אשמים אנחנו

כשאני חושבת על ה"סליחות" של תשפ"ד, אני מבינה איזה עם מופלא אנחנו. אני מבינה עד כמה היינו במשך שנים שבויים בקונספציה שאנחנו רעים ומלאי שנאה פנימית. אם בשנים קודמות חיכינו ש"האחר" יבוא כבר ויבקש את סליחתנו, בשנה הזאת לא הפסקנו לבקש סליחות. אם בשנים קודמות התגוננו מפני אשמה, השנה הכינו על חטא ואמרנו שוב ושוב, בנסיבות בלתי נתפסות, "אשמנו". אם בשנים קודמות נלחשו סליחות בחדרי חדרים, בשנה הזאת ביקשו אנשים אצילים סליחה לעין כול. אם בשנים קודמות היינו צריכים לחפור במשמעות המילה "סליחה", השנה היא ניבטת אלינו מכל תמונת שבוי ברחוב, מכל משפחה שמנסה שוב לקום על רגליה, מכל מפונה מביתו שאנחנו פוגשים בבית הכנסת בשבת.

שני מלכים בכתר אחד

נדמה לי שכאשר רואה הקדוש ברוך הוא את העם שלו מצטער, רוצה שהדברים יקרו אחרת, מתפרק מהעובדה שלא היה טוב דיו, הגם שהשתדל כל כך – הסליחה, כך יסבירו חז"ל במדרש מטלטל, עוברת צד. בבריאת העולם, כשביקשה הלבנה למלוך לבדה, כשלא יכלה לסבול את העובדה שיהיה לצידה עוד מישהו בעולם שיאיר כמותה, היה הקדוש ברוך הוא חייב למעט אותה. "לכי ומעטי עצמך", הוא אמר לה. שני מלכים חייבים לדעת איך להשתמש בכתר אחד. ימנים לצד שמאלנים, חילוניים לצד דתיים. כל זמן שתרצו להקטין צד אחד, תמצאו את עצמכם קטנים גם כן. 

אבל אז, בירח האחרון של השנה, הירח הממועט של ראש חודש אלול תשפ"ד, ירח שניסה להאיר ללוחמים בחושך, ירח שהיה שם עם מוכי הירח, הלומי הקרב, ירח שמרימים אליו עיניים מדי לילה חטופים בעזה ואימותיהם מעבר לגבול. בשנה שבה רואה הקדוש ברוך הוא את פניה של האישה הלבנה שמבכה על בנה, הוא מנסה לפייס אותה: "אתן לך ילדים אחרים, לבנה, כוכבים ממש כמותו!" והיא ממאנת להינחם. "בחגים תיזכרו בו תמיד, החגים ייקראו על שם בנך הקטן", הוא יאמר לה, והיא תמאן להינחם. "לוח הזמנים של העם הזה וסדרי העדיפויות שלו ישתנו בעקבות החיסרון שלך!" הוא יוסיף ויאמר. אבל כשיראה אותה זורחת בעוניה, באזכרת האחד־עשר חודש לחסרונה הגדול, בראש חודש אלול תשפ"ד, הוא יאמר את המשפט שירעיד את העולם: "הביאו עליי כפרה על שמיעטתי אותה!"

שכינה עמהם

בפסוק נפלא שנקרא בעזרת ה' לפני חגי תשפ"ה הטעונים כתובות המילים המופלאות: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך… שמה". המפרשים מתחבטים בביטוי "ושב ה'" והרי צריך לומר "והשיב ה'!". "היה לו לומר: והשיב ה' אלוקיך את שבותך. רבותינו למדו מכאן ששכינה כביכול עימהם בצרת גלותם וכשנגאלין, הכתיב הקדוש ברוך הוא גאולה לעצמו, שהוא ישוב עימהם". לפי הפירוש הזה של רש"י, הקדוש ברוך הוא מחכה כביכול להיגאל עימנו ורואה בכאבנו הגדול. כשישובו השבויים, בעזרת ה', הוא כביכול ישוב גם כן. 

הביאו עליי כפרה

אבל רבי נחמן יפסע עוד פסיעה אמיצה קדימה. הוא יאמר לנו: נכון שבשנה הזאת ראיתם אנשים שביקשו סליחה כשאי אפשר היה להבין על מה? ובכן, כך בדיוק יעשה הקדוש ברוך הוא בחודש התשובה, חודש אלול: "ואנו רואים רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש חודש, כי הוא חסד גדול. כי איך היינו מרימים פנינו לבקש כפרה מאיתו יתברך? על כן עשה עימנו חסד וקבע יום הדין בראש חודש שאז, כביכול, הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה בבחינת 'הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הירח', ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה כי על ידי זה שהקדוש ברוך הוא עצמו עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו ולומר 'הביאו עליי' וכו', על כן אין לנו בושה לבקש כפרה כי גם הוא יתברך עשה דבר שהוצרך להתחרט עליו". 

