"אבא תמיד אומר: הקב"ה נתן לי את החיים במתנה כשהציל אותי בדרך נס שלוש פעמים. אם קיבלתי כזו מתנה, מי אני שאשב בבית ולא אעשה איתה משהו?" מצטטת הרבנית ברוריה ביננפלד את אביה. כשהרב דרוקמן קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים אשתקד, היה באולם מחזה שעוד לא נראה בטקס מסוג זה, כשתשעים מבני המשפחה עמדו על רגליהם, מצדיעים לראש המשפחה. שבט דרוקמן, בכתבה שלפניכן.

כשנכנסתי בשערי מרכז שפירא, נחתה עליי שלווה. יישוב קטן ומקסים, שטוב לבם של האנשים פשוט מפוזר בו באוויר. בהולכי בין שבילי היישוב, שאלתי אישה מבוגרת היכן ביתו של הרב דרוקמן. היא הייתה באמצע שיחה עם מישהו. "עוד ארבעה בתים" היא ענתה. כשאחרי כן אותה אישה נכנסה לביתו של הרב, הבנתי כי זו הייתה אשתו הרבנית. בהמשך הריאיון, כשאפטיר לעברה שאלה או שתיים, היא תענה לי באותה ענווה.

בבית הרב, המעוטר בדיוקנו של הרב קוק זצ"ל ובשלל תמונות ארץ ישראל, אני פוגשת את הרבנית יסכה לפיד, השנייה בין הילדים שכבר לא ממש קטנים. יסכה נשואה לרב שמעון לפיד, ראש הכולל בישיבת אור עציון של הרב דרוקמן. אליה הצטרפה אחותה, הבאה בתור, הרבנית ברוריה ביננפלד, אשתו של הרב עוזי ביננפלד, ראש מדרשת אורות עציון בגבעת וושינגטון. האחרונה להיכנס בדלת היא הבת השביעית, אלישבע ברוכי. נדמה שהבנות עדיין גרות בבית כשהן חוזרות הלוך ושוב בין המטבח לסלון ולחדר האורחים.

הרב חיים דרוקמן הגיע לארץ ישראל אחרי השואה, ילד יחיד ששרד בנִסים. היום משפחת דרוקמן מונה יותר ממאה איש. כששאלתי את הבנות למספר המדויק הן צחקו, לקחו דף ועיפרון והחלו למנות אחד אחד. "אנחנו עשרה ילדים, שבעים ושבעה נכדים ועשרים ושניים נינים".

אז איך זה לגדול עם אבא רב ואימא רופאה?

ברוריה: "בוא נאמר שהיום אני רואה את זה כזכות גדולה לגדול בבית כזה. גם כילדים חיינו עם זה בשלום. זה היה מאוד טבעי לנו. אבא תמיד היה עסוק ואימא במרפאה, אבל הרגשנו שיש לנו בית בריא ושמח. אז היו ימים שבהם ארוחת צהריים הייתה חביתה וירקות, אבל בערב תמיד הייתה ארוחה חמה".

גידלתם זה את זה?

"במידה מסוימת כן", אומרת ברוריה.

יסכה: "כשהיינו קטנים, היו עוזרות בבית. אי אפשר להגיד שאימא לא הייתה. אבא לא היה".

איפה באמת היה הרב?

"בתור ילדים הבית היה הרבה על גלגלים", אומרת יסכה, "עד היום. הרבה בירושלים, הרבה בתל אביב, הרבה בישיבה כאן במרכז שפירא. גם כשהוא היה בבית, היו לו תמיד פגישות ושיעורים. אני יכולה להגיד שאנחנו, הגדולים, חווינו אותו יותר כאבא שלקח אותנו לטיולים ולנסיעות בחגים מאשר הקטנים שהגיעו כשהעסק כבר גדל יותר".

אלישבע, מה את יכולה לספר כאחת מהקטנים?

"מבחינתי, אבא לא בבית. זו הייתה המציאות. פשוט עשינו אחר הצהריים מה שבא לנו. אבא לא היה כאן כמעט בכלל, אימא הגיעה אחרי הצהריים, אבל העובדה שגרנו ביישוב בהחלט ריככה את העניין. לא באמת הרגשנו חוסר כי כשהוא כן היה – הרגשנו אותו".

יסכה: "אני חייבת לומר שגם בעיניים של הקטנים היה משהו שמילא את החיסרון, כי הבית היה תמיד מלא בתור בית פתוח. שבתות וחגים כמובן, והייתה פעילות בלתי פוסקת בבית. לנו היה יותר טבעי כי נולדנו וגדלנו ככה".

איך צורת החיים הזו השפיעה על הבתים שלכן?

יסכה: "אני זוכרת שפעם אימא אמרה שהפרחים יגדלו כמו פרחי בר, אבל היום כשהיא רואה שאנחנו חוזרים על אותן טעויות שהן עשו, אז היא מבינה פחות או יותר שהפרחים גדלו יופי – הבתים שלנו, כל אחד בגוון שלו".

ברוריה: "אבא היה עושה חוגים ליהדות. פעם אמרה לנו אישה שהשתתפה באחד מהחוגים שתמיד הייתה להם הרגשה רעה שהם לוקחים את אבא מאיתנו, אבל היום, כשהיא רואה שבנינו את אותם בתים, נקיפות המצפון כבר נעלמו".

