תדברו במה מותר ולא במה אסור.
דברו אליהם כמו שאתם רוצים 
שידברו אליכם. 
גם כשאתם חושבים שהם עושים לכם דווקא, 
תביטו בעיניהם הקטנות ותיווכחו לדעת 
שהם אף פעם לא נגדכם אלא בעד עצמם. 

למדו אותם מה זו אהבה טהורה
שלא תלויה בהתנהגות זו או אחרת. 
תראו להם את הדרך גם כשהיא מלאה
באבנים גדולות.
תאירו אותה בהתבוננות שיש בה
תקוה ואמונה. 
תאהבו אותם גם כשהם מתנהגים
"לא יפה" או בעצם-לא כמו שציפיתם. 

תהיו שם בשבילם תמיד. חיבוק, אילוסטרציה

טעו בהם אמונה וביטחון עצמי. 
האמינו בהם, 
האמינו במה שהם יכולים להיות 
אם רק ירצו. 
האמינו בהיותם בני אדם טובים, 
ערכיים וסובלניים. 

תראו בהם את הטוב גם ברגעי משבר. 
כיתבו לכם במחברת מה מיוחד בהם. 
כל יום. 
ודווקא בימים קשים.
תלמדו מהם. 
יש בהם הרבה מעבר ל- 
חמוד, מתוק, מקסים וחכם. 
תראו אותם.
גם בתור ישויות נפרדות
וגם כחלק מהמבנה המשפחתי שלכם.

תהיו שם בשבילם.
תמיד. 

שחררו את הביקורת והשיפוטיות, 
תחייכו אליהם
שימו עליהם יד
חבקו אותם. 
תהיו נוכחים בחיים שלהם, 
לא רק וירטואלית, 
אלא גם פיזית. 
זכרו שהם רואים הכל
ולא קונים זיוף.

חינוך מתחיל באהבה.
לאהוב מישהו אין פירושו לעשות כרצונו. 
לאהוב אותם פירושו להנהיג אותם. 
בענווה גדולה אבל עם המון ביטחון בדרך.
להיות אנשים שראויים להיות הורים
גם כשהם לא בסביבה.

חישבו מה יגדל אותם ומה יביא אותם
להיות בוגרים משמעותיים, בני ובנות זוג אוהבים, 
אנשים ערכיים, שיודעים לדחות סיפוקים, 
להתמודד עם תסכולים, לדבר רגשות, 
לומר מה הם צריכים, לחבק את הקושי, 
להאמין בעצמם, להגשים חלומות, 
להיות חברים טובים, לא לפחד מכישלונות, 
לאהוב את החיים ולחיות חיים משמעותיים.

ואסיים במשפט של יאנוש קורצ'אק:
"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך."

הפוסט חבקו אותם, לא משנה מה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז כמו צונאמי ענק הפצעים מתעוררים
כל אחד והטריגר שמעיר אותו.
כל אחד בתורו ובדיוק בזמן המתאים. 

הפצעים האלה מדממים בקרבנו בעיקר כשהילדים שלנו חווים דבר דומה לסיבה שהפצע חרוט אצלנו.
הפצע הזה מתעורר ואיתו הזכרונות,
הכאב או ההתרגשות, השמחה או העצב
הגאווה או האכזבה,
הביטחון או חוסר היציבות
החום והאהבה או הקרירות. 

באותה נשימה גם מתעוררים הריחות,
המיקום המדוייק, הפרצופים של האנשים שהיו אז, מה קרה לפני ואחרי
ולפעמים הכל מעומעם ומתערבב עם אי אלו זכרונות ילדות נוספים. 

הזכרונות האלה הם חלק מההורים שאנו היום.
הילדות היא כנראה התקופה שתעצב את חיינו,לנצח.
ודורות אחרינו.
כמה שננסה להימנע מהמאבק המתמיד בין הילד שהיינו אנו לבין הילד שלנו,
זה שם. 

זה פוגע ישר בלב.
זה בלתי נמנע.
זה קצת כמו חור בקיר,
גם אם תסגור אותו עם סיד, עדיין יהיה שם חור. 

