בעידן הפרה-היסטורי של לפני הרשתות החברתיות נהגו אימותנו לכתוב את הסטטוסים שלהן בתוך האלבומים. רעות צימרמן

קחו לכן שיטה בדוקה. כדי לדעת מה סדר הילדים בכל משפחה, אין צורך לשאול בהיסוס או להעמיד את כולם בשורה ולמדוד את הגובה (שיטה בדוקה להעליב מישהו).
כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לבדוק כמה אלבומים יש לכל אחד מהם, והתשובה תתבהר כמעט כמו התמונה המקורית שיש לכל אחד מאיתנו – מרוח בגבינה ומתפקע מצחוק על כיסא ארוחת הערב.

אין איך לייפות את התמונה: 11 מתוך 10 אלבומים בבית ממוצע שייכים לבכור. עשרת האלבומים הנוספים, שגם הם שלו, שמורים במחסן מפאת חוסר מקום.
כי על הבכור אולי עושים את כל הטעויות: מרגילים אותו להירדם רק בחושך מוחלט עם דיסק ספציפי של מוצרט, גומלים אותו הרבה לפני שהוא מוכן ומכריחים אותו ללבוש עניבה וז'קט בבר מצווה, אבל בדבר אחד אי אפשר לטעות – השקיעו באלבומים שלו.
מה זה השקיעו? אני לא מדברת על מספר התמונות, כי כאן העידן הדיגיטלי מותיר לפילמים אבק או פילטר, או מה שלא מותירות אחריהן תמונות דיגיטליות. הו לא, אני מדברת על כל מה שמסביב. כי בעידן הפרה-היסטורי של לפני הרשתות החברתיות נהגו אימותנו, כמה מוזר, לכתוב את הסטטוסים שלהן ואת הפנינים שלנו בתוך האלבומים, במקום להעלות אותם קבל עם ועדה לפייסבוק או מינימום לשלוח אותם בווטסאפ המשפחתי.
כך שהאלבומים שלנו, בני השלושים פלוס, מלאים לא רק בתמונות באיכות בינונית אלא גם במילים שמספרות קצת מילדותנו ומאפשרות לנו לשחזר את הזיכרונות שהשחיתו הלידות, הגיל ובעיקר הזיכרון הסלקטיבי שלנו, שהעדיף לצייר את הילדות שלנו כמשהו קצת יותר מתוק וצבעוני ממה שנשקף מאלבום התמונות.

המהדרין, או יותר נכון המהדרות, שילבו באלבום פרטי מידע בלתי חשובים בעליל, כמו מתי יצאה השן הראשונה
(מוקדם מדי), מתי הילד ישן לראשונה לילה שלם (בגיל תשע) ומה היו שמות החברים שלו במעון (למי אכפת?).
ואני תוהה, מה ילד אמור לעשות עם המידע הזה בהמשך חייו? אנחנו באמת מחפשות עוד דברים שהילדים שלנו יוכלו להשוות ביניהם ולריב עליהם? "אימא, למה הוא התהפך בגיל ארבעה חודשים ואני רק בגיל חצי שנה?!"

סף הכחדה
האלבומים, כאמור, לא נועדו לשימוש בזמן התהוותם אלא כדי לשמש חור הצצה קסום אל העבר – בעתיד.
התמונות הללו מאפשרות לנו באחר צהריים חורפי של שבת לדפדף בין כיסי הזיכרון ולשלוף מהם תמונת זמן
ומקום ואולי אפילו רגש.
אבל זהו, שאין יותר כיסים ואין יותר לשלוף תמונה ולמצוא אותה אחר כך באלבום של אח אחר או בתקופת חיים אחרת, שהרי אין מוקדם ומאוחר באלבום. העולם הדיגיטלי אומנם הגדיל משמעותית את מספר התמונות שכל ילד זוכה להן, אבל הביא את האלבומים לסף הכחדה.

הדפסה המונית
הגענו למצב שבו גם לילד השמיני מתוך עשרה יש תמונה בכל פוזיציה אפשרית. אלא שהתמונות הללו שמורות בתהום השכחה – הלוא היא תיקיית תמונות הילדים במחשב.
אבל מה לעשות שאי אפשר לפתוח את המחשב בשבת וגם לא לשלוח ממנו את התמונה שהמורה ביקשה לשיעור יצירה? אז מדפיסים, בקטנה. מקדישים בין שעתיים לשנתיים למיון התמונות, מוצאים מבצע הדפסות חביב ומדפיסים ברוב התלהבות את התמונות שלא הודפסו מאז הברית – לכבוד בר המצווה של הפוטוגני. רק שוכחים שבסופו של התהליך מגיעה המילה השנואה ביותר בכל בית: לסדר.

