"היוהרה וגם ההפרזות שברצון

לוקחים מקום, מבזבזים הרבה כוח. 

הלימוד מחזיר כוחות וחוסך כוחות. 

הוא מנקה מראשית לימוד את המחסיר והמפריז,

אל תצטדקי לקיומך ואל תפריזי,

כי ברגע שמחסירים ומפריזים אינך נושאת ציר כוח,

ציר הכוחות של המערכת שלך".

(ימימה אביטל ע"ה)

עידית שלו

ההחסרות וההפרזות הן סמן שבא ללמד אותנו שאנו לא באיזון, וישנה מידה מדויקת יותר שמועמדת להתברר. כשאנו מזהות שהתגובות, הרגשות או המעשים שלנו מצויים בהפרזה, כלומר בפעילות יתר, באינטנסיביות, ולפעמים אפילו רצונות מאוד טובים יכולים להיות הפרזה גדולה כי הם אינם מותאמים למי שאנחנו, עלינו לִצפות על האינטנסיביות הזו, מפני שהיא מעידה על כך שחסר לנו משהו מבפנים, ולכן הפרזנו בחוץ. כל הפרזה יושבת על החסרה, וגם להפך: כשאנו מחסירות מהקרובים לנו או מעצמנו, זה יכול לנבוע מיומרות, מציפיות ודרישות מוגזמות שמונעות מאיתנו לתת גם את מה שאנו יכולות לתת.

ההפרזות וההחסרות הן שני קצוות של אותו ציר. ההפרזה וההחסרה קשורות זו בזו. לכולנו נרשמה בילדות החסרה שיצרה חיסרון פנימי עמוק, השואף להתמלא. כשאנו מוּנעות מהמקום הפצוע והחסר, נוצר חוסר מידה – הפרזה או החסרה של המידה הנכונה והמדויקת.

לדוגמה: הצטדקות והפרזה במילים ותירוצים, יכולה להיות סימן להחסרה מהערך האמיתי שלנו. כמו כן, נתינה מופרזת הרבה מעבר ליכולותינו ולכוחותינו, ביומרה ובהתיימרות, עשויה לשקף את הצורך האנושי למלא את הריק בתוכנו. המקום הכואב והפגוע מילדות כמו מבקש לסדר דרך ההחסרות וההפרזות את הרישומים החסרים הטבועים בו. מי שחוותה חוסר שליטה על מה שמתרחש במרחבים הנוגעים לה, עשויה להפריז בצורך שלה להנהיג שליטה על ביתה, גופה וכדומה. יש מי שדרשו ממנה בהפרזה להוכיח ולהצליח, וכיום, מהחשש להיכשל, היא תימנע בכלל מלנסות. ההחסרה מול עצמה יושבת על הפרזות שנדרשו ממנה.

מקום שאנו מפריזות בו כנשים, בעיקר בזוגיות, מתבטא בצורך אינטנסיבי לקבל אישור והערכה על ידי שאיבת חיזוקים וחום מהסביבה, מהבעל, במקומות בהם אנו מרגישות לא ראויות וחסרות. לתת ולקבל חום זה נפלא, אך אם זה בא תמיד על מקום חסר, הצורך יתבטא בהפרזות ובהחסרות. וכשבחום הזה תלוי כל קיומנו – זהו המדד לכך שיושבת שם ילדה שמנסה לפצות את עצמה על חוסר עמוק ראשוני.

ההחסרה וההפרזה באות מאותו השורש. אילוסטרציה

לכן, כשאנו מזהות רצון אינטנסיבי, שמפריז ומנסה לקבל מנה גדושה ומוצפת של טוב שבסופו של דבר, בשל ההגזמה שלו מרחיק אחרים מאיתנו ומחסיר מאיתנו טוב, זוהי הזמנה אישית להיכנס פנימה, לראשית, ולזהות את העומס של הילדה שמבקש לפצות על חוסר החום.

