1. רכיבה על סוסים

לאלו מכן שדמיינו את עצמן רוכבות לעבר השקיעה לצד האהוב שלהן זו בדיוק המתנה המושלמת, בייחוד אם אתם אוהבים התנסויות חדשות.
את הרכיבה ניתן לקיים בשלל אזורים בארץ, כמו גם לאורך שפת הים, ובסופה אפשר לערוך פיקניק מפנק ורומנטי שישלים את החוויה.

2. סדנת נגרות זוגית

הזדמנות נפלאה ליצירה משותפת והתנסות בעבודה עם עץ, בסדנה תוכלו ליצור רהיטים שונים לבית ולחצר או כל דבר שיעלה על דעתכם שיוסיף טאץ' אישי ואסטתי. לא משנה אם זה מדף לתבלינים או ספסל עץ לגינה – תמיד כשתראו את זה תזכרו שזו היצירה שלכם.

3. טיול סגווי

ריחוף קל על גלגלים שיעלה לכם חיוך על השפתיים, בין אם אתם חובבי הנוף של ירושלים, תל אביב או הגליל עם טיול הסגווי תוכלו לחוות מקומות שונים לטעמכם, החל מסמטאות יפו העתיקה ועד למפגש עם מרחבים פתוחים והנוף האורבני של תל אביב. מתנה מיוחדת לזוגות שחולמים לטייל בצורה שונה וייחודית.

4. סדנת בישול

גם אם המטבח הוא לא בדיוק אזור הנוחות שלכם, בסדנת בישול תוכלו לעבוד בשיתוף פעולה ולהתנסות בהכנה של מנות שונות בליווי של שף מנוסה והרבה טעימות בדרך. ההכנה המשותפת של המנה היא דרך מצוינת להתקרב אחד אל השנייה, לטעום, לצחוק ולתבל עוד קצת את החיים.

5. כדור פורח

חוויה מקורית ומרוממת שתיקח אתכם הרחק מהכול ותגרום לכם להחסיר פעימה. עלייה על הכדור תאפשר לכם להתנתק לכמה זמן מהמציאות ולהתרכז בנוף המרהיב ובבן הזוג. דרך מרגשת לחגוג יחד את יום האהבה.

האמת היא, שלא משנה באיזו מתנה תבחרו. היום הזה הוא הזדמנות לתת מקום לאהבה ולזוגיות שקצת נשכחה לצעד עומס החיים, ולפעמים צריך רק כמה שעות יחד כדי להתחבר, להתקרב ולחזור שוב הביתה בכוחות מחודשים.

ט"ו באב שמח! 

הפוסט 5 מתנות זוגיות ומיוחדות לט"ו באב הופיע לראשונה ב-פנימה.

זר לעולם לא יבין זאת. את אוזרת אומץ לחבוש כיסוי ראש לראשונה, לכסות את השיער העוצמתי והמתולתל שהוא סימן ההיכר שלך מילדות.
קשה לך ואת בוכה בשירותים. ובמקום לזכות למילת הערכה או עידוד אימא שלך, שהיא האדם הכי קרוב אלייך, מסננת לעברך: "מה זה הסמרטוט הזה על הראש? זהו, מהיום ככה תצאי מהבית? את נראית כמו סבתא שלי!".
או כשהיא מגיעה אלייך עם סיר דגים מהביל, באמצעה של השבת, ומספרת לך בהתרגשות שהיא בדקה כל עלה מחרקים ועישרה והפרישה כל מה שצריך והכול כשר למהדרין, אבל את לא יכולה לטעום מהאוכל של אימא שלך, שטרחה עליו כל כך, כי הוא נסע כל הדרך אלייך בשבת.
ולמה את לובשת גרביונים, בשיא החום, והצווארון שלך סגור עד הסוף? ובכלל, פעם היית מבינה באופנה, תגידי, לא חם לך עם כל השכבות האלה? איפה הילדה האהובה שלי שהייתה מלכת בית הספר ועכשיו הולכת לטאטא את הרחובות עם השמלה שלה?

