"גדלתי בכפר חב"ד", פותחת חני. "אבא שלי, הרב מרדכי צבי דוברבסקי, נשלח על ידי הרבי מלובביץ' לפני 46 שנים להיות מהשליחים הראשונים של חב"ד לארץ הקודש. כשהייתי בתיכון אבי מונה לרב קהילת חב"ד בראשון לציון ועברנו לכאן". הרב שניאור אשכנזי הוא בנו של הרב מרדכי אשכנזי זצ"ל, שהיה רבה של כפר חב"ד במשך שנים ארוכות. הם הכירו בשידוך, כמקובל בחב"ד, והתחתנו כשחני הייתה בת 19 וחצי והרב שניאור בן 23. 

מה זה אומר להיות שליחים של הרבי?

"אתן לך דוגמה", אומרת חני. "לאחר החתונה עבדתי כמחנכת של כיתה י"ב. באחת ההפסקות קיבלתי טלפון מבעלי. הוא אמר לי 'מזל טוב', והסביר שצריך להקים מעונות וגני חב"ד בראשון לציון – ואני זכיתי לקבל את התפקיד. שאלתי: איך זה קשור אליי? אני מורה בתיכון, מכינה לבגרויות, אין מצב שאני עושה דבר כזה!"

ובכל זאת עשית.

"כן. אני שליחה של הרבי. גדלתי על חיים של שליחות, וכשיש משימה אני עושה מה שצריך לעשות גם אם זה לא בדיוק מה שתכננתי". 

הרב שניאור, הפלת על אשתך משימה רצינית.

"בראשון לציון היו גני חב"ד ותיקים שהיה צריך לרענן", מסביר הרב. "המנהל היה מבוגר, ולפני שהוא הניח את המפתחות הוא פנה לצעירי הקהילה כדי לשאול מי מוכן להתנדב למשימה. אני ועוד חבר לקחנו אחריות על הנושא, אבל עיקר השליחות שלי הייתה להביא את חני לתפקיד", הוא מחייך. "ידעתי שזה לא התפקיד שלי כי זה לא מה שאני יודע לעשות, והבנתי שצריך פה אשת מקצוע מסודרת ומאורגנת. אני יודע להגיד דברי תורה, לא להזיז דברים, וחני אלופה בניהול". 

"השליחות היא המניע העיקרי שלי", אומרת חני, "ובכל זאת המעבר מחינוך בתיכון לחינוך בגיל הרך היה טראומה אמיתית בשבילי. הייתי מאוד רחוקה מהעבודה עם הגיל הזה". יחד עם זאת חינוך ילדים בכל גיל בער בה מאז ומתמיד, והיא מסבירה כי לאדם שיש בו את הבערה הזאת, בסוף הגיל פחות משחק תפקיד. 

במשך שמונה שנים עסקה חני בהקמת מוסדות חינוך לגיל הרך בראשון לציון. "היום יש לנו עודף רישום ואנחנו לא יכולים לקבל את כולם כי אין מקום. המוסדות שלנו מאוד מבוקשים". 

יהדות מסביב לשעון 

כשהרב שניאור התחיל למסור שיעור בפרשת השבוע בבית הכנסת המרכזי בראשון לציון, שבו הוא משמש כרב, הוא לא חשב שהשיעור יהפוך לפופולרי כל כך. אדם בשם מיקי בהגן, במאי מצרפת, שהגיע לארץ לזמן קצר כמו היה שליח משמיים רק כדי לפרסם את השיעורים של הרב, החל לצלם את שיעוריו ולהעלות אותם לאתר שלו. "בשיעור השני שהעברתי הגיע פתאום אדם עם ציוד צילום והחל לצלם", נזכר הרב. "לאחר השיעור הוא ביקש רשות להעלות את השיעורים לאתר האינטרנט שלו". 

השיעורים עלו לרשת ונהיו פופולריים מאוד באתרי אינטרנט של חב"ד ואחר כך ביוטיוב. כיום, לאחר 14 שנים שבהן השיעור מתקיים, הוא מגיע ביוטיוב לכ־60 אלף צפיות מדי שבוע, וכן משודר בתחנות רדיו ומופץ בקבוצות ווטסאפ ובאמצעים דיגיטליים אחרים. 

