כמעט 14 שנים עברו, בצלאל שירת בינתיים בתפקיד מסווג ביותר בצה"ל וכבר ארבע שנים שהוא מכהן כחבר בכנסת ישראל. "אחד מחוקרי השב"כ פגש אותנו לאחרונה בבית קפה, הוא ניגש לבצלאל וביקש סליחה", היא מגלה.

"איך שהודיעו מי נבחר בצלאל התקשר אליי ואמר: 'תודה רבה, בלעדייך זה לא היה קורה',רויטל סמוטריץ', צילום: כעות קורנברג

אחרי שיחת טלפון ומעט התכתבויות בווטסאפ אנחנו נפגשות, השיחה קולחת ורויטל נעדרת גינונים רשמיים. היא מדברת בפשטות על החיים לצד בעל שכמעט אינו בבית, על האידיאלים שמחזיקים אותה בזמנים הקשים ועל הפער העצום שבין המציאות היומיומית שלה ובין זו של בעלה. "בזמן נאום הבכורה של בצלאל בכנסת – אני הכנתי ארוחת ערב בבית ובכיתי. היה לי קשה כי אני לא שם, אבל כאן הקב"ה רוצה שאהיה".
ארבע שנים אחרי ושנייה לפני סבב בחירות נוסף, היא מסכמת קדנציה של שגרה טרופה ועמידה איתנה בלא מעט מהמורות בדרך.
"אני גם חשבתי פעם שחברי כנסת הם לא מהעולם הזה", היא אומרת בכנות, "אבל אנחנו חיים את החיים, יש שעות שהבית מבולגן ומלוכלך והילדים רבים ומשתוללים".

ילדה טוב פתח תקווה
היא גדלה כילדה טובה כפר גנים, רביעית במשפחה של שישה ילדים.
"נולדתי לבית שבו הילדים הם המרכז. אימא שלי כל השנים הייתה בבית, לגמרי בשבילנו, עד היום – הכול סביב הילדים והנכדים". אביה הוא הבעלים של חנות הבגדים 'פרויליך', מותג פתח-תקוואי ותיק הפועל מזה שבעים שנה, "עוד מימי סבא שלי", היא מספרת בגאווה.
"החנות היא ההוואי המשפחתי, חלק בלתי נפרד מהחיים. בימי שלישי אחר הצהריים החנות סגורה, אז כל האחים שלי התחתנו בשלישי בערב" .
ב 17- השנים האחרונות, עד לפני כחודשיים, ניהלה רויטל סניף של החנות המשפחתית בקרני שומרון, בנוסף לטיפול בביתה הפרטי ובששת ילדיה כמעט לבדה, בעוד בעלה עסוק בפעילות פרלמנטרית וציבורית לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. היא התייצבה בעבודה מדי בוקר, בערבי שבתות, בחגים ובחופשות. "זו הייתה חנות מיוחדת. אבא שלי החליט לפתוח אותה אחרי הפיגוע בקניון קרני שומרון, זה היה שירות אידיאולוגי שהמטרה שלו הייתה להביא לשומרון את אותה סחורה ומבחר באותם מחירים", "זו הייתה תקופה מטורפת, אבל אני לא מצטערת עליה לרגע. השנה הולך להיות ערב פסח הראשון שלי שאהיה מאה אחוז בבית". כשאני פוערת עיניים לעומתה, היא מסבירה: "בערב פסח בשנה שהתחתנו הייתה אחת המריבות הגדולות שלנו. קמתי בבוקר והתלבשתי כדי ללכת לחנות, ובצלאל היה בשוק. מבחינתי – ככה גדלתי, זה מה שעושים בערב ליל הסדר, לא? הוא היה בהלם תרבות. אבא שלו רב ואימא שלו מורה, שבועיים לפני החג הם בבית".
החנות נסגרה לפני כחודשיים, בשבוע שבו נפלה הממשלה. כעת היא לומדת את עצמה מחדש. "אני בתהליך של הרפיה. כשאמרנו לילדים שהחנות נסגרת הם ישר אמרו 'וואי, איזה כיף! אימא תהיה בבית סוף סוף, שלא תחשבי לעבוד במקום אחר!'. בסופו של דבר יש משהו אחר באימא שהיא בבית".

העובדה שגדלת עם אימא שנמצאת בבית השפיעה על האימהות שלך?
"בהחלט", היא נאנחת. "זה הציב רף גבוה. כל השנים האלה צחקתי שאני מנסה להיות כמו אבא שלי בחנות וכמו אימא שלי בבית. באיזשהו מקום זה התפספס".

בשבילי הוא לא חבר כנסת, הוא הבעל שלי, בני הזוג סמוטריץ'

הכוח להיות ביחד
היא הייתה בת 20 , הוא בן 21 , חברים משותפים הכירו ביניהם ותוך חצי שנה הם התחתנו. את מקום מושבם הם קבעו בקדומים, סמוך לישיבה שבה למד בצלאל.
השנה הראשונה לנישואין התגלתה כמאתגרת מאוד, מלא מעט בחינות.
"כולם תמיד שאלו אותי 'מה, לא ידעת עם מי את מתחתנת?' אז לא. לא הבנתי עם מי אני מתחתנת", היא צוחקת. "שלושה חודשיםאחרי החתונה הייתי בהיריון והייתה מערכת בחירות, הוא היה פעיל מאוד ואז כבר הבנתי". מהר מאוד הרומנטיקה והפרפרים בבטן פינו את מקומם אחר כבוד והפערים, אלו שקיימים בין כל בני זוג, החלו לזקוף ראש.
"היינו בשוק. בצלאל לא היה בבית בגלל הבחירות. אני הקאתי בלי הפסקה ושכבתי במיטה בערך תשעה חודשים. פתאום שאלנו את עצמנו: רגע, מה קורה פה? איפה הקשר שלנו? למה התחתנו? המשפחה לחצה שנתחיל טיפול זוגי. התחלנו טיפול אצל אברהם כץ מקדומים, שהרבה מאוד זכויות ביחסים שלנו אפשר לנכס אליו. זו פשוט הייתה ברכה, עד היום אנחנו מתייעצים איתו מדי פעם. עברנו תהליך מאוד משמעותי שנתן לנו את הכוח לא להיות ביחד – אבל להיות ביחד".
"אני חושבת שהרתיעה מאנשי מקצוע היא בעיה בציבור שלנו. יש אנשים שיכולים לעזור, שזה המקצוע שלהם – בואו נקבל עזרה". היום הם ממליצים לכל זוג לא לחשוש מפנייה לטיפול, בייחוד בתחילת הדרך המשותפת.
"דווקא בציבור שלנו, כשזו הפגישה הראשונה שלך עם גבר או אישה, על כל המשתמע מכך, מתחתנים וזה לא תמיד עובד לפי הספר. כשיוצאים לדייטים מבלים יחד, שמחים, צוחקים, פתאום בהיריון לדוגמה, אשתך הופכת לסמרטוט, מקיאה את הנשמה, מה עושים עםזה? גם לא תמיד הקשר מספיק חזק לפני החתונה. בציבור היותר
דתי לא יוצאים כמה שנים".
"אני תמיד צוחקת על מדריכות כלה, כי ההדרכה האמיתית היא אחרי החתונה. זה נחמד ללמוד את דיני טהרה, אבל יש את ההלכות היבשות של המקווה ויש את המקווה אחרי שרבתם אתמול ועכשיו יש לך הזדמנות ל'וואו'", אומרת רויטל וההתרגשות ניכרת בעיניה. "זו בכלל לא מעמסה, זה יום שמצפים לו והוא הזדמנות להתחיל משהו מחדש. גם חוויית הטבילה היא סוג של תרפיה. אני מרגישה בחופשה, באמת".