לפעמים, יחדש רבי נחמן, אמירת המילה "סליחה" דווקא מהצד של הטובים, ולא מהצד של הרעים שהיינו מצפים מהם לסליחה, היא עצמה מעמידה אותנו מול השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, והיא, השנה החדשה, תעמוד מולנו ותבקש סליחה. היא יודעת שחגיה ייראו שונים כל כך, שרבים מילדיה עדיין לא יחגגו בביתם, היא תביט בהם קמים לסליחות ומבקשים עליה שתהיה טובה, ואז, היא עצמה, השנה הבאה, תחזור בתשובה. "סליחה", היא תאמר לנו לתשובת השנה. אני מבטיחה להיות טובה כל כך.

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט תשובת השנה הופיע לראשונה ב-פנימה.

'תפילת האימהות', קראנו להתכנסות הזו במוזיאון תל אביב, בקצה 'כיכר החטופים', ואני פשוט ביקשתי מכל אמא שתכתוב תפילה מהלב, כמו שהיא מבינה. "כשנסתמו צינורות התפילה", אומר רבי נחמן, "יש להלביש התפילה במאמר". צריך לכתוב מילים חדשות, לא מוכרות, מילים שהמודיעין השמימי לא מזהה בקוד התפילה המוכר, וכך נוכל להפתיע אותו, לפרוץ את כל גדרות ההפרדה, ולחטוף אותם בחזרה אלינו. "שביל מן הצד", רבי נחמן קרא לזה.

בסוף הכנס המרגש הזה, אחרי שמירי מסיקה הרעידה לכולנו את הלב ב'שיר למעלות' שלה, היא עמדה שם, אמא אחת, בשביל מן הצד, וחיכתה לי. "אני לא דתייה", היא אמרה, "אז רציתי לשאול אם מותר לי להתפלל שכמו בסיפור של משה בתיבה, אישה ערבייה שם בעזה תיקח את התינוק שלי ותטפל בו ותיתן לו בקבוק". בטח, אמרתי רועדת, בטח, מותר להתפלל על כל דבר, אמא. אולי ישנה בתיה בת פרעה שתפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו?

האמא הזו לא יוצאת לי מהראש. היא הפכה כל אבן, הפריחה כל בועת סבון, ואז חיפשה בהיסטוריה המשותפת לכולנו היתכנות לגילוי טוב נשי בתוך חושך מוחלט. כשכל האור מזמן הלך לו היא רוצה שפתאום מלאך יופיע, אל חדרו יבוא בלאט, ואז יקרא לה: "בואי אמא! ותראי אותו גם את!" שבי איתי עד שאגדל את השיר הזה, 'בואי אמא', כתבה המשוררת לאה נאור, יוצאת קיבוץ נחל עוז. היא התגוררה בדירת גג קטנה בתל אביב בקומה רביעית, ומתחתיה, בקומת הקרקע, גר ילד בן שלוש שאהבה מאוד. מדי יום עלה ארבע קומות כדי לדבר איתה. יום אחד הודיעה לו שלא יבוא יותר, מפני שהיא עוזבת, וחבל שיעלה מדרגות רבות כל כך, כי היא כבר לא תהיה שם. והילד ענה לה בשיא התמימות: "אבל לאה! את לא יכולה לעבור דירה! את צריכה לחכות איתי עד שאגדל!" את המילים האלה הכניסה נאור לשיר 'בואי אמא'. והן יושבות שם, האימהות, איתו ואיתה ואיתם, עד שיחזרו, והיא תצחק ותבכה כשתראה כמה גדל.

מעולם לא פגשתי אימהות רבות כל כך שעוברות את הצער הנורא הזה, צער של בנים שגדלים רחוק מהן. אני לומדת עם השנים את סודות הנחמה האימהיים, אבל אֵם לחטוף או שבוי או נעדר, אסור לנחם. מפני שאסור להן בתכלית האיסור להתנחם. הן צריכות לשבת איתו מרחוק, עד שיגדל.

"מה עשה יעקב כשהביאו את הכתונת מגואלת בדם? לא האמין לבניו כל עיקר, שנאמר: 'ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם', לפי שאין מקבלין תנחומין על חי אבל על מת – גזרה שישתכח מן הלב, שנאמר: 'נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד'. מה עשה? הלך בהרים וחצב שנים־עשר אבנים והעמידן שורה וכתב על כל אחת ואחת מהן שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו. על אבן אחת כתב: ראובן – טלה – ניסן, וכך כתב על כל אבן ואבן.