הפצעים האלה
הרבה פעמים מנהלים אותנו
מביאים אותנו, ההורים לאוטומט שלנו
ללא מחשבה

ואף החלשה של הדבר הכי חשוב בקשר בין הורה לילד-
יצירת ניפרדות (nifradut), או בעברית- ההבנה
שאני זה לא הוא
והוא זה לא אני. 

והחוויה שלי לא קשורה לחוויה שתהיה לו
הפחדים שהיו לי לא בהכרח הפחדים שיש או יהיו לו וגם הקשיים,
הקונפליקטים, ההתמודדויות החברתיות
הקושי בלימודים בבית הספר. 

זו כנראה המשימה הכי קשה שלנו כהורים.
ולא כנראה.
זו ה-משימה הכי קשה.
וככל שהם גדלים המשימה הזו  נהיית יותר ויותר מורכבת.
כי הם כבר פחות ופחות בשליטתנו.
והם בוחרים בשביל שלהם.
בדרך שלהם
ואנחנו נעמוד מאחור, נביט בעקבות שלהם
נתפלל
נברך אותם בדרך צלחה
ונלמד, בלי שום הכנה מוקדמת-
להפריד.
כי הם לא אנחנו.
ודרכם היא לא דרכנו
והזהות שלהם היא לא שלנו. 

והם יכולים לעבור את אותו מסלול חיים,
אותו חוויות ואותם קשיים,
אבל 180 מעלות הפוך מאיתנו.
וככל שנהיה מודעים לדבר הזה יותר-
כך נפעל ונגיב אליהם ביתר מחשבה ופחות באוטומט. 

וגם אני
לומדת להיפרד
לשחרר
להבין שהם זה לא אני
אמנם סחבתי וילדתי
וגידלתי ועודני מגדלת
אבל הם יצעדו בדרכם,
בשביל שלהם
יחוו את העולם
יריחו
יתאכזבו
ישמחו
יתרגשו
יתעצבו
יכעסו
יפלו
ויקומו

בסיפור החיים שלהם.
לא שלי.

ואני אעמוד מהצד,
אביט, אכוון,
נוכחת,
ואתפלל שתאיר להם הדרך. 

והיי, אפרת,
הם זו לא את.
אף אחד מהם.
תנשמי.
תפרידי. 

הפוסט כאן דרכינו נפרדות הופיע לראשונה ב-פנימה.

זו התורה של רבי מאיר ושל אשתו המדהימה ברוריה. היו להם שכנים מה זה רשעים. "די, אני מתפלל שהם ימותו", אמר. "רבי מאיר, "כתוב 'ייתמו חטאים מן הארץ'. לא 'ייתמו חוטאים'. תתפלל שהשכנים יעשו תשובה", אמרה לו.
למעשה, ברוריה העניקה לעולם שיעור ראשון בהנחיית הורים: אל תאמרי "אתה ילד רע", אלא "מעשיך רעים". הפרידי בין הילד עצמו ובין המעשה שהוא עשה. "אתה לא רע! זה המעשה שלך!"
ורבי מאיר שמע את הנחיית ההורים הזאת והתפלל אליהם שיפסיקו לחטוא. ואכן הם חזרו בתשובה שלמה.

מתוך הטור של הרבנית ימימה במגזין פנימה

להצטרפות לחצי כאן!

הפוסט מחזור א' בהדרכת הורים הופיע לראשונה ב-פנימה.