רגע זוגי קטסטרופלי
"בצלאל תמיד פעל", רויטל מתארת מציאות חיים שונה מהרגיל. היא מקפידה, אגב, להגות את שמו במלרע, בניגוד לרוב העולם. "הוא הקים את 'רגבים' ואת 'קוממיות', הוא היה חבר בכל כך הרבה מקומות. כששואלים אותי מה הוא עושה, היום אני עונה 'חבר כנסת', אבל פעם לא יכולתי אפילו לענות, הוא באמת היה עסוק במיליון תחומים".

לפחות עכשיו יותר קל להסביר?
"יותר קל להסביר ויותר קל גם לקבל את זה בשכל, כי הוא חייב. פעם כשהוא היה נוסע לפגישה באמצע הלילה – זו הייתה התנדבות. היום יותר קל לי במקום הזה, הוא נמצא איפה שהוא צריך להיות וזהו. התמיכה והפרגון הכלליים שאנחנו מקבלים גם נותנים כוח, וכשהוא מעביר חוק נגיד, זה באמת דבר מדהים, לא כל אחד יכול. יש נחת בתוך כל הבלגן".

יש רגעי שבירה, שאת אומרת "בשביל מה?". בשעות אחר הצהריים עם הילדים, או בלילה כשאת מחכה לו?
"אני לא מחכה לו", היא צוחקת, "הפסקתי לחכות. אני אפילו כבר לא שומעת כשהוא נכנס. יש רגעים כאלה אבל אלה לא רגעים של 'בשביל מה?' אלא רגעים של 'איך?'. אני יודעת בשביל מה, הדרך מאוד ברורה ואני בטוחה בה. לפעמים האיך הוא קשה. השבוע של סגירת החנות ונפילת הממשלה היה שבוע שבכיתי בו מהבוקר עד הלילה, לא עניתי לטלפונים. הייתי צריכה אותו מאוד והוא לא היה שם, והוא היה צריך אותי מאוד ואני לא הייתי שם. זה היה רגע זוגי קטסטרופלי".
למרות זאת, היא מבהירה, "מה שהכי מחזיק אותי זו הזוגיות. האהבה שלו, ההערכה וההערצה שלו, מלווים אותי כל הזמן. זה משהו שאנחנו תמיד עובדים עליו אבל הבסיס הראשוני, של הטיפול הזוגי שעברנו, נתן לנו המון. תראי, עכשיו אין לנו הרבה זמן לריב", היא אומרת בחיוך, "אבל אם לא היינו בונים את הזוגיות קודם אני לא חושבת שהיינו מחזיקים מעמד עכשיו. זה משהו שצריך לעשות לפני שיוצאים למהלך כזה".

צילום: רעות קורנברג

הכתבה המלאה במגזין פנימה

להצטרפות עוד החודש ב-26 ש"ח לחודש בלבד לחצי כאן

הפוסט בחירת ליבו הופיע לראשונה ב-פנימה.

כשהייתה בת שש עברה המשפחה לבית שבנה אביה בסמוך לצריף, וזמן קצר לאחר מכן נשרף הצריף ואיתו זיכרונות רבים. "אני זוכרת את אבא שלי, בתמימות של פעם, עומד עם הצינור ומשפריץ מים כדי לנסות ולכבות את השריפה".
ניחוחות ילדותה של גילה, שגדלה בשכונת העיוורים בגדרה, מתובלים בהמון אהבה, דאגה לאחר, אחריות חברתית ושכנות עיראקיות טובות לב. "וואי, האוכל שלהן…" צוחקת גילה ועיניה נוצצות כשהיא מספרת לי על קובה סלק מהביל.
"גדלתי בשכונה מדהימה של אנשים שלא רואים. בתור ילדה ראיתי את התושבים מקימים משפחות, מתחתנים, מתפרנסים ויוצאים לעבוד. היה במקום בית חרושת שבו הם היו מייצרים תקליטורים ומטאטאי רחוב".

צילום: מירי צחי

שכונת העיוורים נוסדה לאחר קום המדינה במטרה לשכן עולים עיוורים ולקויי ראייה ולאפשר להם מגורים, תעסוקה וניהול חיים עצמאיים בכבוד. משפחתה של גילה הגיעה אל המקום במקרה כאשר המדינה אפשרה לאביה, עולה חדש וחייל בודד בזמנו, לקנות צריף במקום.
"בשכונה למדתי מה זו שליחות ציבורית, זה להקפיד שלא יהיו מכשולים בדרך – שהפחים הירוקים יעמדו בדיוק במקום, כי אם את מזיזה אותם זה מפריע לעיוורים בהליכה. פיתחנו מודעות ורגישות מאוד גדולה. הייתי רואה אותם הולכים לבית הכנסת בלי מקלות, זה מדהים".
גמליאל בהחלט לא הייתה ילדת שמנת, ונדמה כי דווקא העובדה הזאת העניקה לה ילדות עשירה מאוד בתחומים רבים כמו רוח, פוליטיקה, ידע כללי ועוד. "שכן שלי היה חזן וגבאי בבית הכנסת, ולמרות שהוא לא ראה הוא ידע את כל התנ"ך בעל פה. אני הייתי כותבת לו את כל החובות של המתפללים ואת העליות, בגיל תשע כבר ידעתי את כל פרשות השבוע לפי הסדר. בכל פעם הייתי כותבת את שם הפרשה ואת מי שחייב כסף לבית הכנסת, ואחרי שהיו משלמים הייתי דואגת למחוק את השמות מהרשימה. הכול היה תחת הבקרה שלי", צוחקת גילה, "הייתי נותנת קבלות וחותמת עליהן".
"בכל סוף שבוע היה מגיע אלינו הביתה אחד השכנים עם עיתוני ידיעות ומעריב של סוף השבוע והייתי מקריאה לו אותם. מגיל צעיר מאוד ספגתי אקטואליה מהעיתונים באופן עקבי. הייתי מקריאה לו גם ספרים. עד היום יש לבת של אותו שכן רשימה עם כל הספרים שהקראתי לו, חלקם כבדי משקל כמו 'דפים מן הכלא' וספרים של משה דיין. הקראתי לו גם המון ספרים בארמית, לא הבנתי מהם כלום אבל זה חידד אצלי את הקליטה לשפות. מגיל קטן למדתי להודות לקב"ה על זה שאני רואה. כשאת רואה אנשים כאלה מפתחים חיים רגילים למרות מגבלת הראייה, את מבינה שמוגבלות היא לאו דווקא משהו שצריך לתת לו משקל יתר, זה לא יוצר חסם מלהגיע ליעדים".

הילדות לצד בעלי מוגבלויות גרמה לך להסתכל אחרת על מחאת הנכים?
"אין ספק שמתקנים פה עוול היסטורי. ההקצאה של יותר מארבעה מיליארד שקלים לעניין הזה היא היסטורית וחברתית. נכון שזה לא מספיק, אבל השינוי יוביל לכך שבעתיד יהיה יותר קל להגיע לפתרון האופטימלי שהוא שכר מינימום. צריך גם לדעת מתי לנוח מהמאבק, חלק מארגוני הנכים תומכים בהסכם ואני מצפה מכולם להתגייס לתמיכה הזאת".

חברתית מבית
את הקו החברתי שלה, מעידה גמליאל, היא ספגה בשכונת העיוורים. כשבגרה התנדבה בתנועות נוער ובמשמר האזרחי, וכתלמידה התבלטה לא מעט בתחומי העשייה בבית הספר. לאחר שירות צבאי בחיל האוויר החלה לפלס את דרכה בעולם האקדמיה.
לגמליאל יש תואר ראשון במשפטים מהקריה האקדמית אונו, תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובפילוסופיה ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בן-גוריון, ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן. במהלך שנות לימודיה פעלה באגודת הסטודנטים וכיהנה כיו"ר האגודה באוניברסיטת בן גוריון ואף כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל.