התחיל מראובן, ואמר לאבנים: גוזרני עליכם שתעמדו לראובן! ולא עמדו, לשמעון! ולא עמדו, וכן לכל שבט ושבט, ולא עמדו האבנים. וכיוון שהזכיר להם שם יוסף – מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף. ועדיין לא ברור לו הדבר שהוא חי, ועוד הלך ובחן באלומות וכתב עליהן שמות השבטים והמזלות והחודשים ואמר להם: גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי ולא עמדו, ליהודה שהוא מלך! ולא עמדו, וכשהזכיר להם יוסף, עמדו וכרעו כולן ליוסף. ועדיין לא נתברר לו שהוא חי…" (מסכת סופרים כא, ט).

יעקב ממאן להתנחם מפני שמשהו אומר לו שבנו חי בשבי. והוא הולך להרים וחוצב באבנים. זהו תיאור של אדם שלילותיו טרופים והוא נראה לכולם כמשוגע. אדם שמנסה לזכור את החלומות שהיו לו, את חלום שנים־עשר האבנים, אבל לא פחות מכך, להחיות את החלומות שהיו לבן שלו, את חלום האלומות. דווקא כשכולם קמים לנחם אותו, הוא מבקש לרדת אל בנו ביגון שאולה, מפני שהוא מבין שנשאר לבד בתקווה שלו. הם כל כך רוצים לעזור, אבל לא מנחמים עכשיו! עכשיו יושבים איתו, בחושך, כמו אמא, עד שיגדל.

האם נדע לחכות איתן, עם האימהות? האם נדע להעריץ את ההיריון האינסופי הזה, הלא מוכר? האם נדע לחצוב איתן באבן, לקטוף איתן אלומות, להשתחוות להן?
מה אתה רוצה ממני?

"מביטה באמא. היא איבדה את אבא, בן זוגה, הפרטנר שלה לחיים, את הנראות והזהות שלה, ולמרות הכול תמיד שמרה על אופטימיות. אני זוכרת אותה בבית החולים כשעוד הייתה מאושפזת. היא אמרה לנו: 'הרוב טוב והרוב קובע!' איבדת את בעלך, את הבריאות שלך, וזה מה שאת אומרת?! היא השראה, אמא. אני לומדת ממנה כל כך הרבה על חוזק ותעצומות נפש. היא לביאה ולוחמת, לא מוותרת לעצמה ונלחמת להיות שם בשבילנו. באמת נלחמת כדי לקום. אני לא זוכרת אותה כמעט כועסת או מרימה את הקול. ובינינו, עם עשרה ילדים היפראקטיביים בבית זו באמת אצילות נפש. היא לעולם לא תגיד רע על אדם. אני מביטה בה עכשיו, אחרי הבשורה האיומה על שלומי. אמא עמדה שם ליד דלפק האחיות, אמא שלי הצדיקה שאף פעם לא שואלת שאלות של אמונה ואף פעם לא נשברת, עמדה שם, מנגבת דמעות מהעין היחידה שנותרה לה, הביטה למעלה ואמרה בקול שבור: 'ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?'" ('קרן אור שבורה', אורית מרק אטינגר).

אני לא יודעת מה הוא רוצה ממנה. אני יודעת מה הוא רוצה ממני וממך ומכולנו. שנשב איתה בחושך עד שנגדל, עד שתבוא השכינה הזו שתפתח ותראה אותה, והנה אם עברייה בוכה, ותחמול עליה.

בתפילה גדולה לשובם במהרה של כל החטופים, 

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד- להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט בואי אמא, בואי אמא הופיע לראשונה ב-פנימה.

תקוות, חלומות על משפחה גדולה, על שלווה. הכול נפרץ ברגע, במזימה מכוערת. הדלת של הבית העדין הזה, בית ישראל, נפרצת. רחל לא תהיה עוד הכלה המאושרת שחשבה שתהיה.

ולכן, רק היא זו שיכולה לעמוד ולבקש שייבנה שוב בית שנפרץ, שיתאחדו משפחות שפורקו, שיתוקנו פרצות בגבול, שישובו בנים לגבולם. 

המלחמה האחרונה הייתה פריצה אל המרחב הנשי הביתי. נשים ש"בנו יחדיו את בית ישראל" רואות באימה את הדלת נפתחת לאט, והן נאלצות לצאת אל הדרך. חלקן גם מוצאות את מותן על אם הדרך.

הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.