קופצות למים
חזרה בתשובה מזמנת סיטואציות יומיומיות לא פשוטות ביחסים הבין-משפחתיים ובעיקר בין אימא לבת. האימא, שנשארה מאחור, מרגישה שהיא כבר לא נחוצה יותר, וכל ההשקעה שלה בחינוך הייתה לשווא, כי הנה הילדה שלה זרקה הכול. והילדה? היא רק רוצה חיבוק, ולהמשיך להיות הילדה שאימא הייתה כה גאה בה.
קרן אדלר וגל בידרמן (34), חברות טובות, לקחו את הקדירה המבעבעת הזאת, שבקלות אפשר להיכוות ממנה, והכינו סלט מרענן, מרגש ואף מצחיק.

״לדתיים את צריכה להראות שאת מספיק דתייה ולחילונים שאת עדיין שפויה״. גל וקרן. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

שתיהן בוגרות בית הספר למשחק בית צבי, ונחשבו לתלמידות מוערכות בבית הספר.
עם תום לימודיהן פנו ללימודי הוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ושם הכירו את ארגון 'נפש יהודי' המציע לימודי יהדות לסטודנטים, בתוספת מלגה.
הן גדלו בחינוך חילוני למהדרין, קרן בראשון לציון וגל ברמת גן, ואפילו את קריאת שמע שעל המיטה לא הכירו. פתאום, בשיעורי היהדות, לאחר ששתיהן כבר נשואות, הרגישו שנגלה אליהן עולם חדש.
"גם כילדה הייתי מדברת עם ה', שרה לו בחלון, ופתאום מישהו כמו נתן לי כלים לקשר הזה. חיכיתי למתנה הזאת. תקופה ארוכה מאוד כעסתי על הדתיים שלא גילו לנו שיש אלוקים. שלא מתעניינים בזה שיש יהודים שלא יודעים כלום מבורא עולם ואיך להתקרב אליו. שהייתי צריכה להגיע לגיל 26 ואפילו להתחתן בלי לדעת כלום על היהדות", משתפת גל בכאב. היא הייתה הראשונה שקפצה למים, סוחפת אחריה את בעלה גיא.
אצל קרן המסלול היה הפוך. היא הכירה את עידו, מי שהיום בעלה, כשלמד שנה מתחתיה בבית צבי, וכבר אז היה דתי. נגד כל הסיכויים הם התחתנו, כשהיא חילונית בלי כל כוונה לשנות את אורח חייה.

רק לאחר שכבר היו לזוג שתי בנות, בעקבות השיעורים של 'נפש יהודי', היא חברה לבעלה כדתייה מן המניין.
קרן: "גם לי הייתה תקופה קשה שבה כעסתי על העולם שלא גילו לי שיש בורא לעולם. איך יכול להיות שחייתי חיים שלמים בלי לדעת את זה? הרי אם היה לי את ה', היה לי גב. כשחייתי בלי אמונה הייתי כמו עלה נידף. ככה הרגשתי הרבה שנים".

כובשות את הבימה
בשנים הראשונות מאז שינו את אורחות חייהן, הן התמקדו בבניית עולמן הרוחני וביתן החדש, והזניחו את קריירת המשחק.
"חשבתי לעצמי, אחרי שחזרתי בתשובה, שאיזה באסה, הלכה לי הקריירה", מתבדחת גל, "אפילו הלכתי ללמוד דרמה תרפיה, כי אמרתי: שחקנית אני כבר לא אהיה".

נכנסו לנעליהן של האימהות. מתוך המופע 'תאווררי'. צילום: רדי רובינשטיין

נו, מי הרי חלם אז ששתי דוסיות עוד יעלו על בימת 'הבימה' האליטיסטית.
"לפני כשנתיים פנו אליי מ'נפש יהודי' וביקשו שאכין הצגה על יחסי אימהות ובנות שחזרו בתשובה. שמחתי על ההצעה כי אומנם היה לי סיפוק בתור אימא, אבל הבמה הייתה חסרה לי", מספרת קרן איך הכול התחיל. היא פנתה לגל, שותפתה למסע, והן החלו בכתיבת החומרים.
גל: "כתבתי את כל החלק שלי ושל אימא שלי במהירות. זה פשוט נשפך ממני. הקאתי את זה. הייתי אז בחופשת לידה, ובכל רגע פנוי הייתי מתיישבת מול המחשב ושופכת הכול".
קרן: "אני ישבתי יחד עם עידו, שמכיר את הדרך שעברתי לא פחות ממני, ובעצמו שחקן, ויחד נזכרנו בהרבה דברים, וכתבנו. סיטואציות מצחיקות, מרגשות, קשות. כתבנו גם מנקודת המבט שלנו, וגם מנקודת המבט של האימהות שלנו".
עם הטקסט המוכן הן הגיעו לאימהות שלהן כדי לבקש את אישורן. "הן פשוט נקרעו מצחוק מול ההצגה, עד היום, גם אחרי המון הצגות שהן ראו. הן היו כל כך גאות ואפילו עזרו לנו לשפץ את הטקסט והזכירו לנו מקרים ששכחנו או עידנו, ואמרו: אבל זה היה הרבה יותר נורא במציאות…" הן צוחקות.