כיוון שגם ההחסרה וגם ההפרזה הן נקודות קיצון, עלינו להרגיע מעט את המערכת כשאנו מזהות אותן בתוכנו, ולא לפעול בדרך של נקודת הקיצון השניה, כי זה רק מגביר את חוסר האיזון. כלומר: כשאנו מזהות שהפרזנו בתגובה כלפי אחד מבני הבית, ענינו מתוך כעס, לחץ, מתח, דחיקה או דרישה, במקום למהר לפצות בתוכנו מתוך אי נעימות שכעסנו, וללכת אל הקצה השני שממהר להרגיע את העניינים ולעשות כאילו הכעס לא היה כלל, אנחנו מנסות להתקרב ולצפות על הניתן. להבין מדוע כעסנו כך, מדוע דרשנו כך מהשני, איזו נקודה מקפיצה בתוכנו זה פגש, איזה רגש חסר, מסעיר, קדום, כואב, השני עורר בנו? דרך הצפייה הזו וזיהוי העומס, נוכל לזהות מה מתחולל במערכת האישית, ואיזה דיוק עלינו להחזיר למערכת, לרומם אותה, להתחזק ולהתייצב.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט בלי להחסיר ובלי להפריז הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהייתי קטנה הדבר שהכי אהבתי לעשות היה להופיע. הייתי נעמדת באמצע שולחן שבת ומחקה את ריטה, את דוד ד'אור, את רבקה זוהר ואת בלה הריתמיקאית של גן חרמון. כשגדלתי מעט הופעתי בהכתרה של כיתה ח' בתפקיד ראשי, ולאחר מכן גם בהכתרה בתיכון מול מאות אנשים בתפקיד הראשי (אותו כתבתי לעצמי כשכתבתי את הטקסט להצגה ולאחר מכן בחרתי את עצמי לתפקיד. בלי פרוטקציות חס וחלילה. בחרתי את הטובה ביותר פשוט).

כשהתחילו כל תכניות השירה בטלוויזיה, הייתי מסתכלת על המסך המרצד ומדמיינת כיצד אני שרה מול השופטים כשבראש עוברות התלבטויות לא מעטות באיזה שיר אבחר לשיר באודישנים ואת איזה שיר אשמור לגמר. ההורים שלי לא הפסיקו לעודד אותי ולהציע שאעשה ערבי שירה באולפנות ובתי ספר, והחברות תמכו גם הן, אבל מתישהו, כל זה נעלם.
לא רק נעלם, אלא התהפך בקיצוניות מוזרה לצד השני עד כדי כך שהיום מול הפסנתר בביתי, אינני מוכנה שאנשים ישמעו אותי מנגנת או שרה מלבד משפחתי הקרובה ביותר, ובעת הנגינה אני סוגרת את חלון החדר כדי שהשכנים לא ישמעו.  

כשעבדתי ברדיו כקריינית חדשות – לעיתים הייתי נתקפת בחרדה מול המיקרופון בידיעה שיש אנשים ששומעים אותי, וקולי היה נאלם.
הייתי מתכסה אגלי זיעה, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה, מנסה לסיים את המהדורה מהר מהר לפני שיהיו פאדיחות, סוגרת את המיקרופון בין משפט למשפט כדי לנשום אוויר ולנסות להרגיע את עצמי. ולעיתים בעלי היה מגיע עד לאולפן כדי לתת לי יד במהדורה כדי שלא אלחץ. עד כדי כך. (וכל הכבוד לו על זה כמובן)

ניסיתי לחשוב מתי קרה המהפך הזה באופי שלי, מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך וגרם לי לפחד לפתוח את הפה שלי מול אנשים ולהסתיר את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות?

