בפרויקט שלפניכן פגשתי שש נשים למדניות שמתענגות על התורה. הן חלקו איתי את האות המיוחדת במסע שלהן בארון הספרים היהודי, ספר אחד שהוא מנגינת חייהן ודרכו הן מוצאות חיבור לעצמן ולריבונו של עולם.

שליחה של תורת הרב

שם הספר: "לזמן הזה" מאת הרב חיים דרוקמן, בעריכת עומר פדור

הדס לוינשטרן (41), אם לשישה, היא אלמנתו של אלישע הי"ד, לוחם שריון שנפל בקרב בדרום רצועת עזה. עוסקת ב"ללמוד וללמד תורה ולעשות טוב בעולם".

צילום: אורי טוסון, עבור 'תכשיטים באהבה צרופה'

סדרת הספרים 'לזמן הזה' של הרב דרוקמן זצ"ל מלווה את הדס "בכל צעד ובכל רגע". בסדרה פורש הרב את תוכנם של מועדי ישראל והאופן שבו הם מאירים לדור שלנו. "הספרים האלו הם הכי משומשים והכי בלויים אצלינו בספרייה", מעידה הדס.

מה מיוחד בספרים?

"זה לא רק ללמוד על החגים, אלא ללמוד על האור המיוחד לזמננו, דור הגאולה", משתפת הדס בלהט. "זו הייחודיות של התורה של הרב דרוקמן. אני מאוד אוהבת איך שהרב מקשר את האירועים שבאותו חג לדורנו. סביב חנוכה עולה סוגיית גיוס חרדים; הרב אומר שהכהנים הקדושים הם גם הלוחמים הגיבורים. בפורים זה להתבונן איך הקב"ה מגלגל את המציאות גם בדורנו. בפסח לומדים איך הגאולה האחרונה תהיה כמו גאולת מצרים, ויש גם התייחסות למועדים בני זמננו, כמו יום העצמאות ויום ירושלים".

הדס מכירה את תורת הרב דרוקמן עוד לפני שלמדה את ספריו, ולדבריה, היה לה קשה להכיל את המעבר מהתורה המדוברת לתורה הכתובה. "זה היה בשבילי כמו לשים חתיכת אור בתוך גוף. אני פגשתי את התורה הזו בשיעורים של הרב בצורה חיה ומהדהדת. בספר לא רואים שהרב בוכה או זועק או מחייך, וחשבתי שאי אפשר להעביר תורת חיים לספר".

רק אחרי פטירת הרב היא הבינה פתאום שהספרים נחוצים כדי להעביר את תורת הרב לדורות הבאים. "יש שיעורים שאני יודעת בעל פה מרוב הפעמים שזכיתי לשמוע אותם בבית המדרש, ושימח אותי שהצליחו לקחת את תורת הרב ולהכניס לספרים כדי שכל עם ישראל יפגוש את גדלותו".

את האור הגדול שפגשה הדס בתורתו של הרב דרוקמן היא בחרה להפיץ הלאה למאות נשים. "זכיתי לשלוח פעם בשבוע לאורך כל השנה שאחרי פטירת הרב דבר תורה קצר ל־400 נשים. הפרשה האחרונה הייתה פרשת מקץ, בתוך השבעה של אלישע. הרב ואלישע נפטרו בסמיכות: אלישע בא' בטבת והרב בב' בטבת, בהפרש של שנה.

"עד שאלישע נהרג לימדתי במדרשות, בבתי מדרש ובאולפנות והעברתי שיחות בכל הארץ. מאז שהוא נהרג הבקשות לשיחות התרבו באופן מטורף. אנשים מתחברים למסרים שאני אומרת, ואני יודעת שזו תורת הרב. זה נותן לי כוח וגאווה שאני שליחה, כמו שלחב"ד יש שליחים. אני גאה להיות שליחה של הרב דרוקמן זצ"ל בעולם".

עונג ומתיקות

שם הספר: "נפש החיים" מאת רבי חיים מוולוז'ין

ד"ר מירב כהנא (51) היא אם לשלושה "שכל אחד מהם הוא נס וילד של תפילות", מלמדת במדרשה בבר אילן, חוקרת לשון חז"ל, יועצת הלכה ומלווה נשים וזוגות במסע לפוריות.