איך היו השבתות בבית? הזמנים ביחד?

כשהגיעה השבת והרב דרוקמן שהה כביכול בבית, גם אז אכלו בני הבית בישיבה. "לא היו לנו כמעט סעודות בבית", מספרת אלישבע, "אני זוכרת בתור ילדה שלוש או ארבע שבתות בכל השנה שאכלנו בבית".

"עם הקטנים זה באמת היה ככה", מוסיפה יסכה, "בכל שבת, גם אם אכלנו בבית, היו המון אורחים. לילות הסדר היו של מאה-מאתיים איש לפחות, כולם היו אורחים! בוגרים שבאו להתארח, תלמידים של אבא, נוער שביקש לבוא. אז באמת לא היה מספיק מקום בבית והאולם של הישיבה היה פתרון מצוין לזה. בתור ילדה זו הייתה בשבילי מין גאווה כזו. היו התרוצצויות כל הזמן. היינו צריכים לארגן לכולם כלי מיטה ומשפחות מארחות".

וברוריה ממשיכה: "היינו צריכים לשטוף המון כלים באמצע הלילה, לחפש משפחות, להביא את האורחים אל המשפחות ולפנות את החדרים שלנו".

יסכה: "זו הייתה בשבילנו זכות ומקור לגאווה".

לא הרגשתם שבאיזשהו מקום לוקחים מכם את ההורים?

ברוריה: "הרגשנו שותפים לעשייה הזו. למפעל הכנסת האורחים. לי היה ברור שבכל שבת אני מפנה את המיטה שלי. זו בכלל לא הייתה שאלה. שמחנו בזה. היו כאן אנשים מכל הסוגים ומכל המינים וזו הייתה חוויה".

אלישבע: "זה היה יותר בתקופה שלהן. כשאני גדלתי זה היה במינון נמוך יותר. אני זוכרת את לילות הסדר הענקיים, אבל שבתות עם אורחים בכמויות כאלה אני פחות זוכרת. כשקצת יותר גדלתי המשפחה גדלה, ובאופן טבעי זה הצטמצם".

שני הבנים של הרב למדו בישיבה, וכמוהם גם רוב החתנים. אז השתלם לרב לפתוח ישיבה?

"ברוך ה'", הן צוחקות.

ברוריה מציינת למרות העומס את זמן האיכות שזכו לו כשהמשפחה עוד הייתה קטנה. "כל חג היינו נוסעים כל המשפחה – לחברון, לטיסה בשמי הארץ, לירושלים. בגלל שהכול היה עוד ראשוני, לאבא היה יותר זמן איתנו. אני אפילו זוכרת שאבא לקח אותי על אופניים ליום הראשון בכיתה א'".

אלישבע: "בקיצור, היה שווה להיוולד ראשונים".

ברוריה: "אלו באמת זיכרונות יקרים, כי בתקופות מאוחרות יותר אבא פחות היה מעורב בחיים שלנו. אבל כן היה מאוד דומיננטי ונוכח. זה גם לווה בתחושה של הערכה וגאווה".

אז היה לכן הרבה יותר זמן עם אימא הרבנית.

"גם היא הייתה עסוקה".

יסכה: "היו לנו המון חוויות בתקופת העשייה שלו. כשהקימו מחדש את את היישוב היהודי בחברון היינו באים לשם פעם בשבוע לפחות. הוא היה לוקח אותנו לחתונות שהוא היה נוסע אליהן, וגם בסיבובי הרבנים שהיה עושה בחגים היינו מתלווים אליו".

ברוריה: "ביום הבת מצווה שלי, אני זוכרת שאבא לקח אותי לרב צבי יהודה קוק זצ"ל, וביום של החתונה הוא לקח אותי לרב אויערבך. הבר מצווה של אחינו הבכור הייתה בביתו של הרב צבי יהודה. אני זוכרת שהיינו גם אצל הרב גורן.

"לאחרונה, הבת שלי הייתה צריכה לכתוב חיבור על הרב צבי יהודה בבית הספר. כל המורים שמלמדים אותה לא פגשו ולא הכירו בכלל את הרב צבי יהודה. אמרתי לה: תלכי לדבר עם סבא שלך שיספר לך מי הוא היה. בסופו של דבר, מכיוון שלא מצאנו זמן אחר, הערתי אותה בעשר בלילה, נסענו לבית ההורים והגענו באחת עשרה. הם ישבו לדבר שעה ארוכה, והוא סיפר לה הרבה על הרב צבי יהודה. זה מטורף להביא ילדה באחת עשרה בלילה רק כדי לכתוב חיבור, אבל היה חבל לפספס את ההזדמנות לכתוב חיבור על רבו ומורו של סבא שלה".

איך שומרים על הפרטיות המשפחתית בבית פתוח?

"קודם כול זו שאלה אמיתית", אומרת ברוריה, ונראה שהיא עונה גם על העבר וגם על ההווה.

אלישבע: "לא הרגשנו שפוגעים יותר מדי בפרטיות שלנו. נולדנו לתוך זה אז ציפינו לזה. כשרציתי את הפרטיות שלי, היה לי את החדר שלי. היו זמנים שאולי הייתי צריכה לפנות את החדר אבל היה לי המקום שלי. לא כל כך הזדקקתי לזה".

