אני כותבת ועורכת מאז שהייתי נערה. ערכתי מגזינים שונים, ערכתי ספרים וליוויתי עמותות בכתיבת תוכן. מתחילת המלחמה אני עסוקה עם צוות של כ־40 מתנדבים בפרויקט 'מלחמה של גיבורים', שחושף ברשתות החברתיות בעברית, באנגלית ובצרפתית את סיפורי הגבורה. חלק מהסיפורים נאגדו לספר. 

הרגע שבו ניצת בך הניצוץ של היצירה

אחרי שבוע מפרוץ המלחמה התחלתי לחשוב איך לחבר את הילדים שלי למה שקורה. הכנו עוגות ומכתבים לחיילים ולמפונים, קראנו תהילים, אבל רק כשסיפרתי להם את הסיפור של רחל אדרי מאופקים ראיתי שהם מחייכים, צוחקים ומסתקרנים, העיניים שלהם נדלקו. חשבתי שאם זה טוב לילדים שלי זה טוב לכל הילדים במדינה, ופתחתי בפרויקט הגיבורים.

צילום: הילה אייזינגר

תחנה במסע שהשפיעה על האומנות שלך

הפרויקט הנוכחי בעט אותי מהמיטה חודשיים אחרי לידה, למרות המחסור החמור בשעות שינה. הרעיון גרם לי לגייס את עצמי להתעסק בדברים שאני אוהבת, לצלול לשיחות באנגלית עם שגרירים, לשתף פעולה, לנהל משרד עם צוות מתנדבים, לכתוב, לערוך ולהפיק. בא לי עוד מהדבר הזה.

יוצרת שהיית שמחה לשבת איתה לכוס קפה

מרתה גרהם. רקדנית וכוראוגרפית אמריקאית שנחשבת מחלוצות המחול המודרני. מחול הוא שפה שמרתקת ומעסיקה אותי מאוד.

יצירה שהשפיעה עלייך

ספר השירה 'נועדנו לגדולות אחרות' של עדן אביטבול. שירה היא דבר חמקמק, לא קל להתענג עליה. לפעמים כשאני קוראת את הספר אני לא בטוחה אם הוא בן 100 או בן 30. הוא עתיק וחדש ביחד.

יצירה בתחום שלך שאהבת ואת ממליצה עליה

הספר 'ימימה ליום יום' של גליה בן חיים. כשהייתי אבודה בתחילת המלחמה קראתי משפט של ימימה שממש מלווה אותי מאז: "חומה טובה של אור אין נכנס בה, כי זו השמירה". היא מדברת בחלק הזה על כך שנשים הן אלו שקובעות תודעה במלחמה ומחזיקות עם שלם, והדבר הזה מאוד חיזק אותי. השפה של ימימה לא תמיד ברורה למי שלא תלמיד קבוע, וגליה מצליחה להביא את השפה הזאת בביסים קטנים בלי לוותר על העומק שלה.

מה הטעות הכי גדולה שעשית בדרך?

כאב הלב על המאבק בין עבודה לאימהות. אחרי שנים הבנתי שזה מיותר. הכול קורה ביחד כל הזמן ואין צורך להיאבק בתוכי. אני אמא על־מלא גם אם נתתי למישהו אחר להחזיק את הילדה שלי. 

מה נותן לך השראה?

הילדים שלי, אנשים מעוררי השראה בתחומם, מאמרים ותחזיות על עתיד העולם, מחקרים פורצי דרך, היסטוריה. דברים שהם מעבר לגבולות ההבנה שלי עוזרים לי לצאת מהקופסה.

איפה תהיי בעוד 10 שנים?

סבתא? אני מקווה. אני רוצה להאמין שאהיה עסוקה ביצירה שלי ובחומרים שלי. יש לי איזה חלום על יצירה שמבטאת את הטקסטים שלי דרך מחול.

עצה ליצירה

חלומות מתגשמים כשעובדים בהם ומזיעים עליהם. בתחילת הדרך אנחנו לא תמיד יודעות לנסח את החלום, אך עם הזמן זה מתברר, ה־DNA מתגבש, וחשוב בשלב הזה להגיד "לא" לכל דבר שלא מתיישב לנו בול על החלום. גם אם יש המתנה מורטת עצבים, צריך להתאזר בסבלנות ולהמשיך לחלום את זה, ללוש את הרעיון, עד שהוא מבשיל.

מתוך גיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הזרקור- הדסה בן ארי הופיע לראשונה ב-פנימה.

השיחות בבית הקפה בין חברות בחודשים האחרונים עברו תפנית משמעותית: מעבודה, ילדים וטיפים לכביסה, עברנו ל"מאיפה האקדח המהמם שלך וכמה הוא עלה".

מה שהחלו רק לאחרונה להבין בשאר הארץ, תושבי יהודה ושומרון הבינו כבר מזמן: נשיאת נשק אישי יכולה להציל חיים, ואם אין אני לי – מי יגן עליי ועל ילדיי.

הכתבה 'אחיות לנשק' שהתפרסמה לפני שנה, הצביעה על תופעה הולכת וגדלה בקרב נשים, בעיקר באזור יהודה ושומרון ובקעת הירדן. מאז התרחבה התופעה לשאר יישובי הארץ, ויותר ויותר נשים בוחרות שלא לחכות להצלה מצד גבר אקראי שבדיוק יצא לאפטר עם ה־M16, אלא להיות אלה שאוחזות בנשק בעצמן.

המלחמה שפרצה בשמחת תורה הייתה גם יריית הפתיחה למבול הבקשות לרישיון נשק של אזרחים בכל רחבי הארץ. רבות מהבקשות הן של אזרחיות, נשים שנשארו בעורף כשהגבר עם הנשק האישי והצבאי בחזית. משהבינו ששימוש בכלי המטבח להגנה עצמית נחמד לסרטים כמו 'שכחו אותי בבית' אבל פחות יעיל במציאות, מיהרו אל האינטרנט הקרוב לביתן והגישו אף הן בקשה.