בזכותך, אמא 

על קברה של רחל בוכה יוסף כשהוא נמכר למצרים כדי שתתפלל על אבא. אבא שלא יודע דבר על גורל בנו, והוא מתענה בגזרה הנוראה ביותר: אי־ידיעה. הוא רוצה לרדת אל בנו ביגון שאולה, הוא יחזיק בידיו את כתונת בנו ויבכה אותו ימים רבים. רחל היא זו שתחזיק מלמעלה בידו של האיש השבור הזה, המתגעגע.

כשניסינו לחשוב איזה אירוע מזכירה לנו המלחמה הזאת, דיברנו על מלחמת יום הכיפורים, על פוגרומים בקישינב, אפילו על השואה. אבל נדמה לי שהאסוציאציה הכי קולעת היא דווקא סיפור החורבן. בתיאור מצמרר מספר המדרש על אבות האומה שמתקשים לעכל את גודל האסון שאירע ומבקשים רחמים. אבל רק לקולה התובע של רחל יקשיב הקב"ה. נשים רבות כל כך התרגשו מן המדרש הזה מאיכה רבה וביקשו אותו כלשונו, אז הנה:

"באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפניי ונביאם! אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים! אמר לו משה: אף על פי כן! הלכו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו העם למשה ואמרו: בא בן עמרם לפדותנו! יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפניי. אמר להם משה: בניי, להחזיר אתכם איני יכול, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה הוא מחזיר אתכם במהרה. והניח אותם… כיוון שחזר משה אל אבות העולם, שאלוהו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם, מהם אסורים בכבלי ברזל, מהם נפשטים עירומים ומתים בדרך ונבלתם לעוף השמיים… מיד פתחו כולם בבכיה, וקוננו… ווי על מה שבא לבנינו! איך הייתם כיתומים בלא אב, איך הושלכתם בצהרי היום בלא לבוש וכסות! איך הלכתם בהרים ובאבנים חלוצי נעליים וסנדלים!… ואז אמר משה: שבאים! אני משביע אתכם! אתם ההורגים, אל תהרגו אותם במיתה אכזרית, ואל תעשו בהם כליה, ואל תהרגו בן בפני אביו ובת בפני אמה, כי כאשר יבוא זמן הפירעון אדון שמיים יעשה חשבון עימכם!" 

התיאור הוא של אבל נורא, של חידלון ובכי, וכל אלה מחויבי מציאות. אבל אז, לעומת האבות, קמה האמא הזו שיודעת טעם של אישה בדרך, של ביתיות פרוצה:

"באותה שעה (השעה שבה התייאשו האבות כולם!) קפצה רחל אמנו ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב אהבני אהבה גדולה ויתרה"… וזהו. זה מספיק. היה איש שאהבני מאוד, ואני אהבתיו כנפשי – אבל את אחותי אהבתי עוד יותר. רק שלא תצא לחרפה, רק שלא תישאר גם היא ללא בית.

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן".

והיא בוכה ובוכה ובוכה, אבל הקול הזה, נשמע.

נשים אהובות, נשים טובות שנפרץ ביתכן ונחרב, שהוגליתן מהיישוב, שמצאתן את מותכן בזרועות אהוביכן, שמחכות לשביב מידע, שבוכות אבל בעיקר – שותקות. אנחנו מבינות את הסימנים שאתן מעבירות לנו, אנחנו מודות לכן על הקורבן הנורא שהקרבתן על כורחכן עבור כולנו.

בזכותכן, ישובו בנים ובנות לגבולם.

בתפילה לימים טובים יותר וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט  ראי רחל, הם שבו לגבולם הופיע לראשונה ב-פנימה.

הבחירות הרעות גורמות לכל שנאת האחים שיש בעם ישראל. יעקב בוחר את יוסף מבין כל הבנים.
יעקב, מה אתה עושה? "לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים". אסור לתת יחס מועדף לילד מסוים. כמו החנוכייה השמש הוא כמו אימא, וכל יתר הנרות באותו גובה. החנוכייה מחנכת לאי-שינוי בין הבנים. איך בחרת את יוסף לעומת האחרים? זו הייתה בחירה כל כך גורלית, שגרמה לכל האחים לשנוא את יוסף.
אומר הרש"ר הירש: אפשר לאהוב ילד יותר או פחות. הרי אנחנו בני אדם. בת אחת שלך נורא מזכירה לך את כל החולשות שלך, אחותה מגלמת במדויק את חוסר הטקט של אחותך והילד מזכיר את חמותך.
כל זה נכון, ועדיין – מתנהגים עם כולם באופן שווה.

