"בתוך הבנתך לדעת להקשיב ולא להקפיד עם לב איש.

תביני ותישארי על מקומך קשובה ונותנת תשובה ללבו של הילד, כי ישמח.

זאת אומרת: אין ערבובים,

אין חוטים מתערבבים, אין סבך,

כל אחד על מקומו וכולם ביחד ומתוך הבנה עמוקה"

(ימימה אביטל זצ"ל)

ההקשבה היא תכונה אימהית מובהקת.
אנו מפעילות אותה אל מול ילדינו על מנת ללמוד אותם, וגם על מנת ללמד אותם – כיצד להקשיב, להכיל, להתמודד עם תסכולים ולפתור בעיות שהקשבה נקיה בכוחה לפתור.
לפי ההקשבה אנו יודעות איזה מענה לתת לילד שלנו, ומה הוא צריך. אנו יודעות לתת לו את המענה המדויק מתוך מה שהאימהוּת בתוכנו נושאת, כלומר: יש בתוכנו את הידע כיצד להיות האימא הטובה ביותר לילד הזה, וכשאנו מלאות אמון בכך שיש לנו את הידע הזה, כך אנחנו פועלות טוב יותר כאימהות.

אולם, לא לכל בעיה או שאלה של הילד אנחנו חייבות לתת מענה מיידי. זוהי הבנה עמוקה כיצד לא להתערבב עם ילדנו. לעתים הוא מגיע אלינו חסר, כואב, מתוסכל, עצבני, לא רוצה להקשיב, או כל צורה אחרת של הפרה. כיוון שאנחנו האימא, יש לנו כבר ידע ואג'נדה מה הילד שלנו צריך, אך לעתים זה יוצר ערבוב.
אנחנו מנסות לתת לו תשובה מיידית ובעצם לא נותנות לו להיות במקום שאליו הוא הגיע כעת. אנחנו לא נותנות לו לרדת, אנחנו רוצות להעלות אותו משם מיד, מתוך כוונה טובה ורצון טוב, אך הוא לא יגדל ויעלה כך. תהליך ההתפתחות טומן בחובו ירידות ועליות. אם נמנע ממנו את כל הירידות, בעקיפין נמנע ממנו גם את ההתחזקות שנובעת מהתמודדות עם הירידות, וממילא נמנע ממנו גם את העליה.

רק להקשיב ולהכיל. אילוסטרציה

ויותר מזה, דווקא כשאנחנו לא עונות לילד ולא מסדרות לו את המצב, ובעיקר לא מתערבבות עם השדה שלו, דווקא אז יש תחושה חזקה יותר של יחד. כשהכאב של הילד מפעיל בנו את הכאב שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לראות אלא את העומס האישי שלנו, כדוגמת: איך יכול להיות שהילד שלנו סובל, האם זו אשמתנו, ועוד ערבובים שונים – אין שם יחד.
יחד מתהווה בין שני אנשים נפרדים. כשאין נפרדות, העומס שלנו פוגש את העומס שלו. לכן זהו תרגיל חשוב לאימהות, ובכלל: כשהילד שלנו מגיע אלינו בתוך סערה, הפרה או עומס, לנסות שלא להתערבב איתו. אם החולשה שלו מחלישה אותנו, לזהות את העומס המחליש בתוכנו, לתחם ולתת לו מקום, אך מול הילד – רק להקשיב, לא לענות לו דבר.

כשאין ערבוב וכל אחד על מקומו, זה מאפשר לנו לתת ללבו של הילד תשובה אמיתית. תשובה שגם אם אינה מתבטאת בדיבור ובמילים שיתקנו לו את הרגשת החסר, היא כן מעניקה הקשבה ואמון עמוק וארוך טווח בכך שהילד שלנו יידע להתגבר על הירידה הזו, ולקום ממנה. אם אנחנו רצות להוציא אותו מן הירידה, אנחנו למעשה לא מקבלות אותו כפי שהוא כרגע, והוא מרגיש את זה. כשאנחנו מקבלות את מקומו, גם כשזה מקום לא נעים, כואב ומעיק, דווקא במקום הנמוך הזה נפתחת דלת חדשה שממנה הוא יכול לקום.
התרגול של ההקשבה ללבו באמת, מתוך קבלה אמיתית של המקום שבו הוא נמצא, ללא התנגדויות וללא ערבובים – זוהי פריצת דרך אמיתית, מתוך חסד, מתוך יחד, מתוך הסכמה שבשתיקה אל מה שהילד שלנו מביא מולנו, ובעיקר מתוך אמון גדול.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו.

הפוסט לדעת להקשיב הופיע לראשונה ב-פנימה.

"איך את מוכנה אחרי החגים? האם לבך נשאר אחרי החגים שמח? 

האם מתגעגעת ויש כיסופים רוחניים להישאר בזמן החגים, בטהרה, התחברות, ייחוד, כוונה. 

כל זה צריך לבדוק, את המצב המאפשר תיקון לכל אחת. 

אם הייתה עלייה בחגים, אחרי החגים מה עם הילדה העיקשת, הלא סולחת ולא שוכחת? 

היום נבדקות ובודקות, זו ראשית שנה שלמעשה היא ראש לכל השנה. 

אחרי שמחת תורה הרי מרגישות אחרת. מה קורה ביום-יום ובמעשה? 

קורה שעולים בחגים וזה לא נשאר. לאזן זה לשמור על העלייה בקו מאוזן, בהבנה עמוקה,

בלי שהילדה נוכחת, מעכבת ונלחמת. זה מאוד חשוב".