ההצגה שהפכה לקומדיה מרגשת קרמה עור וגידים, ותוך זמן קצר הפכה לדיירת קבע בתיאטרון הבימה. היא גם מאוד קירבה בין הבנות לאמותיהן, ובכל הצגה הן מגיעות והפכו להיות המעריצות הנלהבות ביותר שלהן.
"בסוף ההצגה אנחנו מעלות אותן על הבמה ויחד משתחוות לקהל. אנחנו מציגות אותן ואומרות: הן הסיפור האמיתי".

איך הצלחתן לפרוץ את תקרת הזכוכית של הבימה?
"חברה שלנו מבית צבי, טלי ביק- קשת, ראתה את ההצגה כשהופענו איתה בפעם השנייה ב'גולה', והחליטה שהיא רוצה לביים אותה.
היא שיפרה ושדרגה, ובעלה אריאל עשה לנו את העריכה המוזיקלית. כשההצגה הייתה מוכנה היא הזמינה את חמיה וחמותה, השחקנים יונה אליאן וששי קשת, לצפות בה. ששי לא הפסיק לצחוק לאורך כל ההצגה ויונה מיד התקשרה לאחראי בהבימה ואמרה לו: אתה אידיוט אם אתה לא לוקח את ההצגה הזאת".

מי חלם ששתי דוסיות יעלו על בימת ׳הבימה׳ בסיפור התשובה. צילום: אביטל הירש, איפור וסטיילינג: זהורית כהן

תרפיה משפחתית
בהבימה, כאמור, התלהבו והקהל הצביע ברגליים. דתיים, חילונים, חברים מהעבר. כולם מגיעים ויוצאים עם דמעות של התרגשות בעיניים.
"חברים שמגיעים מבית צבי מאוד מתרגשים. הם גם רואים את השינוי שעברנו, ולמרות זאת, נבואות הזעם שלהם לא התגשמו: אנחנו לא עם עשרה ילדים, לא נקברנו בין הסירים לטיטולים, ואנחנו עדיין בקשר עם כולם", צוחקת קרן.
"היה לנו מאוד חשוב לעשות הצגה ברמה גבוהה. להראות שזה שחזרנו בתשובה לא אומר שאיבדנו את חוש הטעם, וגם לדוסים יש סטנדרטים", מוסיפה גל. "כדי לגשת לקהל חילוני את צריכה סטנדרט גבוה. חברים חילונים שמחים לראות שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין נראות טוב, לבושות בצניעות אך בטוב טעם. פעם חברה אמרה לי: אני מרגישה שהגעת למקום שלך. זה קידוש השם".
"זה מצחיק שדווקא אנחנו עשינו הצגה על החיים שלנו, אחרי כל ההתמודדויות והכאבים", קרן מציינת, "דווקא עם זה עלינו לבמה. זה כאילו ה' אומר לנו: קחי מתנה. את חזרת בתשובה, ולא תפסידי מזה. זה עוד ישתלם לך. אני מרגישה שכאילו ויתרתי על המקצוע אבל הוא בחר בי מחדש".

