השיחות בבית הקפה בין חברות בחודשים האחרונים עברו תפנית משמעותית: מעבודה, ילדים וטיפים לכביסה, עברנו ל"מאיפה האקדח המהמם שלך וכמה הוא עלה".

מה שהחלו רק לאחרונה להבין בשאר הארץ, תושבי יהודה ושומרון הבינו כבר מזמן: נשיאת נשק אישי יכולה להציל חיים, ואם אין אני לי – מי יגן עליי ועל ילדיי.

הכתבה 'אחיות לנשק' שהתפרסמה לפני שנה, הצביעה על תופעה הולכת וגדלה בקרב נשים, בעיקר באזור יהודה ושומרון ובקעת הירדן. מאז התרחבה התופעה לשאר יישובי הארץ, ויותר ויותר נשים בוחרות שלא לחכות להצלה מצד גבר אקראי שבדיוק יצא לאפטר עם ה־M16, אלא להיות אלה שאוחזות בנשק בעצמן.

המלחמה שפרצה בשמחת תורה הייתה גם יריית הפתיחה למבול הבקשות לרישיון נשק של אזרחים בכל רחבי הארץ. רבות מהבקשות הן של אזרחיות, נשים שנשארו בעורף כשהגבר עם הנשק האישי והצבאי בחזית. משהבינו ששימוש בכלי המטבח להגנה עצמית נחמד לסרטים כמו 'שכחו אותי בבית' אבל פחות יעיל במציאות, מיהרו אל האינטרנט הקרוב לביתן והגישו אף הן בקשה.

אם תשאלו תגלו שהן היו מעדיפות שלא להיסחב עם נשק לכל מקום (כי קשה להתאים עכשיו עוד אקססורי לשמלה, לנעליים ולמטפחת), ומטבען הן לא מיליטנטיות גדולות, אך במציאות הקיימת, בעוד אויבי ישראל קמים עלינו לכלותנו, הן בחרו להתנהל מול הפחד ולעשות מעשה, בתקווה שהנשק יישאר תמיד רק בגדר אקססורי.

שם הכתבה: אחיות לנשק

כותבת: עדי בן ישי 

גיליון 148, כסלו תשפ"ג

ציטוט לפנתאון: רעות: "פרעות תשפ"א היו בוקס לפנים עבור רבים מאיתנו, הבנתי שאם אין אני לי מי לי. התחושה שהמדינה מפקירה את אזרחיה הייתה חזקה מאוד. הבנתי שיכול להיות מצב שבעלי יהיה במילואים או מחוץ לבית ואני אהיה חסרת הגנה, וזה הטריד אותי מאוד" 

לא צפינו: שתפרוץ מלחמה שבה יגויסו אחוזים גבוהים כל כך של מילואימניקים לתקופה בלתי ידועה 

בינה יתרה

אם נתקלת לאחרונה ברשת בתמונה של ילד יפה תואר ובמבט נוסף גילית שיש לו שבע אצבעות בכל יד – ברכותיי. את נמצאת בתקופה הזאת בהיסטוריה שבה הפייק נראה כל כך אמיתי עד שזה מבהיל. 

ה־AI שפרץ בסערה לחיינו נמצא פה למעשה כבר שנים, אך בשנה האחרונה הוא הפך לכלי פרוץ בידי כל דורש, בין אם מדובר בילדה בת 12 שרוצה לגלות איך תיראה עם שיער סגול, או בחומרי תעמולה שקריים לחלוטין של שונאי ישראל המנסים לשכתב את ההיסטוריה עם יצירות פרי דמיונם.

בכתבה שלנו לפני שנתיים בדיוק, טבת תשפ"ב (2021 למניינם), סיפרה ד"ר קירה רדינסקי, מדענית בעלת שם עולמי שכבר ב־2014 הדליקה משואה על תרומתה הרבה למחקר, על נפלאות הבינה המלאכותית. ד"ר רדינסקי הצליחה לבנות מערכת מתוחכמת החוזה מתי יגיעו מגפות גדולות, שיטפונות ברחבי העולם ואפילו, לא עלינו, רצח עם – כל זאת באמצעות מערכת בינה מלאכותית. 