אם תשאלו תגלו שהן היו מעדיפות שלא להיסחב עם נשק לכל מקום (כי קשה להתאים עכשיו עוד אקססורי לשמלה, לנעליים ולמטפחת), ומטבען הן לא מיליטנטיות גדולות, אך במציאות הקיימת, בעוד אויבי ישראל קמים עלינו לכלותנו, הן בחרו להתנהל מול הפחד ולעשות מעשה, בתקווה שהנשק יישאר תמיד רק בגדר אקססורי.

שם הכתבה: אחיות לנשק

כותבת: עדי בן ישי 

גיליון 148, כסלו תשפ"ג

ציטוט לפנתאון: רעות: "פרעות תשפ"א היו בוקס לפנים עבור רבים מאיתנו, הבנתי שאם אין אני לי מי לי. התחושה שהמדינה מפקירה את אזרחיה הייתה חזקה מאוד. הבנתי שיכול להיות מצב שבעלי יהיה במילואים או מחוץ לבית ואני אהיה חסרת הגנה, וזה הטריד אותי מאוד" 

לא צפינו: שתפרוץ מלחמה שבה יגויסו אחוזים גבוהים כל כך של מילואימניקים לתקופה בלתי ידועה 

בינה יתרה

אם נתקלת לאחרונה ברשת בתמונה של ילד יפה תואר ובמבט נוסף גילית שיש לו שבע אצבעות בכל יד – ברכותיי. את נמצאת בתקופה הזאת בהיסטוריה שבה הפייק נראה כל כך אמיתי עד שזה מבהיל. 

ה־AI שפרץ בסערה לחיינו נמצא פה למעשה כבר שנים, אך בשנה האחרונה הוא הפך לכלי פרוץ בידי כל דורש, בין אם מדובר בילדה בת 12 שרוצה לגלות איך תיראה עם שיער סגול, או בחומרי תעמולה שקריים לחלוטין של שונאי ישראל המנסים לשכתב את ההיסטוריה עם יצירות פרי דמיונם.

בכתבה שלנו לפני שנתיים בדיוק, טבת תשפ"ב (2021 למניינם), סיפרה ד"ר קירה רדינסקי, מדענית בעלת שם עולמי שכבר ב־2014 הדליקה משואה על תרומתה הרבה למחקר, על נפלאות הבינה המלאכותית. ד"ר רדינסקי הצליחה לבנות מערכת מתוחכמת החוזה מתי יגיעו מגפות גדולות, שיטפונות ברחבי העולם ואפילו, לא עלינו, רצח עם – כל זאת באמצעות מערכת בינה מלאכותית. 

בעזרת איסוף ידיעות חדשותיות משנת 1800 ועד היום היא הצליחה לזהות מגמות חוזרות, לצפות ולהזהיר מפני מגפת הכולרה בקובה, לחזות את המהומות בסודאן בסוף 2013, ולבסוף פנתה להתמקד בחיזוי תהליכים בעולם הרפואה מתוך תחושת שליחות.

הכתבה הלא פחות ממדהימה הזאת, מצליחה לתת תקווה שה־AI לא רק יודע להניב תמונות נחמדות של מציאות אלטרנטיבית, אלא גם לעזור לבנות מציאות אלטרנטיבית, טובה וחכמה יותר – אם רק נדע לקרוא נכון את הסימנים.

שם הכתבה: בחזרה לעתיד

כותבת: רקפת גרוס

גיליון 136, טבת תשפ"ב 

ציטוט לפנתאון: קירה: "ניסיתי לבנות מערכת בינה מלאכותית שיודעת לקרוא את כל ההיסטוריה האנושית בצורתה הכתובה. לקחת את כל החדשות מ־1800 ועד היום, את כל המדיה החברתית, את כל החיפושים של אנשים באינטרנט, ואז לנסות לזהות תבנית שבה כששני אירועים מסוימים קורים, גם אירוע שלישי מתרחש"

לא צפינו: שבתוך שנתיים נמצא את עצמנו שואלות את הבינה המלאכותית מה להכין לשבת הקרובה

כוכבת ראשית

היום רבים יזהו אותה בתור שירה שטיינבוך, מנהלת הסופר החג'דומטית מהסדרה המצליחה 'קופה ראשית' של 'כאן 11', אך הרבה לפני שלבשה את מדי 'שפע יששכר' הייתה נועה קולר שחקנית תיאטרון כמעט אנונימית שנבחרה לשחק בתפקיד ראשי בסרט 'לעבור את הקיר' של רמה בורשטיין. בורשטיין זיהתה את המנעד הרגשי הרחב של קולר שאפשר לה לשחק דמות כל כך מכמירת לב, חמושה בתמימות ובאמונה פשוטה שתמצא חתן עד נר ראשון של חנוכה, ויחד עם זאת להיות גם קומית ואפילו מעט מרושלת, מה שהפך אותה לכל כך אנושית ואהובה על הקהל הישראלי. משם, לצד המשחק על הבמות, הדרך של קולר לתפקידי משחק גדולים הייתה קצרה. היא כיכבה בסדרות מצליחות כמו 'חזרות' (גם היא של 'כאן 11'), 'להעיר את הדוב', 'שב"ס', וכאמור 'קופה ראשית'. 

שש שנים אחרי הליהוק ל'לעבור את הקיר' לוהקה קולר שוב על ידי בורשטיין לסדרה 'ריקוד האש' בסוג של סגירת מעגל. בסדרה היא משחקת את אמה של השחקנית הראשית, אך עדיין גונבת את ההצגה בתצוגת משחק פנומנלית כאישה מתמודדת נפש ואלימה, שונה כל כך מדמותה הקופצנית של מנהלת הסופר 'שפע יששכר'.

בכתבה שלנו איתה מ־2016, רגע אחרי צאת הסרט שאיתו פרצה בגדול, סיפרה קולר על הקירות שגם היא עברה לאורך הדרך, על הכמיהה לזוגיות, על ההזדהות עם דמותה בסרט, על האמונה הגדולה ועל החוויות המרגשות שעברה כדי להצליח להיכנס לדמות, כמו השתתפות בשבת כלה של בנות מדרשה בירושלים וטיסה לאומן.