השרה גמליאל וראש הממשלה נתניהו בישיבת ממשלה. צילום: דוברות השרה גמליאל

מתי הבנת שעתידך בעולם הפוליטי?
"אחרי שהגעתי לאגודת הסטודנטים, ההמשך לפוליטיקה היה טבעי. אבל הנקודה שבה ממש הבנתי שאני הולכת לפוליטיקה הייתה כשנלחמנו על הורדת שכר הלימוד ונעצרנו. בזמנו חברי הכנסת לא פתחו את הדלתות שלהם בפנינו, הם לא היו מוכנים לקבל את ההתאחדות ולא רצו לשמוע עלינו. באותה נקודה אמרתי לעצמי: 'רגע, למה אני צריכה לשכנע אותם? אני אתמודד בעצמי'.
הייתי ילדה בת 24 , והתמודדתי בפריימריז. נבחרתי למקום ה‑ 24 בליכוד, מקום ריאלי. ראיינו אותי לכל מקום, כביכול כבר הייתי חברת כנסת, ופתאום התרסקנו ל‑ 19 מנדטים ולא נכנסתי. חזרתי לעוד שתי קדנציות באגודת הסטודנטים, נבחרתי ליו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. בפריימריז הבאים כבר נבחרתי במקום ה‑ 11  היסטוריה", היא מסכמת בחיוך.

היה ברור לך מההתחלה שהליכוד זה המקום בשבילך?
"כן, לגמרי. אנחנו בית ליכודי. אבא שלי הקים את סניף תנועת חירות בגדרה, תמיד היינו מאוד פעילים. הנאומים של מנחם בגין הדהדו אצלנו בבית".
לא רק את הליכוד ירשה גמליאל מבית אבא, אלא גם את השאיפה לנהל משפחה מתוך שותפות מלאה עם בן זוגה. "גדלתי בבית מסורתי ופמיניסטי. אבא שלי תמיד עשה עם אימא הכול, הם תמיד פרגנו זה לזה. זה לא היה משהו מוגדר, זו פשוט הייתה הזרימה הטבעית של הבית". אמה של גילה הייתה עקרת בית ואביה עבד בבזק.
למרות הזוגיות השיתופית והמפרגנת, השניים נפרדו והתגרשו כשגילה הייתה בתחילת גיל ההתבגרות.
אביה התחתן מחדש, אך המשפחה המשיכה לחגוג אירועים וחגים בהרכב מלא, "הם נפרדו בצורה מאוד יפה".

לפני תשע שנים התחתנה גמליאל עם חובב דמרי, בנו של הרב שאול דמרי מטבריה, וכיום היא אימא לתהל (8) ויעל (6), שתיהן נולדו במהלך הקדנציה השנייה שלה בכנסת.

איך משמרים את הזוגיות והמשפחתיות כחברת כנסת?
"ראשית אני שומרת שבת, אז קל לי לשמר את המשפחתיות בכל סוף שבוע. אבל גם בלי קשר לשבת, אני חיה חיים שפויים. כמו שיש עיתים לתורה, למדתי שיש עיתים לכל דבר. זה עניין של סדרי עדיפויות, צריך לדעת להפריד בין עיקר לטפל".
"יש לי עוגנים שבעזרתם אני חיה בשפיות. בכל יום ראשון יש לי שיעור תורה בבית, בכל בוקר אני לוקחת את הבנות לבית הספר. יש לנו חלוקה בשעות אחר הצהריים עם הבנות, חובב ואני מתחלקים בימי ראשון, כשוועדת שרים לא
ארוכה מדי אני מוציאה אותם, אחרת חובב מוציא. בימי שני ושלישי חמותי מוציאה את הבנות מהמסגרות, בימי רביעי חובב ובחמישי שוב אני".
"הבנות נהנות, הן מרוויחות גם סבתא, גם אימא וגם אבא. אבל החוכמה היא לא להתערב, לא לקבוע סטנדרט אחיד ולנסות לשכפל אותו בכל הימים. יש סטנדרט אימא, יש סטנדרט אבא ויש סטנדרט סבתא. אני לא מתערבת באיך שחמותי או איך שחובב מתנהלים עם הבנות. אני כן מפקחת על מצב שיעורי הבית" צוחקת גילה. "אפשר לשלב הורות וקריירה, כשמשכילים לשלב את זה בנישואין אז לא מגיעים לשלב גירושין. כל אחד ממצה את הפוטנציאל שלו בתוך המערכת הזוגית והילדים נהנים מזה שהם מרוויחים גם את אימא וגם את אבא.
ההורים מרוויחים את ההורות, זה היופי, לא צריך להתגרש בשביל שלאבא יהיה חובה לקחת את הילדים פעמיים בשבוע".

איך הבנות מקבלות את התפקיד שלך?
"הן יודעות את החשיבות של הפעילות שלי. אחת מהן גם אומרת שאולי היא תרצה להיות במערכת הציבורית כשתגדל ואני בהחלט ממליצה על זה. המערכת הציבורית היא המקום שבו אפשר להשפיע באופן המקסימלי ועל כן צריך לשאוף להגיע לשם. אני מאוד אוהבת את השליחות הזאת".

ובכל זאת, המשפחה משלמת מחיר, חברי כנסת נמצאים לפעמים במליאה עד אמצע הלילה
"בגלל זה שני ורביעי הם לא הימים שלי עם הבנות, הן יודעות שאימא זה סופ"ש ארוך של חמישי- שישי-שבת-ראשון".

כשיצאת עם חובב דיברתם על הדברים האלה מראש?
"לא, לא היה לנו מושג בילדים. כן דיברנו על זה שאני לא הגעתי ממסגרת דתית, הבית שלי היה מסורתי. חובב מגיע מבית דתי, אבא שלו הוא רב, אני לא ממש שמרתי על מסורת בתקופות מסוימות. הכרתי את חובב ולמדתי לאהוב את היהדות, לאהוב את השבת. הוא מעולם לא ביקש ממני להיות דתייה, אבל כשבאתי אליו הביתה ונחשפתי לשבת אמרתי לעצמי: 'ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו'. התחלתי לאט, קודם כול הפסקתי לנסוע בשבת, אחר כך הפסקתי להשתמש בטלפון. אימא שלי הייתה שומרת שבת, אבל היא מעולם לא דיברה איתנו על מה צריך לעשות. באופן מדהים, מלבד אח אחד, כולנו חזרנו בתשובה אחרי שהתחתנו".

אנחנו יושבות בסלון ביתה של גמליאל בתל אביב, ותוך כדי שיחה נפתחת דלת הבית. פנימה נכנסים חובב ואביו, הרב שאול דימרי, בידיהם טליתות ותפילין. על אף שעת הבוקר המוקדמת, בית משפחת גמליאל-דימרי שוקק פעילות. כל אחד שנכנס תוהה בתורו אם אני רוצה לשתות משהו ואם כיבדו אותי כראוי. לעיניי מתגלה משפחה חמה, מכניסת אורחים ואכפתית. הוריו של חובב אומנם מתגוררים בטבריה, אך נמצאים כאן לא מעט ומשתלבים כחלק אינטגרלי מחיי הבית.

חזרת אל היהדות בעקבות חובב, איך בחרתם לגדל את הבנות שלכם?
"הבנות נמצאות במסגרת שהיא לחילונים ודתיים. זו מסגרת מכבדת יהדות, הן נמצאות פעמיים בשבוע בחוג תורה ומקבלות ערכים. לי לא היה את זה. למדתי בבית ספר חילוני ולא למדתי את הדברים האלה".
"לשיעור התורה השבועי, שמתקיים אצלנו כבר שש שנים, באים באופן קבוע אנשים שהם לאו דווקא דתיים, לחלקם לא הייתה זיקה לתנ"ך מעולם ופתאום הם גילו את היהדות ואת היופי שבה. לא חייבים להיות דתיים בשביל לאהוב את התנ"ך ואת היהדות".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
גם אני רוצה לקבל את פנימה בכל חודש

הפוסט בעיניים פקוחות הופיע לראשונה ב-פנימה.

