"תספרי לי עוד" ביקשתי.
"באמת? אני לא משעממת?" היא שואלת.
"את בסדר גמור" הרגעתי "אני רוצה לשמוע אותך" ותהיתי ביני לבין עצמי מדוע היא מרגישה משעממת, כאשר אני נמצאת בחוויה כל כך שונה בחדר.

שירה המשיכה לספר על עצמה ועל המשפחה שלה. ואני במקביל תוהה מה הביא אותה לכאן.
"בלילה אני מתעוררת בארבע, חמש לפנות בוקר ולא מצליחה להירדם בחזרה. אני שוכבת במיטה ערה, שומעת את הנשימות של הראל ומשתגעת". היא מוסיפה שהיא חרדה בעיקר לילדים ולעיתים אף קמה ובודקת שהם בסדר, שהם נושמים, בעיקר הקטנה. "אני רוצה לישון ולא מצליחה. איך אני לא מצליחה לישון? זה כ"כ בסיסי.. אני מצליחה כמעט בהכל ולישון אני לא מצליחה?" היא משוועת לעזרה.

"את רגילה להיות בשליטה, אולי בדיוק כמו שהיית צריכה לבדוק גם פה איתי אם את משעממת ואם אני בסדר?" אני עונה לה וממשיכה "את מנסה לישון ופתאום משהו משתבש לך. משהו כ"כ בסיסי כמו שאמרת".
הדמעות מתחילות לפתע לרדת ללא הפסקה. היא לוקחת את הטישיו ומנסה לדבר, אך לא מצליחה. אני איתה, רואה את הכאב שלה וממתינה. היא מספרת בעיניים דומעות על הלידה הכל כך קשה שעברה עם הקטנה, איך הייתה כ"כ קרובה לאבד אותה.
"משהו כמעט השתבש שם" אני אומרת לה.
"משהו כמעט השתבש שם" היא חוזרת אחריי מהורהרת. "ואולי המחשבות של ארבע לפנות בוקר מספרות את החשש שלך ממה שעלול ויכול להשתבש?" אני שואלת.
שירה מהנהנת ומתכנסת בעצמה. היא נושמת כמה נשימות עמוקות ואומרת: "אני מפחדת שמשהו יקרה, אני מפחדת שכל הטוב הזה ייעלם לי".

אנחנו שותקות ביחד ואני משיבה לה "אני מקשיבה לך ובעיקר אני שומעת שחווית חוויה מורכבת מאוד בלידה. נדמה לי שעדיין לא נתת לה מקום ועדיין לא התעכבת עליה, אך לצערי היא החליטה להתעכב אצלך. לפעמים זה נראה ממש כמו שתיארת בדמות של נדודי שינה, חוסר יכולת לנשום, אני מאמינה שנוכל ביחד קצת לרכך ולהבין מה היה שם, פיזית ונפשית, וזה יאפשר לך לחוש פחות חסרת אונים ופחות נזקקת לשליטה, בעקבות זאת אני מאמינה שהסימנים הפיזיים לאט לאט ירדו. מה את אומרת נצא למסע?"   

הפוסט הכול דבש: מיומנה של מטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.

תמר הגיעה אחרי הריון שלישי. הגדולה בת שבע, האמצעי בן ארבע והקטנה בת שנה וחצי והיא עייפה.
כן, היא ישנה בלילה.
לא, הקטנה כבר לא מתעוררת ב"ה, ככה זה בילדה שלישית, חייכה.
אבל היא עייפה. מאוד.
מרגישה שאיננה מוצאת את עצמה.
היא אוהבת את בעלה ואת הילדים ויש להם כבר דירה משלהם וסבא וסבתא עוזרים. משני הצדדים.
אבל אני כל כך עייפה, היא חוזרת. אני צריכה בית.
אני צריכה מישהו או אולי בעצם, אני צריכה מקום. כן, מקום שאוכל לספר שאני עייפה. כל כך עייפה ולא להרגיש על זה אשמה, חרטה או מבוכה.