מה לדעתכן סוד הקסם של ההצגה, שמרתקת גם חילונים?
"אני לא עושה צ'כוב ולא שייקספיר אלא את הסיפור שלי", אומרת קרן, "והתגובות לזה נרעשות. אנשים יוצאים בוכים. מסתכלים ורואים את הבנאדם שמולך ולא רק איך שהוא נראה. זה מקרב בין המגזרים. ומתוך הקומדיה צומחת אמת של ה' – אנחנו רוצים זה את זה. יש לנו מה ללמוד זה מזה".
"ההצגה מצחיקה", מסבירה גל, "כי אנחנו אומרות בקול את מה שכולם חושבים על דתיים, וכשאתה רואה שתי דתיות שאומרות את מה שכולם חושבים אבל לא מעיזים לומר, זה קורע מצחוק. אתה מביא את הקהל לצחוק ואז נותן מכה בבטן הרכה עם המסר שלך. שהאימא בסך הכול רוצה לדעת שטוב לבת שלה והיא עדיין אוהבת אותה, והבת רק רוצה שאימא תהיה גאה בה ותקבל אותה כמו שהיא. זו לאו דווקא הצגה על חוזרים בתשובה אלא בכלל, על כל ילד שבחר ללכת בדרך שונה מזו שהתוו לו הוריו".
"לא מזמן עשינו סדנת פסיכודרמה עם בנות שהן דור שני לתשובה ולא מוצאות את עצמן בעולם הדתי. זה נכון לכולם, חוצה מגזרים. כשבן סוטה מן הדרך ולא חשוב לאן, אם לפמיניזם, לטבעונות או לדת – ההורים רוצים לדעת: אתה עדיין זוכר אותנו? אני רוצה להיות אימא שלך, לדעת שאני עדיין חלק מחייך, שאני משמעותית לך ושאתה מכבד אותי".
קרן: "וגם הילדות האלה, שהן כביכול עשו את הדרך ההפוכה ממני. בועטות במה שחשוב לנו. אני והן עכשיו באותו מצב. כי איזה ילד לא רוצה את ההורים שלו? מי לא רוצה שיעריכו אותו ויגידו שהוא מביא נחת?
"אימא שלי הרבה זמן נעלבה מזה – מה רע באיך שגידלתי אותך? לא עשיתי את כל המאמצים? בשלב מסוים אבא שלי עזב את הבית ואימא גידלה אותי לבד. היא חושבת: עשיתי הכול כדי שתצאי הכי טוב, ופתאום את אומרת שהערכים שלי לא מספיקים לך… זו סטירת לחי לאימא. לקח לנו הרבה זמן לשקם את היחסים בינינו. ההצגה ממש עשתה תרפיה למשפחה שלנו".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
לחצי כאן לקבלת מגזין עשיר ומעניין בכל חודש

הפוסט יוצאות להתאוורר הופיע לראשונה ב-פנימה.

לאפשר להם להיות חלק מהמסע. אוראל סולימני

"ועכשיו זה כבר מאוחר מדי".
ככה היא אמרה לי והסתכלה מחוץ לחלון.
ואני חשבתי לעצמי כמה כואב להגיד את המשפט הזה והחלטתי לא לוותר.
"מאוחר מדי למה?" שאלתי.
"היחסים בינינו כבר הרוסים, לא עמדתי בציפיות שלה אף פעם".

ציפיות במשפחה.
כמה רצון טוב יש בבסיס שלהן וכמה הן לפעמים יכולות להפוך למשקולת כבדה, למקור אכזבה ולגורם מחבל ביחסים. ובעניין הזה, יש אחריות לשני הצדדים.
כי אם אני, כהורה, יוצר ציפייה מסוימת מילד שלי בלי לשתף אותו במה שעומד מאחורי זה, בכוונה העמוקה והאמיתית שלי שרק רוצה שיהיה לו הכי טוב – אז אולי בלי כוונה אעמיס על גבו משא כבד, לפעמים כבד מדי. ואם הילד שלי מסתובב שנים עם המשא הזה ולא משתף אותי שכואב לו הגב, אז הוא מוסיף משקל.
ולטובתנו יש לנו פה כהורים תפקיד חשוב – ללמד אותו לדבר איתי. הדרך הכי יעילה שאני מצאתי, היא פשוט  – לעשות את זה בעצמנו.
להיות עבורם מודל לחיקוי, מולם ומול אחרים. להבין איפה יש בחיינו ציפיות של אחרים מאיתנו שאולי לא נוח לנו איתן לגמרי ולהסכים לבחון אותן בעין טובה.