חצי שעה אחר כך היא נכנסת ללשכה ההומה ככוורת. השרים לעתיד מקבלים הסבר על משמעת קואליציונית וחשיבותה, ואז ראש הממשלה מביט בה ואומר: "בהצלחה, שרת הרווחה".
"במקום ללכת ולהוציא הודעה", היא מספרת במבט לאחור, "אני אומרת לו: ראש הממשלה, הייתי בכותל ודיברתי עם חיים כץ, והוא אמר לי שהוא קיבל את תיק הרווחה. הוא הוציא את כולנו החוצה ודיבר עם חיים כץ ואמר שנחשוב על תפקיד בשבילו, וכל הדרך הביתה אני מרגישה בבטן שמשהו פה לא מסתדר".
בבוקר היא מקבלת טלפון מבנימין נתניהו שמסביר שיש להם בעיה: "אם לא אתן את תפקיד שר הרווחה לחיים כץ אין לנו ממשלה עד הערב", הוא אומר לה. "ואני, כמו תינוקת שאיבדה את האמונה, נחנקת עם הגרון, מסיימת את השיחה ואומרת לה': מאיפה זה בא לי עכשיו? דווקא אני מכולם שרת התרבות והספורט?!"

"הקב"ה שם אותי במרכז העצבים החשופים של החברה הישראלית. כל מה שלא רציתי להתמודד איתו כקצינה וכאישה הוא אמר לי: זה השיעור שלך, בשביל כולם". צילום: סיגל קרימולובסקי

הבטן הרכה של המדינה

אנחנו יושבות בלשכת השרה בתל אביב, אביטל טרקיאלטאוב ואני, ושומעות ממנה על שלושת הימים שלאחר המינוי, שעברו עליה בקושי גדול ובטרוניה של חוסר הבנה. "אבל ברגע שנכנסתי למשרד הבנתי את גודל האחריות ומה בורא עולם עשה ונתן לי. הבנתי עד כמה אין כמו בורא עולם ואין עוד מלבדו", היא אומרת והדמעות המנצנצות בעיניה מסגירות את התרגשותה.

"היה לי קשה, בכיתי לה', איך עשית לי את זה? שמת אותי במרכז העצבים החשופים של החברה הישראלית. כל מה שלא רציתי להתמודד איתו כקצינה, כאישה, ה' אמר לי: לא רצית להתמודד עם זה בקטנה, עכשיו תתמודדי עם זה מול כולם ובשביל כולם, עכשיו זה השיעור שלך. עכשיו נראה אותך כשאת בשלטון. עכשיו יש לך שתי אופציות: להגיע לשלטון ולא לעשות כלום, להיות כמו כולם, להיות נחמדה ולומר להם מה שהם התרגלו לשמוע שאי אפשר לשנות וזה תקנות וקשה – או לעבוד קשה ולשנות. לעשות את התיקון ואת השיעור שהייתי צריכה לעשות מזמן למען המשפחה שלי, למען בני העדה שלי ולמען העולים מצפון אפריקה, ולמען המתיישבים ביהודה ושומרון. למען אלה שלא ספרו אותם", היא אומרת בקול צרוד מכאב.

היא מתארת את הרגע המכונן שבו הניחו לפניה את הספר ובו מפורט תקציב המשרד לפרטי פרטים. או אז נחשפה בפניה תמונת המצב המלאה, שאותה היא מנסה מאז בכל כוחה לשנות. למרות אזהרות אנשיה, והידיעה הברורה
שהיא נכנסת למהלך שיעלה לה בקשיים רבים ובהשמצות, היא נכנסה לכבשן האש בעיניים פקוחות, מתעלמת מהמחיר ומתמקדת במטרה. לימים, אחרי שעברה הכפשות וספגה ביקורת על כל צעד ושעל, היא מודה שלא
צפתה את רמת הקושי, אבל היא אינה מתחרטת לרגע.

מה חיצי הביקורת על מהלכים שעשית כשרה עשו לך באופן אישי?
"ברמה המקצועית זה מאוד איתגר אותי. ברור היה לי שהייתי צריכה לעבור את השינוי הזה ממישהי שהתמנתה לתפקיד למישהי שהיא נבחרת", היא אומרת ומתכוונת למעבר מתפקידה כדוברת צה"ל להיותה נבחרת ציבור.
"כשאתה נבחר ציבור אתה לא יכול להתחבא מאחורי המדים או מאחורי אמירות שאני כאשת צבא נמנעתי מהן, כמו מזרחיות וההתנגדות להתנתקות. אתה חושף את עצמך בעצם הבחירות שלך, וזה לא מצא חן בעיני אנשים שציפו שאגיד אמן".

"זו התעוררות. נדרשתי כאן למאבקים לא פשוטים, חטפתי ביקורת אישית שאין בינה ובין הנושא עצמו כל קשר. הופתעתי, התאכזבתי, אבל דבקתי בדרך שבאתי להתמודד איתה. זה חשף צביעות גדולה של אנשים שהוסרה המסיכה מעל פניהם, וזה דרש ממני להגיד לעצמי: שימי בצד את האגו ואת העלבון האישי, את הילדה שכל אחד מאיתנו סוחב בתוכו, ותובילי דרך. זה כל הזמן להיות בהורדת ידיים – לא ממקום של אגו, אלא ממקום של צדק מתבקש", היא אומרת על הקדנציה הנוכחית.

הביקורת הלא עניינית וההכפשות לא ריפו את ידייך?
"היום אני מבינה מדוע הרבה שרים ונבחרי ציבור לא רוצים את זה. הכי קל להיות בצד שכולם אוהבים אותך ולהסתובב עם כוס יין בפרמיירות. אבל כשנכנסתי לתפקיד ציבורי קיבלתי החלטה שאני עושה את זה כדי לשנות דברים שמבחוץ לא יכולתי לתקן או להביע את דעתי בהם כי אסור היה לי בצבא. מנעמי התפקיד מעולם לא עניינו אותי. באתי כדי לנער אבק, וכשאתה עושה את זה אנשים מתעטשים, חלקם מעקמים את האף ולחלקם מגרד בעין – זה לא נעים. במהלך השירות הצבאי שלי היו החלטות שגרמו לי חשש ופיק ברכיים. בפעם הראשונה שנכנסתי לפורום המטה הכללי, אישה יחידה בתוך מעוז הגבריות של צבא הגנה לישראל, אמרתי לעצמי: 'מירי, יער מורכב מעצים בודדים שאת מכירה אחד אחד, זה רק ההילה שמסביב'", היא מתארת באנושיות.

עיניים לשמיים

השרה רגב היא אדם מאמין, מבית ומחוץ. מתפללת בוקר וערב, הולכת לצדיקים לקבל ברכה ועולה לקברי צדיקים. "יש סטיגמה על מנשקי מזוזות ואני לעומת זאת גאה בכך. כל חיי הרמתי עיניים למעלה לקב"ה. נולדתי לבית עם תמונות של בבא סאלי, וכשהבאתי את התמונה הזאת לכנסת גיחכו אבל לא איכפת לי. אני יודעת להוריד את הראש בפני בורא עולם, ואם לרגע אני מתבלבלת אני מבקשת ממישהו שימשוך לי באוזן. אני יודעת את מגבלות כוחי כבן אדם ומי מנהל את העולם. הקב"ה שם אותי בתפקיד".

העשייה החברתית ליוותה אותה מגיל צעיר, עוד בילדותה בקריית גת. בגיל 17 היא זכתה בתואר "צברית
השנה" של השבועון 'מעריב לנוער' והתנדבה במשך כמה שנים במד"א, הייתה פעילה במועצת הנוער של
קריית גת וארגנה מבצעי התנדבות למען עולים חדשים.

"מגיל צעיר עסקתי בנושאים חברתיים. לא קראנו לזה עשייה חברתית אלא פעילות למען הציבור, למען האחר".
את פעילותה בתנועות הנוער היא החלה בצופים ובהמשך עברה לבני עקיבא, שם הכירה לדבריה את
הרב דרוקמן והתחברה למקורות.