צילום אריק סולטן

הרב גם עורך ספרים בנושאי חינוך ילדים ויחסים בין־אישיים, מוסר שיעור שבועי ברדיו קול חי ומוזמן להרצאות רבות בארץ ובעולם. הפופולריות שלו נובעת, בין השאר, מיכולתו להעביר דברי תורה עמוקים בצורה נגישה, בהירה ורהוטה, משולבת בסיפורים ומשלים. הרב מקשר את המסרים שלו, שבמרכזם עומדת השליחות האישית של כל אחד וההשגחה הפרטית המכוונת כל פרט במציאות, לחיי היומיום ולסוגיות שמעסיקות רבים.

הרבי ידע מראש 

אם נחזור שמונה שנים לאחור, חני הייתה אז בשיא העשייה שלה כמנהלת מוסדות הגיל הרך של חב"ד בראשון לציון, כשחשה שהגיע הזמן למשימה הבאה: הקמת בית ספר יסודי לבנות בעיר, כדי שהתלמידות לא יצטרכו לנסוע ללמוד מחוצה לה. "רציתי לחזור לבית הספר, שזה המגרש הטבעי שלי. ראינו גם שיש בעיה לילדים שמתחנכים בחב"ד עד גיל שש ואחר כך נותרים בלי מענה להמשך". 

"היו הרבה סיפורי ניסים והשגחה פרטית בהקמת בית הספר, אבל יש סיפור אחד שאני מאוד גאה בו", אומר הרב שניאור. "בסוף שנת 2017 החלטנו להקים בית ספר יסודי לבנות. נפגשנו עם עיריית ראשון לציון בסוף השנה והייתה הסכמה עקרונית להקמת בית הספר מהעירייה. החלטנו יחד שחני תתפטר מהנהלת הגנים והמעונות ותעסוק בהקמה של בית הספר. היינו תמימים וחשבנו שביום אחד מקימים בית ספר. חני התפטרה, נמצאה ממלאת מקום, נעשתה חפיפה, והיו כבר תלמידות שנרשמו לכיתה א' בבית הספר החדש. יום לפני תחילת שנת הלימודים קיבלנו מהעירייה מכתב שבו היא הודיעה לנו שהם עשו מיפוי נוסף לממ"דים בעיר, והגיעו למסקנה שאם נפתח בית ספר נוסף זה יפגע בכל השאר, ולכן אין לנו אישור לפתוח את בית הספר. 

"בשביל עיריית ראשון לציון זה היה עוד מכתב, בשבילנו זו הייתה אכזבה גדולה וחני נותרה בלי עבודה. היא ויתרה על מקום עבודה בטוח, ממלכה שבנתה בעשר אצבעות, ומצאה את עצמה בתחילת שנת הלימודים בלי פרנסה". 

לאחר כשנה נבחר לראשות העיר רז קינסטליך, "בחור יקר וצדיק שעולם הבא מובטח לו על כל הדברים הטובים שהוא עושה פה בעיר", לדברי הרב. קינסטליך לקח על עצמו כמשימה להקים בית ספר חב"ד לבנות. "ראשון לציון היא אכן אחת מהערים עם ריכוז הדתיים הנמוך בישראל, יש פה רק 10 אחוז דתיים. קינסטליך לא דתי, אבל יש לו יועץ מאוד מסור לענייני דת בשם רונן זינגר, והזוג הזה הופך את ראשון לציון לעיר שאנשים דתיים יכולים לחיות בה". 

בפברואר 2019 עיריית ראשון לציון הוציאה מכתב למשרד החינוך ובו הצהירה כי היא מכירה בצורך של בית ספר לבנות חב"ד, ושאם המשרד ייתן אישור להקמת בית הספר, העירייה תספק את כל מה שצריך. "מאוגוסט 2017 עד פברואר 2019 עברה שנה וחצי, בדיוק כמו שהרבי כתב במכתב. למדתי מכך שבכל הקשור לחינוך ולהקמת דורות נוספים של עם ישראל יש סייעתא דשמיא מיוחדת", מסכם הרב.