לרבים מאיתנו יש חלומות ושאיפות כאלה לגבי הילדים שלנו. רצון לשמור אותם עטופים ושמורים עם התמימות והאמון שלהם בעולם.
כך חשבו גם בבית משפחת כהן בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים התפוצצו בירושלים. יוני ושירה היו הקטנים במשפחה, ילדים מתוקים ורגישים. שירה הייתה בת שש ויוני בן שלוש.
כשהייתי באה לבקר את המשפחה דיברנו תמיד בקולות מהוסים, וכל פעם שאחד הקטנים התקרב כולם נלחצו. "ששש… אל תספרו לילדים!", "ששש… יוני שומע! אחר כך יהיו לו סיוטים בלילה".
בבית משפחת כהן היה אסור לדבר ליד הילדים. כל כך שמרו עליהם, כל כך חששו עליהם, מה יקרה אם הם ישמעו? אם יפחדו? ניסו לעטוף בשבילם את המציאות בצמר גפן.
"לא קרה כלום, הכול בסדר", היו אומרים להם תדיר.
לפעמים אחיהם הגדולים והמגוננים אפילו עזרו להם להכין שיעורי בית, כלומר – הכינו בשבילם את השיעורים.
למה שהמורה תכעס עליהם? הם הרי כל כך נעלבים כשצועקים עליהם.

בומרנג
היום יוני ושירה הם בני יותר מעשרים, ואף אחד מהם לא מתפקד.
הם עדיין סובלים מחרדות, למרות ואולי בגלל שניסו למנוע מהם לשמוע ולהתמודד. במשך שנות ילדותם ונערותם הם חוו הכול. כיכר ציון, סמים, נשירה מהלימודים.
אי אפשר באמת לחסוך מהילדים התמודדות. ואם ננסה לחסוך מהם – הם ייקחו אותה בכוח.
את דואגת, אימא? הבת שלך תראה לך שהיא יודעת להתמודד, ועוד עם דברים שאת בחיים לא התמודדת איתם.
תמימות תהיה לחשוב שאם איננו מדברים בפירוש ובקול על הדברים הרעים שמתרחשים, אז הילדים לא יודעים.
כאשר מתרחש פיגוע, תאונת דרכים קשה או כל אסון חלילה,  התחושות, הפחדים, המנגינה שמעבר למילים – נשמעים, אם נרצה ואם לא. משהו קרה, הם ירגישו. אי אפשר לעבוד על הילדים שלנו.
הם גם יידעו שמשהו קרה והם גם ילמדו לשקר, כמו אימא – שברור שמשהו קרה לה, אבל היא עומדת על כך שהכול ממש בסדר.

אי אפשר לחסוך מהילדים התמודדות. אילוסטרציה

איזון
"אני מפחדת לדבר עם הילדים שלי על דברים קשים", סיפרה לי נורית, "אבל הילד שומע בבית הספר ובא אליי. מה לעשות עם זה?". הילדים שומעים, מדברים ומרגישים.
מה הם יקלטו בחיישנים שלהם אם לא נדבר איתם בעצמנו?
אם לא מדברים עם הילדים על דברים רעים שקורים, המסר שעובר בלי מילים הוא: אני לא סומך עליך, אני לא מאמין בך שתוכל לעמוד במה שקורה, לא מאמין שתוכל להתמודד עם המציאות. אתה עוד קטן, לא יכול, לא מסוגל. חלש.

כמובן, אין צורך לרדת לפרטים ואין צורך להראות תמונות. בטח שלא לראות איך המחבל קופץ ודוקר. שכל ישר, כן? לא להעמיס במידע. אבל כן לדבר בצורה עניינית על מה שקרה, לא ברגשנות יתר ובביטויים כמו "אני לא עומדת בזה", "זה איום ונורא", "אני מפורקת כולי" וכן הלאה.
חשוב לדבר, ליידע מה מעציב אותי עכשיו.

"אימא, למה את בוהה?" שואלת אותי בתי בת התשע. "אני חושבת על משפחת עטר שנהרגה בתאונה, אני עצובה". "אימא, למה את אומרת תהילים?". "אני מתפללת על תושבי הדרום. שמעת מה קורה שם? יש טילים מעזה ואזעקות והילדים מפחדים ורצים למקלטים. רוצה שנתפלל ביחד?".
דיבור במידה על דברים רעים שמתרחשים עשוי לחזק את הביטחון אצל הילד, "סוף סוף יש מילים למה שהרגשתי, סוף סוף אני מבין מה קרה".

***
מתוך המדור חוג הורים במגזין פנימה
לקריאת החלק השני במדור 'שיתוף והעצמה' של גלית גלבוע
להצטרפות מהירה לחצי כאן

הפוסט הסתר או גילוי: מצד שני הופיע לראשונה ב-פנימה.