מה המקור לעשייה האינטנסיבית למען הכלל?
"הנתינה התחילה מהבית. התגוררנו בשכונת הרכבות בקריית גת, ואמי הטילה עליי לעשות קניות לקשישים שנמצאים לבד בבית ולכבס להם עם הפיילה. ראינו מצוקה בשכונה, את הקושי של העולים שהיו שם, של המשפחות, והרצון שלי היה לצאת מהמעגל הזה ולזכור מאיפה באתי. התרומה, הנתינה ועשיית הצדק באו משם, ממה שראית כשפתחת אצל השכן את המקרר ולא תמיד היה שם מה לאכול. מראות הילדות שלי היו צלחת העוגיות שעוברת בין השכנים, הריחות של יום שישי", היא נזכרת בערגה. "לפעמים אני אומרת לילדיי שאני כל כך
מצטערת שאין להם את זה. היום כל ילד ספון בחדרו ולא יודע בכלל מי נמצא בבית. אצלנו כולנו ישנו בחדר אחד עם סבתא שלי ז"ל. זה מאוד חיבר אותי לקהילה ולציבור. צמחתי כך לאורך כל הדרך וההתנדבות שיקפה את זה. גם דרכי בצבא באה מהמקומות האלה".

מעדכנת את המשפחה לפני הסערה הבאה. רגב בכנסת, צילום: לע"מ

היית הנערה שעושה למען האחר, וכשנכנסת לפוליטיקה פתאום ספגת מתקפות אישיות. זה הפתיע אותך?
"זה לא הפתיע. כשאת בצבא את על מדים ומבצעת את החלטת המפקדים. הובלתי מדיניות והייתה לעיתים ביקורת עליה. אבל כאשת צבא את פחות חשופה. יש לך מערכת שאת עובדת בתוכה, יש רמטכ"ל ואלופי פיקוד. עמדתי
בפרונט, אבל אני לא דבררתי את עצמי. העמדה האישית שלך לא מעניינת. המטרה היא למקסם את ההצלחות של הצבא ולמזער את כישלונותיו, להוביל את המערכת באירועים כמו חטיפת חיילים או התנתקות. לכן הביקורת עליי
כאשת צבא כמעט לא נשמעה. כשהשתחררתי, הבעתי את עמדתי הברורה בדברים שמעולם לא התבטאתי לגביהם כמו ההתנתקות, ההתיישבות ונושאים חברתיים שהיו בחזקתו של השמאל. אז פתאום אומרים: היא לא ממלכתית. הדמות שלי באה לידי ביטוי רק אז".

לשבר חומות

גם בתפקידה כדוברת צה"ל בתקופתו של הרמטכ"ל דן חלוץ היו מי שביקרו את פעילותה, גם אם בצורה מינורית לעומת הקדנציה הנוכחית כשרת התרבות והספורט:
"כצנזורית צבאית ראשית למשל, קיבלתי החלטה לא ללכת עם השב"כ כי תמיד רצו שאהיה עלה תאנה בנושאים ביטחוניים, אבל בסוף דעתי התקבלה בסוגיות אלה.
"כשאני נכנסת לתפקיד שרה ואני שמה את כובד משקלי על החלטה, זה נבחן בעיניים אחרות. כולם מצפים לממלכתיות ואני שואלת: מה זה ממלכתיות? ממלכתיות זה לא לעשות כלום? ממלכתיות זה לנער, לשנות, זה הרבה פעמים לשבור חומה. להגיד: חברים, יש כאן חומה. אתם לא רוצים לראות אותה, אבל היא קיימת. זה לקבל החלטות מהר כי מה שלא תחליט בתחילת התפקיד אתה לא תעשה אחר כך. אין לך אומץ ואתה מבין מול מה אתה
מתמודד, עם האליטות החזקות שמסביב. יותר קל לעשות שינויים כשאתה לא יודע לקראת מה אתה הולך כי הפחד משתק".

מי ליווה אותך בהחלטה הראשונית ללכת עד הסוף?
"הייתי כאן בחדר עם שניים וחצי אנשים כשהחלטתי על מדיניות של שינוי, והם אמרו לי: את הולכת לשלם על זה מחיר ולא בטוח שאפילו אנשים מהמפלגה שלך יאהבו את זה. אבל אני קיבלתי החלטה שאם ה' שם אותי פה, זה הדבר שאני צריכה לעשות. אלו החלטות שאי אפשר לקבל באמצע תפקיד. מדובר במדיניות שנקבעת ואי אפשר לשנות אותה כל שני וחמישי. כשראיתי את ספר התקציב, את יו"ש – אפס בתקציב, מגזר חרדי שלא קיים, מגזר ערבי שמדברים עליו יפה אומנם אבל לא מקבל הרבה, ועל פריפריה אין מה לדבר. אין גיוון. יש אנשים שמתים על כינור, אבל מה עם העוּד? בן גוריון היה מנהיג נערץ ואין מי שמערער על גדולתו, אבל הוא הפך אותנו לכור היתוך על ידי טשטוש הזהות. זה עשה עוול לכולנו.
"כילדה לא רציתי לשמוע פיוטים ולא רציתי לדבר בספרדית עם סבתי סולטנה שלא ידעה עברית. רציתי להיות כמו אמו של בעלי דרור עם השפה היפה, ולא ידעתי לכבד את העושר התרבותי שהורינו באו ממנו. ז'בוטינסקי אמר שכל אחד ינגן בכלי שלו וביחד זו תהיה תזמורת האומה שיוצאת מן הלב ונכנסת ללב. מי שחושב שאפשר לעשות מלחמות שכולם חוזרים מהן בריאים ושלמים טועה. זו מלחמה קשה על תרבות, על זהות, על מי מגדיר את הזהות. אלו שאלות קשות של זהות וזה פותח פצע, וכדי לסתום את הפה למי שמדברת הכי קל להגיד 'הנה, שוב הבכיינים', זה היה הדפוס במדינת ישראל. המזרחים הודרו במשך שנים מהשיח התרבותי, החינוכי והחברתי, אז אומרים להם שהנה הם עוד פעם מעלים את השד העדתי. זו סתימת פיות".

"לא מעניין אותי מה יגידו", היא מחדדת. "הדרך שלי לשינוי עוברת דרך גיוון, הנגשה וביזור, ושאחרים יהיו חלק מהאתוס הישראלי שהם נשכחו ממנו. מה, סבא של אלי כהן מדימונה הוא לא חלוץ?! החלוצים הם מדגניה, כנרת ונהלל בלבד?! אלו שבאו עם כיפה וג'לביות וסללו כבישים ושמרו בגבולות הם לא חלוצים?!", היא שואלת וזעקת הכאב ניכרת בקולה.
"כשקובי מידן מראיין את הסופר מאיר שלו ושואל אותו מדוע כל הגיבורים שלך הם מאותו דנ"א, הוא עונה לו: 'כי לא ראיתי אותם'. ואני שואלת את מאיר שלו: תגיד לי, אתה לא ראית את החבר'ה במגדל העמק ובעפולה ששמרו על העמק? אתה מבין שנעשה כאן עוול אמיתי לאורך שנים?
"אני לא יכולה בערב להגיד 'שמע ישראל' בערב ובבוקר 'מודה אני' ולדעת שלא עשיתי את כל מה שאני יכולה. את חושבת שקל להיכנס לאולם כשכולם צועקים לך בוז? אבל אני לא רוצה להיות יקירת האליטה, אני רוצה להיות יקירת הקב"ה".

"אני יודעת להוריד את הראש בפני בורא עולם," רגב, צילום: סיגל קרימולובסקי

מאמינה בניסים

בדיעבד, מודה השרה מדי יום ביומו לקב"ה על הניסים שהוא עושה לה כהגדרתה.