עייפה מלרצות את כולם . אילוסטרציה

בדקתי איתה מה גרם לה לבוא לפגישות עכשיו, מה גרם לה להתחיל טיפול בנקודת זמן הזו, שהרי נראה כי היא עייפה כבר לפחות 7 שנים…
היא אמרה שוב שמעולם לא הרגישה כ"כ עייפה.
אני תוהה בתוכי מה העייפות הקונקרטית אומרת?
מה היא מספרת על מציאות חייה?
אני עייפה בעיקר מעצמי. אני עייפה מהמחשבות. מהצורך לרצות את כל העולם ואישתו, מהרצון שלי להיראות מצויינת, מעולה, מושלמת. בעיני כולם- בעבודה, בקהילה, מול המשפחה, אפילו מול הילדים ומול בעלי. Miss perfect, מכירה?

שתקתי.
מיס פרפקט הגיעה לטיפול, הוסיפה.
ומולי? שאלתי בעדינות.
גם, היא ענתה בקול חלש.
אוקי חייכתי, אז אשתף אותך במחשבה שלי, אמרתי לה. פה בחדר הזה- ננסה להיות כמעט. כמעט מושלמת, כמעט מעולה, כמעט מצויינת. מה דעתך?
אני לא יודעת להיות כמעט, היא ענתה.
אז נתחיל פה ביחד, לאט לאט.

הפוסט על ספת הטיפולים: הצצה לעולמה של המטפלת הופיע לראשונה ב-פנימה.

זה נשמע כמו איזה אמונה טפלה, אבל לא כך היא.
כשאדם מאמין שהוא ראוי,הוא מתנהל ביומיום שלו ומדבר בשפה אחרת.
הוא לא מרגיש ש"בטוח יפספס את הרמזור" ו"בטוח יחמיץ איזה מפגש חשוב", הוא בטוח שכל מה שקורה לו, מדויק עבורו ונכון עבורו ולבטח הגיע כדי ללמד אותו איזה שיעור ולהגדיל אותו, מבפנים.

החניה, כמשל, מאוד הולכת איתי בשגרה הברוכה.
אני יודעת, לא מאמינה,יודעת,בידיעה ברורה! שמחכה לי חניה.
אגב, מאוד יכול להיות שאצטרך לחכות שתתפנה אותה חניה שמיועדת לי, ועדיין אני תמיד נכנסת לחניה עם תחושה שמחכה לי חניה.
לפעמים לפני שאני יוצאת מהבית,אני אומרת בקול, "תודה ה' שמחכה לי חניה במקום שאליו אני נוסעת"
לפעמים בדרך אני אומרת את זה, לפעמים רגע לפני שאני נכנסת לחניה. יש בזה תודעה של שפע, של אני חיה את מה שנכון עבורי, לא חסר דבר עבורי
יש מספיק מהכול ולכולם.

החניה כמשל. אילוסטרציה

אני יודעת, לא מאמינה, יודעת כמו שאני יודעת שאני עכשיו יושבת פה לכתוב לכם את הטור הזה,
כמו שאני יודעת איך קוראים לי, למי אני נשואה וכמה ילדים יש לי, אני יודעת שה' דואג לי ושולח לי, לנו, את הפרנסה המבורכת המיועדת לנו.
אני יודעת שכל אתגר שנקרה בדרכי, הגיע לכבודי ולא כדי להיות מכשול לרגליי הצועדות.

כשאנחנו מאמינים שאנחנו ראויים לחיים של טוב, בכל המישורים נחנו מזמנים את אותה מציאות לפתחנו. לפתח ליבנו ולביתנו.
זה יכול להיות ירידה במשקל, זה יכול להיות קניית בית ומציאת בן זוג
זה יכול להיות כל חלום כזה או אחר שאנחנו מבקשים לעצמינו.

שנהיה ראויים,
לחיים.