נותר רק לקוות שקולר תמשיך לככב עם תפקידים טובים, נוגעים ומצחיקים, שיהיו נקודות ציון נוספות בקריירה ארוכה ומענגת.

שם הכתבה: עברה את הקיר 

כותבת: עדי אהרון 

גיליון 73, חשוון תשע"ז

ציטוט לפנתאון: נועה: "גם בחיי האישיים הרגשתי את חוויית הרווקות. תקופה ארוכה יצאתי עם גברים שלא באמת רצו אותי, ורק כשהכרתי את בעלי מהר מאוד הרגשתי בבית. הרגשתי בנוח. הוא לא כיבה אותי"

לא צפינו: את ההשראה שנשים רבות יקבלו בעקבותיה, להתחתן בנר שמיני של חנוכה.

לא מונעות קולן 

רבות דובר בין דפי העיתון הזה על פוריות, היריון, לידה, הנקה, וגם על שלב הביניים שבו לא רוצים לא את זה ולא את זה, ומחפשים את הדרך הבטוחה והנוחה ביותר להימנע.

בשנת תשע"ב (2011) פרסמנו כתבה על הסכנות שבנטילת גלולות למניעת היריון. אומנם גלולות אלה קיימות כבר עשרות שנים, אך כמגזין הפונה לנשים דתיות בכל הגילים, ושאחוז ניכר מקוראותיו בגיל הפוריות, הכרנו בחשיבות של הדיון שלנו בנושא, מתוך רצון לתת לנשים את הידע הרלוונטי ואת המרחב לדון בו. 

בכתבה התראיינו נשים אמיצות ששיתפו בהתמודדות שלהן עם נטילת גלולות, וכן אנשי מקצוע ואנשי הלכה. בין המרואיינות לכתבה הזו הייתה גם דפנה מאיר הי"ד, אחות מוסמכת ומדריכה של שיטת המודעות לפוריות, שעסקה רבות בנושא והייתה מגדלור של ממש עבור נשים שרצו ללמוד על חיבור עמוק עם מחזוריות הגוף שלהן. המטרה הייתה בעיקר לפקוח עיניים, ולדעת שלא מדובר בשחור או לבן – או מניעה עם גלולות או אי־מניעה כלל – אלא היכרות עם מגוון השיטות, מודעות לתופעות הלוואי הפחות מדוברות, ושאיפה להרמוניה בין האישה לגופה.

כמעט 13 שנים מאז אותה כתבה, נשים הן עדיין אלה שצריכות לעבור מסכת ארוכה ולעיתים מייסרת בבחירת אמצעי המניעה, אך מגוון האפשרויות התרחב, ואיתו המודעות, הגמישות ההלכתית, והיכולת שלנו, הנשים, לשאול שאלות, לחקור, לבדוק ולבחור בחירה מושכלת ומהימנה, המתאימה בדיוק לך.

שם הכתבה: הגלולה המרה

כותבות: תמר צרור ורות עזריה 

גיליון 22, תשרי תשע"ז 

ציטוט לפנתאון: דפנה: "אי אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה שמאז המצאת הגלולה והעלייה בשימוש בה חלה עלייה תלולה, עקבית וחדה בכמות חולות סרטן השד, ודבר זה בולט דווקא במקומות שבהם השימוש בגלולה נפוץ"

לא צפינו: את הבחירה של יותר ויותר נשים בדרכים טבעיות ובטוחות יותר למניעה 

אם תרצי

אם את יודעת את כל המילים של 'אם תרצי', מזמזמת את 'תותים' באמצע היום ובוכה ב'אמן על הילדים' – סימן שאת ישראלית. כן כן, חנן בן ארי, הזמר הדתי מקרני שומרון ששר על החזרה לגוש קטיף אי שם לפני עשור, הפך לתו תקן ישראלי, ממש כמו שלמה ארצי, אי־עמידה בתורים ומנת פלאפל. הוא פרץ לחיינו לפני כמעט עשור, צעיר חמוש בכיפה ובמשקפיים, ושר מכל הלב שירים… ובכן… מפתיעים. הוא לא הלחין פסוקים ולא שר על אהבה נכזבת, אלא שר בפשטות על מורכבות החיים. 

ב־2019, שנה אחרי פריצת האלבום המהפכני לחיינו ולאוזנינו, ערכנו ריאיון זוגי עם חנן והדסה בן ארי. הם בדיוק עברו אז לפרדס חנה, שם הם גרים עד היום, וסיפרו איך הכירו (באתר 'כיפה'), על נקודת המפנה בקריירה המוזיקלית (מזמר בלהקת חתונות לאלפי צפיות והאזנות), על ראיונות בתקשורת ובקשות לסלפי בכל מקום, ועל ההתחבטויות המגזריות המגיעות לפתחם בכל פעם מחדש.

היום בן ארי ממלא קיסריות עם סולד־אאוטים קבועים, ומאז האלבום ההוא הוציא עוד שניים שהפכו לקאלט ישראלי. לאורך הדרך הלך איתו קהל מאזינים נאמן שצפה מהצד איך הפכו שיריו מפופיים ומקפיצים לעמוקים ומכונסים יותר, תוהים על שאלות קיומיות ואמוניות ולא מפחדים לספר בקול את הסודות והפחדים של האומן הצעיר, אב לשבעה (בלי עין הרע) שרוקד כבר עשור את מחול הכוכבות הגדולה, לצד הנאמנות לעצמו ולאמונה.

שם הכתבה: האישה שאיתו 

כותבת: טל וייזל 

גיליון 81, תמוז תשע"ב

ציטוט לפנתאון: הדסה: "היום חנן מוציא שיר ואומר לי שאפילו חברים טובים שלו לא מגיבים או כותבים פידבק, אולי חושבים שהוא כבר לא זקוק לפידבק הזה כשיש לו 100,000 צפיות ביום וכל תחנות הרדיו בישראל משמיעות אותו. אבל בסופו של דבר זה תמיד נעים וחשוב לקבל מילה טובה ולשמוע תגובות"

לא צפינו: את חנן שר 'עוד נשוב לשם' מול חורבות גוש קטיף בסמוך לעזה

טוענות לכתר 

קשה אולי לזכור את זה עכשיו כשאנחנו עמוק במלחמה קיומית, אבל לפני ממש לא הרבה זמן, היינו כאן כולנו בסגר בבתים. מי שיצא מחוץ לטווח ה־100 מטר מביתו חטף דוח, וכניסה לכל מתחם הותנתה בחבישת מסכה ולפעמים אפילו כפפות. 

