה מהולה באמונה. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע.
קטע שעם האמונה אפשר באמת לעבור כל לילה, ארוך וחשוך ככל שיהיה. קטע שעם האמונה – גם בתוך בטן הדגה, בתהומות האפלים של קרקעית הים, אפשר לחוש בחוש את ההשגחה העליונה מלטפת לך באהבה את הראש, אוספת אותך אל חיקה. מרגיעה אותך, עד יעבור זעם, עד שיפוח היום וינוסו הצללים. עד שייפקחו עינינו העצומות, כנראה, ותבוא לנו נחמה גדולה, כי סוף סוף נראה.

מתוך הטור של נועה ירון-דיין במגזין פנימה

עוד לא עשית מנוי? 

הפוסט אמונתך בלילות הופיע לראשונה ב-פנימה.

התגלות השם אל משה לראשונה נעשית באמצע המדבר, מתוך הסנה הבוער ושם הוא מבקש ממנו להיות מי שיגאל את ישראל. ומשה מתווכח, וטוען כי הוא אינו ראוי לגאול את ישראל, ומתעקש.
והמפרשים אף מוסיפים כי הוויכוח התנהל לא פחות משבוע שלם בו מנסה משה לשכנע את הקב"ה שהוא אינו האדם המתאים.

אז נכון, על משה נאמר כי היה עניו מכל אדם, אך אין זו ענווה פסולה? האם הוא באמת חשב שהקב"ה טועה בבחירה?

תכונות של מנהיג

המדרש המפורסם מספר כי משה רדף אחרי גדי קטן שברח מהעדר, וכשמצא אותו עייף ותשוש החזיר אותו לעדר כשהוא נושא אותו על כתפיו, ואז מוצא משה את הסנה הבוער.

הסיפור הזה, הקטן כביכול, מגלה על תכונותיו של משה, תכונות של מנהיג; דאגה לחלש, תשומת לב לכל אחד מהעדר. וכמו הסנה, שנשרף ואיננו אוכל, סנה בודד במדבר צחיח – גם עליו יש השגחה פרטית, כך גם משה דואג לכל אחד ואחד מה'עדר' שלו.

דואג לכל אחד ואחד. רועה וגדי, אילוסטרציה

והוויכוח בין משה לקב"ה, בא ללמד אותנו על תכונה נוספת של משה ומראה לנו את הסיבה שבחר בו הקב"ה להיות מסתם משה ל- 'רבנו'.
הטענה האחרונה של משה היא: 'ויֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח'. הוא מבקש מהקב"ה שמי שיגאל את ישראל יהיה אהרון אחיו הגדול, וכאן, פחות או יותר משה 'התקבל סופית' לתפקיד.

אדם שאין לו טיפה של גאווה עצמית ושל רצון למימוש עצמי על חשבון אחרים הוא אדם הראוי להיות מנהיג.
התורה מלמדת אותנו, כי מנהיג אמיתי מתגלה בדברים הקטנים, בדברים שאין בהם תהילה לפעמים, שלא תמיד רואים, מנהיג הוא איש אמת, שעושה גם כשלא צופים בו ואף אחד לא יעריך את מעשיו לעולם – כזה אדם ראוי להנהיג את עם ישראל.

ומעידה עליו התורה:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה(במדבר י"ב,ג')

תכונה זאת של משה שבטוח שהוא לא יותר טוב מאף אחד אחר, שבוודאי יש טובים ממנו, ושכל דאגותיו זה מה נכון שיהיה לעם שלו, ולכל אחד ואחד ממנו,
אדם שמוכן להתלכלך על מנת לסחוב גדי קטן חזרה אל העדר, זה מה שהופך אותו להיות האיש, והמנהיג שכל כך ראוי לשמו, המנהיג הגדול בהיסטוריה.

בפתח הכרזת הבחירות הצפויות, נתפלל למנהיג ראוי וטוב לעם ישראל,
כזה שהענווה והאהבה לעם , היא זו שתוביל אותו.

שבת שלום.

הפוסט החומרים מהם עשוי מנהיג: פרשת שמות הופיע לראשונה ב-פנימה.