בעזרת איסוף ידיעות חדשותיות משנת 1800 ועד היום היא הצליחה לזהות מגמות חוזרות, לצפות ולהזהיר מפני מגפת הכולרה בקובה, לחזות את המהומות בסודאן בסוף 2013, ולבסוף פנתה להתמקד בחיזוי תהליכים בעולם הרפואה מתוך תחושת שליחות.

הכתבה הלא פחות ממדהימה הזאת, מצליחה לתת תקווה שה־AI לא רק יודע להניב תמונות נחמדות של מציאות אלטרנטיבית, אלא גם לעזור לבנות מציאות אלטרנטיבית, טובה וחכמה יותר – אם רק נדע לקרוא נכון את הסימנים.

שם הכתבה: בחזרה לעתיד

כותבת: רקפת גרוס

גיליון 136, טבת תשפ"ב 

ציטוט לפנתאון: קירה: "ניסיתי לבנות מערכת בינה מלאכותית שיודעת לקרוא את כל ההיסטוריה האנושית בצורתה הכתובה. לקחת את כל החדשות מ־1800 ועד היום, את כל המדיה החברתית, את כל החיפושים של אנשים באינטרנט, ואז לנסות לזהות תבנית שבה כששני אירועים מסוימים קורים, גם אירוע שלישי מתרחש"

לא צפינו: שבתוך שנתיים נמצא את עצמנו שואלות את הבינה המלאכותית מה להכין לשבת הקרובה

כוכבת ראשית

היום רבים יזהו אותה בתור שירה שטיינבוך, מנהלת הסופר החג'דומטית מהסדרה המצליחה 'קופה ראשית' של 'כאן 11', אך הרבה לפני שלבשה את מדי 'שפע יששכר' הייתה נועה קולר שחקנית תיאטרון כמעט אנונימית שנבחרה לשחק בתפקיד ראשי בסרט 'לעבור את הקיר' של רמה בורשטיין. בורשטיין זיהתה את המנעד הרגשי הרחב של קולר שאפשר לה לשחק דמות כל כך מכמירת לב, חמושה בתמימות ובאמונה פשוטה שתמצא חתן עד נר ראשון של חנוכה, ויחד עם זאת להיות גם קומית ואפילו מעט מרושלת, מה שהפך אותה לכל כך אנושית ואהובה על הקהל הישראלי. משם, לצד המשחק על הבמות, הדרך של קולר לתפקידי משחק גדולים הייתה קצרה. היא כיכבה בסדרות מצליחות כמו 'חזרות' (גם היא של 'כאן 11'), 'להעיר את הדוב', 'שב"ס', וכאמור 'קופה ראשית'. 

שש שנים אחרי הליהוק ל'לעבור את הקיר' לוהקה קולר שוב על ידי בורשטיין לסדרה 'ריקוד האש' בסוג של סגירת מעגל. בסדרה היא משחקת את אמה של השחקנית הראשית, אך עדיין גונבת את ההצגה בתצוגת משחק פנומנלית כאישה מתמודדת נפש ואלימה, שונה כל כך מדמותה הקופצנית של מנהלת הסופר 'שפע יששכר'.

בכתבה שלנו איתה מ־2016, רגע אחרי צאת הסרט שאיתו פרצה בגדול, סיפרה קולר על הקירות שגם היא עברה לאורך הדרך, על הכמיהה לזוגיות, על ההזדהות עם דמותה בסרט, על האמונה הגדולה ועל החוויות המרגשות שעברה כדי להצליח להיכנס לדמות, כמו השתתפות בשבת כלה של בנות מדרשה בירושלים וטיסה לאומן.