בזמן שכל העולם צפה בחרדה בסרטונים אפוקליפטיים של סינים מתמוטטים ברכבת התחתית, יצאו שלוש חוקרות ישראליות למצוא חיסון לנגיף המפחיד והקטלני ביותר מאז המגפה השחורה: מגפת הקורונה.

שאלנו אותן איך נראה מרוץ נגד הזמן, כשברקע דיווחים על עוד ועוד חולים ונדבקים (זוכרים שידענו מה היה המסלול המדויק של חולה מס' 482?) ולחץ עולמי עצום על כתפיהן, ועל החלום להקים בית ספר לפיתוח תרופות, שיביא בשורות טובות לעולם.

עכשיו זה נראה לנו מובן מאליו, אבל אז חיסון נגד קורונה נראה כמו חלום רחוק, והמלחמות בין מתנגדי חיסונים ואנשי קונספירציית ה־G5 עדיין לא התחילו לפעפע וליצור קרע בין בני משפחה וחברים.

ידענו שזה רק עניין של זמן, אבל מהפרספקטיבה הצרה שהייתה לנו, כשהילדים על הראש שלנו (מילולית), בלי שגרה ובלי מסגרת, היה נדמה כי זו הולכת להיות המציאות שלנו לנצח, וחבל, כי דווקא היה נחמד עד עכשיו. 

החוקרות המכובדות, פרופסור מיכל ליניאל, ד"ר שרון שחם וד"ר מיטל גל תנעמי, סיפרו על אהבתן הגדולה למחקר, איך חוקרים וירוס חדש שעומד בפני כל מה שאנחנו יודעים עד היום ברפואה, ועל השינויים הגדולים שהביאה הקורונה לעולם, לטוב ולרע. 

בואו נקווה שכתבות מסוג זה לא יחזרו הנה לעיתים קרובות, לפחות לא במאה שנים הבאות.

שם הכתבה: תורת הווירוסים 

כותבת: רקפת גרוס 

גיליון 123, כסלו תשפ"א

ציטוט לפנתאון:"התקווה היא שבאביב רוב האוכלוסייה, בעיקר זו שבסיכון, תהיה מחוסנת. צריך להבין שגם אם מצאנו את חיסון הפלא, צריך לייצר מיליארדים ממנו, ולייצר מיליארדים לוקח חודשים. להגיד ’יש חיסון׳ זה דבר אחד, להפוך את החיסון לזמין זה אתגר לוגיסטי אחר לגמרי”(פרופ' מיכל ליניאל)

לא צפינו: שהקורונה תיעלם מחיינו כלעומת שבאה 

יובל דיין בכנס פנימה תשפ״ג | צילום: חוה לאופר

התכנסות פנימה

משנתו הראשונה הפך כנס פנימה למפגש בין בנות משפחה מכל קצוות הארץ, שהמשותף להן הוא לא קשר דם, אלא אהבה גדולה לחיבור נשי מיוחד, מוזיקה ורוח. רגע לפני ראש השנה, כשהרשת גועשת במתכונים לעוד עוף בתפוח ודבש, הקניות בסופר הופכות לעניין יומי ויש טרפת כללית באוויר – נשות פנימה עוצרות הכול, ושמות פעמיהן אל האולם הגדול בבנייני האומה, ירושלים.

"התעוררי!" – מצווה־מאחל שם הכנס, ומציע לך זמן איכות שהוא שלך ובשבילך, נותן לך הזדמנות להיכנס לשנה החדשה קצת אחרת.

היום ברור לכולנו ששמות כמו ישי ריבו, עקיבא תורג'מן ומיכל לויטין יופיעו בכנס עצום שמביא אליו נשים מכל רחבי הארץ, אבל לא תמיד זה היה כך. בתחילת דרכם עלו על בימת הכנס זמרים, אומנים וקומיקאים שעוד לא פרצו – אך כישרונם נשא את ההבטחה שבקרוב יכבשו לבבות וקהלים רבים. ישי ריבו הופיע בכנס פנימה השני, כשעדיין לא כולם שרו את 'תוכו רצוף אהבה' בכזאת דבקות, עקיבא תורג'מן היה "רק" אח של רוחמה בן יוסף, ולאט לאט הפך לכוכב בפני עצמו. 

לצד אומנים גדולים שהופיעו אצלנו, כמו יובל דיין, לאה שבת, רוחמה בן יוסף, אודהליה ברלין, דין דין אביב ונויה מנדל, וכמובן – הרבנית ימימה, הרב שמואל אליהו ומנחת הכנס המיתולוגית סיון רהב־מאיר, הבמה שלנו אירחה גם כישרונות נשיים רבים ומבטיחים בתחילת דרכן, כמו הדס דגול שמרלינג, הניה שוחט, חנה כהן אלורו, יפעת לרנר ועוד. ותודה לכן שאתן מגיעות בכל שנה בהמוניכן.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מקדימות את זמנן הופיע לראשונה ב-פנימה.

נפגשו דרך כתיבת שירה, הדסה וחנן בן ארי יחד עם ביתם. צילום: שמחה דר פרלמן

כבר שנה כמעט שהם לא התראיינו לתקשורת. אחרי ערוץ 2 ו‑ ynet ועוד כמה ערוצים ותכניות טלוויזיה, מגיע תורנו, לא בלי תיאומים שלא יביישו שר בממשלה.
רגע לפני שאלבומו השני יוצא אל האור, ואחרי שני סיגנלים, האחד בשם ‘לא לבד' והשני ‘תודה שאת' – שיר מחווה שכתב לאשתו הדסה שגם הופיעה בקליפ – מגיש לי חנן את המחשב הנייד, ומקליק על הקליפ החדש שיעלה ברשת רק בעוד שלושה ימים: ‘ויקיפדיה'.
הקליפ עם הגרפיקה המיוחדת,  המילים המדויקות, הסגנון המנוקד בהשפעות הכותבת המוכשרת קרן פלס, והכול באריזה מגניבה שנושאת עמה בשורה.
רק כמה ימים אחר כך יגלו שרוב השומעים אהבו, אבל הייתה גם ביקורת, ובאופן לא מפתיע היא הגיעה מהמגזר הדתי.