התגובות היו מדהימות. שיר גובס

הכירו את שיר גובס, בת 25 ומורה לתאטרון שרק לפני שנה סיימה את לימודיה במכללת אמונה בירושלים אך מתמודדת עם קשיי ההתאקלמות בצעדיה הראשונים במערכת החינוך. בשבוע שעבר, הוזמנה גובס להופיע בפני הוועדה בכנסת שעסקה בנושא קליטת מורים חדשים בהשתתפות שר החינוך נפתלי בנט, ח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, איל רם, ד"ר שרה זילברשטרום, ורדה צימרמן ומנהלים ומפקחים ממוסדות חינוך שונים.

נושא הוועדה סב בעיקר סביב הנושא של נשירת מורים איכותיים וחדורי אידיאולוגיה ממערכת החינוך בניסיון להבין את מקור הבעיה ולשמוע את הקולות מהשטח, ודרך אמנות הספוקן וורד (שירה מדוברת), הצליחה שיר להביא את הנושא בצורה ברורה ונוקבת, ואף מתובלת בהומור.

"הרעיון היה להעלות ולהציף את הקשיים של המורים החדשים," מספרת שיר, "כתבתי את כל החומרים ששמעתי ממורות ומורים חדשים, את הקשיים שהם הציפו, היו אפילו משפטים שאמרו לי שלא נגעתי בהם, השארתי כמו שהם, והתגובות בוועדה היו מדהימות. הרגשתי שממש הצליחו להבין לעומק את הדברים ולהזדהות."

על ההצעה המפתיעה להופיע בפני הוועדה אחראית ראש החוג לתאטרון, רחל מימון- שוורץ, שמלווה ומטפחת את הסטודנטיות ובוגרות המכללה, והקטע שהוצג נכתב בהנחייתה של צביה מרגליות, אחת מאמניות הספוקן וורד המוערכות בארץ, שמנחה את הסטודנטיות במכללה בקורס לשירה מדוברת זו השנה השלישית.

קטע הספוקן וורד בפני הוועדה לכבוד יום המורה בכנסת >>

המילים:

שיחת השיבוץ הראשונה שלי:
מה אמרת שההתמחות שלך? תיאטרון? מ ע ו ל ה ! אז תלמדי תנ"ך!
תעשי להם המחזות.
תלמדי היסטוריה- דרך דמויות.
זה יסתדר לך בדיוק עם השעות.
איזה יופי אני כל כך שמחה שאת איתנו
לא לא תלכי …אני נורא רוצה אותך איתנו בצוות המורות
אני אבדוק מה אני יכולה לעשות.

השיעור הראשון שלי:
ארז..נעמה…אלון…מוריה- אה היא לא הגיעה? מוריה זה בן? אוקיי
גיא..יפעת..(?) יסכה
קורל..נועם ואפיק.
טוב אז אני שיר ואני כאן בשבילכם- ולא רק לתעודה.
תמיד. בכל רגע בכל דקה, גם בהפסקה
אענה על כל שאלה
רק אם אפשר באצבע בבקשה
בכל זאת אני מורה חדשה
ארז? ארז נכון? אה סליחה אלון
ה..פלאפון? אפשר בתיק? תודה

אז הכנתי לכם פעילות היכרות ממש מדליקה
כל אחד יגיד את שמו, תחביב, ו- מה הפסקה?
טוב, שמחתי להכיר אתכם.
נתראה שבוע הבא בבוקר

בוקר טוב תלמידים יקרים,
איך עבר עליכם השבוע?
אה איזה יופי..מזל טוב! נהנית שם? איזה כייף
ארז, נעמה, אלון, מוריה- כייף שאת-ה פה.
גיא, יפעת, יסכה
קורל, נועם, ואפיק.
טוב להוציא בבקשה מחברות, אני מתחילה
ארז? אה, אלון, הפלאפון..? תודה
היום-
לאן את הולכת נעמה? טוב מהר.
אפיק זה לא רלוונטי לשיעור בת כמה אני.
25, מספיק. אפיק.
לא אין לי ילדים עדיין אני לא נשואה.
אלון…לא לדבר בבקשה

אה! זה רק תרגיל חירום
לשבת. לקום.  לא להיבהל.
זה רק תרגיל, נראלי
אמרו לכם משהו על זה?
יופי, נבהלתי.
שלא אמרו לכם.