צילום אריק סולטן

"אני מאוד אוהבת להקים מוסדות מההתחלה, לקחת משהו חדש ולעשות אותו בעשר אצבעות, מבחירת הצוות דרך הנראות הפיזית ובניית התוכניות", מתארת חני. "התחלנו את כיתה א' עם 20 תלמידות, וכיום אנחנו על סף פתיחה של כיתה א' שלישית". 

 זה הזמן שלנו 

כשהיומיום של שניהם מלא וגדוש עד כלות, יש פינה אחת שהם מקדשים לזוגיות ולמשפחה. "אנחנו מאוד משקיעים בשבת. יש לי סיכום עם חני שבשבת אנחנו נשואים", מחייך הרב. 

"אנחנו כמעט לא יוצאים לשבתות מחוץ לבית", מצטרפת חני. "בשבת אני צריכה לנשום ולהרגיש את המשפחה, להשלים פערים ולהקדיש להם את מלוא תשומת הלב". 

מלבד בשבת, הם משתדלים בכל שנה לצאת לחופשה משפחתית. "חזרנו עכשיו מעשרה ימים בניו יורק. נסענו לרבי, וזה היה מפגש רוחני מאוד נעלה וגם מפגש משפחתי חשוב. היינו 'לבד ביחד' וזה דבר עצום שאנחנו לא זוכים לו כל השנה". גם בתקופת בין הזמנים הם משתדלים לבלות כמה ימים בחופשה משפחתית שאליה הם נוסעים בלי טלפונים. "אנחנו לוקחים טלפון אחד בשביל הווייז. זה מבריא נפשית להיות בלי הטלפון ולקלוט שהעולם יכול להסתדר בלעדיך בזמן הזה". 

ושבת עד ה' אלוקיך

בשבעה באוקטובר חני הייתה בחודש התשיעי של הריונה השמיני. "בכל פעם ששמעתי אזעקה הייתי בחרדה גדולה, הבטן נהייתה קשה כמו אבן ולקח זמן עד שהתנועות חזרו. ממש חרדתי לעובר. בנוסף לכך הייתי צריכה לנהל את הלמידה מרחוק, ושלא כמו בקורונה, גם הצוותים וההורים היו בחרדות והתקשו לשדר ביטחון. חודשיים אחרי הלידה חזרתי לנהל את בית ספר. הוצאתי את בעלי לחופשת לידה", היא מחייכת. "למזלו, קיבלנו את התינוק הכי טוב שיכול להיות. הוא התאים את עצמו למצב ורק אכל וישן". 

צילום אריק סולטן

מה המסקנות הרוחניות שלכם ממה שקרה בשמחת תורה?

"חטפנו סטירה", אומר הרב. "צריך לזכור שפרשת התוכחה, פרשת כי תבוא, אומרת בצורה הכי חמורה שיכולות להיות קללות בארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא אף פעם לא אמר שיהיה פה רק טוב אלא אם בחוקותיי תלכו. בעיניי, לפעמים הסטירה היא אפילו יותר מרגשת כי היא אומרת 'אני לא אוותר עליכם, יש לי יותר מדי ציפיות מכם מכדי שאני אאפשר לכם לאבד את הדרך'. הכוזרי אומר שאומנם אומות אחרות לא סבלו כמונו, לא עברו שואה ולא מסעות צלב, אבל קרה להן מה שקרה לכל אומה אחרת: מגיעה אימפריה חדשה ומבטלת את הקודמת. אנחנו עונינו אבל אנחנו קיימים כי עלינו הקדוש ברוך הוא לא מוותר. המחלוקת, השנאה והקיטוב שהיינו בהם הגיעו לידי כך שביום כיפור כבר אי אפשר היה להתפלל, ואז קיבלנו סטירה כדי שנחזור לפוקוס". 

הרב אופטימי כי הוא סבור שהמסר עבר והופנם: "ראינו את הגבורה, את ההתחברות של עם ישראל לעצמו. היום כולם אומרים 'אני יהודי לפני שאני ישראלי'. אנחנו יודעים מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים. התברר לנו שהעולם מתחלק ליהודים ולכל השאר. זה מאוד מעודד כי גילינו את עצמנו, את הייעוד שלנו ואת החשיבות שלנו למשפחת האומות. אנחנו במקום אחר לגמרי. חטפנו סטירה אבל שמענו את הקריאה שמאחוריה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל, רואים שאת השנים הטובות אנחנו לא מכירים כל כך ודווקא הקשיים הצמיחו אותנו ועשו אותנו מי שאנחנו. כיום עם ישראל נמצא במקום של חיבור ורואים שההסתה לא תופסת כמו שתפסה קודם".