צילום: דוד שטיין

"אני מרגישה בת מזל גדולה שהקב"ה סלל את נתיב חיי באופן כזה שעולמי סובב סביב לימוד תורה", פותחת מירב. "יש לי זכות אדירה לבחור בכל שנה מה אני רוצה ללמוד לעצמי, ואז ללמוד את זה בחבורה עם התלמידות במדרשה. זכיתי לגמרי".

מהי התורה בשבילך?

"ללמוד תורה זה הכול. זה מה שמהווה אותי, את תפיסת עולמי, את הראייה שלי את המציאות, את חינוך ילדינו. זה עמל יומיומי שיש בו כל כך הרבה עונג ומתיקות. לדידי, עיקר העניין בלימוד הוא חשיפת החוכמה והרצון האלוקיים והאינסופיים. הזכות שלנו להכיר את בורא עולם דרך תורתו, וממילא הדבקות וההתכללות בו".

במשך השנים היא למדה ספרים רבים שהפכו לספרי יסוד בעולמה, החל מהגמרא ומספרי ההלכה של הראשונים ועד לחסידות ופנימיות התורה. אך על ספר שפגשה בראשית הדרך היא מעידה שעיצב את רוב היחס שלה לתורה ואת אידיאל הלימוד שלה לאורך השנים. "כשהתחלתי ללמוד תורה, אבי, מורי ורבי אמר לי שאני צריכה להכיר את 'נפש החיים' של רבי חיים מוולוז'ין, וכך נפתח בפניי עולם מרתק".

מה הרעיון המרכזי שלקחת מהספר?

"בפרק הרביעי של הספר ר' חיים מציג את תפיסתו ביחס לאידיאל של לימוד התורה, את הגדרתו ללימוד תורה לשמה – לשם התורה, את הדרישה לעמל בתורה, בלי הנחות, את חובת העיסוק בכל הענפים ובכל מקצועות התורה. הפרק מדבר על ההשפעה של הלימוד על עולמות רוחניים גבוהים, על החיבור שלנו בלימוד עם נותן התורה, ועוד הרבה יותר מזה.

"המפגש עם השער הזה טלטל אותי במובן שהוא בנה לי אופק מאוד מאוד גבוה של לימוד תורה. ידעתי שלא אגשים את האופק הזה לעולם, אבל הוא סרטט ומסרטט לי מאז את כל תפיסת לימוד התורה. בעיקר את ההבנה שכל מה שאנחנו לומדים בתורה, כל תיבה, כל משפט, ולא משנה באיזה מהחיבורים – הרי זה גילוי של חוכמתו ורצונו של הקב"ה, ומכיוון שהוא וחוכמתו הם אחד – זו הזכות להכיר בכל פעם חלקיק קטן מהאינסוף".

מירב חותמת בפנייה אלינו, הנשים, להזין את עולמנו בתורה מחיה: "בגיל 30 מישהי ריאיינה אותי במסגרת נשים מלמדות תורה ושאלה אותי למה חשבתי שר' חיים מדבר אליי, הרי הוא ודאי פנה לגברים. אני זוכרת שהייתי המומה מהשאלה. היה לי כל כך פשוט שהאידיאל הכי גבוה ומרכזי בעם ישראל שייך לכל חלקי העם, וכל אחד מממש אותו באופן שהוא יכול בהתאם לכישרונותיו ולנטיותיו. הייתי עדיין רווקה, כך שגם היה לי זמן רב פנוי ללימוד. בהמשך שמעתי את השאלה הזו בווריאציות שונות, ועם הקמת הבית והזכייה באימהות, התשובה גם התגוונה. אבל בכל מקרה אני בטוחה שכל אישה צריכה למצוא לה עוגן של לימוד שמחיה את עולמה הרוחני, שמזין אותו, שמקדם אותו".

מחפשת משמעות

שם הספר:  "תשע קריאות תלמודיות " מאת עמנואל לוינס

ליזה זרקה (69), אם לשניים, היא תושבת תל אביב ופסיכולוגית קלינית שעבדה שנים ארוכות במגזר הציבורי. אהבתה לארץ ולציונות הובילה אותה לעלות ארצה מפריז בגיל 21, אך במשך שנים רבות לא מצאה חיבור עמוק ליהדות.