מתי הביטחון העצמי שלי התערער עד כדי כך?. אילוסטרציה

חילקתי את חיי לחלקים: תיכון, צבא, לימודים ונישואין ונזכרתי באחד המחזורים הקשים ביותר שפיקדתי עליהם בעת שירותי בצבא כמפקדת של חיילים שנשרו מהתיכון, בו התערערה כל סמכותי כי החיילים לא עשו לי חיים קלים, עד כדי כך שכל פעם שהייתי עולה לכיתה, הרגשתי שאני מגיעה למופע אימים שאני רק מחכה שייגמר.

בזמן האחרון הבן המתוק שלי שמאוד אוהב לשיר, גילה את ההנאה שבהופעה. כל שבת הילד עולה על הכיסא ולא מוכן להיפרד מהבמה למשך דקות ארוכות הכוללות לופים של השיר "אדון עולם" ו"נר לי דקיק" כדי להראות לצופים את יכולותיו.

ואז אני נזכרת באותם חיילים בצבא שכל כך ערערו את הביטחון העצמי שלי והשאירו בי צלקת עצובה בנפש ומקווה שאצליח לרפא אותה ביום מן הימים. בינתיים אני מסתכלת על הבן המתוק שלי ששר בגרון ניחר ומחייכת בליבי בתקווה שימשיך כך תמיד. שהביטחון העצמי שלו ימשיך להיות יציב ואיתן כדי ששום דבר לא יעצור אותו לעשות את הדברים שהוא אוהב לעשות.

כי מי כמוני יודעת שאפשר לגדול להורים וסביבה תומכת ומאפשרת, ולהיפגש במהלך חיינו עם דברים אחרים שיסדקו את הביטחון שלנו ויקלקלו את הכל.
נותר לי רק להתפלל שהעננים המסתירים כרגע את השמש שלי יהיו רגעיים ויחלפו מעצמם, ושאם בני הקטן יפגוש יום אחד בעננים שכאלו, הקרניים שלו יהיו מספיק חזקות כדי לחדור דרכם ולהמשיך להאיר דרך החושך.

הפוסט פחד במה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בגיל 40 חזרה רזאל לשיר ולהופיע בפני קהל הנשים. בימים אלו היא מוציאה את אלבום הבכורה שלה הנושא את השם- "יום אחד".

הכול מאהבה, ריקה רזאל, צילום: יוחאי סמט

לקראת השקת האלבום, מוציאה רזאל שיר חדש "הכל מאהבה", אותו היא מבצעת ביחד עם בתה הבכורה מיכל (22). השיר, שהוא דואט של השתיים, מדבר על מורכבויות הקיימות בהורות ועל רצון הילדים לעצמאות ולחופש.

"כשכתבתי את  השיר, היה לי חשוב לדבר על חיבור של הורים וילדים. מדובר על מערכת יחסים מורכבת ובינינו, לא תמיד קל להיות הורה וגם לא תמיד קל להיות ילד"- אומרת רזאל.
בעוד כחודש וחצי תערוך רזאל מופע ההשקה של האלבום "יום אחד". המופע המיועד לנשים, ויתקיים בזאפה ירושלים. במופע תארח רזאל את אחיה יונתן ואהרן, וכן את בתה מיכל, בדואט "הכל מאהבה".

הפוסט שרה מאהבה: הדואט החדש של ריקה רזאל והבת שלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט על קצה התלתל הופיע לראשונה ב-פנימה.

"איך את מוכנה אחרי החגים? האם לבך נשאר אחרי החגים שמח? 

האם מתגעגעת ויש כיסופים רוחניים להישאר בזמן החגים, בטהרה, התחברות, ייחוד, כוונה. 

כל זה צריך לבדוק, את המצב המאפשר תיקון לכל אחת. 

אם הייתה עלייה בחגים, אחרי החגים מה עם הילדה העיקשת, הלא סולחת ולא שוכחת? 

היום נבדקות ובודקות, זו ראשית שנה שלמעשה היא ראש לכל השנה. 

אחרי שמחת תורה הרי מרגישות אחרת. מה קורה ביום-יום ובמעשה? 