ובכל זאת עיריית תל אביב אוסרת על תפילות במרחב הציבורי.

"משיח עוד לא הגיע ובית המקדש עוד לא נבנה, אבל העובדה שאת יודעת לציין רק עירייה אחת שעושה את זה אומרת שזה לא נורמטיבי. לפני שנה זה היה בדיוק הפוך, הייתה תחרות בין העיריות מי ילבה יותר את השנאה והמחלוקת". 

מהי העבודה המיוחדת של חודש אלול?

"חודש אלול הוא זמן שבו אין הסחות דעת", אומר הרב. "יש התעוררות טבעית שלא צריך להתאמץ ליצור אותה. המלך בשדה, הקדוש ברוך הוא מגיע אלינו, להיכן שהאדם נמצא בעולם האמיתי והיומיומי שלו, ורוצה אותנו כמו שאנחנו, בלי מסכות וגינונים. בזמן הזה אפשר לדרוש מעצמנו יותר, ואם היצר הרע מגיע, נאמר לו 'תבוא אחרי החגים'", הוא מחייך. "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה. זה הזמן להשתדל יותר בתפילה, בלימוד התורה, בהתעלות רוחנית, כי אלול זה זמן שתומך בהתעוררות רוחנית, והמקום לעשות את זה הוא בין יהודים – בבית הכנסת, בשיעורי תורה ובהתוועדויות. צריכים זמן טוב וסביבה טובה כדי לחזור בתשובה".

מה ההכנה הנכונה לשנה החדשה לאדם שמרגיש שאינו יכול לקיים הכול אבל מאוד רוצה להתחזק בחיבור היהודי שלו? 

"השאלה הזאת נכונה לגבי כל אחד מאיתנו", אומר הרב. "כל אדם רוצה להתחזק אבל אומר לעצמו 'כבר ניסיתי כל כך הרבה שנים ולא הצלחתי'. מה שה' רוצה מאיתנו זה התחדשות, שבכל שנה נוסיף משהו ונתחדש. אנחנו לא אמורים לעלות מאפס למאה, אבל אפשר לחיות בצמיחה מתמדת ובכל שנה מחדש לשאול את עצמנו: מה הגדילה שלי? לאן אני רוצה עוד להגיע? 

"עלינו לחיות בהתקדמות ובהתחדשות, כי אנחנו צריכים רעננות שמשמעותה לגלות מקום שעוד לא היינו בו. כדאי לדבר על זה בבית עם הילדים, 'אני מקבל על עצמי כך וכך בראש השנה, להוסיף שיעור תורה, להוסיף בפעולה של חסד', כי כשיש בבית אווירה של התקדמות רוחנית זה הופך את היהדות לשאיפה, לערך העיקרי שעומד במרכז חיינו, ולפעמים מעט יכול להחזיק את המרובה".

הכתבה המלאה בגיליון אלול תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

"התנערי" כנס פנימה תשפ"ד | 17.09 | יום שלישי | בנייני האומה- כרטיסים אחרונים

הפוסט "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה"  הופיע לראשונה ב-פנימה.

אברהם פריד נחת בארץ כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, היישר למחנה שורה, ובחר לפגוש את הגיבורים שעסקו במלאכת הקודש של זיהוי הגופות, ולהביא ולו מעט שמחה ומזור ללב דואב.

זו לא הפעם הראשונה שפריד מגיע לארץ בתקופת מלחמה. גם במבצעים קודמים הוא הגיע לארץ לחבק משפחות שכולות וחיילים פצועים. "מכיוון שאני זמר", הוא פותח בעברית השוטפת שרכש מביקוריו בארץ, "נפלה בחלקי הזכות להיות בצוותא עם חיילים ועם פצועים, ואני נתרם לא פחות משאני תורם. כשאני עם החיילים אני רואה את השמחה והביטחון שלהם וזה מדהים. שעה קודם הם היו בתוך עזה, ובעוד זמן לא רב הם כבר חוזרים לשם. לכאורה הם היו אמורים להיות הקהל הכי עצוב, שהכי קשה להופיע מולו. מה שגיליתי שוב ושוב הוא ההפך הגמור. הם רוקדים ושמחים כאילו אין להם שום קושי ושום סכנה בעולם".