"החיבור שלי למסורת הוא קשר טבעי, אך אינני דתית", מספרת ליזה. "אני אוהבת את החגים, אני מתרגשת מהם ואפילו מתלהבת, אבל הקשר לאלוקים הוא קשר של תנועה, של הלוך וחזור. תמיד שאלתי את עצמי מה משמעות החיים וחיפשתי תשובות. חיי היומיום לא הספיקו לי".

כפסיכולוגית, חיפשה בתחום עיסוקה מה משמעות האדם, ואף חיפשה באומנות תשובות לשאלותיה, אך לא מצאה דבר שיניח דעתה. כעבור זמן נרשמה ללימודים במדרשת מתן בירושלים, ושם פגשה לראשונה עולם חדש שלא הכירה. שיעור שבועי עם הרב דניאל אפשטיין פתח בפניה צוהר לכתביו של המחנך והפילוסוף היהודי עמנואל לוינס.

לוינס נולד ב־1906 בקובנה שבליטא להורים שומרי מסורת, למד תנ"ך ואת השפה העברית. החברה שבה גדל הייתה חברה שכלתנית. "למדנו את הספר 'תשע קריאות תלמודיות', שתרגם הרב אפשטיין, ועוסק בסוגיות תלמודיות ואגדות חז"ל", היא משחזרת. "בספר פגשתי תפיסה מאוד חדשנית ומעניינת. אהבתי את החיבור בין יהדות לפסיכולוגיה ופסיכואנליזה. אמרתי לעצמי: 'זה זה', והרגשתי חיבור מאוד חזק".

מה למדת בספר שנגע בך?

"בספר של לוינס פגשתי אלוקים רחב שדיבר אליי. רציני, שווה, עמוק, מוחלט".

מה לקחת מהספר לחיים?

"החיבור שפגשתי בספר הפך להיות חיבור שמלווה אותי. האמונה מלווה אותי כל הזמן, אבל המפגש עם הספר הרחיב לי את האמונה. הטקסט הוא חיבור רוחני שמביא את הדברים להתבהרות. כשאני מול קושי או ייאוש אני צריכה להדליק את הניצוץ האמוני מחדש, ואז אני קוראת את הטקסטים וחוזרת לחוויה הרוחנית.

"אין לי שאלה מול האלוקים הגדול והקולקטיבי", חותמת ליזה. "השאלה שהולכת איתי היא איך להתחבר לאלוקים הפרטי שלי. אלוקים שלי דורש עבודה וחיבור מחדש, ואצלי זה קורה דרך קריאה או באמצעות אדם שמדבר על הטקסט בצורה אמונית ויוצר אצלי התרגשות".

קרדיט: עדי בן ישי

צילום: שילת מזרחי

איפור: אסתר בן אלבז

סטיילינג: מלי סגל

מודליסטית:תבל לביא

מתוך גיליון סייון תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מתלהטות אחריה הופיע לראשונה ב-פנימה.

גם כשהכול נשבר

בחג הזה נקרא על שתי נשים בשולי החברה. הן התאלמנו מאיש, שכלו בנים, פונו מביתן ואיבדו את פרנסתן. האישה, שמכונה בחז"ל בשם "בית", נמצאת במגילת רות בעיקר בשדה. המפגש בין שדה ונערה מופיע בתורה בהקשר נורא של אלימות ואונס המושווים לרצח: "צעקה הנערה בשדה ואין מושיע לה… כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".

הן צולעות על רגל אחת בדרכן הארוכה משדה מואב לשדות בית לחם כשכל אחת נשענת על האחרת (מדרש רות רבה), ומלמדות אותנו, בטח בשנה הקשה הזו, את כל התורה על רגל אחת: אישה, אל תוותרי על הברית, אל תוותרי על האהבה. לכי לשבור לחם, גם כשהכול נשבר. 

על התיאור של רות ונעמי, "והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים", שואל הזוהר הקדוש: למה "והמה" ולא "והנה" בנקבה? "אלא שאמר הכתוב על נעמי ורות 'והמה' – שני לוחות הברית שנשברו". וואו. לפי הזוהר, נעמי ורות מגיעות לבית לחם כשהן שברי לוחות. אותיותיהן פרחו, הן אינן ניתנות לזיהוי. תורת הבית שחשבו שהן מכירות טוב כל כך, לא רלוונטית עכשיו. "הזאת נעמי?!" שואלות השכנות. אבל הן באות להילחם שוב, אחרי שנשבר הכול, על הברית, על הבית ועל הלחם.