יש פער בין התדמית של חנן והצוות סביבו ובין הבית הזה עם החמימות והפשטות. אתם מרגישים את המרחק הזה?
“הייתי שמח לוותר על המרחק מהציבור, מהאנשים, על הרשמיות", עונה חנן, “ביומיום שלנו אנחנו לא
כאלה".
“בהופעות, כשאני עומדת לידו ואז מצביעים עליי", מספרת הדסה, "כולן רצות אליי לסלפי כי לעומתו, בי אפשר לגעת, אבל אם הייתי פוגשת אותן בגינה הייתי מחבקת אותן בכיף".

אחרי הכול את שיר

הזוגיות של הדסה וחנן התחילה – איך לא – מכתיבת שירה, במפגש של האתר ‘ביכורים' מבית ‘כיפה', הראשון שבו חנן השתתף והאחרון של הדסה, שכתבה שירה וחיפשה מקום להתפתח בו בתחום.
חבר משותף מהשבט שלה הכיר ביניהם לא למטרת שידוך.
“כמה חודשים אחר כך חברה מהשבט שלו ניסתה להכיר לי מישהו ולא הרפתה. כדי להוריד אותה ממני שאלתי: תגידי, חנן בן ארי פנוי?" נזכרת הדסה. חודשיים אחר כך הם התארסו, ושלושה חודשים לאחר מכן כבר עמדו תחת
החופה.
הדסה למדה תקשורת וערכה את המגזין ‘הלל', והייתה העורכת הראשונה של מגזין ‘לנשמה'. כיום, היא "ממשיכה לכתוב ולערוך, וגם עוזרת לנשים לפתוח עסקים רווחיים בתחום הבריאותי".

גם הדסה וגם חנן לא צפו את הפרסום המטאורי שלו ואת הפריצה הגדולה בתחום המוזיקה שתמיד הייתה ברקע. בתחילת דרכם הם כתבו שיר משותף בשם ‘הילדים הללו', שיר שהתחיל מתחרות שירים ב'כיפה' ואותו הם כתבו לסירוגין כשאחד מתחיל והשני מוסיף. בסופו של תהליך לשיר היו 5,000 צפיות ביוטיוב, מספר גבוה יחסית לזוג אלמונים, וידידיה מאיר השמיע אותו ברדיו קול חי ובגלצ, פסגת החלומות והשאיפות של שניהם אז.
“עד היום אני לא זוכר שיר שכל כך הרבה ניגשו אליי ברחוב ועצרו אותי ברמזור אחריו", אומר חנן.
אבל היום, זה מרגיש אחרת.

“היום חנן מוציא שיר", מגלה הדסה, “ואומר לי שאפילו חברים טובים שלו לא מגיבים או כותבים פידבק, אולי חושבים שהוא כבר לא זקוק לפידבק הזה כשיש לו מאה אלף צפיות ביום וכל תחנות הרדיו בישראל משמיעות אותו, אבל בסופו של דבר זה תמיד נעים וחשוב לקבל מילה טובה ולשמוע תגובות".

נקודת מפנה

אין ספק, למרות שכשיושבים איתם חנן והדסה נראים כזוג ככל הזוגות, ניכר שהם עברו תהליך מאז שחנן התפרסם.

מה חשבתם שחנן יהיה אחרי שתתחתנו?
“חשבתי שהוא יהיה רב. איש חינוך ליתר דיוק", אומרת הדסה. “כל הפגישות שלנו כשהוא אמר ‘אני אוציא דיסק', ‘אני אעסוק במוזיקה', אני שמעתי: ‘אני אהיה איש חינוך', ‘אני אהיה רב'. זה לא ייאמן אבל לא שמעתי בכלל מה הוא אומר. כאילו, אני אספר לך מה תהיה".
וחנן מוסיף: “שאפתי לעשות שינוי במערכת החינוך אבל לא ידעתי בדיוק מה. סיימתי ללמוד בישיבה ורציתי להיות עסוק בהשפעה חינוכית ושהמוזיקה תהיה רק משהו נלווה".

אמרתי לבת שלי, אם את מתלהבת ממישהו אני מרשה לך רק מתלמידי חכמים. את רוצה להתלהב ממישהו – תתלהבי מאחד שישב ולמד תורה". הדסה בן ארי, צילום: שמחה דר פרלמן

אבל לומר שחנן ויתר על החלום, יהיה לא מדויק. גם כשעבד כעורך תוכן וכאיש חינוך הוא חלם שיום יבוא ואחד הזמרים ייקח שיר שלו. הוא שלח שירים שהיום מופיעים באלבומו הראשון לזמרים שונים, ומשאלת הלב לא פסקה מלפעום. באמצע הלילה, הוא מספר, היה מעיר את הדסה:
“הייתי שומע מלא עיבודים לשירים שלי ומתופף על החזה והיא תוקעת בי מרפק ואומרת ‘תן לישון'". אחר כך הגיעו הופעות של המופע ‘מתבגרים' וניגונים במסיבות בר מצווה וחתונות, ולאט לאט הם ראו שהכול מתנקז למוזיקה. בשביל חנן היה זה תהליך טבעי, בלתי נמנע.
אצל הדסה היה עיכול והבנה לאן הם צועדים.