"יָּבֵא יוֹסֵף אֶת-יַעֲקֹב אָבִיו, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה. ח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יַעֲקֹב:  כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ.  ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם"

בשיחה זאת,יעקב,בניגוד לרוב חייו נשמע די מריר על מה שעבר עליו , דווקא עכשיו שהוא גילה שיוסף חי והוא הגיע למקום שידאגו לו ולמשפחתו למזון. ועם זאת, יעקב אכן עבר חיים לא פשוטים כלל החל מגנבת הברכות, שנים של עבודה אצל לבן עבור רחל, נישואין במרמה ועוד עבודה עבור רחל, דרך המעשה עם דינה וכמובן העלמות בנו האהוב ל- 22 שנה

רש"י מוסיף על כך בפרשת וישב על הפסוק:"וישב יעקב":

וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:

כלומר,על אף שיעקב נשמע קצת מריר הוא ללא ספק צדק בדבר, ובאמת חייו לא היו כה פשוטים, אז למה נענש יעקב בחומרה כזאת? עונש עד כדי כך קשה שבבראשית רבה צ"ה מובא המדרש הבא:

בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היו אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים, חייך שמניין התיבות שיש מן ה'ויאמר' [פרעה] עד ב'ימי מגוריהם', כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות ובמנין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז".

על מנת להבין את העניין הזה אנחנו צריכים ללכת לדמות אולי הכי מוכרת בתנ"ך של יסוריים וקשיים: לאיוב.
איוב סבל מכול הייסורים שאפשר לסבול מהם, לקראת סוף פרק ב, ככול הנראה אשתו כבר איבדה את האמונה מצער ושואלת אותו למה הוא לא מקלל את האלוקים, ומיד איוב עונה לה :

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל; בְּכָל-זֹאת לֹא-חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו

לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אילוסטרציה

תשובה זאת לכאורה נשמעת מלאה ומושרשת באמונה גדולה,אבל המלבי"ם מדייק מהמילה ב"שפתיו":

הגם שתשובתו זאת נראה כתשובת ירא ה' וצדיק, וכן פירשוהו המפ', אחר הדיוק כבר נגלה מדבריו שבלבבו היה פונה לדברי און ומינות, וזה נגלה ממלת גם … ובאור הדבר שהוא חשב שהטוב הנמצא במציאות הוא מעורב עם רעות הרבה, ולא עוד אלא שמבואר מתוך וכוחו שהיה דעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, וע"כ חשב שא"א כלל שה' יתן טוב לבד, כי מי שירצה לקבל את הטוב בהכרח יקבל גם את הרע … אחר "שגם את הטוב נקבל מאת האלהים", ר"ל אחר שאם נרצה לקבל טוב מאלהים שהוא המציאות והחיים, בהכרח נקבל את הרע שהוא הגובר ומתרבה על הטוב שהוא מעט המציאות בערכו, עד שיצדק לומר שאנו מקבלים את הרע בעצם וראשונה ועמו אנו מקבלים גם את הטוב, שהאדם בצאתו אל המציאות מקבל המון רעות ודאגות ותמורות אשר ישיג בזמנו הקצר, וזאת עקר מולדתו, ועם זה מקבל גם את הטוב שהוא החיים הקצרים האלה, וא"כ איך "את הרע לא נקבל" אחר שהוא העיקר, והנה בזה כבר גלה כי לבבו מלא און שה' ברא את האדם לרעתו ושהרע במציאות גובר על הטוב, וזה שורש פורה ראש ולענה להתרעם על מדותיו שברא את האדם לרעתו, וזה יסוד לכל הדברים המרים שדבר אח"כ בוכוחיו, אבל יען שעתה העלים דבר זה ולא נגלה רק ממלת גם, מ"ש גם את הטוב, מבואר שהגם שהיה דעה זו בלבו בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו כי לא הוציא עדיין תלונותיו בשפתיו עד אחרי זאת, ואמרו חז"ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא

החטא של איוב הוא בעצם האמונה כי קיים רע במציאות, ויותר מכך – שהוא גובר על הטוב.
במקום מסוים, היה קל יותר לאיוב לקבל את הרע והמלבי"ם מסביר כי היה פונה לדברי כפירה.

יעקב,בדרגתו כמובן, נפל בסוף חייו בנקודה הזאת.
יעקב ידע שהכול מאת ה' לטוב ולמוטב, אך חשוב להבין כי מטרת התורה היא ללמד אותנו דרכי חיים. ולכן השיחה המוזרה בין פרעה ליעקב מובאת, המפרשים מסבירים שבאותו רגע שיעקב חש את הרע והקושי בחייו הוא היה נראה זקן בהרבה,וזה בעצם מה שהביא את פרעה לשאול בין כמה הוא: והתשובה של התורה בעצם היא גם התשובה ליעקב למה חייו קוצרו :

"מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי. "עקב יודע שבאותו רגע שהוא חש שחייו רעים, הם יהיו מעט, והוא לא ישיג את ימי שנות אבותיו.