פעמים רבות כל כך אפשר להתבלבל בין מלחמת הלחם ובין הכמיהה לאהבה. את בטוחה שאת בהתלבטויות על קריירה, על מימוש עצמי, על הצורך הקיומי בפרנסה. מאחורי כל מלחמה על לחם, מגלה לנו החג הגבוה הזה, נמצאת המלחמה על הברית, על הכתובה הזאת שאת כל כך רוצה שתיכתב כבר, שמישהו יחכה לך כשאת שבה מן השדה וימלא את ההתחייבויות שנקראות כלאחר יד בחופה: "אנא אזון ואוקיר ואפרנס…"

החיטה תצמח שוב

לאלמנות המלחמה הצעירות שאני פוגשת, לא חסר לחם. המדינה ומשרד הביטחון משתדלים לספק את הצרכים הבסיסיים. גם כשהיא עובדת ומרוויחה לא רע, ה"מפרנס" איננו. זה שאפשר לדאוג איתו, זה שהיא רוצה כל כך להפתיע אותו בחלה מיוחדת. היא לא רוצה לחם. היא רוצה "שתי הלחם", היא רוצה בית ולחם.

הקריאה במגילת רות קוראת לה: בבקשה, אישה, אל תוותרי על האהבה. 

וזו כל התורה כולה על רגל אחת. חג השבועות הוא בעצם חג ללוחות שנשברו. אותיותיה של ה"כתובה" הזו פרחו באוויר, אז את מה חוגגים? את הלימוד המופלא ושמו "ותקום היא ושתי כלותיה… ותקום ללקוט". את חוגגת את ההבנה שאפשר לקום, שהחיטה צומחת שוב, את חוגגת את ריח הלחם שמתפשט בבית בערב החג הזה, ונשבעת שוב אמונים לאהבה. להיתכנות של כתובה חדשה.

בהפרשת חלה שנערכה בכיכר החטופים השבוע, הושיטה לי בשקט אישה עצובה ספר מתכונים בשם 'שבועות של געגוע – המתכונים שלהם, על השולחן שלנו'. בספר ליקטו קרובי החטופים, בעיקר אימהות, את המתכון שהיה האהוב ביותר על הבן, האחות או האבא שנחטפו.

אני רוצה להביא בגיליון הזה את ריח הלחמניות שלירי אלבג אוהבת כל כך. לירי האמיצה שמתעמתת עם חוטפיה, שכנראה בעת כתיבת שורות אלה עדיין רעבה כל כך ללחם של בית. אני רוצה שממש כמו במעמד הר סיני, לא נקבל תורה מבלי ששוחררו כולם מהשבי.

מחכות לך, לירי, שתשובי מהשדה הנורא. מחכות לך עם לחם חם וטוב. מחכות לך בבית.

המתכון האהוב על לירי אלבג-

לירי ממושב ירחיב, אוהבת אנשים ומוקפת בחברים, בעלת לב זהב, אוהבת את החיים ובטוחה בעצמה. היא חולמת להיות מעצבת פנים.

בואיקוס גבינות 

חלבי | זמן הכנה: 30 דקות | כמות: 12-15 מנות

לבצק:

200 גרם חמאה רכה

2 ביצים L

1 גביע יוגורט 3%

1 גביע (250 גרם) גבינה לבנה 5-9%

300 גרם גבינה בולגרית 16% מפוררת

1/2 כפית מלח

300 גרם קשקבל מגוררת

4 כוסות (560 גרם) קמח

1 שקית אבקת אפייה

להברשה ולציפוי:

ביצה טרופה

2 כפות שומשום

אופן הכנה:

1. מערבבים את כל חומרי הבצק בקערה גדולה או במיקסר. מתחילים עם 500 גרם קמח ומוסיפים את היתר במידת הצורך. הבצק צריך להיות גמיש ולא דביק.

2. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפייה.

3. יוצרים מהבצק כדורים בגודל כדור פינג פונג. מניחים בתבנית, מברישים בביצה טרופה ומפזרים שומשום.

4. אופים כ-20 דקות עד שהבואיקוס מזהיבים יפה.