מה למשל נס בעינייך?
"כשאני מגיעה לרהט ורואה אישה מבוגרת שבאה לנשק לי את היד, ואני אומרת לה אל תנשקי לי את היד, בסך הכול עשיתי את מה שאני צריכה לעשות, והיא מאושרת מזה שיש לה תרבות על פי הדרך שלה, ובאלעד אני פוגשת ילדה בת 16 מאושרת שמעולם לא הייתה בפסטיבל. שם קוראים לזה 'בין הזמנים' במקום 'לא לדאוגוסט'.
מגיעות אליי אימהות ואני רואה את הפריחה בפריפריה, הבימה מגיעה לחברון, פסטיבל העפיפונים ביו"ש ומרתון התנ"ך וכל מה שקורה הכול ניסים, דברים של אמת ושל צדק שהיה צריך להיעשות ולא רק להיאמר. לתת מקום למזרחיים, לציבור, למכונים תורניים – כי כל מה שיהודי ודתי היה נחשב נמוך. יש לנו כזה עושר תרבותי שרלוונטי לכל עת. צ'כוב זה חשוב, אבל מה עם רבי שלום שבזי, רמב"ם ואבן גבירול?"

למה השינוי כל כך מפריע לאחרים?
"זה משגע אותם. לתחושתם, נדמה שאני עומדת להם כמו עצם בגרון. הם לא יודעים איך לאכול אותי. מצד אחד מזרחית, ימנית, מצד שני אישה, ומצד שלישי מעניקה תקציבים לערבים ולחרדים. הם לא מבינים שכל הדבר הזה נמצא באדם אחד. אני לא בסטריאוטיפ שלהם. אני כל פעם מפתיעה אותם. אני לא מוותרת לא על הקרן לקולנוע ולא על אספקלריא. לכל המגזרים מגיע ליהנות מתרבות, ואין כזה דבר תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. לכל אחד מותר לצרוך תרבות וליצור תרבות. יש תרבות שאני אוהב יותר או תרבות שאני אוהב פחות".
באוקטובר האחרון התארחה השרה רגב באבו דאבי בתחרות הגראנד סלאם השנתית בג'ודו. רגב הגיעה בעקבות הזמנת יו"ר איגוד הג'ודו העולמי, והמארגנים התחייבו לאפשר לספורטאים ישראלים להתחרות עם סמלי המדינה ולנגן את ההמנון במקרה של זכייה במדליית זהב, למרות שלאיחוד האמירויות אין יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל. בשנתיים הקודמות לא הורשו הספורטאים הישראלים שהשתתפו בתחרות להופיע עם סמלי המדינה. על גבם הופיעו ראשי התיבות של איגוד הג'ודו העולמי, וכאשר טל פליקר זכה בשנה שעברה במדליית זהב הושמע על הפודיום ההמנון של האיגוד העולמי במקום "התקווה”.
"אנחנו לא נתבייש לומר מאיפה באנו. דגל ישראל, קבלת שבת והדלקת נרות כמיטב המסורת לא נפקדו מאדמתה של אבו דאבי", קובעת השרה.

קרה שמתחו עלייך ביקורת בתוך הליכוד?
"אני בטוחה שכן, גם אם לא שמעתי את זה. כולם מונעים מאינטרסים. כשהאינטרסים משותפים זה מעולה. לפעמים אני אומרת לעצמי תשאירי משהו לשר או לשרה הבאים אחרייך, ואני לא מסוגלת. אם זה מצריך ממני עוד קצת להתאמץ, לשכנע, יש לי דרייב לעשייה מהאמונה שלי והדרך שלי והקב"ה עוזר לי".

בעין הסערה

זה כבר כמה שנים שהיא לומדת את שיטת ימימה ממורה בשם אורנה סלע. הסיפורים והספרים הם חלק מהווייתה ועולמה, וגם כשאירחה במסגרת חגיגות יום ההולדת של הכנסת ילדים, היא בחרה להקריא להם סיפור.
את דרור בעלה היא הכירה באוטובוס, בדרך הביתה לקריית גת.

"הוא חזר ממילואים ואני מכנס של מד"א ברחובות. ירדנו באותה תחנה, הוא המשיך לרחוב עם הווילות ועצי התפוז ואני פניתי ימינה. "גם אז", היא מוסיפה בחיוך. "לאלו שהאשימו אותי בכך שעוררתי את השד העדתי עניתי:
התחתנתי עם פולני – המשפחה נהדרת ואפילו התרגלתי לאוכל הפחות מתובל", היא צוחקת. "זה לא עניין עדתי".

על הסטטוס קוו המיוחד בבית משפחת רגב אנחנו שומעות כבדרך אגב. משפחתו של בעלה הם ניצולי שואה מפא"יניקים, אווירה שונה בתכלית ממשפחתה המסורתית של השרה. את הקונפליקט היא מכירה מהבית מסתבר, והיא חיה איתו בשלום עם שמירה על עקרונותיה וכבוד הדדי. בביתם הם שומרים על כשרות ושבת.
"שישי זה תמיד בישולים והדלקת נרות שבת. אימא של דרור מכינה גפילטע פיש ואימא שלי מכינה מטבוחה".

איך חיים עם שוני כזה?
"זה שילוב של תרבויות. אין ספק שמעניין ושמח לנו בבית".

בסופו של יום, כשאת חוזרת ממלחמות ההתשה הוא מחזק אותך?
"כן, למרות שהוא אומר לי אם אמרתי משהו שהוא לא אהב".

איך ההורים והמשפחה מגיבים להשמצות כלפייך?
"להורים שלי קשה כשהם רואים מה עושים לבת שלהם". מילדיה, רועי הבכור, יעל ומיכל שמשרתת בצבא, היא מבקשת לא לגונן עליה ולא להיות הדוברים של אימא.
"הנטייה הטבעית שלהם היא לגונן עליי ולומר: אתם לא מכירים את אימא שלי. אני בטוחה שלפעמים קשה להם והם לא משתפים אותי כי הם לא רוצים להכאיב לי, ודרור שם בשבילם כדי לתווך".

רגע לפני שעומדת להתרחש סערה תקשורתית סביבה היא "משתדלת מיד לעדכן את דרור ולבקש ממנו לעדכן את הילדים ואת ההורים שלי שלא יהיו בלחץ. למשל, לפני שפורסם התחקיר השקרי והנבזי של ערוץ 10 על אירועי 'לא לדאוגוסט', או במהלך טקס פרסי אופיר כשגיליתי שעומדים להקריא שם משירי מחמוד דרוויש וזה עלול להיות אירוע נפיץ ומתוקשר, אני מתקשרת אליהם ואומרת: אל תדאגו אם יגידו ככה או יעשו ככה".

למרות הזהירות והרצון האימהי לגונן על בני משפחתה, השרה רגב לא מהססת להיכנס לעין הסערה כדי להביא אמירה משמעותית לדרך שסללה לעצמה. בפסטיבל קאן לפני כשנה וחצי היא ביקשה לעצב שמלה שתהיה סמל לחגיגות חמישים שנה לאיחוד ירושלים.
"לפסטיבל קאן כל אחד מגיע עם אמירה. אמרתי למעצב אביעד אריק הרמן: 'תדע לך, אנחנו הולכים לחטוף ביחד', וגם אמרתי לדרור: 'תכין את כולם'".

הוא לא ניסה להניא אותך מזה?
"הוא יודע שאין מה. כשאני מבושלת על משהו שום דבר לא יכול להזיז אותי מזה. אני באה לשם כי אני מייצגת מדינה. בחמישים שנה לירושלים לא יכול להיות שאבוא עם שמלה שתהיה רק יפה, אלא עם שמלה שיש בה גם אמירה.
"אלו חוויות בונות גם לילדים שלי. כל בחירה זה ויתור על משהו אחר. מי שיגיד שאפשר הכול משקר לעצמו. החוכמה היא לנסות כל הזמן לאזן בין הקריירה, האימהות, הזוגיות ולהיות בת להורים. אלו דילמות בקריירה של נשים שהן הרבה יותר משמעותיות אצל נשים מאשר אצל גברים. הקונפליקט הזה מלווה הרבה מאוד נשים. כדאי לזכור שבכל רגע נתון אפשר לחשב מסלול מחדש ולתקן, לשנות ולעשות".