יש לצאת מנקודת הנחה שציפייה נובעת מהאמון של מי שמולנו בנו, ומתחושה שאנחנו מסוגלים, ומשם לבחון מה מפריע, מה לא מתאים. להיות כנים עם עצמנו ועם מי שמולנו ולדבר באופן ישיר על הדברים. לאפשר למי שמולי הזדמנות להסביר, לחשוב על הדברים, לשנות. ואז…. אז אף פעם לא מאוחר.
אף פעם לא מאוחר להתאים, לחדש, לשנות.

הילדים שלנו רואים ולומדים ומאפשרים – לנו ולהם  – לסחוב על הגב שלנו את מה שמתאים ונכון להם באמת. להתאים את החלומות שלהם לשלנו והפוך. לקחת אותנו למסע שלהם.
לאפשר להם להיות חלק מהמסע שלנו.

הפוסט מגדל של ציפיות: על ציפיות בין הורים לילדים הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני כמעט עשרים שנה הגיעה אל ימימה לומדת שעמדה להתחתן. תוך כדי מפגש ההכנה לחתונה היא אמרה לימימה: "הוא (הבעל) כמו עוגן בשבילי". אמירה מקסימה ורומנטית, כפי שמצופה מכלה ערב חתונתה.
אולם ימימה השיבה לה בתיאור מפורט מה קורה כשאנו חשות שבן הזוג הוא העוגן שלנו, וכיצד לבסס את היחס הנכון אליו:

"בחיפוש עוגן יש קצת העברת גבול כלפי הבעל,

כמו משענת שהוא מוכן לתת.

עוגן זה השתלטות, איפה הנתינה שלך?

הוא יגיד: איפה אני? אני לא רק משענת,

הלב שלי גם כן רוצה חום ואהבה.

בידידות נפש אין צורך בעוגן,

שיתוף הפעולה יהיה כה משמח את לבך.

עוגן מתוך אהבה, לא עוגן כמשענת,

אלא שתהיי פורחת לידו מתוך הבנה וידידות,

ולבו גם יקבל תמיד, כמו שהוא נותן".

חלום ילדי על האביר שמציל את העלמה במצוקה. תמונת אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

כשאנו זקוקות שבן הזוג יחזיק וייצב אותנו, ישמש עוגן ומשענת, יש לבדוק מהיכן נובע הרצון הזה.
נשים רבות רוצות איש חזק ומגן לצידן, וזהו רצון לגיטימי, אך צריך לבדוק היכן עובר הגבול. אם הדמות הגברית שאנו מציירות לעצמנו רק נותנת, מעניקה ומגוננת, למעשה יש פה ילדה פנימית שדורשת שמישהו יגונן עליה, ולא לומדת שמובילה מערכת יחסים הדדית של נתינה וקבלה.

הפוסט עוגן של אהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אימונים ליצירת זוגיות, הרצאות, דמיון מודרך, תפילות, השתטחויות על קברי צדיקים ואת הסגולות הכי מוזרות שהמציאו. הם שמעו כבר הכול; תני לזה צ'אנס אל תהיי לי בררנית, אין זוג מושלם, אז מה אם הוא לא מה שחשבת. תמונה זה דבר מטעה, אל תחליטי על פיה. את צריכה להוריד ציפיות, את מגיעה כוחנית. את עדינה מידי. את חכמה מידי. את משדרת משהו שלא נותן להם להתקרב אלייך, שחררי קצת.

והנה, מסתבר שלמרות הביקורות שחוזרות ונשנות, הם עוד לא מצאו זה את זו. ואנחנו- החברים והמשפחה, אובדי עצות מה לעשות עם התופעה הזו ואיך עוזרים לכל החבר'ה האלה, שכל- כך צמאים כבר להקים בית? הרי את הכול כבר אמרנו להם! אז למה? למה זה לא קורה?

אין לי עצות קסם. אבל כמישהי שהייתה שם תקופה ארוכה, אני יכולה להגיד ממה יהיה לנו טוב להימנע.

קוראים לזה ביקורת. לא עוד להסתכל בעין עקומה ולהגיד מה לא בסדר. את זה הם שמעו אינספור פעמים, ואת זה הם מיטיבים לעשות עם עצמם.