חדר מורים
היי… אני שיר.
אני המורה ל… בעיקרון לתיאטרון
אבל כרגע אני מורה לתנ"ך והיסטוריה דרך דמויות.
זה משהו נסיוני. בכל מקרה אני…
מתה לקפה.
אולי את יודעת איך זה עובד פה עם הכוסות?
זאת התארגנות פרטית של כמה מורות … אוקיי
אז אני אביא לעצמי מהבית
תגידי …אלון, מה הסיפור איתו? ואפיק?
לא, אין לי שום בעיה איתם
פשוט חשבתי שיש משהו שאני צריכה לדעת, את יודעת .
כן שנה ראשונה אבל נתקלתי במקרים…עשיתי עבודה מעשית
אני כבר משופשפת.
כמה שנים את במערכת?
תגידי מי אמור להודיע על אירועים מיוחדים, פעילויות, תרגילי חירום?
בטח שהכניסו אותי לקבוצה! פשוט ה..וואטסאפ שלי..הפלאפון קרס ו…

או. צלצול!
טוב גם לך המשך יום נהדר
נתראה מחר בבוקר.

בוקר טוב
מחברות
עיניים אליי
אלון , פלאפון
אפיק, גש אליי
אתמול דיברתי עם אמא שלך אפיק
ואני רוצה לספר לה רק דברים טובים עליך
אבל זה תלוי בך
כי אני לא אמציא פשוט דברים
כדי לרצות את ההורים , אתה מבין?
קורל שקט בבקשה
גיא די
לא אני לא עונה על זה עכשיו סליחה
לא סליחה
תוריד את הכיסא אתה השתגעת או מה?
נעמה תרדי מהשולחן מיד! אני מדברת אלייך!!
לא את לא מרססת פה עם דאודורנט בכל הכיתה
לא מעניין אותי שחזרתם משיעור ספורט
לא סליחה
אני מחכה לשקט
אני-מחכה- לשקט.
אני לא ארים את הקול שלי
אני לא ארים את הקול שלי
אני לא ארים את הקול שלי!!!!!!!

מי אני?
אני כישלון
אני המורה שלא רציתי להיות
מה עשיתי לא נכון?
הכל לפי הכללים
כבר קיבלתי את הכלים
ואולי זה בכלל עניין של …אופי?
יופי, למה למדתי 4 שנים.
הכל הולך כל כך רע
כנראה שאני לא ראויה להיות מורה

אני עוזבת…
אני לא עוזבת
מה קרה קצת קשה אני נשברת?
הרי ידעת לאן אני נכנסת
בדיוק בשביל זה באתי.
בשביל לראות את אלה שכבר לא כ"כ רואים.
בשביל לגרום להם להאמין בעצמם שהם טובים ויכולים.
בשביל להראות שאפשר לראות אותם לא רק כמספרים
בשביל לגרום להם לצחוק, או קצת לחייך.
רק תגידו לי אתם-
איך?

הפוסט לראשונה: מופע ספוקן וורד בוועדת החינוך של הכנסת הופיע לראשונה ב-פנימה.

הזוכים בפרס הם אביתר בנאי שקיבל פרס מפעל חיים, אמונה אלון ויורם טהרלב בתחום הספרות והשירה, ליאור אלמליח ונאור כרמי בתחום המוזיקה, אבנר בר חמא וציפי מזרחי בתחום האמנות הפלסטית, טלי אברהמי ומורדי קרשנר בתחום הקולנוע וגיא בירן ורחלי מושקוביץ בתחום התאטרון.