איך הגבת לרצון של חנן להגשים חלום? 
הדסה: “ברגע שקלטתי שהוא הולך על זה, היה לי קשה לקבל את זה שעוזבים את להקת החתונות והולכים בכל הכוח על השירים המקוריים ובעצם מגשימים את החלום, כי לא ראיתי הרבה אנשים שהם יציבים עם משפחה שעשו את זה, וגם אף דוס לא עשה את זה. “אמרתי לו: יש לך בעיה, אתה דוס מבית, מה תספר בהופעות? אין לך סיפורים מגניבים. ולמרות זאת ראיתי שהוא עדיין בעניין ואמרתי לו: תראה, אני חושבת שזו טעות, ולא בגלל פרנסה אלא כי יש לך יכולת של השפעה של חינוך, של תהליך לדורות, ואתה רוצה לעשות ג'ים ג'ם ג'ום בגלגלצ".

כדי לממש את החלום ולהוציא אלבום, פנה חנן לאתר הדסטארט, שם שטח את חלומו בפני הציבור וביקש שיסייעו לו. הפרויקט זכה להצלחה רבה וגויס סכום גבוה אף יותר ממה שהיה דרוש. אך בנוסף לכך הקצו חנן והדסה סכום
משלהם לטובת העניין.
“יש אנשים שמבזבזים 50 אלף שקל בשנה על הטסת טיסנים או על טיול בחו"ל עם כל המשפחה", מסביר חנן ומוסיף: "אמרנו שגם אם שום דבר מזה לא יצליח, לפחות השקענו בתחביב".
“אני זוכרת שישבנו בבית קפה, אני הייתי בהיריון ואמרתי לו: תכל'ס, אם היית מבקש 100 אלף להקמת בית יהודי באפגניסטן הייתי אומרת לך ללכת על החלום. לא דמיינתי את החלום הזה בחיים שלי, למרות שהוא אמר את זה מההתחלה, והחלטתי להיות איתו לגמרי בזה".

ישרפו המגזרים

“לא אני לא המתנחל,
לא נציג של א‑לוהים
לא דוס שמדיר נשים,
לא גשר בין המגזרים
יישרפו המגזרים,
תשרפו דעות קדומות
לכל אחד יהיה סיכוי
לכתוב את הסיפור שלו"
(מתוך השיר ‘ויקיפדיה')

תתקנו אותי אם אני טועה, בהתחלה הייתה התגייסות מגזרית להצלחה שלך ועכשיו כאילו עברת את הגשר לצד השני.
"אני לא תופס את זה כך כאילו עברתי לצד השני. כי אני לא רואה את זה בתור שני צדדים", עונה חנן.
על ההבדלים ביניהם מדברים הדסה וחנן באופן גלוי לב ומעורר הערכה. בצד ההכרה בהם, יש גם קבלה לאופי השונה ולצרכים המנוגדים לעתים.

“חנן הוא אדם שבטבע שלו אוהב חופש ודרור. אני נורא מבסוטית על המגזריות", אומרת הדסה. “אני שמרנית דוסית ורק תני לי להגדיר את עצמי, ולמרות שגדלתי בבית דתי עדיין קניתי לי את המקום הדתי שלי, את המסגרת של הקהילה".
“באלבום הראשון יש שיר שהוא הקדיש לי", היא מספרת. “כששמעתי את השיר בפעם הראשונה כשהוא עוד היה כמה משפטים אמרתי לו ‘וואו, אתה לא מתחיל עכשיו לשיר את זה לכל החברים? זה רק בינינו כן?' כי אהבה זה דבר צנוע. אז הוא באמת כלא את השיר לשנתיים, עד שהוא שר אותו בחתונה של גיסי וגיסתי. ואז הוא אמר לי שזה הולך להיות באלבום. נורא התקוממתי, והוא הסביר לי: ‘כשאת מעבירה שיעור לבנות שירות ומספרת להן על זוגיות, בין היתר על דוגמאות מהזוגיות שלנו, זה בסדר? אז זו התורה שלי, המוזיקה היא השפה שלי'. וקיבלתי את זה.
"בשיר ‘תודה שאת' זרקתי את ההתלבטויות ולא שאלתי שאלות, וכשהוא אמר לי ‘אנחנו מצלמים קליפ בואי לאולפן', לא חשבתי ‘וואו, אני הולכת להיות בקליפ והולכים לראות אותי', פשוט התלבשתי ובאתי, ככה כמו שאני. באו צילמו אותנו, ביימו שלוש דקות וזהו".

אחרי הכול את שיר. צילום מסך מתוך הקליפ "תודה שאת" בו משתתפת הדסה בשיר שכתב עליה חנן

דמיון על עולם הזוהר

תוך כדי השיחה, אינני יכולה שלא לחשוב איך לא דבק בהם אף שמץ מאבק הכוכבים.
“יש לנו דמיון על עולם הזוהר", אומרת הדסה, “אבל מה באמת אנחנו יודעים על כוכבים? מה שכתוב עליהם בתקשורת. אנשים לא יודעים מה חנן עושה באמת בשעות הפנאי שלו, על מה יכתבו? מה לבשו ומה קנו".
“כשהגענו לפרדס חנה", היא מספרת, “הבנות בבית הספר של שיר ציון (בתם הבכורה) אמרו לה ‘וואו, את הבת של חנן בן ארי!'. כל השבועיים הראשונים הייתה התלהבות כזאת שלא הבנתי, כל אחד עושה את התפקיד שלו.
שאלתי אותה: מישהו פעם בא לבת של המורה שלך ואמר ‘וואו, את הבת של המורה?', ואם את מתלהבת ממישהו אני מרשה לך רק מתלמידי חכמים. את רוצה להתלהב ממישהו – תתלהבי מאחד שישב ולמד תורה".
“מבחינתי", אומר חנן, “מורה שמצטיין בעבודה שלו ומביא בשורה ראוי לתהילה פי כמה יותר ממני. לא יודע למה ה' החליט שסביב עולם התרבות ייווצר כזה זוהר. אני עושה את מה שאני טוב בו ואוהב לעשות. ככה פשוט".

צילום: שמחה דר פרלמן

***
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון תמוז התשע"ז
והיא אחת מ – 10 הכתבות שאהבנו ב-100 הגיליונות של פנימה
המשיכי לעקוב אחרי ההאשטאג #הכתבותשאהבנו ברשתות החברתיות

לרכישת מנוי לפנימה הקליקי כאן

הפוסט האישה שאיתו הופיע לראשונה ב-פנימה.