מתכון:נעמה פלד

צילום: נמרוד סונדרס

הוצאת המטה להחזרת החטופים דפוס "בארי"

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שדות, בית ולחם הופיע לראשונה ב-פנימה.

פירות גן עדן

חכמי הקבלה מכינים ארבע צלחות נפרדות: בצלחת אחת – פירות שבעת המינים. בשלוש הצלחות האחרות – מינימום ארבעה מיני פירות ומקסימום עשרה מיני פירות בכל צלחת. בסך הכול יש על השולחן לכל הפחות שנים עשר פירות, ושלושים לכל היותר. אפשר לכלול גם פירות יבשים.

מסופר במדרש לפרשת בשלח ששולחן גדול ומפואר יש בגן עדן ועליו כל פירות הגן. בראש השולחן ניצב ה’ ומסביב ישובים אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרון, המלאך גבריאל והמלאך מיכאל. 1 ה’ אומר, “קדימה, נסעד”. לְפָנַי שלְ ָחן נֶגֶד צֹררי”, “ תערֹך שואלים האבות: “מי יברך? ה’, בכבוד!” “לא”, ה’ אומר, “מיכאל, בכבוד”. “לא”, אומר מיכאל, “אברהם, בכבוד”. “לא”, אומר אברהם, “יצחק, בכבוד”. כך הם מעבירים את הכבוד מאחד לאחר עד שנופלת ההחלטה: “מישהו מלמטה צריך לברך. דוד המלך נמשח למלכות בעולם הזה וה’ הוא המלך בעולמות העליונים. יברך דוד המלך מלמטה, ונענה לו אמן מלמעלה וזו תהא הברכה המובחרת ביותר”.

מכאן נמשך מנהג המקובלים בט”ו בשבט, מסביר רבי שלמה הכהן רבינוביץ, בעל ה”תפארת שלמה”: כשהם מסבים לשולחן ט”ו בשבט, הם מצטרפים לקב”ה ולכל 3 כאשר מניחים על שולחן ט”ו הקדושים בגן עדן, כי זֶה הַ ֻּׁשלְחן אשר לִפְנֵי ה’. בשבט שלושים מיני פירות שונים, הם מחקים את סעודת גן עדן במדויק, כי גם שם יש שלושים מיני פירות. והאכילה האסורה של אדם וחווה בגן עדן גרמה לקלקול בבריאה כולה. אכילת פירות ט”ו בשבט בברכה ובכוונה מתקנת את אותה אכילה אסורה, ומניין הפירות שבידינו? אדם הראשון הוציא את שורשיהם ולא יצא מגן העדן, עד שלְקחם ברשות הקב"ה ונטע אותם בעולם. לפיכך, משהו מגן העדן נוכל גם אנחנו לטעום בט”ו בשבט.

לרכישת הספר איך היא צומחת

הפוסט איך היא צומחת: הרבנית ימימה מזרחי לט"ו בשבט הופיע לראשונה ב-פנימה.

הבחירות הרעות גורמות לכל שנאת האחים שיש בעם ישראל. יעקב בוחר את יוסף מבין כל הבנים.
יעקב, מה אתה עושה? "לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים". אסור לתת יחס מועדף לילד מסוים. כמו החנוכייה השמש הוא כמו אימא, וכל יתר הנרות באותו גובה. החנוכייה מחנכת לאי-שינוי בין הבנים. איך בחרת את יוסף לעומת האחרים? זו הייתה בחירה כל כך גורלית, שגרמה לכל האחים לשנוא את יוסף.
אומר הרש"ר הירש: אפשר לאהוב ילד יותר או פחות. הרי אנחנו בני אדם. בת אחת שלך נורא מזכירה לך את כל החולשות שלך, אחותה מגלמת במדויק את חוסר הטקט של אחותך והילד מזכיר את חמותך.
כל זה נכון, ועדיין – מתנהגים עם כולם באופן שווה.