יסכה חושבת קצת אחרת: "בתוך החיים האלה חייבים למצוא את הנישות שבהן אפשר לתת את הפרטיות הזו, ואני חייבת לומר שזו נקודה שאני לא יכולה להגיד שהיא חסרה, אלא היא באמת נמצאת. בבתים כאלה גדולים, אכן חסרה הפרטיות. אם לא נמצא את הביטוי לפרטיות זה יחסר. אז מחפשים כל מיני אפשרויות".

ליסכה יש שישה עשר ילדים משלה, ועוד אחד באומנה. לברוריה חמישה עשר ילדים ב"ה. אצל יסכה הבית מלא בבחורי ישיבה, ואצל ברוריה הבית פתוח לבנות המדרשה.

בבתים שלכן היום, שהם המשך ישיר לבית הרב, קיימת הפרטיות הזו?

ברוריה: "זו זכות גדולה. צריך להגיד יום יום תודה לקב"ה על הילדים הטובים שלנו. מעבר לזה, באמת משתדלים למצוא את הזמנים הפרטיים של המשפחה. טיולים וימי הולדת הם זמנים טובים לזה, אבל הם מצומצמים. גם אצלנו השבתות ב"ה מלאות אורחים".

יוצא לכן לעשות שבתות ביחד?

"מעט מאוד. אולי כשאנחנו מגיעות בחגים למרכז שפירא, אז עושים ביחד. יש שנים שכולם כולם אצל אבא – בראש השנה, ביום כיפור ובפסח כולם פה. זה הכיף הכי גדול של הנכדים. שיא המאוויים שלהם הוא להיפגש עם הדודים ובני הדודים".

מה מהוריכן עבר אליכן?

ברוריה: "נדמה לי שכל מציאות החיים שלנו. הראייה שלהם את החיים, שלא באנו סתם לעולם. אבא תמיד מספר על הנסים שהיו לו בזמן העלייה ארצה (ראו מסגרת).

"לפני כמה שנים היה פיגוע ירי לעבר רכבו של אבא, הנהג נהרג ואבא שוב ניצל. אבא חזר ואמר לנו כל החיים, ואומר עד היום, שלא סתם נתן לו הקב"ה במתנה את החיים שלו וצריך לנצל אותם. אבא ממש חי ככה, מנצל את החיים. אנחנו גם משתדלים ללכת עם משנתו, וזה קשה עם הרף הגבוה שהוא הציב לנו. מאימא ואבא קיבלנו את מפעל החסד העצום".

הייתן שותפות לכל מה שהתרחש בבית?

"לא דיברו הרבה, אבל בתחושה היינו שותפות. היום יש יותר מודעות לשיחה ולתקשורת עם הילדים. אצלנו זה היה פחות, ועדיין הרגשנו שותפות. זה היה גם שלנו. הרגשנו ממש חלק".

כמובן שמאחורי מפעל החיים של הרב עומדת רבנית מיוחדת – הרבנית דרוקמן, שהייתה רופאת משפחה באשקלון וביישובים סביב למרכז שפירא. "אימא הייתה המוציאה לפועל, ואנחנו סייענו בידה. בתפיסתם, מה ששלו שלה ומה ששלה שלו. אין חלוקה. זה ביחד. היה גיבוי מלא למה שאבא עשה ולהפך".

ברוריה מבקשת לציין שאחד החגים המסמלים בעיניה את אביה הוא יום העצמאות. "יום העצמאות כל כך משמעותי בעיניו. איך אמר פעם מישהו: 'אם היית שומע את הרב דרוקמן מברך שהחיינו ביום העצמאות, מזמן כבר הברכה שלך הייתה אחרת'. מאז שהתחתנתי, הייתי באה לשיחה של אבא ביום העצמאות. זה משהו בלתי רגיל".

"המיוחד הוא שאבא חי את מה שהוא מאמין בו. ביום העצמאות זה מקבל דגש", מבהירה יסכה, "עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל מחוברים יחד. כל כולו חי את החיבור הזה".

ברוריה: "גם המושג של הכרת הטוב של אבא. הוא תמיד אומר: אנחנו נכתיב לקב"ה איך לגלגל את הגאולה? צריך להגיד תודה על מה שיש! נכון שיש מה לתקן, אבל קודם כול צריך להגיד תודה. יש המון שמחה בישיבה ביום הזה".

משבר הגיור

הרב דרוקמן היה ראש מערך הגיור הצה"לי, והוא חתום על יותר מחמישים אלף תעודות גיור. בזמנו קם עליו נציג החרדים בבתי הדין וקבע כי יש לבטל את גיוריו של הרב דרוקמן. משבר זה נפתר בסופו של דבר, כשהגיורים אושרו על פי רוב.

איך עברתם איתו משברים כמו משבר הגיור הגדול?

"אבא באופן כללי הוא איש חזק", קובעת ברוריה, "הוא לא משתף. הוא מאוד עניו ולא מחזיק מעצמו כלום. הוא מאוד מצר את תופעות של חילול השם. אנחנו השתדלנו להיות איפה שאנחנו יכולים. אבא מאמין במה שהוא עושה, ולכן הוא לא צריך הכרה מיהודי כזה או אחר. הוא יודע שהוא עושה לשם שמים. אז גם אם היו שם אמירות או לכלוכים, סליחה על הביטוי, אנחנו יודעים שזה לא אמיתי. אנחנו מכירים את אבא שלנו טוב מאוד. הוא כל כך נקי".