(ימימה אביטל ע"ה)

החגים הוציאו אותנו מן השגרה, לטוב ולרע, אך יש בזה גם משהו מרענן ומשמח. כעת, האם הלב שלנו נשאר שמח אחרי החגים? האם אנחנו מרגישות שקיבלנו מהחגים את כל האוצרות שיכולנו לקבל – את הטהרה, את החיבור, את הכוונות שכיוונו בכל ברכה שבירכנו – את עצמנו, את קרובינו ואת כל עם ישראל? את כל אלה צריך לבדוק, ואלה שאלות שכדאי לשבת עם מחברת ולענות עליהן בכתב; מה מצב הלב עכשיו, מה מדד השמחה שבו, מה מעיב על השמחה ומה אנו יכולות לעשות כדי לשמוח יותר?
אנחנו בשלב של בדיקה, כעין הכנת תשתית חדשה לכל הפעולות והמלאכות שיבואו עלינו לטובה בעזרת ה' בשנה שהתחילה. אנחנו מקבלות כעת חלקים גדולים, ורוצות להגיע אליהם מוכנות ונכונות.

הילדה העיקשת, שלא שוכחת ולא סולחת ולא מקבלת את זה שההורים עשו מה שידעו, מכתיבה לנו חיים מתוך עומס. ככל שאנו נאבקות בחלקי הילדוּת שלנו ולא מקבלות אותם, זה מפחית מאיתנו את כוח הבחירה העכשווית. אנו לא מתעלמות מכאביה של הילדה, אך בהחלט לא נותנות לה לנהל אותנו ולשכנע אותנו שמה שהיה הוא שיהיה. כעת אנו מקבלות חלקים חדשים לתיקון עכשווי, ומסכימות להיות לומדות בזמן הווה.

לא לתת לילדה שבנו לנהל אותנו. אילוסטרציה

היום אנחנו נבדקות ובודקות את עצמנו כיצד להמשיך את המלאכה מכאן.
ושאלה נוספת: מה קורה ביום-יום ובמעשה? מה קורה בבית ובחוץ, כיצד אנחנו מתנהלות, מה מוביל אותנו, מהי המחשבה ששוזרת בתוכנו את המעשים שלנו ונותנת לנו דרייב לפעול, או להיפך, מרפה את ידינו?

קורה שהעלייה והאורות של החגים לא נשמרים, אך אנחנו לומדות למתן ולאזן את המערכת, ולהיכנס להבנות עמוקות של הלומדת, מה שיאפשר לנו לבנות בסיס יציב ולא רק להתעלות על סמך ריגושים רגעיים. כשהילדה נוכחת, הכל הופך להיות רגעי ואינטנסיבי יותר. ללומדת יש מבט ארוך קדימה, מתוך הבנת התהליך, וזה מה שמאזן אותנו ועוזר לנו לפעול בשיקול דעת ולא בדחיפות שמרמזת על עומס של הילדה שרוצה הכל כאן ועכשיו. אנו נכנסות כעת אל השנה מתוך הבנה של תיקון, של דרך, של התחזקות בכך שאנו יכולות לכוון את עצמנו ואת רצונותינו, ולעזור למלאכה שלנו לצמוח, להנביט עוד הבנות, לסעֵף ענפים של הבנות שמחברות אותנו לעצמנו ואל השני. כך אנו נכנסות אל השנה ומכינות כלים יציבים וחזקים יותר לכל האורות שהושפעו עלינו באלול ובחגים, שיאירו לנו כל השנה כולה.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט אחרי החגים יתחדש הכול הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני כמעט עשרים שנה הגיעה אל ימימה לומדת שעמדה להתחתן. תוך כדי מפגש ההכנה לחתונה היא אמרה לימימה: "הוא (הבעל) כמו עוגן בשבילי". אמירה מקסימה ורומנטית, כפי שמצופה מכלה ערב חתונתה.
אולם ימימה השיבה לה בתיאור מפורט מה קורה כשאנו חשות שבן הזוג הוא העוגן שלנו, וכיצד לבסס את היחס הנכון אליו:

"בחיפוש עוגן יש קצת העברת גבול כלפי הבעל,

כמו משענת שהוא מוכן לתת.

עוגן זה השתלטות, איפה הנתינה שלך?

הוא יגיד: איפה אני? אני לא רק משענת,

הלב שלי גם כן רוצה חום ואהבה.

בידידות נפש אין צורך בעוגן,

שיתוף הפעולה יהיה כה משמח את לבך.

עוגן מתוך אהבה, לא עוגן כמשענת,

אלא שתהיי פורחת לידו מתוך הבנה וידידות,

ולבו גם יקבל תמיד, כמו שהוא נותן".

חלום ילדי על האביר שמציל את העלמה במצוקה. תמונת אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

כשאנו זקוקות שבן הזוג יחזיק וייצב אותנו, ישמש עוגן ומשענת, יש לבדוק מהיכן נובע הרצון הזה.
נשים רבות רוצות איש חזק ומגן לצידן, וזהו רצון לגיטימי, אך צריך לבדוק היכן עובר הגבול. אם הדמות הגברית שאנו מציירות לעצמנו רק נותנת, מעניקה ומגוננת, למעשה יש פה ילדה פנימית שדורשת שמישהו יגונן עליה, ולא לומדת שמובילה מערכת יחסים הדדית של נתינה וקבלה.

הפוסט עוגן של אהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.