צילום: אלי קובין

את ארגון זק"א הכיר עוד לפני המלחמה הנוכחית, אך על מחנה שורה לא שמע קודם, והכינו אותו לכך שהמפגש איתם עלול להיות קשה. פריד מתאר כי פגש לא מעט אנשים שהיו נתונים בהלם מוחלט. "ברוך ה', השירה והצוותא עוררו שמחה וביטחון שנעבור את זה ויהיה טוב. זה לא קרה ברגע אחד. בהדרגה אנשים התחילו לקום מהמקום, ובסוף המופע רקדנו כולנו יחד", הוא נזכר בהתרגשות שלא שככה. "בסוף המופע ניגש אליי אדם וסיפר שכבר שבועיים הלב שלו לא מצליח לחוש שום רגש, אבל הערב הלב שלו חזר לראשונה לפעום, חזר להרגיש. אין בי מילים לתאר עד כמה אני מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות הזו". 

בדרכו בחזרה לניו יורק הוא תיאר את הפליאה שלו מכך שבמשך שנים הוא מגיע למחוזות שונים לשיר ולשמח, אך דווקא שם, במחנה שורה, זכה להרגיש את כוחו של הניגון במלוא עוצמתו. "נכנסתי למקום שלכאורה לא היה מתאים בו שום צליל של שירה, אלא דווקא קולות של בכי, דמעות, כאב וצער. באופן מפתיע, דווקא שם, בתהומות הכי עמוקים, הניגון חיזק ונתן כוחות להמשיך בעבודת הקודש למרות הקושי".

ילדות לצד הרבי 

אברהם פריד (65), שמוכר כיום כאחד מגדולי הזמר החסידי, נולד בברוקלין בשם אברהם שבתי הכהן פרידמן. הוריו, הרב יעקב משה ומרים צימל פרידמן, משתייכים לקהילת חב"ד בברוקלין, ניו יורק. 

כבר כילד הוא זכה לראות לעיתים את הרבי מליובאוויטש בעת ביקוריו אצל אמו, הרבנית חנה, שהתגוררה בשכנות לבית ילדותו. את דרכו המוזיקלית החל פריד בגיל תשע, כסולן של מקהלת ילדים שהופיעה ברחבי ארצות הברית. המפיק שייע מנדלוביץ' ז"ל זיהה את הפוטנציאל הגלום בו באחת מאותן הופעות, ועודד אותו להקליט מוזיקה משלו. תקליטו הראשון, No Jew Will Be Left Behind ("אף יהודי לא יישאר מאחור"), הפך מיד ללהיט בקרב הציבור החרדי־דתי בארץ ובעולם. שמו הוא תרגום מיידיש לדברים ששמע מפיו של הרבי בהתוועדויות. 

צילום: חיים טויטו

כחסיד של הרבי, ביקש פריד את ברכתו לאורך כל דרכו המקצועית. שנים רבות הקליט מבלי להופיע בפומבי, משום שהרבי לא התיר זאת. רק בשנת תשמ"ה (1985), לכבוד 'דינר' שנועד לחגוג את הסיום הראשון של לימוד הרמב"ם היומי, פנו המארגנים מיוזמתם וביקשו את אישורו של הרבי להופעתו. 

בשנת תשנ"ב הגיע פריד אל הרבי במעמד הידוע של חלוקת הדולרים לצדקה. הרבי איחל לו הצלחה רבה והורה לו לתת את השטר לצדקה לפני השירה, ושטר נוסף בסיומה. מאז נוהג פריד לתת צדקה על הבמה בתחילתו ובסיומו של כל מופע. כמו כן, הרבי הורה לציין על גבי כל אלבום שהוציא כי אין לשומעו בשבת וביום טוב. מספרים כי תקליטיו הושמעו בבית הרבי לעיתים קרובות, וכי בשעת הדלקת נרות השבת נהגה הרבנית לשיר את שירו של פריד, 'טאטעניו'.