מה לגבי גורמי מימון מחוץ לישראל שמנסים להשפיע על אופי המדינה?
"כמו שאף מדינה לא רוצה שזה יקרה לה, גם אנחנו צריכים למנוע מצב שבו גורמי מימון מחו"ל מנסים להשפיע על אופי המדינה שלנו כפי שהם מנסים לעשות בעניין מהגרים ומסתננים – להבדיל מפליטים, שאותם נקלוט אותם בכל מקום במדינה, בטבריה, בקריית גת, בקיסריה ובכפר שמריהו".

מה דעתך כיום על פינוי יישובים וכיצד תביעי אותה לכשתצטרכי?
"ההתנתקות הייתה מהלך מוטעה של ממשלת ישראל. במהלך תקופתי בצבא לא יכולתי להתבטא
ברמה הפוליטית והמדינית. היו שם הרבה מאוד קצינים בכירים שהיו צריכים להתמודד עם הסוגיות הלא פשוטות האלה. מרגע שהשתחררתי מהצבא הצהרתי כי לא ארים לעולם יד בעד פינוי יישובים. אני אשמור על ארץ ישראל ומדינת ישראל. לכל מקום שממנו יצאנו נכנס החמאס, הגבולות שלנו מאוד צרים ואין לנו זכות לוותר על אדמה. כמה שלא יחפרו באדמה לא ימצאו מטבע פלסטיני בן 3,000 שנה כי הם לא שייכים למקום הזה, זו מדינת העם היהודי. אני שמחה שלאורך כל דרכי הפוליטית הקמתי שדולה למען ריבונות וארץ ישראל השלמה ופעלתי תמיד למען ההתיישבות. אמשיך לתמוך בהתיישבות ואפעל כדי שהאנשים בה יחיו כמו בכל מקום במדינת ישראל".

לעשות הכול כדי שרוכשי האדמות בעמונה יוכלו לממש את זכות הקניין שלהם ולעלות לקרקע. רגב בטקס הסרת הלוט בעמונה.

לאחרונה ביקרה השרה בטקס הסרת הלוט מעל שלט היישוב עמונה, שהוקם מחדש על אדמות שנרכשו בידי יהודים. בזמן הביקור אמרה השרה: "מה שנקנה בדין צריך לממש אותו. שטחה של חוות עמונה נקנה בכסף מלא של יהודים שרוצים לחזור לשטח שאותו קנו. כפי שאדם קונה שטח בכל מקום בארץ ויכול לממש את הקנייה,
צריכים לאפשר לו לעלות על קרקע שהוא קנה ואותה רשם במינהל האזרחי כדין. לא ייתכן שתהיה סחבת והתעללות במי שרכש את הקרקע. ביקשתי מהיועץ המשפטי לממשלה לאפשר להם לממש את זכות הקניין, ולבנות את החווה החקלאית שבעוד כמה חודשים בע"ה נהנה מפירותיה. וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי
שאנשים יחיו כאן בבטחה, ולא כפי שהיה בשבועות האחרונים. בע"ה נבנה עוד ועוד יישובים".

איפה תהיי בכנסת הבאה?
"תשאלי את בורא עולם", אומרת רגב, אך מוסיפה שבוודאי הייתה רוצה להתקדם. "מה שבטוח שבכל תפקיד שאהיה אמשיך ללכת עם הדגלים שאני מאמינה בהם".

תרבות ונאמנות

עד שראש הממשלה הפקיע זאת ממנה, כיהנה השרה רגב כיו"ר ועדת המקומות הקדושים. "פעלתי במשך השנים למען עליית יהודים להר הבית, להרחיב את שעות העלייה ולהגדיל את מספר העולים היהודים. זה המקום הכי קדוש ליהודים, ועלינו לדאוג שיהודים יוכלו לעלות להר הבית בדיוק כמו שמוסלמים עולים להר הבית".

אילו צעדים את נוקטת כדי לשמור על הכותל באווירה המסורתית שבה הוא היה עד היום?
"אני כאדם וכשרה מסתובבת הרבה בחו"ל. ביקרתי במסגד (באבו דאבי – ט"ו) והורדתי את הנעליים כי כך נהוג. מורשת ישראל שומרת על תפילות והפרדה בין נשים לגברים, ולכן היה לי ברור שבוודאי אשמור את הכותל כמקום שהתפילה בו תהיה על פי מורשת ישראל, ולא יהיה נכון לאפשר לנשים עם כיפה וטלית להתפלל בכותל. אני מכבדת את הדרך שבה הרפורמים בחו"ל שומרים על היהדות, אבל בוודאי בארץ, במקום שהוא הסמל של בית המקדש, הכותל, אי אפשר שבו לא יתפללו על פי מסורת ישראל ומורשת ישראל. לראש הממשלה יש את הראייה הרחבה שלו, אבל אני בנעליי כשרת התרבות והמקומות הקדושים לא רוצה לאבד את המקום הזה. הייתה לי מחלוקת גם עם בנט ושקד בעניין הרחבה הרפורמית בכותל, ובסופו של יום ראש הממשלה קיבל את ההחלטה
והפקיע ממני את הסמכות בתחום זה. אי אפשר לוותר על העקרונות שלנו בגלל לחצים. אנחנו חייבים לעמוד על הדרך שלנו. אני רואה את ההפרדה בין גברים לנשים כצניעות ולא כהדרת נשים. אני טוענת שהתפילה בכותל צריכה להיעשות על פי מסורת ישראל ולא בתפילה מעורבת".

נראה שבליכוד דברים זזו קצת, כולם במפלגה צועדים בדרך הזאת?
"דרך הליכוד היא מאוד ברורה. אנחנו בליכוד מייצגים את ההתיישבות לא פחות טוב מהבית היהודי ואולי אף יותר".

מה דעתך על שינוי הסטטוס קוו בשבת במרחב הציבורי?
"אנחנו צריכים לשמור על המרחב שנקרא שבת. פעלתי לשמור על הסטטוס קוו בעניין השבת גם בתחום הכדורגל. אני לא בעד להרחיב את המקומות הפתוחים במרחב הציבורי בשבת, כי פרט לכך שזה יום המנוחה הלאומי של העם היהודי זהו יום מנוחה סוציאלי, ולכן אני מתנגדת להרחבת הסטטוס קוו בשבת".

"זו מלחמה קשה על תרבות, על זהות, ומי מגדיר אותה. אלו שאלות קשות וזה פותח פצע, וכדי לסתום את הפה למי שמדברת הכי קל להגיד: הנה, שוב הבכיינים", רגב, צילום: סיגל קרימולובסקי

את חוק הנאמנות בתרבות היא מכנה "חוק דגל שהייתי צריכה לעבור חסמים משפטיים רבים מול גורמי היועץ המשפטי לממשלה כולל מול וינשטיין ומנדלבליט, ואני שמחה שלאחר שנתיים וחצי הצלחתי להביא חוק מידתי וראוי אשר ימנע העברת תקציבים למוסדות תרבות שנותנים גב לטרוריסטים ולמסיתים כנגד מדינת ישראל.
לא ייתכן שמדינה תממן מכספי ציבור יצירות שמהללות מחבלים כמו וואליד דקה, המחבל שרצח את החייל משה תמם ז"ל, או תממן ערב שירים של המשוררת טארין טטור שישבה בכלא על הסתה. זה פשוט הזוי שמצד אחד מישהי יושבת בכלא על הסתה, ומצד שני משקיעים תקציבים בערב שירים לכבודה. את הביזיון והחרפה האלה צריך למנוע. ואין בין זה ובין חופש הביטוי דבר".

תם ולא נשלם

רגע לפני שאנחנו נפרדות בחיוך ובחיבוק וכמובן בסלפי, אני מספרת לשרה על סבי יעקב ז"ל, שניגן על עוּד כל חייו ולא זכה להגשים את חלומו להופיע. ההחמצה של הדור הזה מהדהדת בחלל החדר ועיניה של השרה מביעות התרגשות. "אז את יודעת על מה אני מדברת", היא אומרת לי כשחיוך של הבנה נמתח בינינו, וקורטוב של הקלה ושמחה על שאישה כמותה הגיעה עד לכיסא הזה מתגנב בשקט לליבי.

