מעלימה ראיות. צופיה לקס, צילום: ראיה לקס

”אמא, אני רוצה שנעשה יום הולדת בבית” אומרת לי ביתי בת התשע.
“בשביל מה את רוצה יום הולדת בבית? יש לך בכיתה, יש לך עם המשפחה, יש לך בשבת, למה עוד מסיבה?”
“כי אני רוצה”.
טוב, אחרי טיעון כזה מי יכול לסרב?

הקושי הגדול ביותר כשמגיעים אורחים (גם אם הם בכיתה ד') זה הניסיון להפוך בית הפוך לבית מסודר בפרק זמן בלתי סביר. מה זה פרק זמן בלתי סביר?
שנה למשל.
הקושי הגדול הוא השלב שבו צריך להסתיר את הדברים הבלתי מוסדרים; נעליים שמפוזרות לכל עבר, (תחשבו, תשעה ילדים כפול 2 זוגות לפחות + נעלי בית וגרביים. סדר גודל של חנות נעליים ממוצעת.) ילקוטים, קלמרים וציורי אחר הצהריים שעוד לא מצאו את דרכם לפח. ומילא רק זה, תוסיפו לבלאגן הזה את ערימות הכביסה הבלתי נגמרות שאני מצליחה לקפל רק ביום שישי בקושי. ואם לא די בכך- קבלו את האויב הגדול שלנו, חדרי האמבטיה והשירותים. לפעמים אני תוהה לעצמי למה אני מחלקת לילדים מגבות אם בסופו של דבר הם מנגבות את הרצפה, או יותר נכון מתפלשות על הרצפה והופכות לשלולית מבד. בסל הכביסה בו אמורים להיות בגדים יבשים מלוכלכים נחות ערימות של בגדים בסטטוס רטובים עד רטובים מאוד מרטיבים את שאר הבגדים שבסל.

אז בכל פעם שמגיעים אורחים אני עושה הכל כדי להעלים ראיות של כביסה מלוכלכת שהרי בהיררכיה שבין כביסה נקיה לא מקופלת לזו המלוכלכת – מקומה של המלוכלכת שפל יותר ולכן כל שנדרש הוא רק להסתירה.
כן, כן, להסתיר. איפה? במכונה.

בשביל מה יום הולדת גם בבית? | אילוסטרציה מתוך מאגר shutterstock

אני מפשילה שרוולים, מוציאה את המגבות מהסלסילה, ודוחסת.
דוחסת בכוח ובלי רחמים, מכניסה כמה שיותר כבסים אל המכונה ואם נשאר עוד חלקיק מקום, אני גם דוחסת גרביים.

רק אחרי שהסלסילה ריקה, אני נרגעת. את הכביסה הלא מקופלת אני מסתירה בארון הבגדים מתחת לשמלות. מעבירה ספריי אקונומיקה בשירותים ומסירה את החומר בזרם קטלני של הדוש ומשם רצה אל חדר הילדים, דוחפת את כל הפליימוביל לארגז פלסטיק תוך כדי שאני זורקת הוראות סדר לכל עבר (רק עבר שומע, הילדים לא), זורקת כיסוי על המיטה וחוזרת על פעולות ההסתרה בסלון.

מבחינתי , מרגע זה אני יכולה לקבל אורחים. רק שלא יציצו מתחת לספה.

הפוסט עושה סדר בבאלגן הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחת מהם זו העובדת הסוציאלית שלי, אצלה טופלתי אי אלו שנים. ידעתי שאני יכולה לכבס לידה הכל.
כשאני אומרת הכול אני מתכוונת להכול. את הנמוך והמלוכלך. היו בגדי נפש שפשטתי מולה,וכבר היה להם ריח של סגור ומאופסן בארון שנים רבות.
אחת נוספת, זו המרקידה אצלה אני רוקדת כבר כמה 10 שנים,בקביעות,פעם בשבוע.
היא לא תמיד יודעת,אבל אני תמיד מגיעה עם שקית בגדים לכבס שם.
מגיעה עם בגדים שעברו כ"כ הרבה ויוצאת אחרי 3 שעות של ריקודים על הרחבה, כשהבגדים שלנפשי עם ריח טוב
מרגישים עליהם שהם לא אותם בגדים איתם הגעתי.