התורה מלמדת אותנו, לספר בשבח ה' ופועלו בעולם ולהודות בכל רגע על חיינו הטובים והנפלאים, להודות על הטוב ולהודות גם על מה שנראה רע.

שבת שלום ובשורות טובות!

הפוסט הטוב והמיטיב: פרשת ויגש הופיע לראשונה ב-פנימה.

לרוב התורה בפשט לא נוקטת עמדה ומספרת את הסיפור באופן אובייקטיבי ככל האפשר. אך בסיפור מכירת יוסף 'מתערבת' התורה ומביאה לנו זוויות נוספות של הסיפור ואת ההשפעה של מעשה המכירה על הסביבה ועל השתלשלות האירועים שיבואו אחר כך:

"ויקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים" (ל"ז,ל"ד)

רש"י מסביר כי הקפיצה הפתאומית בעלילה בפרק ל"ח בין סיפור המכירה לבין סיפורם של יהודה ודינה היא כדי ללמד שגדולתו של יהודה פחתה בעיני אחיו אחרי שראו את הצער של אביהם ואמרו לו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך"

וכמובן, תגובות האחים בפרשת מקץ והחרטה שמהדהדת בדבריהם:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת"(מ"ב,כ"א)

והבור ריק אין בו מים. אילוסטרציה

אך כשנעמיק אל הסוד, נגלה גישה אחרת לחלוטין למכירת יוסף, גישה מהפכנית שתשנה לנו לגמרי את נקודת המבט:

בזוהר הקדוש מובא כי כאשר הגיע יוסף אל השדה אל אחיו וראו אותו האחים, הם עשו לו משפט.
אך משפט נעשה רק בפני עשרה ובלי יוסף הם היו רק תשעה. מסביר הזוהר כי הקב"ה בעצמו היה העשירי, והוא זה שהסכים וחתם את מכירת יוסף.

 "וּמִשּׁוּם כָּךְ, בִּזְמַן שֶׁמָּכְרוּ אֶת יוֹסֵף, הִשְׁתַּתְּפוּ כֻלָּם עִם הַשְּׁכִינָה, וְשִׁתְּפוּ אוֹתָהּ עִמָּהֶם כְּשֶׁעָשׂוּ שְׁבוּעָה"

ואם ניקח את הגישה הזו ונסתכל שוב בפסוקים, נגלה שיוסף עצמו מודה כי הקב"ה הוא-הוא מי שעומד מאחורי שרשרת האירועים שאירעה לו מאז נזרק לבור:

"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה, ה')…."כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם"

איפה אתה רוצה להיות

וכאן נשאלת השאלה, אם הקב"ה בעצמו 'הצביע' נגד יוסף, במה אשמים האחים? ובכלל, אם יוסף עצמו מחל להם ומכיר בכך שזה מה שהיה צריך לקרות – למה התורה רומזת לנו שוב ושוב שזה לא בסדר?

הבחירה איך לנהוג בידיים שלנו. אילוסטרציה

אם נסתכל בפסוקים אחרי שהאחים זרקו את יוסף לבור נגלה פרט קטן שנראה שולי, שלוש מילים סך הכול, אך אלו המילים המספרות את כל הסיפור:

 "וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.  וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם…" (ל"ז,כ"ד)

שלוש מילים שמתארות בדיוק קר את אכזריות המעשה. האחים משליכים את יוסף אחיהם לבור – ויושבים לאכול לחם, יושבים לסעודה כשאחיהם נמצא קרוב- רחוק מהם, בבור מלא נחשים ועקרבים, ללא אוכל או מים בעוד הם ממלאים קיבתם.

חשוב להבין, כי האחים היו צדיקים גדולים, מכל אחד יצא שבט של עם ישראל והם ידעו כי מכירת יוסף היא 'מכתוב' מלמעלה, זה משהו שהוא בלתי נמנע וכבר נגזר. אך החטא שלהם היה הוא שהם לא הצטערו בצרת נפשו.

"אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ."

וכאן אנחנו לומדים יסוד חשוב בבחירה החופשית:

לא תמיד הבחירה באמת בידינו, יש לנו שליטה במציאות עד גבול מסויים ומשם זה בידיו של הקב"ה, וכאן, בנקודה הזאת של השחרור – כאן נמדד כוח הבחירה שלנו איך לנהוג. האם נצטער בזה? האם נשמח?
מה באמת, בלב, רצינו שיקרה?