באחת מן ההתוועדויות בשמחת תורה קיבל פריד מידי הרבי בקבוק משקה כשליחות. אולי אין זה מקרי כי שמחת תורה האחרון הוביל את פריד להמשיך במשימת החיים שלקח על עצמו, להביא שמחה ללב של כל יהודי. 

במקביל להופעותיו ברחבי העולם, בנה פריד קן משפחתי חם עם אשתו צביה וששת ילדיהם (וכמובן הנכדים, "יש גם עוד כמה בדרך, אבל יהודי לא סופר"). למרות טיסותיו הרבות, הוא מקפיד לחזור בשבתות הביתה. למשל, באחת הפעמים הוא הופיע ביום חמישי בישראל, שב הביתה לשבת בניו יורק על אף שעות הטיסה הארוכות ופערי השעות המבלבלים, וביום ראשון חזר להופעות נוספות בישראל.

"בכל ימות השבוע יש בי ציפייה לקראת השבת עם משפחתי", הוא מספר על מקור הכוח שלו. "גם כיום, וודאי כשהיו לנו ילדים צעירים, השתדלתי מאוד שהשבת שלנו לא תיפגע. ועל כך אני חייב להודות לאשתי היקרה ולהוקיר אותה על שהחזיקה את הבית וטיפלה בילדים במסירות כשאני הייתי בדרכים. לולא היא, לא יכולתי להגיע לאן שהגעתי". 

אף אחד מילדיו לא בחר בקריירה מוזיקלית, ולדבריו – טוב שכך. "יצאנו ידי חובה כמשפחה בכך שאבא זמר", הוא אומר בחיוך, ומוסיף: "אצלנו בבית, כשכולם סביב השולחן ושרים זמירות, איזה תענוג ואיזו נחת. כמה אני מודה לבורא עולם על השירה והקדושה". 

"איפה הריקוד שהבטחת לנו?" 

בין שמחת תורה שהסתיים בקול נהי לשמחת פורים הקרבה ובאה, אני מבקשת לשמוע מהאיש שמגיע בשעות הכי קשות לשמח ולרומם בעזרת כישוריו המופלאים בשירה, על כוחה של שמחה וכיצד ניתן לשמרה גם בימים הלא קלים שבהם אנו נתונים. מעבר ליכולותיו הווקאליות ושיריו הסוחפים, מחזיק פריד בתורה שלמה הנוגעת למקומה של השמחה בחייו של האדם המאמין, המצפה לגאולה שלמה "בקרוב ממש", ועל היותו שליח המעביר מסרים דרך המילים והניגון הנלווה אליהן.

מתי בשמחת תורה נודעו לך האירועים הקשים שהתרחשו בבוקרו של יום? 

"את זה אני לא אשכח", הוא משיב באנחה. "הגענו לבית הכנסת לתפילת שחרית, כאשר בישראל כבר שעות אחר הצהריים, ומבלי לדעת דבר על מה שמתרחש כבר שעות ארוכות. אחד המתפללים ניגש אליי ולחש: 'משהו קרה בארץ'. לשאלתי במה מדובר הוא ענה שאינו יודע, אך ציין שזה משהו לא טוב". 

בחלוף השעות השמועה עשתה כנפיים והגיעה גם לבית הכנסת. פריד מתאר כיצד אנשים מכל בתי הכנסת בסביבה, בהיותם שומרי שבת, תרו אחר מידע וניגשו לשוטרים ברחוב על מנת לשמוע פרטים על אשר קורה בישראל. "התחלנו להבין את גודל הטרגדיה", הוא אומר בקול שקט. " רקדנו כמצוות היום, אבל זה היה עם לב שבור לגמרי. כל אותו הזמן עברה בי מחשבה על אחיי בארץ שבאו לרקוד עם החתן, עם בורא עולם, אך במקום להצטרף לריקוד, החתן שינה את כל התוכנית והכלה נותרה ממתינה על רחבת הריקודים. נשאתי עיניים מעלה והלב זעק: חתן יקר, הכלה מחכה לך! איפה הריקוד שהבטחת לנו?! כל שנות הציפייה לגאולה אנחנו מורגלים לרקוד בלב שבור, אבל לא בשמחת תורה", אומר פריד, ומעיניו משתקף העצב שחש. "אני חושב לעשות על זה שיר, אם המשיח לא יבוא עד אז. אני רוצה לזעוק בשיר 'איפה הריקוד שהבטחת לנו?'. לא פשוט, עוד יום בהיסטוריה של העם שלנו שהוא כואב וקשה". 

