כשהייתה בת שש עברה המשפחה לבית שבנה אביה בסמוך לצריף, וזמן קצר לאחר מכן נשרף הצריף ואיתו זיכרונות רבים. "אני זוכרת את אבא שלי, בתמימות של פעם, עומד עם הצינור ומשפריץ מים כדי לנסות ולכבות את השריפה".
ניחוחות ילדותה של גילה, שגדלה בשכונת העיוורים בגדרה, מתובלים בהמון אהבה, דאגה לאחר, אחריות חברתית ושכנות עיראקיות טובות לב. "וואי, האוכל שלהן…" צוחקת גילה ועיניה נוצצות כשהיא מספרת לי על קובה סלק מהביל.
"גדלתי בשכונה מדהימה של אנשים שלא רואים. בתור ילדה ראיתי את התושבים מקימים משפחות, מתחתנים, מתפרנסים ויוצאים לעבוד. היה במקום בית חרושת שבו הם היו מייצרים תקליטורים ומטאטאי רחוב".

צילום: מירי צחי

שכונת העיוורים נוסדה לאחר קום המדינה במטרה לשכן עולים עיוורים ולקויי ראייה ולאפשר להם מגורים, תעסוקה וניהול חיים עצמאיים בכבוד. משפחתה של גילה הגיעה אל המקום במקרה כאשר המדינה אפשרה לאביה, עולה חדש וחייל בודד בזמנו, לקנות צריף במקום.
"בשכונה למדתי מה זו שליחות ציבורית, זה להקפיד שלא יהיו מכשולים בדרך – שהפחים הירוקים יעמדו בדיוק במקום, כי אם את מזיזה אותם זה מפריע לעיוורים בהליכה. פיתחנו מודעות ורגישות מאוד גדולה. הייתי רואה אותם הולכים לבית הכנסת בלי מקלות, זה מדהים".
גמליאל בהחלט לא הייתה ילדת שמנת, ונדמה כי דווקא העובדה הזאת העניקה לה ילדות עשירה מאוד בתחומים רבים כמו רוח, פוליטיקה, ידע כללי ועוד. "שכן שלי היה חזן וגבאי בבית הכנסת, ולמרות שהוא לא ראה הוא ידע את כל התנ"ך בעל פה. אני הייתי כותבת לו את כל החובות של המתפללים ואת העליות, בגיל תשע כבר ידעתי את כל פרשות השבוע לפי הסדר. בכל פעם הייתי כותבת את שם הפרשה ואת מי שחייב כסף לבית הכנסת, ואחרי שהיו משלמים הייתי דואגת למחוק את השמות מהרשימה. הכול היה תחת הבקרה שלי", צוחקת גילה, "הייתי נותנת קבלות וחותמת עליהן".
"בכל סוף שבוע היה מגיע אלינו הביתה אחד השכנים עם עיתוני ידיעות ומעריב של סוף השבוע והייתי מקריאה לו אותם. מגיל צעיר מאוד ספגתי אקטואליה מהעיתונים באופן עקבי. הייתי מקריאה לו גם ספרים. עד היום יש לבת של אותו שכן רשימה עם כל הספרים שהקראתי לו, חלקם כבדי משקל כמו 'דפים מן הכלא' וספרים של משה דיין. הקראתי לו גם המון ספרים בארמית, לא הבנתי מהם כלום אבל זה חידד אצלי את הקליטה לשפות. מגיל קטן למדתי להודות לקב"ה על זה שאני רואה. כשאת רואה אנשים כאלה מפתחים חיים רגילים למרות מגבלת הראייה, את מבינה שמוגבלות היא לאו דווקא משהו שצריך לתת לו משקל יתר, זה לא יוצר חסם מלהגיע ליעדים".