המשבר הזה שיקף את סלע המחלוקת בין הדתיים הלאומיים לחרדים בשאלה למי יהיו שייכים הרבנות ובתי הדין.

"זה מצער מאוד ומרגיז שככה דיברו על אבא, רב בישראל".

"להבדיל, ההכרה בפרס ישראל בשנה שעברה היא מאוד משמחת. השופטים יודעים עד כמה זה מגיע לו. אנחנו יודעים שאבא עושה מעל ומעבר ובאופן לא אנושי. זה משמח שמדינת ישראל הכירה בזה. וכשמישהו לא מכיר בזה זה מאוד מצער אבל זה לא פוגע בעיקר".

"אבא הצטער מאוד על הפגיעה באנשים שהתגיירו על ידו, הוא פחות הצטער על השם שלו. ביהדות אין דבר כזה גיור מבוטל, אז איך מגיע אדם ומערער ביטחון של אנשים בדברים הרי גורל כאלה?"

יסכה: "יש פה באמת העניין של ההסתכלות הלאומית. שאלה של מה אתה מעמיד מול מה. רוב הגיורים הללו נועדו למנוע התבוללות".

ברוריה: "אם נכד שלך היה בבלגן כזה, לא היית עוזר לו? זה לא שסתם אספו גרים. אלו אנשים עם שורשים יהודיים, שבאו עם הצורך הכי אנושי להיות שייכים לעם הזה ולזכות לקיים אותו. אנשים התגלגלו רחוק וצריך לעזור להם לשוב הביתה".

לעומת זאת, בהחלט יש לשבט דרוקמן במה להתגאות כשהרב קיבל ביום העצמאות האחרון את פרס ישראל. הבנות מספרות בהתרגשות על החוויה הזו. יסכה: "מה שריגש במיוחד הוא שעם ישראל הכיר באופן רשמי בכל הפעילות הברוכה הזו. את שמו הציעו בוגרי הישיבה. לחשוב שאדם בן שמונים נוסע מבוקר עד לילה, אנחנו מרחמים על הנהג שלו", היא צוחקת.

ברוריה: "אחי צלצל אליי לפני שהשמיעו ברדיו את ההודעה על דבר קבלת הפרס", היא נזכרת. "לטקס הגיעו נכדים מגיל בר מצווה, ובעוד ששאר הזוכים קיבלו להערכתי משהו כמו עשרה כרטיסים לכל אחד, אנחנו קיבלנו תשעים כרטיסים בשביל המשפחה הגרעינית בלבד".

יסכה: "אני ישבתי למטה ליד אימא, כולם ישבו למעלה ביציע ולידינו ישב זוג צעיר. כשקראו לאבא לבמה כדי לקבל את הפרס וכולם נעמדו, הם הסתכלו אחורה ואמרו זה לזה: 'וואו, כל אלה שלו?'".ל

הרב נמצא בקשר עם עוד מגזרים מלבד המחנה הדתי?

"כן, בטח. לאחרונה סיפר לי מישהו שהיה אצל הרבי מסדיגורא זצ"ל, שאמר לו שאם היו עוד תשעה יהודים עם מסירות נפש כמו של הרב דרוקמן מזמן הייתה מגיעה הגאולה. היה לו קשר טוב עם הרבי מויז'ניץ ועם עוד הרבה רבנים ואדמו"רים מהציבור החרדי, גם בעניינים מדיניים ופוליטיים שדרשו התייעצויות כאלה ואחרות".

יו"ר 'הבית היהודי', נפתלי בנט, אמר שהוא מבקש מהרבנים שישאירו לו את העניינים הפוליטיים ובעניינים רוחניים הוא יתייעץ איתם. כביכול, הוא מנסה ליצור הפרדה בין הרבנים לפוליטיקה.

"אנחנו לא יודעים מה קורה שם כל כך, אבל אני יודעת להגיד שנפתלי בנט היה כאן", אומרת אלישבע.

יסכה: "בתור אחת שגרה כאן, את שיירת המכוניות אני רואה לא פעם בעשרות ההתייעצויות שמקיימים עם אבא".

ברוריה: "אחת התכונות שאבא זכה להן היא שהוא יודע להשכין שלום בכל מיני מעגלים. אי אפשר לעקוב אחרי כל מה שהוא עושה ב"ה".

אלישבע: "אין ספק שיש הרבה דברים שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם".

יסכה: "עד היום הוא לא משתף. אם אתה רוצה להבין את דעתו הוא יגיד בקצרה. מאוד קשה לחלוב ממנו".

ברוריה: "וגם מה שהוא יגיד, לא תצא ממנו מילה רעה על אף אחד. הוא פשוט יתחמק. גם בנושא הגיור. הוא לא אמר כלום על אותו רב שהשמיץ אותו. הוא יגיד: בשביל מה את צריכה לדעת את זה?".

אביכן הוא הכתובת שלכן להתייעצות?

יסכה: "שלנו ושל הנכדים, בכל סוגיה חשובה".

הבנות לוקחות אותי לסיור בשאר חלקי הבית. ראשית הן מובילות אותי לבית המדרש היוצא מתוך הבית, חדר העבודה של הרב.