***
הכתבה פורסמה החודש במגזין פנימה, בגיליון ה-100
להצטרפות ורכישת מנוי למגזין הנשים המוביל בישראל
לחצי כאן

איפור: אודיה יהב | סטיילינג: ברוריה ברטלר | בגדים: שמלה כחולה: YAEL | שמלה שחורה ופרחונית: מיכל באום בוטיק וסטיילינג 050-8182313 | אקססוריז: הדס תכשיטים | פרחים: זר הכול בשבילך, ענת אשל
צילום: סיגל קרימולובסקי

הפוסט רב תרבותית: ראיון מיוחד עם השרה מירי רגב הופיע לראשונה ב-פנימה.

התגובות היו מדהימות. שיר גובס

הכירו את שיר גובס, בת 25 ומורה לתאטרון שרק לפני שנה סיימה את לימודיה במכללת אמונה בירושלים אך מתמודדת עם קשיי ההתאקלמות בצעדיה הראשונים במערכת החינוך. בשבוע שעבר, הוזמנה גובס להופיע בפני הוועדה בכנסת שעסקה בנושא קליטת מורים חדשים בהשתתפות שר החינוך נפתלי בנט, ח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, איל רם, ד"ר שרה זילברשטרום, ורדה צימרמן ומנהלים ומפקחים ממוסדות חינוך שונים.

נושא הוועדה סב בעיקר סביב הנושא של נשירת מורים איכותיים וחדורי אידיאולוגיה ממערכת החינוך בניסיון להבין את מקור הבעיה ולשמוע את הקולות מהשטח, ודרך אמנות הספוקן וורד (שירה מדוברת), הצליחה שיר להביא את הנושא בצורה ברורה ונוקבת, ואף מתובלת בהומור.

"הרעיון היה להעלות ולהציף את הקשיים של המורים החדשים," מספרת שיר, "כתבתי את כל החומרים ששמעתי ממורות ומורים חדשים, את הקשיים שהם הציפו, היו אפילו משפטים שאמרו לי שלא נגעתי בהם, השארתי כמו שהם, והתגובות בוועדה היו מדהימות. הרגשתי שממש הצליחו להבין לעומק את הדברים ולהזדהות."

על ההצעה המפתיעה להופיע בפני הוועדה אחראית ראש החוג לתאטרון, רחל מימון- שוורץ, שמלווה ומטפחת את הסטודנטיות ובוגרות המכללה, והקטע שהוצג נכתב בהנחייתה של צביה מרגליות, אחת מאמניות הספוקן וורד המוערכות בארץ, שמנחה את הסטודנטיות במכללה בקורס לשירה מדוברת זו השנה השלישית.

קטע הספוקן וורד בפני הוועדה לכבוד יום המורה בכנסת >>

המילים:

שיחת השיבוץ הראשונה שלי:
מה אמרת שההתמחות שלך? תיאטרון? מ ע ו ל ה ! אז תלמדי תנ"ך!
תעשי להם המחזות.
תלמדי היסטוריה- דרך דמויות.
זה יסתדר לך בדיוק עם השעות.
איזה יופי אני כל כך שמחה שאת איתנו
לא לא תלכי …אני נורא רוצה אותך איתנו בצוות המורות
אני אבדוק מה אני יכולה לעשות.

השיעור הראשון שלי:
ארז..נעמה…אלון…מוריה- אה היא לא הגיעה? מוריה זה בן? אוקיי
גיא..יפעת..(?) יסכה
קורל..נועם ואפיק.
טוב אז אני שיר ואני כאן בשבילכם- ולא רק לתעודה.
תמיד. בכל רגע בכל דקה, גם בהפסקה
אענה על כל שאלה
רק אם אפשר באצבע בבקשה
בכל זאת אני מורה חדשה
ארז? ארז נכון? אה סליחה אלון
ה..פלאפון? אפשר בתיק? תודה

אז הכנתי לכם פעילות היכרות ממש מדליקה
כל אחד יגיד את שמו, תחביב, ו- מה הפסקה?
טוב, שמחתי להכיר אתכם.
נתראה שבוע הבא בבוקר

בוקר טוב תלמידים יקרים,
איך עבר עליכם השבוע?
אה איזה יופי..מזל טוב! נהנית שם? איזה כייף
ארז, נעמה, אלון, מוריה- כייף שאת-ה פה.
גיא, יפעת, יסכה
קורל, נועם, ואפיק.
טוב להוציא בבקשה מחברות, אני מתחילה
ארז? אה, אלון, הפלאפון..? תודה
היום-
לאן את הולכת נעמה? טוב מהר.
אפיק זה לא רלוונטי לשיעור בת כמה אני.
25, מספיק. אפיק.
לא אין לי ילדים עדיין אני לא נשואה.
אלון…לא לדבר בבקשה

אה! זה רק תרגיל חירום
לשבת. לקום.  לא להיבהל.
זה רק תרגיל, נראלי
אמרו לכם משהו על זה?
יופי, נבהלתי.
שלא אמרו לכם.

חדר מורים
היי… אני שיר.
אני המורה ל… בעיקרון לתיאטרון
אבל כרגע אני מורה לתנ"ך והיסטוריה דרך דמויות.
זה משהו נסיוני. בכל מקרה אני…
מתה לקפה.
אולי את יודעת איך זה עובד פה עם הכוסות?
זאת התארגנות פרטית של כמה מורות … אוקיי
אז אני אביא לעצמי מהבית
תגידי …אלון, מה הסיפור איתו? ואפיק?
לא, אין לי שום בעיה איתם
פשוט חשבתי שיש משהו שאני צריכה לדעת, את יודעת .
כן שנה ראשונה אבל נתקלתי במקרים…עשיתי עבודה מעשית
אני כבר משופשפת.
כמה שנים את במערכת?
תגידי מי אמור להודיע על אירועים מיוחדים, פעילויות, תרגילי חירום?
בטח שהכניסו אותי לקבוצה! פשוט ה..וואטסאפ שלי..הפלאפון קרס ו…

או. צלצול!
טוב גם לך המשך יום נהדר
נתראה מחר בבוקר.

בוקר טוב
מחברות
עיניים אליי
אלון , פלאפון
אפיק, גש אליי
אתמול דיברתי עם אמא שלך אפיק
ואני רוצה לספר לה רק דברים טובים עליך
אבל זה תלוי בך
כי אני לא אמציא פשוט דברים
כדי לרצות את ההורים , אתה מבין?
קורל שקט בבקשה
גיא די
לא אני לא עונה על זה עכשיו סליחה
לא סליחה
תוריד את הכיסא אתה השתגעת או מה?
נעמה תרדי מהשולחן מיד! אני מדברת אלייך!!
לא את לא מרססת פה עם דאודורנט בכל הכיתה
לא מעניין אותי שחזרתם משיעור ספורט
לא סליחה
אני מחכה לשקט
אני-מחכה- לשקט.
אני לא ארים את הקול שלי
אני לא ארים את הקול שלי
אני לא ארים את הקול שלי!!!!!!!

מי אני?
אני כישלון
אני המורה שלא רציתי להיות
מה עשיתי לא נכון?
הכל לפי הכללים
כבר קיבלתי את הכלים
ואולי זה בכלל עניין של …אופי?
יופי, למה למדתי 4 שנים.
הכל הולך כל כך רע
כנראה שאני לא ראויה להיות מורה

אני עוזבת…
אני לא עוזבת
מה קרה קצת קשה אני נשברת?
הרי ידעת לאן אני נכנסת
בדיוק בשביל זה באתי.
בשביל לראות את אלה שכבר לא כ"כ רואים.
בשביל לגרום להם להאמין בעצמם שהם טובים ויכולים.
בשביל להראות שאפשר לראות אותם לא רק כמספרים
בשביל לגרום להם לצחוק, או קצת לחייך.
רק תגידו לי אתם-
איך?

הפוסט לראשונה: מופע ספוקן וורד בוועדת החינוך של הכנסת הופיע לראשונה ב-פנימה.