קורה שעולים בחגים וזה לא נשאר. לאזן זה לשמור על העלייה בקו מאוזן, בהבנה עמוקה,

בלי שהילדה נוכחת, מעכבת ונלחמת. זה מאוד חשוב".

(ימימה אביטל ע"ה)

החגים הוציאו אותנו מן השגרה, לטוב ולרע, אך יש בזה גם משהו מרענן ומשמח. כעת, האם הלב שלנו נשאר שמח אחרי החגים? האם אנחנו מרגישות שקיבלנו מהחגים את כל האוצרות שיכולנו לקבל – את הטהרה, את החיבור, את הכוונות שכיוונו בכל ברכה שבירכנו – את עצמנו, את קרובינו ואת כל עם ישראל? את כל אלה צריך לבדוק, ואלה שאלות שכדאי לשבת עם מחברת ולענות עליהן בכתב; מה מצב הלב עכשיו, מה מדד השמחה שבו, מה מעיב על השמחה ומה אנו יכולות לעשות כדי לשמוח יותר?
אנחנו בשלב של בדיקה, כעין הכנת תשתית חדשה לכל הפעולות והמלאכות שיבואו עלינו לטובה בעזרת ה' בשנה שהתחילה. אנחנו מקבלות כעת חלקים גדולים, ורוצות להגיע אליהם מוכנות ונכונות.

הילדה העיקשת, שלא שוכחת ולא סולחת ולא מקבלת את זה שההורים עשו מה שידעו, מכתיבה לנו חיים מתוך עומס. ככל שאנו נאבקות בחלקי הילדוּת שלנו ולא מקבלות אותם, זה מפחית מאיתנו את כוח הבחירה העכשווית. אנו לא מתעלמות מכאביה של הילדה, אך בהחלט לא נותנות לה לנהל אותנו ולשכנע אותנו שמה שהיה הוא שיהיה. כעת אנו מקבלות חלקים חדשים לתיקון עכשווי, ומסכימות להיות לומדות בזמן הווה.

לא לתת לילדה שבנו לנהל אותנו. אילוסטרציה

היום אנחנו נבדקות ובודקות את עצמנו כיצד להמשיך את המלאכה מכאן.
ושאלה נוספת: מה קורה ביום-יום ובמעשה? מה קורה בבית ובחוץ, כיצד אנחנו מתנהלות, מה מוביל אותנו, מהי המחשבה ששוזרת בתוכנו את המעשים שלנו ונותנת לנו דרייב לפעול, או להיפך, מרפה את ידינו?

קורה שהעלייה והאורות של החגים לא נשמרים, אך אנחנו לומדות למתן ולאזן את המערכת, ולהיכנס להבנות עמוקות של הלומדת, מה שיאפשר לנו לבנות בסיס יציב ולא רק להתעלות על סמך ריגושים רגעיים. כשהילדה נוכחת, הכל הופך להיות רגעי ואינטנסיבי יותר. ללומדת יש מבט ארוך קדימה, מתוך הבנת התהליך, וזה מה שמאזן אותנו ועוזר לנו לפעול בשיקול דעת ולא בדחיפות שמרמזת על עומס של הילדה שרוצה הכל כאן ועכשיו. אנו נכנסות כעת אל השנה מתוך הבנה של תיקון, של דרך, של התחזקות בכך שאנו יכולות לכוון את עצמנו ואת רצונותינו, ולעזור למלאכה שלנו לצמוח, להנביט עוד הבנות, לסעֵף ענפים של הבנות שמחברות אותנו לעצמנו ואל השני. כך אנו נכנסות אל השנה ומכינות כלים יציבים וחזקים יותר לכל האורות שהושפעו עלינו באלול ובחגים, שיאירו לנו כל השנה כולה.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט אחרי החגים יתחדש הכול הופיע לראשונה ב-פנימה.