יסכה: "מאז ומתמיד לאבא היה חדר עבודה, שהלך וגדל עם הצורך", היא אומרת כשאני נפעמת למראה חדר העבודה, הלוא הוא בית המדרש הצמוד לבית. "עכשיו זה עוזר לנו גם כשהמשפחה גדלה. בחגים, ואפילו במניינים. יש לנו מניין רק של המשפחה. בחול המועד הנכדים אוהבים לעשות פה מניין כל בוקר".

ברוריה: "הייתה תקופה שבבית המדרש הזה היה בכל מוצאי שבת שיעור לנכדים. יש להם סבא גדול ומגיע להם לשמוע ממנו".

מבית המדרש אנו נכנסות לחדר העבודה הקטן של הרב העמוס ערימות של ספרים, ניירות ועיתוני המגזר. "אבא אוהב לשמור על דברים", הן צוחקות. "כשהיינו ילדים, החדר כולו היה מלא בערימות הללו", מספרת ברוריה "לא ראו רצפה מרוב ערימות".

יסכה: "כשהוא יושב פה בפינה שלו, עם הרבנים שלו ועם עם ישראל מעליו, אין משהו מהותי מזה", היא מצביע על תמונות הרבנים קוק ותמונת חיילי צה"ל בכותל.

לקראת סיום, אני שואלת את הבנות אם יש דברים שהן היו רוצות להוסיף ולספר.

ברוריה: "אצל אבא אין כשלים טכניים. האידיאל הוא מאוד חזק, כך שמה שצריך להסתדר – יסתדר".

יסכה: "אם הייתי צריכה להגדיר את אבא, הייתי מגדירה אותו כאיש אמת. לא רק מבחינת דיבור, אלא גם בבחינת המעשה. כך הוא חי. אדם בן שמונים שלפעמים יוצא באישון לילה לנחם אבלים, לערוך שתי חופות בערב, שבשבת אחת מעביר שמונה-תשעה שיעורים".

ברוריה: "בליל הושענא רבה אבא מלמד כל הלילה, בכל הישיבות. רב נורמלי נותן שיעור אחד ואומר 'אני תפוס'. אבל אבא מעביר שיעורים כל הלילה בכל מיני מקומות ומסיים בתפילת ותיקין בכותל".

יסכה: "אין שאלה אצלו. אם צריך אותו בברית, בשיעור או בחתונה – לא משנה מי אתה, הוא יגיע".

אלישבע: "אין אצלו להגיד לא. אם עכשיו הוא לא יכול, הוא יבדוק מתי הוא כן יכול".

ברוריה: "יש לו מסירות, בלי לעשות חשבון. הרב ראם הכהן מספר תמיד שהרב דרוקמן הוא אליהו הנביא, כי אין ברית שהוא היה נוכח בה והרב דרוקמן לא היה בה. עם זה שאבא כל הזמן מתעסק בעניינים גדולים, הוא ישים לב לכל אחד ויענה לכל אחד, אפילו אם זו הפעם הראשונה שהוא פוגש בו".

אם יש משפט שמסכם יותר מכול את מפעל חייו של הרב דרוקמן, הוא המשפט שבו בחרה יסכה לסיים את הריאיון: "לפני כמה שנים אבא עבר צנתור, והרופא דרש ממנו לדלל קצת את הפעילות. אבא ענה לו: אם אני אפסיק את הפעילות שלי, אז בשביל מה אני צריך את הלב הזה?".

הנס המשולש

הרב חיים דרוקמן נולד בשנת תרצ"ג בעיירה קוטי שבפולין, כבן יחיד להוריו. לאחר הכיבוש הנאצי הוא הסתתר יחד עם הוריו מתחת לדירתו של דודו, ובשנת תש"ב הם נמלטו לצ'רנוביץ, שהייתה באותה עת בשליטת רומניה, ושהו שם במשך תקופה. הנס הראשון היה כאשר הנאצים שהכו על הדלתות החמיצו את מקום מחבואה של המשפחה. במנוסתם מהנאצים, חצו בני המשפחה ברומניה את נהר הצ'רמוס שעלה על גדותיו, ובשנייה האחרונה חילצו את הרב שכמעט טבע. זה היה הנס השני.

"אחרי שהצלחנו להימלט מהתופת הנאצית הוריי ניסו להשיג סרטיפיקטים כדי להגיע לארץ", סיפר הרב דרוקמן לעורך 'מעייני הישועה', נריה רוזנברג, בשנה שעברה. "הוריי איתרו זוג שהיו חשוכי ילדים שקיבלו את אותם סרטיפיקטים והם מסרו אותי לידם, שכביכול אני בנם וכך אגיע לארץ ישראל. הם עשו זאת כדי להציל אותי, והייתי אז בן אחת עשרה בסך הכול.

"כשהגענו לנמל, היינו אמורים לעלות על האונייה הראשונה. לא העלו אותנו עליה, ואותו יהודי שעמו נסעתי שאל את האחראים מה קורה איתנו. לאחר בדיקה הם אמרו לו שכבר קראו לנו לעלות לאונייה השנייה אבל כעת היא כבר מלאה ועומדת להפליג. 'תמתין לאונייה השלישית', הם אמרו".

אותה החמצה של העלייה לאונייה הצילה את חייו של הילד חיים דרוקמן. "האונייה שבה היינו אמורים להפליג לארץ הוטבעה על ידי הנאצים ומרבית נוסעיה נספו". זהו נס ההישרדות השלישי של הרב בזמן המלחמה.