הילדות לצד בעלי מוגבלויות גרמה לך להסתכל אחרת על מחאת הנכים?
"אין ספק שמתקנים פה עוול היסטורי. ההקצאה של יותר מארבעה מיליארד שקלים לעניין הזה היא היסטורית וחברתית. נכון שזה לא מספיק, אבל השינוי יוביל לכך שבעתיד יהיה יותר קל להגיע לפתרון האופטימלי שהוא שכר מינימום. צריך גם לדעת מתי לנוח מהמאבק, חלק מארגוני הנכים תומכים בהסכם ואני מצפה מכולם להתגייס לתמיכה הזאת".

חברתית מבית
את הקו החברתי שלה, מעידה גמליאל, היא ספגה בשכונת העיוורים. כשבגרה התנדבה בתנועות נוער ובמשמר האזרחי, וכתלמידה התבלטה לא מעט בתחומי העשייה בבית הספר. לאחר שירות צבאי בחיל האוויר החלה לפלס את דרכה בעולם האקדמיה.
לגמליאל יש תואר ראשון במשפטים מהקריה האקדמית אונו, תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובפילוסופיה ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בן-גוריון, ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן. במהלך שנות לימודיה פעלה באגודת הסטודנטים וכיהנה כיו"ר האגודה באוניברסיטת בן גוריון ואף כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל.

השרה גמליאל וראש הממשלה נתניהו בישיבת ממשלה. צילום: דוברות השרה גמליאל

מתי הבנת שעתידך בעולם הפוליטי?
"אחרי שהגעתי לאגודת הסטודנטים, ההמשך לפוליטיקה היה טבעי. אבל הנקודה שבה ממש הבנתי שאני הולכת לפוליטיקה הייתה כשנלחמנו על הורדת שכר הלימוד ונעצרנו. בזמנו חברי הכנסת לא פתחו את הדלתות שלהם בפנינו, הם לא היו מוכנים לקבל את ההתאחדות ולא רצו לשמוע עלינו. באותה נקודה אמרתי לעצמי: 'רגע, למה אני צריכה לשכנע אותם? אני אתמודד בעצמי'.
הייתי ילדה בת 24 , והתמודדתי בפריימריז. נבחרתי למקום ה‑ 24 בליכוד, מקום ריאלי. ראיינו אותי לכל מקום, כביכול כבר הייתי חברת כנסת, ופתאום התרסקנו ל‑ 19 מנדטים ולא נכנסתי. חזרתי לעוד שתי קדנציות באגודת הסטודנטים, נבחרתי ליו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. בפריימריז הבאים כבר נבחרתי במקום ה‑ 11  היסטוריה", היא מסכמת בחיוך.

היה ברור לך מההתחלה שהליכוד זה המקום בשבילך?
"כן, לגמרי. אנחנו בית ליכודי. אבא שלי הקים את סניף תנועת חירות בגדרה, תמיד היינו מאוד פעילים. הנאומים של מנחם בגין הדהדו אצלנו בבית".
לא רק את הליכוד ירשה גמליאל מבית אבא, אלא גם את השאיפה לנהל משפחה מתוך שותפות מלאה עם בן זוגה. "גדלתי בבית מסורתי ופמיניסטי. אבא שלי תמיד עשה עם אימא הכול, הם תמיד פרגנו זה לזה. זה לא היה משהו מוגדר, זו פשוט הייתה הזרימה הטבעית של הבית". אמה של גילה הייתה עקרת בית ואביה עבד בבזק.
למרות הזוגיות השיתופית והמפרגנת, השניים נפרדו והתגרשו כשגילה הייתה בתחילת גיל ההתבגרות.
אביה התחתן מחדש, אך המשפחה המשיכה לחגוג אירועים וחגים בהרכב מלא, "הם נפרדו בצורה מאוד יפה".

לפני תשע שנים התחתנה גמליאל עם חובב דמרי, בנו של הרב שאול דמרי מטבריה, וכיום היא אימא לתהל (8) ויעל (6), שתיהן נולדו במהלך הקדנציה השנייה שלה בכנסת.