חלומות מתגשמים
ערב אחד בבית משפחת שלום. הילדות התארגנו לארוחת ערב, אלנתן החליט לפרגן לאשתו ותפס פיקוד. בין חיתוך הסלט לעריכת השולחן הטלפון שלו צלצל ועל הקו הייתה לא אחרת מאשר הזמרת ריטה.
"אני עונה לה לטלפון ושומע ריטה, וחושב שזו בטח אימא של אחת הכלות שאני עומד להופיע בחתונה שלה שרוצה לבקש אולי שיר מסוים שננגן. לאט לאט אני קולט שאני מכיר את חיתוך הדיבור הזה, את הנימה המיוחדת. אחרי דקה הבנתי עם מי אני מדבר".

"ריטה מבקשת ממני שאכוון אותה איך לשיר?", אלנתן שלום באולפן. | צילום: אליסף רובינשטיין

את הרגעים האלה נדמה שאלנתן נוצר בליבו ויום אחד יספר לנכדים. באותו הזמן הוא דאג להתפנות לשיחה והחזיר את אשתו רבקה לחביתות ולקוטג'.
"רצתי החוצה לדבר איתה, נפעמתי מכמה היא מיוחדת. התברר לי שנועם חורב, יוצר שעבדתי איתו, שלח לה שיר שהלחנתי בשם 'ביני ובינך'. באותם רגעים, כשדיברנו, לא ידעתי איזה שיר שלי היא שמעה, כי נועם ואני כתבנו 42 שירים באותה שנה. מיד אחרי השיחה נכנסנו להקליט את השיר.
עשינו סקיצה, הלבשנו את הלחן על הסולם שלה ושינינו טיפה את המילים כדי שזה יתאים לה. ישבנו ארבע שעות והיא אומרת לי: 'אני צריכה שתכוון אותי איך לשיר, אני רוצה לשיר כמוך'. באותם רגעים לא ידעתי איפה לשים את עצמי. ריטה? מבקשת ממני שאני אכוון אותה איך לשיר?".
"למדתי ממנה דבר גדול – תראה לאן בנאדם הגיע ועדיין נותן כל כך הרבה כבוד לאומנות ולאנשים שמביאים אותה ומתקשר באופן אישי והכי פשוט שיש. לאורך כל הדרך נפעמתי מהענווה שלה".

כמה ימים אחרי שהקליטו את השיר, ריטה התקשרה ואמרה שהיא אוהבת את השיר ומחוברת אליו אבל לדבריה היא לא עושה לו כבוד ותיאלץ לוותר עליו – "והנה עוד דוגמה על עוצמת הענווה שלה. ובאותה נשימה היא אמרה לי: 'אבל אני רוצה לשלוח לך טקסט, מכתב שכתבתי למשי שלי, יש לך כמה דקות? עניתי בליבי: יש לי את כל החיים בשבילך", אומר אלנתן בחיוך ונדמה שעדיין הוא המום מהזכות שנפלה בחלקו.
"היא הקריאה לי את המכתב, בדיוק נסעתי עם רבקה והקשבנו לה יחד, ואז היא שלחה לי את הטקסט. עזבתי הכול ובאותו יום נכנסתי לאולפן בבית, לא לפני שביקשתי רשות לגעת מעט בטקסט. היא אמרה לי 'תעשה מה שבא לך, אני סומכת עליך בעיניים עצומות'", ומשם יצא השיר 'קחי לך' ששרות יחד ריטה ובתה משי קלינשטיין וזכה לארבעה מיליון צפיות ביוטיוב בתוך שלושה שבועות בלבד.

למי שחייו לנגן
הסיפור של אלנתן, יוצר צעיר ומוכשר בן 32 , מתחיל כשהיה נער.
בגיל שבו כולם הולכים לכיתה ט' בישיבה התיכונית הוא מצא את עצמו בבית, אחרי שניסה להתקבל ל‑ 12 ישיבות ולא הצליח. כל מנהלי הישיבות שראיינו אותו הביטו בתעודה שלו ואז אמרו לאמו שחבל על הניסיון והזמן של כולם, ושלחו אותם לדרכם.
בתחילת השנה חבר התקשר אליו, וכשהבין שהוא התחיל את השנה בביתו הציע לו לנסות להתקבל לישיבת 'כינור דוד', שהייתה אז בתחילת דרכה. אלנתן, שידע לנגן בגיטרה, אמר לרב חגי כהן: "אל תעשה לי מבחנים, אני לא אעבור אותם. תן לי להיות פה, אני ילד טוב, לא חוצפן", ומאז המוזיקה מילאה את חייו.

כשהיה צעיר יותר ניסה אלנתן להתפרסם כזמר, "ולצערי אז זה פחות הצליח. הכרתי פחות את המקום של המלחינים במוזיקה הישראלית, חשבתי שזה מסתכם רק באומני פרונט וזהו, ומתברר שזה עולם שלם ומלא יופי. בעקבות הניסיון שלא הצליח החלטתי שהפוקוס הוא על הלחנה, וכנראה שהכלי שלי כזמר צריך עוד עבודה".
לפני כשנתיים השתתף בתוכנית המוזיקה 'דה וויס', "כדי לקבל הכרה כמלחין. התלבטתי מאוד אם טוב לי לעבור את הדרך האינטנסיבית הזאת. התייעצתי המון עם חנן בן ארי, חבר מאוד טוב שלי, שאמר: אם תלך בלי מטרה ורצון למשהו ספציפי להוציא מהתוכנית אתה תלך לאיבוד".
אחרי האודישן הראשון הוא כבר הרגיש שמיצה. ארכו כמה שלבים עד שסיים את השתתפותו בתוכנית, שממנה יצא עם חבר טוב בשם בניה ברבי, שאיתו הוא כותב ומופיע עד היום.