זה השלב שבו אני מחשבת מסלול מחדש ואומרת: אולי בעצם אלבומים ותמונות זה לא כזה חשוב? אולי ההתעסקות האובססיבית בתיעוד מעקרת מהחוויות את החיות שלהן? אולי אין סיבה שנצטרך להסתיר מהאורחים את התמונה שלנו על הסיר או שאימא תבכה את התלתלים הזהובים שנגזזו לפני עשרים שנה בכל דפדוף מחדש?
אולי. אבל אז מה נעשה בערבי החורף הקרים? אני זוכרת איך היינו יושבים ומדפדפים יחד, יש לי ממש תמונה של זה, חכו שנייה ואני אמצא לכם אותה באלבום.

***
מתוך הטור החדש של רעות צימרמן במגזין פנימה
גם אני רוצה לקבל את המגזין בכל חודש

הפוסט תמונת מצב הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל האמונה הפכה לתמימות של אישה שהיא בסה"כ קורבן של המציאות. נועה ירון דיין

ככה זה הלך: הקטן הביא את זה מבית הספר, העביר לזה שמעליו, זה שמעליו העביר לאחותו הגדולה, שמסרה לאחותה הקטנה, שמסרה לי, וטאצ' דאון – מזל טוב לי! קיבלתי שפעת גלאט עם כל השדרוגים של העונה האחרונה ישר לפרצוף שלי.
שלושה ימים הכחשתי, התעלמתי, הדחקתי, הלכתי ובלעתי ויטמינים עד שנשברתי ונכנסתי למיטה לשבוע של הזיות עם רעשי רקע רמים מדי ושק של מחשבות ספירלה מתמשכות שלא עוזבות.

גם בימים בריאים המחשבות הולכות איתי, אבל מחשבה שיש בצידה עשייה היא לא חמורה כמו מחשבה של אישה שלא יכולה להרים את הראש מהכרית ורק חושבת וחושבת וחושבת. אבוי לגולגולת שכך היה לה.
ככל שהמצב בבית הלך והחמיר מסביבי, ואני אין בידי להועיל, כך גדלו וטפחו המחשבות. ביחד עם ערימות הכביסה ועם מספר הסירים המלוכלכים, יד ביד עם המחסות במגבות ובמוצרי מזון.

התנפח לי הראש. לא מהשפעת, מעצמי. אני לא באמת רוצה לחלוק איתכן שפעת, אני רוצה לחלוק איתכן את חוויית חוסר השליטה. כשאני מאבדת אותה, התחושה הפנימית היא שהכול מתמוטט. שאין דבר אחד טוב שקיים באמת. הכול זה רק את ואת ואת, והבלגן שבחוץ מסתנכרן עם הבלגן הפנימי. ואם את לא מסוגלת לאחוז במושכות – כלום לא קורה כמו שצריך, וכל ההזיה ששמה החיים שלך מתמוססת מול עינייך.

אף אחד לא אוהב לראות איך מדאם קונטרול קורסת, בעיקר לא מדאם קונטרול בעצמה. כל הכוח הופך לחולשה, כל העוצמה לבכי, כל מסירות הנפש לטעויות פטאליות, כל האמונה לתמימות של אישה שהיא בסך הכול קורבן של המציאות.

בקיצור, הפכתי לגרעין קטן ומר. גוש אמא מנוזל שכועס על הכול. חשבתי שאפסה תקווה, בשלב מסוים אפילו קצת התאהבתי במצב, כי להיות קורבן זה גם קצת כיף. זה משחרר מאחריות. אמרתי לעצמי: "הנה, זאת את האמיתית! אישה פתטית עם הזיה שהיא בשליטה על משהו. את לא, עובדה. תיכנעי כבר, תעזבי הכול. זה לא שווה את זה. תני לכל מה שצריך להתפרק ולקרוב להתפרק ולקרוס."

זריקת פרופורציות
אחרי ארבעה ימים יצאתי לסיבוב בבית פלוס פינות נידחות ושירותי אורחים. כל פגם נדמה לי כפגם פנימי שלי, ככישלון אחד גדול. הסתובבתי בבית ופשוט קיטרתי וקיטרתי, התמסכנתי והתמסכנתי, כעסתי וכעסתי, דמעתי ודמעתי ודמעתי וידעתי שאני האדם הבודד ביותר על הפלנטה. אישה אחת קטנה עם בובו גדול וחלומות גדולים, ועם חיים קטנים שלא תואמים את גודלו של החלום.

ואז קיבלתי הודעה מהבן שלי שמשרת בנצח יהודה. ההודעה הכיל שלוש מילים בלבד. הוא כתב: "אמא, אני בסדר."
עשר דקות אחר כך התחילו לזרום הידיעות. שני חיילים מהגדוד שלו, אחד מהם חבר ממש קרוב, נהרגו ליד רמאללה. סמל יוסף כהן הי"ד וסמל ראשון יובל מור יוסף ה"יד.