קראתי סיפור שריגש אותי. הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, צדיק עצום, היה מתגורר פה בשכונת שערי חסד. אני עוד זוכרת אותו חוזר לביתו מבית הכנסת בערב שבת עם החיוך המואר שלו. ופעם אחת הוא מרים טלפון למשפחה אחת ומבקש לדבר עם האבא.
"כן, כבוד הרב?". "הערב יש בר מצווה לבן שלך. אני לא אוכל להגיע כי הנכדה שלי מתארסת הערב".
"כבוד הרב, זה בסדר. איך כיבדת אותי בטלפון הזה". אבל הרב כן הגיע, לקראת סוף חגיגת הבר מצווה. "הרב, איך יכול להיות? הרי הודעת שלא תגיע", התרגש הנער. "נכון, אבל הגעתי לבר המצווה של שני אחיך הגדולים, וחששתי שכל החיים תגיד 'אבל לשני האחים שלי הוא הגיע ואליי לא'. אז באתי".

עוד בחירה מזעזעת: ה' רואה שהאחים בשנאתם, עומדים למכור את יוסף לעבד. בינתיים הוא זורק את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים. אז איזו מין הצלה זו? מפרש האור החיים הקדוש: ה' מציל את יוסף מידי אנשים שיש להם בחירה, מפני שלנחשים ולעקרבים אין בחירה, ולכן לא יראו ולא ישחיתו למי שאינו חייב מיתה. אבל אנשים יש להם בחירה רעה, וגם מי שלא חייב מיתה הם יכולים להרוג.

הרוע שסובב אותנו הוא הטרגדיה של הבחירה. הולכים לבחירות, אילוסטרציה

שימו לב, בנות. ה' לא פוחד מנחשים ומעקרבים, הוא פוחד מאנשים רעים. ה' ישמור אותנו מתוצאות הבחירה. דעו לכן, גם אהבה ושנאה הן עניין של בחירה.
באחד השיעורים שלנו עלתה אחיינית של רב אוּשר וסיפרה שהתחתנה בגיל 39 ועם מי? עם בחור שהכירה לראשונה בגיל 19 , והיא סירבה והוא סירב. באיחור של 20 שנה התקשר שוב השדכן: "תקשיבי, הוא רווק וגם את עדיין רווקה, אולי תנסו שוב?". היא החליטה לשנות את נקודת המבט (טוב, בגיל כזה כבר לא רואים כל כך
טוב), והיום הם נשואים עם ילדים.
אם את בוחרת לראות את הילד הזה בעין רעה – הלך עליו. "ויראו אותו מרחוק", נאמר על אחיו של יוסף, והאור החיים מבאר שהם החליטו לראות אותו כמישהו רחוק, ומאז ננעלו שערי האהבה שבליבם. את בוחרת לשנוא את בעלך באיזשהו יום – זה קורה לכולנו בכל מיני מצבים הורמונליים – גמרנו. הלכה האהבה לכל היום.
וכשם שאהבה ושנאה הן עניין של בחירה, כך גם חיים טובים או רעים הם עניין של בחירה. הרוע הנורא שסובב אותנו, את כולנו, הוא הטרגדיה של הבחירה. כמה היא נוראה. כמה אנחנו מפספסים את האור מרוב בחירה.

אנחנו חיים בדור מוכה בחירה. האינטרנט בכל מקום, אלכוהול בכל מקום. חומרים מערפלי הכרה בכל מקום. איזה דור מסכן! איך הוא אמור לזהות את האור בתוך החושך, את הטוב בים הבחירה הרעה?
ויש מרחק שנות דור בינינו ובין ילדינו. לעומתם, אנחנו דור המדבר של הטכנולוגיה. אבל ה' אומר לנו ולהם: אתם הדור הכי גדול שהיה לי אי פעם. אתם מסוגלים לחולל את הנס. ה' שם אותנו בדור הזה, וזו הבעת אמון אדירה-אדירה שלו בדור שלנו.
אימהות, כל הזמן צריך להעצים את האמון בילדים. השפת אמת אומר שיוסף לא חטא עם אשת אדוניו רק מפני שאדוניו "הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו".
כזה אמון הוא נתן בי, "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לאדוני?".
רק אמון, אימא. רק אמון, אבא. אין לך דרך אחרת לשמור עליהם. אין. תאמיני בהם.

***

מתוך הטור החודשי של הרבנית ימימה במגזין פנימה
רוצה לקבל בכל חודש מגזין עשיר ומרתק? השאירי לנו פרטים כאן 

הפוסט בדרך לקלפי – הרבנית ימימה על בחירות ותוצאות הופיע לראשונה ב-פנימה.