"אני זוכר את הנסיעה ברכבת בדרכנו ארצה. אני זוכר איך לנגד עיניי הופיע שילוט בעברית, אני לא זוכר מה היה שם היישוב, כי זה היה תוך כדי נסיעה מהירה, אך בסמוך אליו אני מבחין ביהודי עם זקן כאשר ציציותיו מתבדרות ברוח, עובד את האדמה. ההפתעה שאחזה בי הייתה גדולה. אמרתי לעצמי: 'אה, זאת ארץ ישראל! יהודי עם זקן, ירא שמים, עובד את אדמת ארץ ישראל, כאשר הציציות מתבדרות ברוח – עכשיו אני מרגיש שהגעתי לארץ ישראל'".

צילומים: איילת השחר

מתוך גיליון ניסן תשע"ג,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בנות דרוקמן הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: סיגל קרימולובסקי

הרבנית שרה דרוקמן ז"ל, הייתה אימא לעשרה, רעייתו של הרב חיים דרוקמן, רופאת משפחה. "אחרי שנים רבות בעשייה מלאה, היום אני בבית. עושה מה שהבית צריך, קוראת, מציירת, בלי שום דבר שדוחק בי". התגוררה במרכז שפירא. 

כאן זה בית

נולדתי וגדלתי בירושלים, ושם התגוררתי עד לנישואיי. אני אמצעית מבין שלושה אחים. אבי, שהיה ראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, שקד על לימוד התורה ימים שלמים, ואימי הייתה עקרת בית וגידלה אותנו בנינוחות. בית ילדותי זכור לי כבית שמח ונעים, ספוג בתורה, וזה מה שנחרט בליבי בפרספקטיבה של שנים.

זיכרונות ילדות

הייתה לי ילדות ירושלמית שמחה ושקטה, חיים נחמדים שאהבתי. היו התמודדויות, אבל הזיכרון במבט לאחור הוא זיכרון מתוק. במלחמת השחרור הייתי תלמידת תיכון. באחת האזעקות, רצנו למקלט במהירות וכששבנו גילינו שפגז פגע בבית בדיוק במיטה של אחותי. בזמן המצור על ירושלים, היינו אוספים חוביזה ומבשלים וזה היה המזון כי לא היה משהו אחר. דור אחר.

מאז שהייתי בת עשר קיבלתי על עצמי להתפלל שלוש תפילות ביום, והקפדתי על זה כל חיי. קשה? לא. צריך אז עושים. הוריי נתנו לי ללכת בדרך שבה אני בוחרת. בחרתי במקצוע הרפואה מתוך מחשבה שדרכו אוכל לעזור לאנשים ולהוסיף טוב. היינו שתי נשים בלבד בכל המחזור ואני הדתייה היחידה.

החצי

הרב חיים דרוקמן, מרבניה המובילים של הציונות הדתית. הכרנו בבני עקיבא. הוא אומר שראה פעם איך אני מתפללת ושם זה התחיל. נישאנו כשהייתי לקראת סיום לימודי הרפואה, היה לנו טוב, בנינו את ביתנו והילדים שהגיעו הוסיפו שמחה. מבחינתי לא היו קשיים והחיים זרמו באופן פשוט וטוב, אבל כמובן שזוגיות דורשת עבודה. אלו חיים שיש בהם תחושת שותפות, לא 'התפקידים שלו' ו'התפקידים שלה'. יש הרבה הערכה וכבוד הדדי וכל אחד תורם את חלקו לעשייה למען עם ישראל, בלי התחשבנות של מי עשה מה. יש חיבור לתכלית, וכשאת יודעת בשביל מה – את מוכנה להתאמץ לעשות זאת.

הפירות

אני יכולה רק לומר תודה, לא יכול להיות טוב יותר. עשרה ילדים, למעלה משמונים נכדים ולמעלה משמונים נינים. במהלך כל חיי חייתי את היומיום, בניתי את הבית, לא חשבתי מה יהיה במשך הדורות. מי עושה חשבון. ברוך השם שזכינו לדורות בריאים וטובים שהולכים בדרך השם.

חוויה מעצבת

הלידות. חוויה גדולה ונהדרת.

יום ביומו

אני קמה בין שש לשבע בבוקר, מקפידה על התפילות, קוראת ועושה את מה שצריך בבית. אני לומדת, גם לבד וגם במדרשה של ברוריה, מבקרת את בני המשפחה, הבנים, הנכדים, וכמובן מקבלת אורחים. גם היום הבית פתוח ואנשים נכנסים ויוצאים כל הזמן.

אישה לומדת

אישה שרוצה ללמוד תורה, אם זה לא מפריע לה לסדר החיים ולחובותיה, אדרבה. החובה של אישה היא קודם הבית והילדים. אם זה מובן מאליו – זה לא מפריע לשום דבר. חשוב לא להתבלבל בין העיקר לטפל. את לומדת כי זה נכון וחשוב לך, ולא כדי להוכיח לאף אחד שאת יכולה כמו הגברים.

אימא עובדת

מתוך בחירה, לא עבדתי בשעות אחר הצוהריים והייתי עם הילדים. אבל היו פעמים שהיה צריך, אז תמיד הייתה לי עוזרת טובה ובכל השנים בשעות שלא הייתי – היא הייתה שם.