קפאתי. כל הכעס והמרירות נשרו ברגע. כל הריכוז שלי בעצמי הפך בשנייה לעלוב כל כך, הצרות הענקיות שלי, חוסר השליטה שלי – כאילו לאישה בריאה מתפקדת ומתוקתקת יש שליטה על החיים שלה. כאילו למישהו יש שליטה על משהו, וכמה נורא הוא הצורך לשלוט והכעס שבא אחריו וכמה הכול אחד.

בזמן שהייתי עסוקה בלכעוס על הילדים שלי, כעס גדול יותר לקח שני ילדים טהורים של שתי חברות שלי. בזמן שהייתי מרוכזת ביום הגרוע שלי, היה דין גדול יותר והיו אימהות שהרגישו אותו, השם ירחם איך. הייתי כל כך רק בתוך עצמי, והנה זריקת פרופורציות, זריקת ערבות הדדית, אחדות.

התיישבתי על הספה בוהה בהודעה של החייל שלי. "אמא, אני בסדר."
דשדשתי דרך הבלגן בלי להרים אפילו גרב ונכנסתי בחזרה למיטה. הבלגן סביבי שידר לי פתאום רק דבר אחד: חיים.
הרמתי עיניים ולחשתי: "סליחה". ואז הוספתי, עוד יותר בלחש: "ותודה."

***
מתוך הטור של נועה ירון-דיין שפורסם בגליון שבט האחרון במגזין פנימה
רוצה לקבל כבר בראש חודש הקרוב מגזין עשיר עם הטורים של הרבנית ימימה, נועה ירון דיין, רמה בורשטיין, אמילי עמרוסי, רוחמה בן יוסף, ריקה רזאל, הרבנית נעמי שפירא, ועוד טורים, מדורים וכתבות מרתקות?  לחצי כאן להצטרפות מהירה

הפוסט "אמא, אני בסדר" הופיע לראשונה ב-פנימה.

השיח איתה, שלח אותי לזמן אחר, כמה שנים קודם.
חורף ירושלמי ואני מסתובבת בעיר במסגרת פרויקט רווחה שתחת אחריותי. באחת השכונות ניגש אלי נער כבן 17, דתל"ש הוא מגדיר את עצמו, ומשתף על החיים ששלחו אותו לרחוב.  

הוא גאה באופנוע שלו, אופנוע כבד שנראה קצת מאיים, ואני תוהה כיצד קיבל רישיון נהיגה לכלי כזה בגילו הצעיר. בחיוך הוא מסביר שזה רק נראה כך מבחוץ. זו בסך הכול שִילדה מיוחדת, שמלבישים על אופנוע קטן ומעניקה לו מראה אחר לגמרי. הרבה משאבים הוא השקיע כדי להפוך את הכלי הסטנדרטי, שנחבא בפנים, לגדול מכפי מימדיו האמתיים. הבטתי בו והיה מאוד ברור שכמו האופנוע כך הוא, העטיפה הכבדה והמאיימת היא רק מבחוץ.

הבדידות שלו הייתה מוחשית. וכמה התחברתי לפער שבין התדמית החיצונית שיצר לעצמו ובין מה שהסתתר בפנים. התנועה הזו בנפש שעוטפת ומכסה כדי לא להיפגע מוכרת לי. שכבות על שכבות הערמתי, ועם השנים הן יצרו מעטפת, שביום יום פוגשת בעטיפות ששמו על עצמם אחרים מסביב.

באיזה שהוא מקום, זו תנועת נפש לגמרי אנושית, שמגנה עלינו ומאפשרת לנו להמשיך להתהלך בעולם. לשמור לעצמנו כדי לשמור על עצמנו. אבל אמירה פשוטה של בתי הקטנה, שלא מחפשת להסתתר, אלא להיפך, עוררה אותי שוב לראות איך עם הזמן העטיפות מרחיקות אותנו. מעצמנו ומאחרים.
הגיע הזמן להשיל שכבות שאין בהן צורך חשבתי. זה עשוי לכאוב, אבל ככה זה כשגדלים.

נדמה שיש משהו בחודש שבט, בו הבריאה פורחת במלוא הדרה, שמעורר השראה להתחדשות בנפש. אנחנו הרי חלק מהבריאה. מראה הזרעים שנרקבו מתחת לפני האדמה כדי ללבלב רעננים ומאירים יותר, כמו מזמין להתכנס, לקלף שכבות ישנות ומיותרות, ולהתקרב מחדש ללב.

לגדול ולצמוח גם אנחנו רעננים ומאירים יותר. ובואו נודה, גם אם זה כואב זה כדאי.

הפוסט שבט מזמין אותנו להתקלף מעצמנו הופיע לראשונה ב-פנימה.