קראתי סיפור שריגש אותי. הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, צדיק עצום, היה מתגורר פה בשכונת שערי חסד. אני עוד זוכרת אותו חוזר לביתו מבית הכנסת בערב שבת עם החיוך המואר שלו. ופעם אחת הוא מרים טלפון למשפחה אחת ומבקש לדבר עם האבא.
"כן, כבוד הרב?". "הערב יש בר מצווה לבן שלך. אני לא אוכל להגיע כי הנכדה שלי מתארסת הערב".
"כבוד הרב, זה בסדר. איך כיבדת אותי בטלפון הזה". אבל הרב כן הגיע, לקראת סוף חגיגת הבר מצווה. "הרב, איך יכול להיות? הרי הודעת שלא תגיע", התרגש הנער. "נכון, אבל הגעתי לבר המצווה של שני אחיך הגדולים, וחששתי שכל החיים תגיד 'אבל לשני האחים שלי הוא הגיע ואליי לא'. אז באתי".

עוד בחירה מזעזעת: ה' רואה שהאחים בשנאתם, עומדים למכור את יוסף לעבד. בינתיים הוא זורק את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים. אז איזו מין הצלה זו? מפרש האור החיים הקדוש: ה' מציל את יוסף מידי אנשים שיש להם בחירה, מפני שלנחשים ולעקרבים אין בחירה, ולכן לא יראו ולא ישחיתו למי שאינו חייב מיתה. אבל אנשים יש להם בחירה רעה, וגם מי שלא חייב מיתה הם יכולים להרוג.

הרוע שסובב אותנו הוא הטרגדיה של הבחירה. הולכים לבחירות, אילוסטרציה

שימו לב, בנות. ה' לא פוחד מנחשים ומעקרבים, הוא פוחד מאנשים רעים. ה' ישמור אותנו מתוצאות הבחירה. דעו לכן, גם אהבה ושנאה הן עניין של בחירה.
באחד השיעורים שלנו עלתה אחיינית של רב אוּשר וסיפרה שהתחתנה בגיל 39 ועם מי? עם בחור שהכירה לראשונה בגיל 19 , והיא סירבה והוא סירב. באיחור של 20 שנה התקשר שוב השדכן: "תקשיבי, הוא רווק וגם את עדיין רווקה, אולי תנסו שוב?". היא החליטה לשנות את נקודת המבט (טוב, בגיל כזה כבר לא רואים כל כך
טוב), והיום הם נשואים עם ילדים.
אם את בוחרת לראות את הילד הזה בעין רעה – הלך עליו. "ויראו אותו מרחוק", נאמר על אחיו של יוסף, והאור החיים מבאר שהם החליטו לראות אותו כמישהו רחוק, ומאז ננעלו שערי האהבה שבליבם. את בוחרת לשנוא את בעלך באיזשהו יום – זה קורה לכולנו בכל מיני מצבים הורמונליים – גמרנו. הלכה האהבה לכל היום.
וכשם שאהבה ושנאה הן עניין של בחירה, כך גם חיים טובים או רעים הם עניין של בחירה. הרוע הנורא שסובב אותנו, את כולנו, הוא הטרגדיה של הבחירה. כמה היא נוראה. כמה אנחנו מפספסים את האור מרוב בחירה.

אנחנו חיים בדור מוכה בחירה. האינטרנט בכל מקום, אלכוהול בכל מקום. חומרים מערפלי הכרה בכל מקום. איזה דור מסכן! איך הוא אמור לזהות את האור בתוך החושך, את הטוב בים הבחירה הרעה?
ויש מרחק שנות דור בינינו ובין ילדינו. לעומתם, אנחנו דור המדבר של הטכנולוגיה. אבל ה' אומר לנו ולהם: אתם הדור הכי גדול שהיה לי אי פעם. אתם מסוגלים לחולל את הנס. ה' שם אותנו בדור הזה, וזו הבעת אמון אדירה-אדירה שלו בדור שלנו.
אימהות, כל הזמן צריך להעצים את האמון בילדים. השפת אמת אומר שיוסף לא חטא עם אשת אדוניו רק מפני שאדוניו "הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו".
כזה אמון הוא נתן בי, "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לאדוני?".
רק אמון, אימא. רק אמון, אבא. אין לך דרך אחרת לשמור עליהם. אין. תאמיני בהם.

***

מתוך הטור החודשי של הרבנית ימימה במגזין פנימה
רוצה לקבל בכל חודש מגזין עשיר ומרתק? השאירי לנו פרטים כאן 

הפוסט בדרך לקלפי – הרבנית ימימה על בחירות ותוצאות הופיע לראשונה ב-פנימה.