נותר רק לקוות שקולר תמשיך לככב עם תפקידים טובים, נוגעים ומצחיקים, שיהיו נקודות ציון נוספות בקריירה ארוכה ומענגת.

שם הכתבה: עברה את הקיר 

כותבת: עדי אהרון 

גיליון 73, חשוון תשע"ז

ציטוט לפנתאון: נועה: "גם בחיי האישיים הרגשתי את חוויית הרווקות. תקופה ארוכה יצאתי עם גברים שלא באמת רצו אותי, ורק כשהכרתי את בעלי מהר מאוד הרגשתי בבית. הרגשתי בנוח. הוא לא כיבה אותי"

לא צפינו: את ההשראה שנשים רבות יקבלו בעקבותיה, להתחתן בנר שמיני של חנוכה.

לא מונעות קולן 

רבות דובר בין דפי העיתון הזה על פוריות, היריון, לידה, הנקה, וגם על שלב הביניים שבו לא רוצים לא את זה ולא את זה, ומחפשים את הדרך הבטוחה והנוחה ביותר להימנע.

בשנת תשע"ב (2011) פרסמנו כתבה על הסכנות שבנטילת גלולות למניעת היריון. אומנם גלולות אלה קיימות כבר עשרות שנים, אך כמגזין הפונה לנשים דתיות בכל הגילים, ושאחוז ניכר מקוראותיו בגיל הפוריות, הכרנו בחשיבות של הדיון שלנו בנושא, מתוך רצון לתת לנשים את הידע הרלוונטי ואת המרחב לדון בו. 

בכתבה התראיינו נשים אמיצות ששיתפו בהתמודדות שלהן עם נטילת גלולות, וכן אנשי מקצוע ואנשי הלכה. בין המרואיינות לכתבה הזו הייתה גם דפנה מאיר הי"ד, אחות מוסמכת ומדריכה של שיטת המודעות לפוריות, שעסקה רבות בנושא והייתה מגדלור של ממש עבור נשים שרצו ללמוד על חיבור עמוק עם מחזוריות הגוף שלהן. המטרה הייתה בעיקר לפקוח עיניים, ולדעת שלא מדובר בשחור או לבן – או מניעה עם גלולות או אי־מניעה כלל – אלא היכרות עם מגוון השיטות, מודעות לתופעות הלוואי הפחות מדוברות, ושאיפה להרמוניה בין האישה לגופה.

כמעט 13 שנים מאז אותה כתבה, נשים הן עדיין אלה שצריכות לעבור מסכת ארוכה ולעיתים מייסרת בבחירת אמצעי המניעה, אך מגוון האפשרויות התרחב, ואיתו המודעות, הגמישות ההלכתית, והיכולת שלנו, הנשים, לשאול שאלות, לחקור, לבדוק ולבחור בחירה מושכלת ומהימנה, המתאימה בדיוק לך.

שם הכתבה: הגלולה המרה

כותבות: תמר צרור ורות עזריה 

גיליון 22, תשרי תשע"ז 

ציטוט לפנתאון: דפנה: "אי אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה שמאז המצאת הגלולה והעלייה בשימוש בה חלה עלייה תלולה, עקבית וחדה בכמות חולות סרטן השד, ודבר זה בולט דווקא במקומות שבהם השימוש בגלולה נפוץ"

לא צפינו: את הבחירה של יותר ויותר נשים בדרכים טבעיות ובטוחות יותר למניעה 

אם תרצי

אם את יודעת את כל המילים של 'אם תרצי', מזמזמת את 'תותים' באמצע היום ובוכה ב'אמן על הילדים' – סימן שאת ישראלית. כן כן, חנן בן ארי, הזמר הדתי מקרני שומרון ששר על החזרה לגוש קטיף אי שם לפני עשור, הפך לתו תקן ישראלי, ממש כמו שלמה ארצי, אי־עמידה בתורים ומנת פלאפל. הוא פרץ לחיינו לפני כמעט עשור, צעיר חמוש בכיפה ובמשקפיים, ושר מכל הלב שירים… ובכן… מפתיעים. הוא לא הלחין פסוקים ולא שר על אהבה נכזבת, אלא שר בפשטות על מורכבות החיים. 