בית וקריירה

עשי מה שחשוב בעינייך והניחי בצד מה שלא. לי למשל היה חשוב שלוש תפילות ביום, למה גברים יכולים ואנחנו לא, הם הרי לא פחות עסוקים. היה לי חשוב שהבית יתפקד כמו שצריך, ששבת תהיה שבת על כל מה שכרוך בזה. אפשר לומר שמה שהיה לי חשוב זה אולי כל אותם הדברים המובנים מאליהם.

תקרת זכוכית

אף אחד לא יכול לעשות הכול. מצד אחד, מה שגברים יכולים – נשים יכולות, אבל מצד שני, בסופו של דבר ההלכה היא הקובעת. למדתי באוניברסיטה כשנשים מעטות למדו, למדתי נהיגה כשנשים כמעט ולא נהגו כלל. אבל זה לא היה ממקום של להוכיח למישהו שאני יכולה, אלא מתוך הבנת התפקיד שלי במשפחה ובעם ישראל ומתוך רצון לעשות ולפעול למען עם ישראל.

עצת הזהב שקיבלת מאימך ואת מעבירה לבנותייך

את הטבעיות שבה גדלתי הנהגתי בביתי. בית הוריי היה דתי וקיים כל מצווה שצריך וכך גם נהגתי בביתי. אימי הייתה אישה נינוחה, אוהבת שלום ונעימה לבריות. זה משהו שעבר אליי והמשיך לבנותיי.

שרשרת הדורות

אני רק יודעת להגיד תודה. אני חושבת שמה שקורה זה מה שהייתי רוצה שיקרה והקב"ה עוזר.

אחרית דבר

כל החיים עשיתי מה שהבנתי שנכון וצריך להיעשות, למשפחתי ולעם ישראל. אף פעם לא התנהלתי לפי חוקים. יש המון דברים שבעיניי היו מובנים מאליהם, ואולי לא מובנים מאליהם לכל אחד ולי היה טוב עם זה. מאז ומעולם היה לי ברור שמה שהוא בגדר מצווה מחייב, יש מערכת מצוות שצריך לקיים אותן. לכן החיים זרמו באופן פשוט וברור, ללא שיקולים אם זה טוב לי או ברור לי. השיקול היה רק לעשות את רצונו של הקב"ה. תעשי את הטוב כמיטב יכולתך, תהיי טובה לאחרים, בלי לגרום לקשיים לאף אחד, רק לעזור, וכבר את עושה מה שהקב"ה מבקש ממך.

על ברוריה

אני מודה לקב"ה על כל הצאצאים שיש לי. כולם הולכים בדרך, כולם אנשים טובים, רק שימשיך כך.

צילום: סיגל קרימולובסקי

ברוריה ביננפלד , אימא ל-15, עומדת בראש המדרשה לבנות 'אורות עציון' לצד בעלה הרב עוזי ביננפלד, עובדת סוציאלית, מטפלת ומנחת הורים. "המדרשה היא חלק מאתנו ואנחנו חלק ממנה כבר 25 שנה. יש לנו תלמידות שאימותיהן למדו אצלנו. זאת זכות להשפיע בזמן כה משמעותי לבנות". מתגוררת בגבעת וושינגטון.

כאן זה בית

הוריי עסקו בצורכי ציבור באמונה. אבי בקירוב ובתורה, אימי ברפואה, והבית היה בית של חסד, מכניס אורחים באופן שאינני מכירה משום מקום. בשבת אף פעם לא ישנתי במיטתי, תמיד היו אורחים וכילדים היינו שותפים לחסד ולנתינה. חיינו בצניעות גדולה וזה נכון לבית הוריי עד היום. אין פאר ואין הדר אבל מהדרים בחסד ובצדקה.

זיכרונות ילדות

אבי היה 'אבא של שבת' ואימי המעורבת בחיינו, ובכל זאת זכור לי שהיה יושב ומספר לי סיפורים מהגמרא. כשהייתי בת שלוש התחיל לארגן חוגי יהדות בביתנו, הרבה לפני 'מכון מאיר' ודומיו. אחת לשלושה שבועות התקיים מעין סמינריון אליו הגיעו צעירים מקיבוצים שאינם שומרי מצוות, אנחנו הילדים עברנו בית-בית ביישוב ובדקנו למי יש מקום לארח. הייתה לנו תחושה של שליחות, של משהו גדול. רבים מתוכם חזרו בתשובה. אימא חיה בשלום עם השליחות שלו ומעולם לא שמעתי ממנה תלונה. היא הייתה מכסחת את הדשא, קודחת בקירות ומחליפה גלגל ברכב כשצריך, כדי לפנות אותו לעיסוקיו. יש לה חלק רב בזכויותיו.

בחגי תשרי אבי תמיד שליח ציבור וכל אחיי ואחיותיי מגיעים ליישוב לתפילות. בערב כיפור הוא נוהג לעטוף את כל הבנים בטליתו ולברך אותם בברכת הבנים. זה רגע מרגש מאוד. בסוכות הסוכה מלאה באורחים ונערכות בה בריתות ושמחות אחרות, מרגישים את החיבור של קודש לעשייה מעשית.

החצי

הרב עוזי ביננפלד. חבר, שותף, איש ענק שרגליו נטועות עמוק בקרקע וראשו בשמיים. עסוק בהפצת תורה וחסד. המתנה הכי גדולה שזכיתי בה בחיים. הוא אדם עסוק ולא תמיד פנוי ביומיום אבל בכל פעם שהייתי צריכה אותו – הוא היה שם.