צריך שכל אחד יבין, שאנשים רווקים בגיל מאוחר, מותשים. מותשים מלקוות, מותשים מלהביא את עצמם, למכור, לתת צ'אנס וכל פעם מחדש להיפגע, להיקשר ולהתאכזב. להתאהב ולהיפרד. והימים והבדידות מקשים. אבל הביקורת עוד יותר.

אז מה הם צריכים באמת?

אהבה. מקום. הקשבה לקושי. הם רוצים להרגיש שהם בסדר, שהם טובים, למרות שעוד לא מצאו זוגיות. הם רוצים להרגיש שמקבלים אותם ככה, כמו שהם. הם רוצים להרגיש שיש להם בית בכל מקום, גם כשאין להם. הם רוצים אנשים שיראו שאכפת להם במילים חמות, בהזדהות, בהבנה. הם רוצים אנשים שיגידו "נכון, זה קשה. אבל זה זמני".

כי בסופו של דבר, מלבד ניסיונות לשידוכים, זה הטוב ביותר שנוכל לתת למי שמחפש אהבה. פשוט, אהבה.

אבא אני רוצה להתחתן כבר. צילום: רחלי אלקסלסי

הפוסט צמאים לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש בינינו שפות, שפות, שפות

אבל רק אחת שהיא שלנו

אותה אני מבקשת, בּׂא נדבר רק בה.

דבר אליי מילים פשוטות

בשפת הלב

דבר קרוב.

מתוך השיר 'שפת הלב'

מילים ולחן: רוחמה בן יוסף

כל שיר מתגלגל ונולד בדרך אחרת.
שפת הלב הגיע אליי אחרי דרך ארוכה שעברתי, מחשבות וחוויות שנאספו בבישול איטי עד שהגיע הרגע – ויצאו לעולם בבת אחת.
יום אחד ישבתי עם גיסתי היקרה, שעברה תהליך של גיור.
היא דיברה אנגלית ואני עברית, ובשברי מילים הצלחנו לתקשר בכיף. ואז היא שאלה אותי, 'מה זה סגולה?' הסברתי לה מה שידעתי.
חמותי מצטרפת למרפסת ושואלת, על מה אתן מדברות? וגיסתי ענתה לה: 'שאלתי את רוחמה מה זה סגולה',
חמותי אמרה, 'אה, זה נושא מאוד מעניין.. סגולה זה…' והסבירה לה משהו אחר לגמרי ממה שאני אמרתי!
אני זוכרת את ההפתעה שהרגשתי, והמחשבה הראשונה שחשבתי היא – יואו. אם אני וחמותי היינו מדברות על סגולה, היינו חושבות שאנחנו מבינות אחת את השניה, כשבאותו הזמן אנחנו מדברות על דברים שונים.

המעבר בין השפות, להבנות שונות של מילים באותה שפה, היה עבורי חזק.
כי כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו.
השפה בה אני מדברת , שונה מהשפה שאת מדברת, אפילו שאנחנו כותבות ומדברות בעברית…..
מילים מסוימות יעוררו בנו רגש מסוים, יקחו אותנו למקומות אחרים ואסוסיאציות שונות..
זה כל היופי, לא? המגוון, העולמות , הצבעים, הדרכים לראות דרכם את העולם.
אבל בכל זאת, איך נפגשים לא רק מבחוץ – אלא באמת?
זאת שאלה שנכונה לקשר שלי עם כל אדם, אבל במיוחד בקשר הזוגי.
איך אני מצליחה לדבר באופן שיוביל להבנה אמיתית?
איך אני מגיעה למפגש שמחבר בין העולמות הפנימיים שלנו?
זה תלוי באמון. באומץ ובנכונות להתקלף, להשיל שכבה ועוד שכבה..
להיות כנה, גם אם זה יכאב.
ובעיקר, כמו תמיד, מתחיל ממני- מהרצון והמעשים שמעוררים את התנועה היפה הזאת.

כמו הרבה מהשירים שלי, שפת הלב הוא תפילה.
הוא רצון להפגש עם השפה שמונחת מתחת לכל השפות
להגיע פנימה. לגעת .
לדבר ולהקשיב בשפת הלב.

הפוסט מאחורי הקלעים של שפת הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.