למרות השבר והקושי, הגעת ארצה בתחילת המלחמה כדי לשמח את עם ישראל בארצו, להביא את החתן בחזרה לרחבת הריקודים. איך אספת את הכוחות לבוא ולשיר בנסיבות כל כך קשות?

"אחרי האירוע כל אדם הרגיש מחויבות לעשות משהו בשביל ארץ ישראל. כל אחד עושה את זה עם היכולות שעומדות לרשותו. היו כאלה שאספו ציוד טקטי מכל רחבי העולם, היו שבישלו או הקימו מרכזי טיפול, ואני עושה את מה שאני יכול בתור זמר". 

צילום: אלי קובין

לדבריו, הוא חש כי המציאות במלחמה הנוכחית שונה לגמרי מכל מה שהכרנו עד כה. "אולי ככל שהחושך והכאב גדולים יותר, הגבורה מוציאה שמחה עמוקה ופנימית יותר". פריד מציין כי הוא זוכר כמעט כל מי שפגש. את העיניים והחיוך. "מה שהדהים אותי היה שהחיילים עצמם היו בשמחה של עשייה שראו בה ערך, אך יחד עם זה דאגו למשפחה, לאישה ולילדים שנותרו בבית. חיילים רבים פנו אליי בבקשה להצטלם איתם בסרטוני עידוד למשפחתם".

מלבד הביקורים אצל החיילים בשטחי הכינוס, הוא הגיע גם למשפחות שישבו שבעה על בן משפחתם שנפל בקרב, ומספר כי הופתע כשביקשו ממנו לשיר. "אני לא רגיל לשיר בבית אבלים, ועם זאת אני מגלה שוב ושוב את הכוח המעודד שיש בניגון שהיה אהוב על האב או האח שנפל". 

אף יהודי לא יישאר מאחור

פריד הוא חסיד חב"ד בכל רמ"ח איבריו, אך החיבור שלו לקהל הישראלי, ולא רק החרדי והחסידי, טבעי למדי. הוא בעל מבטא אמריקאי מורגש, אך העברית שלו רהוטה. לפני שבע שנים, בצעד לא שגרתי, הוא בחר להוציא אלבום שלם על טהרת השירה הארץ־ישראלית, ללא אף ציטוט מהמקורות.

 "הכול התחיל עם השיר 'עלה קטן' של ישי לפידות הנפלא", הוא משחזר. "היו הרבה בקשות מהקהל לעשות שירים ישראליים, וכל השנים סירבתי". בשלב מסוים הוא השתכנע מהלחץ הרב, והחליט להיענות לבקשה. "התחלנו לאסוף שירים, וברוך ה' יצא אלבום מושלם עם שירים יפים שהוסיפו עוד צבע בקשת של המוזיקה שלי. החלטנו לחדש שירים ישראליים ישנים שעד אז לא הכרתי. לא היה חשוב לי מי שר אותם לפניי, אלא שיהיה בהם מסר רוחני שיעבור דרך השיר. השיר 'רק תפילה' הוא מבחינתי תפילה לגאולה". 

צילום: חיים טויטו

השלב הבא היה שיתופי פעולה על הבמה עם יוצרים וזמרים ישראלים רבים. "חשבתי לעצמי שאף אחד לא ירצה לבוא לשיר לפני קהל דתי לצד זמר חסידי, אך להפתעתי רבים נענו בשמחה רבה ולנגד עינינו צמחה אחדות נפלאה דרך המוזיקה". 

