"יָּבֵא יוֹסֵף אֶת-יַעֲקֹב אָבִיו, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה. ח וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יַעֲקֹב:  כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ.  ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם"

בשיחה זאת,יעקב,בניגוד לרוב חייו נשמע די מריר על מה שעבר עליו , דווקא עכשיו שהוא גילה שיוסף חי והוא הגיע למקום שידאגו לו ולמשפחתו למזון. ועם זאת, יעקב אכן עבר חיים לא פשוטים כלל החל מגנבת הברכות, שנים של עבודה אצל לבן עבור רחל, נישואין במרמה ועוד עבודה עבור רחל, דרך המעשה עם דינה וכמובן העלמות בנו האהוב ל- 22 שנה

רש"י מוסיף על כך בפרשת וישב על הפסוק:"וישב יעקב":

וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:

כלומר,על אף שיעקב נשמע קצת מריר הוא ללא ספק צדק בדבר, ובאמת חייו לא היו כה פשוטים, אז למה נענש יעקב בחומרה כזאת? עונש עד כדי כך קשה שבבראשית רבה צ"ה מובא המדרש הבא:

בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היו אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים, חייך שמניין התיבות שיש מן ה'ויאמר' [פרעה] עד ב'ימי מגוריהם', כך יחסרו משנותיך שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות ובמנין זה נחסרו מחייו שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז".

על מנת להבין את העניין הזה אנחנו צריכים ללכת לדמות אולי הכי מוכרת בתנ"ך של יסוריים וקשיים: לאיוב.
איוב סבל מכול הייסורים שאפשר לסבול מהם, לקראת סוף פרק ב, ככול הנראה אשתו כבר איבדה את האמונה מצער ושואלת אותו למה הוא לא מקלל את האלוקים, ומיד איוב עונה לה :

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל; בְּכָל-זֹאת לֹא-חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו

לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אילוסטרציה

תשובה זאת לכאורה נשמעת מלאה ומושרשת באמונה גדולה,אבל המלבי"ם מדייק מהמילה ב"שפתיו":

הגם שתשובתו זאת נראה כתשובת ירא ה' וצדיק, וכן פירשוהו המפ', אחר הדיוק כבר נגלה מדבריו שבלבבו היה פונה לדברי און ומינות, וזה נגלה ממלת גם … ובאור הדבר שהוא חשב שהטוב הנמצא במציאות הוא מעורב עם רעות הרבה, ולא עוד אלא שמבואר מתוך וכוחו שהיה דעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, וע"כ חשב שא"א כלל שה' יתן טוב לבד, כי מי שירצה לקבל את הטוב בהכרח יקבל גם את הרע … אחר "שגם את הטוב נקבל מאת האלהים", ר"ל אחר שאם נרצה לקבל טוב מאלהים שהוא המציאות והחיים, בהכרח נקבל את הרע שהוא הגובר ומתרבה על הטוב שהוא מעט המציאות בערכו, עד שיצדק לומר שאנו מקבלים את הרע בעצם וראשונה ועמו אנו מקבלים גם את הטוב, שהאדם בצאתו אל המציאות מקבל המון רעות ודאגות ותמורות אשר ישיג בזמנו הקצר, וזאת עקר מולדתו, ועם זה מקבל גם את הטוב שהוא החיים הקצרים האלה, וא"כ איך "את הרע לא נקבל" אחר שהוא העיקר, והנה בזה כבר גלה כי לבבו מלא און שה' ברא את האדם לרעתו ושהרע במציאות גובר על הטוב, וזה שורש פורה ראש ולענה להתרעם על מדותיו שברא את האדם לרעתו, וזה יסוד לכל הדברים המרים שדבר אח"כ בוכוחיו, אבל יען שעתה העלים דבר זה ולא נגלה רק ממלת גם, מ"ש גם את הטוב, מבואר שהגם שהיה דעה זו בלבו בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו כי לא הוציא עדיין תלונותיו בשפתיו עד אחרי זאת, ואמרו חז"ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא

החטא של איוב הוא בעצם האמונה כי קיים רע במציאות, ויותר מכך – שהוא גובר על הטוב.
במקום מסוים, היה קל יותר לאיוב לקבל את הרע והמלבי"ם מסביר כי היה פונה לדברי כפירה.

יעקב,בדרגתו כמובן, נפל בסוף חייו בנקודה הזאת.
יעקב ידע שהכול מאת ה' לטוב ולמוטב, אך חשוב להבין כי מטרת התורה היא ללמד אותנו דרכי חיים. ולכן השיחה המוזרה בין פרעה ליעקב מובאת, המפרשים מסבירים שבאותו רגע שיעקב חש את הרע והקושי בחייו הוא היה נראה זקן בהרבה,וזה בעצם מה שהביא את פרעה לשאול בין כמה הוא: והתשובה של התורה בעצם היא גם התשובה ליעקב למה חייו קוצרו :

"מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי. "עקב יודע שבאותו רגע שהוא חש שחייו רעים, הם יהיו מעט, והוא לא ישיג את ימי שנות אבותיו.

התורה מלמדת אותנו, לספר בשבח ה' ופועלו בעולם ולהודות בכל רגע על חיינו הטובים והנפלאים, להודות על הטוב ולהודות גם על מה שנראה רע.

שבת שלום ובשורות טובות!

הפוסט הטוב והמיטיב: פרשת ויגש הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, "הנה עשיתי משהו לתקן" על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה

את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.

מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ'יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה' שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה' יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.

הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה

להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה

הפוסט נר השם נשמת אדם הופיע לראשונה ב-פנימה.