ב־2019, שנה אחרי פריצת האלבום המהפכני לחיינו ולאוזנינו, ערכנו ריאיון זוגי עם חנן והדסה בן ארי. הם בדיוק עברו אז לפרדס חנה, שם הם גרים עד היום, וסיפרו איך הכירו (באתר 'כיפה'), על נקודת המפנה בקריירה המוזיקלית (מזמר בלהקת חתונות לאלפי צפיות והאזנות), על ראיונות בתקשורת ובקשות לסלפי בכל מקום, ועל ההתחבטויות המגזריות המגיעות לפתחם בכל פעם מחדש.

היום בן ארי ממלא קיסריות עם סולד־אאוטים קבועים, ומאז האלבום ההוא הוציא עוד שניים שהפכו לקאלט ישראלי. לאורך הדרך הלך איתו קהל מאזינים נאמן שצפה מהצד איך הפכו שיריו מפופיים ומקפיצים לעמוקים ומכונסים יותר, תוהים על שאלות קיומיות ואמוניות ולא מפחדים לספר בקול את הסודות והפחדים של האומן הצעיר, אב לשבעה (בלי עין הרע) שרוקד כבר עשור את מחול הכוכבות הגדולה, לצד הנאמנות לעצמו ולאמונה.

שם הכתבה: האישה שאיתו 

כותבת: טל וייזל 

גיליון 81, תמוז תשע"ב

ציטוט לפנתאון: הדסה: "היום חנן מוציא שיר ואומר לי שאפילו חברים טובים שלו לא מגיבים או כותבים פידבק, אולי חושבים שהוא כבר לא זקוק לפידבק הזה כשיש לו 100,000 צפיות ביום וכל תחנות הרדיו בישראל משמיעות אותו. אבל בסופו של דבר זה תמיד נעים וחשוב לקבל מילה טובה ולשמוע תגובות"

לא צפינו: את חנן שר 'עוד נשוב לשם' מול חורבות גוש קטיף בסמוך לעזה

טוענות לכתר 

קשה אולי לזכור את זה עכשיו כשאנחנו עמוק במלחמה קיומית, אבל לפני ממש לא הרבה זמן, היינו כאן כולנו בסגר בבתים. מי שיצא מחוץ לטווח ה־100 מטר מביתו חטף דוח, וכניסה לכל מתחם הותנתה בחבישת מסכה ולפעמים אפילו כפפות. 

בזמן שכל העולם צפה בחרדה בסרטונים אפוקליפטיים של סינים מתמוטטים ברכבת התחתית, יצאו שלוש חוקרות ישראליות למצוא חיסון לנגיף המפחיד והקטלני ביותר מאז המגפה השחורה: מגפת הקורונה.

שאלנו אותן איך נראה מרוץ נגד הזמן, כשברקע דיווחים על עוד ועוד חולים ונדבקים (זוכרים שידענו מה היה המסלול המדויק של חולה מס' 482?) ולחץ עולמי עצום על כתפיהן, ועל החלום להקים בית ספר לפיתוח תרופות, שיביא בשורות טובות לעולם.

עכשיו זה נראה לנו מובן מאליו, אבל אז חיסון נגד קורונה נראה כמו חלום רחוק, והמלחמות בין מתנגדי חיסונים ואנשי קונספירציית ה־G5 עדיין לא התחילו לפעפע וליצור קרע בין בני משפחה וחברים.