אחד משיתופי הפעולה שזכו לסיקור ותהודה רבים הוא זה עם היוצר אביב גפן. "אחרי שנחשפתי לדברי הצער והחרטה שלו על איך שראה דתיים, הבנתי שהלב שלו במקום הנכון. פניתי אליו ואמרתי שאני לא בטוח שהוא בכלל שמע עליי, אבל הצעתי שנעשה משהו ביחד, והנה, עד היום אנחנו בקשר". 

האם לאורך השנים הרגשת שלמוזיקה יש חלק בהשבה של יהודים שאיבדו את דרכם?

"יכולתי לכתוב ספר שלם על אלה שיצרו איתי קשר וכתבו לי שהשירה והמסרים שינו את חייהם לטוב. אני שומר את כל המכתבים שאני מקבל, ואחד מהם מרגש אותי במיוחד. כתב לי אותו יהודי שהידרדר עד כדי שאיבד את ביתו והתגורר במכונית לבדו. החיים שלו הגיעו למבוי סתום והוא אפילו שקל לשים להם קץ, לא עלינו. במכתב הוא תיאר איך התחבר לשיר 'אף יהודי לא יישאר מאחור', שעורר אותו לחשוב שזה מדבר גם עליו – דבר ששינה את חייו. הוא חזר לחיים, וברוך ה' התחתן והקים משפחה", מספר פריד, וההתרגשות נשמעת בקולו. 

האם תוכל לגלות לנו מה השיר הבא, של אחרי המלחמה?

"השיר 'ברוך הבא מלך המשיח' מוכן כבר מזמן. שרק יבוא, ונשיר לו אותו יחד כולם בכל הכוח".

הכתבה מלאה פורסמה בגיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ניגון מיוחד משלו הופיע לראשונה ב-פנימה.

אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדדים לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה, מלמדים אותנו שלדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון, אנחנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים לנו. אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה.

מסביר הרבי מליובאוויטש ; שלושה רבדים מקיפים את הנפש שלנו- מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה והמעשה הכרחיים בדרך כלל אבל הדיבור לא תמיד בא לידי ביטוי, ומכאן אנחנו לומדים דבר חשוב, לא רק שכל דבר צריך להיות מושלם ומורכב משלושת הרבדים, אלא גם ההכנות לכל דבר צריכים להיות מורכבים משלושתם.

מסע של 40 יום במדבר. תמונת אילוסטרציה מתוך Shutterstock

כל אישה יהודיה היא כור אטומי מהלך בעל עוצמות אדירות, ומי שמשכילה להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בה (ובכולנו קיימים כאלה בשפע), על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שמחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש".
המשימה היא להיות במאה אחוז גם בתהליך וגם במטרה, לזהות מראש את המכשולים הצפויים לנו בדרך ולהתגבר עליהם. לפעול בשלמות של כל שלושת הרבדים ולהתרכז עם כל תשומת הלב במה שאני עושה כעת. לא למהר ולדלג לשלב הבא, גם אם הוא המטרה הסופית. פשוט להיות 'כאן ועכשיו'! כאשר אנחנו מונחים בכל הפרטים ובשלמות כל יום שלך הופך מיום של גולה ליום של גאולה. 

***

בשבוע החם צרוב החמסינים של אב, בין תשעה לחמישה עשר באב, מוזמנות בנות ישראל לצאת ולחולל בכרמים. לחולל את השינוי המיוחל בכרמי הנפש, ואז לצאת בשמחה בריקודים ובמחולות.

במחילה ממך, אימא יקרה, סלחי לעצמך!

סלחי לעצמך על קוצר הרוח לפעמים, על מה שלא הספקת. הפסיקי לחלל את הקודש בליבך פנימה.
זכרי את דוד המלך העניו שביטל עצמו ואמר ״לבי חלל בקרבי״. את החור שנפער – תמלאי בסליחה. העניקי לעצמך מחילה וכך תהיי מוכנה לצאת למסע בן שבעה שבועות של הכנות מחוללות שינוי והשראה לראש השנה.  

אם נסלח לעצמנו, נהפוך את השנאה לאהבה, וההיפוך יזלוג הלאה ויקרב אותנו לשלום ולשלווה בקרב עם ישראל מתוך אמונה ושמחה בגאולה.

הפוסט לחולל מחילה הופיע לראשונה ב-פנימה.