הפירות

שמונה בנים ושבע בנות. הבכור בן 36 והצעיר בן 10, כשנולד הוא כבר היה דוד לשישה. זה באמת הרבה וזאת זכות גדולה. אני לא חושבת שכשהתחתנתי ידעתי שכך יהיה, הייתי צעירה והם נולדו זה אחרי זה ושמחנו בהם. אין שום הנחיה כללית שצריך להביא לעולם הרבה ילדים, כל אחת כפי כוחותיה ויכולותיה. משפחה גדולה זה אתגר שמחייב סדרי עדיפות. לי חשוב להשקיע בקשר, בשיח, בהקשבה. שהילדים לא ירגישו שהשקעתי בכל העולם ובהם לא. זאת זכות לחנך אנשים טובים לעם ישראל ולראותם עושים טוב בעולם.

ביום שישי אני סופרת עם האצבעות שלא פספסתי שיחת טלפון עם אף אחד, שכל ילד ירגיש אהוב ורצוי ושידע שאנו משתדלים עבורו ככל יכולתנו. יש לנו אתגרים, כמו בכל בית, אבל בסך הכול הבית הוא מקום שמח, בטוח ונעים. אני מודה בכל יום על ילדים בריאים וטובים וזוגיות טובה.

חוויה מעצבת

כשחגגנו להוריי 50 שנות נישואין הבטתי וחשבתי לעצמי 'וואו, אלו אנשים שבנו את חייהם ועכשיו רואים איזו אימפריה הם הקימו'.

דמות לחיקוי

הוריי, שיש בהם אומץ ואמונה עם הרבה אופטימיות. אימי פורצת דרך בהמון מובנים, יש בה ענווה, שלווה ונכונות לעשות בשביל כל העולם עם יראת שמיים אמיתית ומחויבות לתורה ולמצוות. בלי חשיבה האם זה מתאים לי ונכון לי. היום, בגילה, היא שואלת אותי אם היא יכולה לעזור לי במשהו. אבי יכול גם היום לקבוע עם אנשים שזקוקים לו ב-12 בלילה. הוא לא נח ומנהל הכול דרך הזום. הם מציבים לנו רף גבוה ואני נפעמת מהם כל הזמן.

אישה לומדת

יש ערך גדול ללימוד התורה ואני רואה איך זה משפיע על הבתים שהבנות מקימות. ועם זאת, חשוב לזכור שלאישה יש תפקידים שהם רק שלה. היא זוכה להרות וללדת, וחינוך הילדים זאת עבודה משותפת לא קלה. נכון שבאופן כללי אנחנו בדור שבו כמו שנשים לומדות רפואה, כימיה ופיזיקה כך הן יכולות להעמיק בתורה, אבל חשוב שהתפקידים לא יתבלבלו ושנעשה זאת ממניעים נכונים, לא מרצון להוכיח שגם אני יכולה. זה מחייב להתבונן, בהקשבה פנימית, לצורכי וליכולות הגוף, הנפש, הלב והבית. במינונים, בסגנון וברצונות, מתוך עדינות, נשיות וקשר.

אימא עובדת

שילוב של אימהות וקריירה דורש לתמרן ולהבחין בין עיקר לטפל. גם לילדים בריא לראות שאימא שמחה ועושה דברים טובים. כשסיימתי תואר ראשון הייתי עם שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש. מהר מאוד הבנתי ששכר של עובדת סוציאלית לא יכסה את הוצאות המעון ונשארתי איתם בבית, בתחילה מתוך אילוץ ואז ראיתי כמה ברכה יש בזה. עם כל ילד הייתי עד גיל שלוש. כשהקטן שלי היה בן שנתיים, התחלתי לימודי תואר שני והכנסתי אותו למסגרת.

תקרת זכוכית

הדבר שמחייב אותי זאת ההלכה. כל סוגיה שתעלה אבדוק, וכשיש בעיה ההלכה תכריע. זה נכון גם לאחרים שיתייעצו איתי. באתי לעולם כדי להשתדל לעשות את רצון השם ולא בשביל להוכיח את עצמי. זה גם מה שראיתי בבית.

עצת הזהב שקיבלת מאימך ואת מעבירה לבנותייך

להביט מסביב ולא להיות מרוכזת בעצמי. לא להיות עסוקה במה שמתאים לי או נכון לי, אלא להשתדל לראות איפה אני יכולה לתת ולהוסיף טוב. זה מוטו לחיים. וגם החשיבות בהתייעצות. כשאת מתלבטת על משהו, תתייעצי.

על אימך

אימי אישה של אמונה, שמחה וחסד. שילוב מיוחד של חוכמה אנושית, שקט, צניעות ופשטות. כל חייה התנהלה בנחת, מביטה בפרופורציה על החיים. עזרה לרבים בלי לקחת לעצמה כלום. הייתה איפה שצריך ואפשרה לאבי לעשות את כל מה שעשה ועדיין עושה.

מתוך גיליון תשרי תשפ"א,

להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט "כל החיים עשיתי מה שהבנתי שנכון וצריך להיעשות, למשפחתי ולעם ישראל." הופיע לראשונה ב-פנימה.