ולפעמים באמת 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו' על מעשיהם, אבל הוא כן יבוא בטרוניה על איפה הם רצו להיות באותו רגע.

שבת שלום.

הפוסט בהתחננו אלינו, ולא שמענו: פרשת וישב הופיע לראשונה ב-פנימה.

זה נשמע כמו איזה אמונה טפלה, אבל לא כך היא.
כשאדם מאמין שהוא ראוי,הוא מתנהל ביומיום שלו ומדבר בשפה אחרת.
הוא לא מרגיש ש"בטוח יפספס את הרמזור" ו"בטוח יחמיץ איזה מפגש חשוב", הוא בטוח שכל מה שקורה לו, מדויק עבורו ונכון עבורו ולבטח הגיע כדי ללמד אותו איזה שיעור ולהגדיל אותו, מבפנים.

החניה, כמשל, מאוד הולכת איתי בשגרה הברוכה.
אני יודעת, לא מאמינה,יודעת,בידיעה ברורה! שמחכה לי חניה.
אגב, מאוד יכול להיות שאצטרך לחכות שתתפנה אותה חניה שמיועדת לי, ועדיין אני תמיד נכנסת לחניה עם תחושה שמחכה לי חניה.
לפעמים לפני שאני יוצאת מהבית,אני אומרת בקול, "תודה ה' שמחכה לי חניה במקום שאליו אני נוסעת"
לפעמים בדרך אני אומרת את זה, לפעמים רגע לפני שאני נכנסת לחניה. יש בזה תודעה של שפע, של אני חיה את מה שנכון עבורי, לא חסר דבר עבורי
יש מספיק מהכול ולכולם.

החניה כמשל. אילוסטרציה

אני יודעת, לא מאמינה, יודעת כמו שאני יודעת שאני עכשיו יושבת פה לכתוב לכם את הטור הזה,
כמו שאני יודעת איך קוראים לי, למי אני נשואה וכמה ילדים יש לי, אני יודעת שה' דואג לי ושולח לי, לנו, את הפרנסה המבורכת המיועדת לנו.
אני יודעת שכל אתגר שנקרה בדרכי, הגיע לכבודי ולא כדי להיות מכשול לרגליי הצועדות.

כשאנחנו מאמינים שאנחנו ראויים לחיים של טוב, בכל המישורים נחנו מזמנים את אותה מציאות לפתחנו. לפתח ליבנו ולביתנו.
זה יכול להיות ירידה במשקל, זה יכול להיות קניית בית ומציאת בן זוג
זה יכול להיות כל חלום כזה או אחר שאנחנו מבקשים לעצמינו.

שנהיה ראויים,
לחיים.

הפוסט לאכול, להתפלל, לאהוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעשה אבות סימן לבנים

התורה היא לא אוסף של סיפורים מעניינים. התורה היא ספר הדרכה, ומסיפורי האבות ניתן ללמוד שעם ישראל וכן כל יהודי ויהודי – יעברו לאורך הדורות את אותם הדברים שעברו אבותינו, בגרסאות שונות, בעוצמות שונות, אך את אותם הדברים, ולמזלנו יש לנו את הצדיקים שעשו זאת לפנינו. לך לך הוא הציווי הראשוני למסע התשובה של כל יהודי.

אחד משלבי התשובה הוא זמן עזיבת החטא, אך הניסיון של אברהם כלל לא היה בעזיבת החטא, הרי מאז שהוא ילד צעיר היה אברהם צדיק ודבק בהשם כנגד כל הסיכויים. הניסיון של אברהם היה דווקא בלעזוב את המציאות שהוא חי בה. לעזוב את כל מה שבנה במשך 75 שנה, אם זה בית, אם זה חברים, ואם זה רק את האדמה אותה אהב, הקב"ה מצווה אותו לאסוף את הפקלאות וללכת אל הלא נודע, 'אל הארץ אשר אראך'.