אחד נוסף,הוא המפיק אצלו הפקתי את אלבום הבכורה שלי, אלנתן שלום ההקלטות האלה היו עבורי חתיכת תיקון לנפש.
איך אמר לי ערן אוגול היקר כשהייתי עמוק בתוך ההקלטות?
העבודה באולפן מרפאת בך מה ששנים לא הצליחו לרפא.

כולם ידעו שאני באה לכבס ולצאת נקיה יותר. תמונת אילוסטרציה

אלנתן לא היה צריך לומר הרבה, הוא פשוט נתן למנגינות הלב לצאת. האיר ותיקן וגרם לי לגדול.
ומה זה אלבום בכורה אם לא לכבס את בגדיי ולבקש לי מידות חדשות שיתפרו לאותה נפש?
אותם הקלטות שקרעו לי את הפחדים והכאבים ויצאו פרוסים, לבנים ונקיים, עם מילים ומנגינות,
תלויים בשמש. מלבינים את הכתמים שעוד נותרו.

בתחתית סל הכביסה, של חיי
פגשתי אנשים שאיפשרו לי לכבס.
בלי להעיר לי על כמות הבגדים המלוכלכים
בלי להעיר לי על אבק הדרכים שדבק בנפשי פנימה
פגשתי מלאכים בדמות אדם
שפשוט פתחו מכבסה ותלו שלט אחר על דלת ליבם,
וכולם ידעו שאני באה כדי לכבס
ולצאת נקיה יותר,לעצמי.

הפוסט כשהגעתי לתחתית סל הכביס של חיי הופיע לראשונה ב-פנימה.

למדתי לזוז הצידה ולשחרר . אילוסטרציה

עד תחילת ההריון של לביא שלנו,עשיתי את רוב מטלות הבית לבד,עם גיבוי של בעלי לפרקים. היה לנו כלל שבעלי הביא: מקפלים כביסה ישירות מהחבל ורק אז  תולים את החדשה.
ועמדנו בזה 7 וחצי שנים מתוך שנות נישואינו.

ואז הגיע הריון מבורך ואיתגר את גופי,וכשהייתי 24 שעות ביממה סביב בחילות והקאות ועירוי נוזלים, הבנו שהגיע הזמן לעשות שינוי והכנסנו נערה שתעזור לנו בניקיון.
יש לי את הסדרים שלי, את שיטות הניקיון עליהן גדלתי ופתאום התבקשתי ללמד את עצמי לזוז הצידה ולאפשר למישהי חיצונית לעשות כפי שנכון בעיניה.
וזה החיה את נפשי.
גם אם באמת לא תמיד הבית היה נקי לשביעות רצוני, למדתי לנשום ולשחרר וגם ללמד מה חשוב לי.

מאז ב"ה זכיתי ללדת בן מתוק וגם אחרי הלידה הרגשנו שהבית זקוק ליד נוספת שתטפל בו. נשארתי זו שאמונה על הטיפול בילדים והדאגה לאוכל ולכביסות וכמובן תשומת לב וחיבוקים ונשיקות, ואת ההשלמות עשתה כל פעם נערה אחרת שהגיעה לכאן.
ופתאום יש ערימות של כביסות בכל מקום. ואם פעם בקושי השתמשתי במייבש היום אני לגמרי חיה איתו חיי שלום ורעות. מכבסת ומייבשת.
איך אומר אמיר דדון? קוראים לזה לגדול.

הפוסט קוראים לזה לגדול הופיע לראשונה ב-פנימה.