הפוסט לאכול, להתפלל, לאהוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

היה קשה מנשוא לראות את בעלי סובל מכאבים. שיראל פלק

אבל הוא עקשן, ויש לו כוח רצון מטורף, ולכן הוא התעלם מקריאות הגוף שהלכו וגברו בכל אימון, ומהכאבים ברגל שלא פחתו ולא הפסיקו לרגע.
באחד מהמסעות כשאחד החיילים האחרים נמצא על גבו, רגע לפני שיצא לקורס קצינים – הגוף התמוטט. הוא קרס באמצע ההליכה ולא הצליח לזוז, משתנק מכאב ומנסה להכחיש.

מאז הצבא החליט שהוא לא יכול לשרת בו יותר ושחרר אותו. הלך קורס קצינים, הלכו החלומות להיות לוחם בשנים הקרובות, וכמובן שהלכה גם הרגל.
הרופאים צעקו עליו ונזפו בו איך הוא הזניח אותה כל כך, אבל הוא רק רצה להיות חייל ולשרת את מדינתנו בצורה הכי טובה שיכל, אז הוא הקשיב ושתק.
אני הכרתי אותו בדיוק אחרי שעבר את הניתוח הראשון. אישה יקרה הכירה בינינו ויצאנו. הדייטים היו מושלמים. הוא בדיוק התחיל עבודה כמפיק אירועי חתונות, ואני הייתי מאוהבת בו מעל לראש.
ואז החלה ההתדרדרות.
חשבו שאחרי הניתוח הראשון – הוא יוכל לחזור ללכת כרגיל. אז חשבו. מסתבר שהנזק ברגל היה הרבה יותר גדול ופתאום הוא נאלץ להתחיל ללכת עם קביים, ולענות לאנשים ששואלים כל הזמן "מה קרה", ולהתפטר מהעבודה שכל כך אהב כי לא יכל לדרוך יותר על הרגל.

אני חושבת שנקודת השבר הייתה בחתונה – כי הרגל כל כך כאבה לו, עד שבמשך שעה שלמה בזמן הריקודים, הוא היה בחדר ייחוד מתפתל מכאבים ומקווה שיצליח לחזור לחתונה ולרקוד איתי איזה ריקוד או שניים, אבל כמובן שזה לא קרה.

ואז הגיע הניתוח השני, ובמשך שלושה חודשים הוא ישב על כיסא גלגלים, לא מסוגל לזוז. ואני טיפלתי בו וניסיתי לעזור כמה שיכולתי, אבל לראות את בעלי סובל כל כך מכאבים, פחות משנה אחרי החתונה, היה קשה מנשוא בשבילי.

נתן את הרגל שלו למדינה. תמונה מהחתונה של שיראל וצור

אבל הזמן חלף, וברוך השם אחרי שלוש שנים הוא כבר לא הולך עם קביים, והוא כבר לא סובל אחרי חמש דקות של הליכה. הניתוח הצליח. אמנם הרגל לא חזרה לעצמה, וחצי שעת הליכה זה לא דבר מובן מאליו מבחינתו, אבל אני למדתי להבין שאפשר לטייל בצורות אחרות ולא חובה ללכת למדבר יהודה כדי לטייל עם המשפחה. ובעיקר למדתי כמה כוח רצון מדהים יש לבעל הזה שלי. כמה כוח סבל, כמה אידאליים יש לו, עד כדי כך שנתן את הרגל שלו למדינה.

אז נכון, לא היה שם קרב הירואי ולא שריקות של כדורים מעל הראש. אבל היתה שם נחישות והיתה שם הקרבה.
ביום הזה שבו מוקירים את פצועי צה"ל, אני מוקירה את הבעל המדהים שלי שסבל כל כך הרבה, ונאלץ לגדוע הרבה חלומות רק כדי לשרת פה בארצנו הקטנטונת,
ואומרת לו תודה.
תודה לך בעלי היקר, כי בזכות אנשים כמוך יש לנו מדינה טובה יותר.

הפוסט אנחנו מגש הכסף: טור ליום ההוקרה לפצועי צה"ל הופיע לראשונה ב-פנימה.