ואיפה זה פוגש אותנו בחיים שלנו? ברגע שאדם מתחיל את ה'סיפור היהודי' שלו, את תהליך התשובה שלו או ההתקרבות, דבר ראשון הקב"ה זורק אותו מהמציאות שאליה הורגל. אנחנו רגילים להיות חולי שליטה, לתכנן קדימה, לבנות מגדלים של תכנונים והחלטות עתידיות, אנחנו יודעים בדיוק מה ואיך כל דבר שאנחנו רוצים יתרחש ואז הקב"ה בא ואומר, רגע, תעצור. לך לך קצת מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.' יש ריבון לעולם, והמפתחות אינם בידינו, תתן לו להוביל אותך אל ארץ חדשה, ארץ שבה אתה לא הכל יכול. כאן מתחילה התשובה.
ודווקא בגלל שמדובר באברהם אבינו שהיה אבי האומה, אנחנו צריכים להבין שלא משנה כמה המקום שאדם נמצא בו הוא טוב ונכון, גם אז, גם שם – אנחנו צריכים להיות עבדים נאמנים להשם ולתת לו להוביל אותנו אל הלא נודע, לארץ חדשה.

אפשר לשאול – אם אדם נמצא בסביבה טובה למה הוא צריך לעזוב? ובאמת למה היה צריך אברהם לעזוב את חרן, הרי הוא גייר שם אנשים והפיץ את דבר השם בעולם, למה להזיז אותו לארץ שהוא כלל לא מכיר?

בדרגה של אברהם אבינו, להיזרק לכבשן האש מול האמונה שלו בהשם – זה לא ניסיון כמעט. הניסיון מתחיל לא כשטוב או כשלא טוב – אלא כשהוא בלא נודע, כאן הוא נמדד, כשהוא משוחרר מכל ידיעה ושליטה על המצב, כשהוא לגמרי בהתבטלות כלפי הקב"ה ונותן לו להוביל בלי לדעת, בלי לשאול שאלות, ולקוות בכל ליבנו שלמסע הזה יהיה סוף טוב.

הפוסט הולכים אל הלא נודע: פרשת לך לך הופיע לראשונה ב-פנימה.

וכך מספר המדרש:

"כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל
לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. תחילה הלך אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תרצח
אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, שנאמר  "והידיים ידי עשו" (בראשית כז, כב) ו"על חרבך תחיה" (בראשית כז, מ)
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף
אמרו לו כל עצמה של ערוה להם היא שנאמר "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית יט, לו)
הלך אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה
אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנוב
אמרו לו כל עצמם אביהם ליסטים היה שנאמר "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית טז, יב)
וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה…"

בספרי דברים פיסקא שמג'

המדרש מקשר וממשיל כל אומה לתאווה מסוימת שאופיינית לה ומסביר שכיוון שהיו כה שקועים בתאוותיהם לא נמצאו ראויים לקבל את התורה ולזכות בה.
בפרשתנו משה מגלה לנו עצה נפלאה בעבודת המידות:

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם…"

משה ממשיל את הגויים לתאוות כמו במדרש ההוא, ומעלה את הקושי שכל אחד מתמודד איתו: איך אוכל לנצח את כל המידות שלי? את כל התאוות שיש בי והרי הם רבות וחזקות ממני?

לא לדחוק את השעה
תשובתו של משה לסוגיה הזו היא כה פשוטה וכה יפה:

"וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ–מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר,"

הסוד בתיקון המידות נמצא כאן ב"מעט מעט," לאט לאט, כמו שמה של הפרשה – עקב, עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד.
כל הרגל רע, כל תאווה וכל מידה לא רצויה היא דבר שטמוע בנו בצורה שלפעמים נדמה כי היא בלתי ניתנת לתיקון, אך משה אומר לנו, רגע, לאט לאט, להתקדם מעט מעט בכל פעם. לעשות את ה-הכי טוב שלנו  ולהאמין ש:"נָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ.."
אנחנו עושים את שלנו, ואת השאר הקב"ה כבר יעשה אך בתנאי שזה ייעשה "מעט מעט".

רבי נתן כותב בספרו "השתפכות הנפש":

"וְהַכְּלָל כִּי אִי אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה כְּלָל.
כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹצִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת אָז צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד מֵהֲרִיסָה שֶׁלֹּא לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה חַס וְשָׁלוֹם, כִּי רֹב הַהַרְפַּתְקָאוֹת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא רַק עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁזֶּה בְּחִינַת אַזְהָרַת "פֶּן יֶהֶרְסוּ" שֶׁהִזְהִירָם לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה.
רַק צְרִיכִין לְהַמְתִּין וּלְחַכּוֹת הַרְבֵּה לִתְשׁוּעַת הַשֵּׁם. שֶׁזֶּה בְּחִינַת 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן' דַּיְקָא,
וּצְרִיכִין לְהַרְבּוֹת רַק בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

שבת שלום!

הפוסט מסע של אלף צעדים – פרשת עקב הופיע לראשונה ב-פנימה.