תרבות יהודית. רחלי מושקוביץ במעמד הטקס עם שר החינוך נפתלי בנט והרב איתיאל בר לוי ראש אגף תרבות יהודית. צילום: יוסף איפרגן, לע״מ

מושקוביץ היא שחקנית ויוצרת תאטרון, כתבת במגזין פנימה ובעיתון בשבע, לאחרונה הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה 'שמתי לב' המאגד סיפורים שכתבה, ומי שעומדת בראש תאטרון ובית הספר למשחק לחישה, תאטרון עם אנסמבל נשי שהוציא לעולם את ההצגות 'עד סוף העולם' העוסקת במאבק על הזהות היהודית במציאות מעורבת, 'שלא מדעת', 'אל אשר תלכי' ועוד רבות.

שר החינוך נפתלי בנט במעמד בטקס, צילום: יוסף איפרגן, לע"מ

זוכה בפרס מפעל חיים לתרבות יהודית, אביתר בנאי. קרדיט: שחר רצנברג – שילוח הפקות – צילום יח"צ

יצירותיה של מושקוביץ נוגעות בנושאים נפיצים וחשובים בחברה הישראלית ולצד הנאמנות הבלתי מתפשרת להלכה – עומדים בסטנדרטים הגבוהים והמקצועיים ביותר.

משפחת פנימה מברכת על הזכייה המוצדקת והראויה של רחלי מושקוביץ וגאה לתת במה לכותבת מוכשרת שכמוה.

הפוסט הפרס הנכון: פרס תרבות יהודית לשחקנית והיוצרת רחלי מושקוביץ הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאפשר להם להיות חלק מהמסע. אוראל סולימני

"ועכשיו זה כבר מאוחר מדי".
ככה היא אמרה לי והסתכלה מחוץ לחלון.
ואני חשבתי לעצמי כמה כואב להגיד את המשפט הזה והחלטתי לא לוותר.
"מאוחר מדי למה?" שאלתי.
"היחסים בינינו כבר הרוסים, לא עמדתי בציפיות שלה אף פעם".

ציפיות במשפחה.
כמה רצון טוב יש בבסיס שלהן וכמה הן לפעמים יכולות להפוך למשקולת כבדה, למקור אכזבה ולגורם מחבל ביחסים. ובעניין הזה, יש אחריות לשני הצדדים.
כי אם אני, כהורה, יוצר ציפייה מסוימת מילד שלי בלי לשתף אותו במה שעומד מאחורי זה, בכוונה העמוקה והאמיתית שלי שרק רוצה שיהיה לו הכי טוב – אז אולי בלי כוונה אעמיס על גבו משא כבד, לפעמים כבד מדי. ואם הילד שלי מסתובב שנים עם המשא הזה ולא משתף אותי שכואב לו הגב, אז הוא מוסיף משקל.
ולטובתנו יש לנו פה כהורים תפקיד חשוב – ללמד אותו לדבר איתי. הדרך הכי יעילה שאני מצאתי, היא פשוט  – לעשות את זה בעצמנו.
להיות עבורם מודל לחיקוי, מולם ומול אחרים. להבין איפה יש בחיינו ציפיות של אחרים מאיתנו שאולי לא נוח לנו איתן לגמרי ולהסכים לבחון אותן בעין טובה.

יש לצאת מנקודת הנחה שציפייה נובעת מהאמון של מי שמולנו בנו, ומתחושה שאנחנו מסוגלים, ומשם לבחון מה מפריע, מה לא מתאים. להיות כנים עם עצמנו ועם מי שמולנו ולדבר באופן ישיר על הדברים. לאפשר למי שמולי הזדמנות להסביר, לחשוב על הדברים, לשנות. ואז…. אז אף פעם לא מאוחר.
אף פעם לא מאוחר להתאים, לחדש, לשנות.

הילדים שלנו רואים ולומדים ומאפשרים – לנו ולהם  – לסחוב על הגב שלנו את מה שמתאים ונכון להם באמת. להתאים את החלומות שלהם לשלנו והפוך. לקחת אותנו למסע שלהם.
לאפשר להם להיות חלק מהמסע שלנו.

הפוסט מגדל של ציפיות: על ציפיות בין הורים לילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.