אלנתן ורבקה שלום, צילום:

מה הרגע שנחרט לך מ'דה וויס'?
"בתוכנית עצמה יש רגע קשוח. לפני שאתה עולה על הבמה אתה בכוך כזה מהגיהינום, חמש דקות של דממת אלחוט ואין לך נפש חיה לדבר איתה. ברגעים האלה אתה מתפלל ממש לקב"ה שישים לך את המילים הנכונות בפה. אני מופיע כבר 15 שנה (גם כחלק מלהקת החתונות 'רוח צפונית' – ט"ו), ולראשונה בחיי הייתי מבועת בכל מה שקשור לבמה. זה לא קרה לי מעולם".

כבר באודישן הראשון ב'דה וויס', כשאלנתן חשף את עובדת היותו המלחין של השיר 'אימא אם הייתי' של חנן בן ארי, הזמרת מירי מסיקה ביקשה ממנו לשלוח לה לחנים. בתוך זמן קצר הם החלו בעבודה משותפת שהניבה שני שירים באלבומה 'א‑לוהי הדברים הקטנים' שיצא לאחרונה, "ועוד כמה שירים לאלבום הבא שבדרך".

איך שיר נולד
"לפני כל פעם שאני מתעסק במוזיקה, מדבר עליה, מלחין, אני מדליק נר, אומר כמה פרקי תהילים ומתפלל שאצליח", אומר אלנתן ומצביע על הנר הדולק שעל השידה. "באותה תפילה אני מתפלל שאם אני לא הצינור לשיר שצריך להגיע לעולם, שגם את זה אוכל לראות", מגלה אלנתן, שבינתיים לחניו המרגשים הצליחו לכבוש את הקהל הישראלי.
בעקבות השיר 'אימא' שגרף אהדה רבה ופרס אקו"ם, הוא נחשף לאומנים נוספים בתעשיית המוזיקה הישראלית, אחד מהם הוא נועם חורב שכתב את השירים 'מתנות קטנות', 'אחותי' ועוד.

מה יותר קל, לכתוב שירים לעצמך או לאחרים?
"יש יותר עוצמה בטקסטים של אחרים מאשר בשלי", הוא מודה בכנות אופיינית, "המדד שלי לשיר טוב זה שהטקסט יגרום לי להזיל דמעה, שידבר אליי באופן מאוד אישי. גם כמלחין, כשאני מקליט סקיצה ולא מתרגש ממנה אני בבעיה. אם זה לא מרגש אותי, אני לא מעביר את הסקיצה הלאה.
בתחילת דרכי שלחתי לאומנים סקיצות שהלחנתי ולא הייתי שלם איתן, והיום אין סיכוי שזה יקרה. הטקסטים שאני בוחר או כותב לא מדברים לרוב על מישהו ספציפי אלא על המציאות שלנו בדברים הקטנים".

יש הרבה רגש בלחנים שלך, מאיפה זה מגיע?
"כשאת שומעת רגש בלחנים זה רגש של כאב, בגלל זה אנשים מתחברים לזה כי כולם חוו כאב. גם בשירים מקפיצים המנגינה מכאיבה. גם השיר 'יש לי הכול' של שירי מימון הוא על מישהו שהוא לא ממריא לשמים כי הוא גם לא רוצה ליפול. לכאורה יש לו הכול ואין לו כלום. זה כואב, ולרקוד לדבר כזה זה הזיה. הייתי בהופעה של שירי וכולם על הרגליים", אומר אלנתן ומספר על הופעתה של שירי מימון שנפתחת עם השיר 'אחותי' וסוגרת אותה עם 'יש לי הכול', שניהם פרי לחניו.

"מי שנמצא ליד אלנתן פותח את הלב באופן אוטומטי," אלנתן ורבקה שלום | צילום: אליסף רובינשטיין

לאחר שהפיק שירים לאומנים כמו דוד ד'אור, אלנתן מרגיש כי רזי המקצוע פרוסים לפניו וכי המקום שהוא נמצא בו כעת בשל הרבה יותר לפריצה מחודשת: "אני מאמין שהמוזיקה שאני מלחין ושעוברת דרכי יש בה כוח אחר שפועל על הלב מאשר על אומנים אחרים. הצבע שלי לא קיים אצלם והצבע שלהם לא קיים אצלי. אתה חייב להיות מכוון עם עצמך מה אתה רוצה לומר כל הזמן".

איך קורה הקסם הזה ונולד לחן לשיר?
"אני מסתכל על הטקסט ומחכה כמו שמחכים לרכבת שתבוא. מסתכל ומבקש", עונה אלנתן תשובה מפתיעה.
לאורך כל השיחה שלנו אלנתן ורבקה יושבים יחד, אלנתן מדבר ורבקה מהנהנת ומגבה את דבריו.
התמיכה ההדדית ניכרת, הדרך משותפת גם היא.
"אני חושבת שבהרבה מתחומי האומנות יש דרך ללמוד לעשות אומנות, אבל יש אנשים שהם אומנים וזה בנפש שלהם, שלא משנה במה הם ייגעו ומה הם יעשו זה יצא טוב", אומרת רבקה בפרגון לבעלה. "אפשר לשבת ב'רימון' וללמוד הלחנה וזה ייצא מדהים. אני חושבת שזה אולי מה שלפעמים מבדיל בין עיצוב גרפי לאומנות. עיצוב אתה יכול גם ללמוד איך לעשות, נותנים לך טכניקות וכלים, אומנות זה משהו שאתה יוצר מעצמך, מהנפש
שלך".
ולאלנתן חשוב לדייק פן מסוים בעשייה: "אני לא מרגיש שזה יוצא ממני. אני חייב להרגיש את האומן, לשבת ולדבר איתו ולהכיר מי הוא ואז השפע עובר דרכו אליי. לפני שבועיים ישבתי עם אומן גדול מאוד. הוא היה בטוח שנשב מיד ונלחין. אמרתי לו 'אחי, אני לא פותח את הגיטרה לפני שאתה פותח את הלב'. הוא לא כל כך ידע איך לאכול את זה, אבל זו הדרך שלי וזה מניב את הדברים הכי טובים בשביל האומן".
"מי שנמצא ליד אלנתן פותח את הלב באופן אוטומטי בלי להרגיש בזה", מציינת רבקה.

***
הכתבה המלאה בגיליון פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצו כאן

הפוסט צליל מכוון הופיע לראשונה ב-פנימה.