ידענו שזה רק עניין של זמן, אבל מהפרספקטיבה הצרה שהייתה לנו, כשהילדים על הראש שלנו (מילולית), בלי שגרה ובלי מסגרת, היה נדמה כי זו הולכת להיות המציאות שלנו לנצח, וחבל, כי דווקא היה נחמד עד עכשיו. 

החוקרות המכובדות, פרופסור מיכל ליניאל, ד"ר שרון שחם וד"ר מיטל גל תנעמי, סיפרו על אהבתן הגדולה למחקר, איך חוקרים וירוס חדש שעומד בפני כל מה שאנחנו יודעים עד היום ברפואה, ועל השינויים הגדולים שהביאה הקורונה לעולם, לטוב ולרע. 

בואו נקווה שכתבות מסוג זה לא יחזרו הנה לעיתים קרובות, לפחות לא במאה שנים הבאות.

שם הכתבה: תורת הווירוסים 

כותבת: רקפת גרוס 

גיליון 123, כסלו תשפ"א

ציטוט לפנתאון:"התקווה היא שבאביב רוב האוכלוסייה, בעיקר זו שבסיכון, תהיה מחוסנת. צריך להבין שגם אם מצאנו את חיסון הפלא, צריך לייצר מיליארדים ממנו, ולייצר מיליארדים לוקח חודשים. להגיד ’יש חיסון׳ זה דבר אחד, להפוך את החיסון לזמין זה אתגר לוגיסטי אחר לגמרי”(פרופ' מיכל ליניאל)

לא צפינו: שהקורונה תיעלם מחיינו כלעומת שבאה 

יובל דיין בכנס פנימה תשפ״ג | צילום: חוה לאופר

התכנסות פנימה

משנתו הראשונה הפך כנס פנימה למפגש בין בנות משפחה מכל קצוות הארץ, שהמשותף להן הוא לא קשר דם, אלא אהבה גדולה לחיבור נשי מיוחד, מוזיקה ורוח. רגע לפני ראש השנה, כשהרשת גועשת במתכונים לעוד עוף בתפוח ודבש, הקניות בסופר הופכות לעניין יומי ויש טרפת כללית באוויר – נשות פנימה עוצרות הכול, ושמות פעמיהן אל האולם הגדול בבנייני האומה, ירושלים.

"התעוררי!" – מצווה־מאחל שם הכנס, ומציע לך זמן איכות שהוא שלך ובשבילך, נותן לך הזדמנות להיכנס לשנה החדשה קצת אחרת.

היום ברור לכולנו ששמות כמו ישי ריבו, עקיבא תורג'מן ומיכל לויטין יופיעו בכנס עצום שמביא אליו נשים מכל רחבי הארץ, אבל לא תמיד זה היה כך. בתחילת דרכם עלו על בימת הכנס זמרים, אומנים וקומיקאים שעוד לא פרצו – אך כישרונם נשא את ההבטחה שבקרוב יכבשו לבבות וקהלים רבים. ישי ריבו הופיע בכנס פנימה השני, כשעדיין לא כולם שרו את 'תוכו רצוף אהבה' בכזאת דבקות, עקיבא תורג'מן היה "רק" אח של רוחמה בן יוסף, ולאט לאט הפך לכוכב בפני עצמו. 

לצד אומנים גדולים שהופיעו אצלנו, כמו יובל דיין, לאה שבת, רוחמה בן יוסף, אודהליה ברלין, דין דין אביב ונויה מנדל, וכמובן – הרבנית ימימה, הרב שמואל אליהו ומנחת הכנס המיתולוגית סיון רהב־מאיר, הבמה שלנו אירחה גם כישרונות נשיים רבים ומבטיחים בתחילת דרכן, כמו הדס דגול שמרלינג, הניה שוחט, חנה כהן אלורו, יפעת לרנר ועוד. ותודה לכן שאתן מגיעות בכל שנה בהמוניכן.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מקדימות את זמנן הופיע לראשונה ב-פנימה.