איך משמרים את הזוגיות והמשפחתיות כחברת כנסת?
"ראשית אני שומרת שבת, אז קל לי לשמר את המשפחתיות בכל סוף שבוע. אבל גם בלי קשר לשבת, אני חיה חיים שפויים. כמו שיש עיתים לתורה, למדתי שיש עיתים לכל דבר. זה עניין של סדרי עדיפויות, צריך לדעת להפריד בין עיקר לטפל".
"יש לי עוגנים שבעזרתם אני חיה בשפיות. בכל יום ראשון יש לי שיעור תורה בבית, בכל בוקר אני לוקחת את הבנות לבית הספר. יש לנו חלוקה בשעות אחר הצהריים עם הבנות, חובב ואני מתחלקים בימי ראשון, כשוועדת שרים לא
ארוכה מדי אני מוציאה אותם, אחרת חובב מוציא. בימי שני ושלישי חמותי מוציאה את הבנות מהמסגרות, בימי רביעי חובב ובחמישי שוב אני".
"הבנות נהנות, הן מרוויחות גם סבתא, גם אימא וגם אבא. אבל החוכמה היא לא להתערב, לא לקבוע סטנדרט אחיד ולנסות לשכפל אותו בכל הימים. יש סטנדרט אימא, יש סטנדרט אבא ויש סטנדרט סבתא. אני לא מתערבת באיך שחמותי או איך שחובב מתנהלים עם הבנות. אני כן מפקחת על מצב שיעורי הבית" צוחקת גילה. "אפשר לשלב הורות וקריירה, כשמשכילים לשלב את זה בנישואין אז לא מגיעים לשלב גירושין. כל אחד ממצה את הפוטנציאל שלו בתוך המערכת הזוגית והילדים נהנים מזה שהם מרוויחים גם את אימא וגם את אבא.
ההורים מרוויחים את ההורות, זה היופי, לא צריך להתגרש בשביל שלאבא יהיה חובה לקחת את הילדים פעמיים בשבוע".

איך הבנות מקבלות את התפקיד שלך?
"הן יודעות את החשיבות של הפעילות שלי. אחת מהן גם אומרת שאולי היא תרצה להיות במערכת הציבורית כשתגדל ואני בהחלט ממליצה על זה. המערכת הציבורית היא המקום שבו אפשר להשפיע באופן המקסימלי ועל כן צריך לשאוף להגיע לשם. אני מאוד אוהבת את השליחות הזאת".

ובכל זאת, המשפחה משלמת מחיר, חברי כנסת נמצאים לפעמים במליאה עד אמצע הלילה
"בגלל זה שני ורביעי הם לא הימים שלי עם הבנות, הן יודעות שאימא זה סופ"ש ארוך של חמישי- שישי-שבת-ראשון".

כשיצאת עם חובב דיברתם על הדברים האלה מראש?
"לא, לא היה לנו מושג בילדים. כן דיברנו על זה שאני לא הגעתי ממסגרת דתית, הבית שלי היה מסורתי. חובב מגיע מבית דתי, אבא שלו הוא רב, אני לא ממש שמרתי על מסורת בתקופות מסוימות. הכרתי את חובב ולמדתי לאהוב את היהדות, לאהוב את השבת. הוא מעולם לא ביקש ממני להיות דתייה, אבל כשבאתי אליו הביתה ונחשפתי לשבת אמרתי לעצמי: 'ככה אני רוצה שהחיים שלי ייראו'. התחלתי לאט, קודם כול הפסקתי לנסוע בשבת, אחר כך הפסקתי להשתמש בטלפון. אימא שלי הייתה שומרת שבת, אבל היא מעולם לא דיברה איתנו על מה צריך לעשות. באופן מדהים, מלבד אח אחד, כולנו חזרנו בתשובה אחרי שהתחתנו".

אנחנו יושבות בסלון ביתה של גמליאל בתל אביב, ותוך כדי שיחה נפתחת דלת הבית. פנימה נכנסים חובב ואביו, הרב שאול דימרי, בידיהם טליתות ותפילין. על אף שעת הבוקר המוקדמת, בית משפחת גמליאל-דימרי שוקק פעילות. כל אחד שנכנס תוהה בתורו אם אני רוצה לשתות משהו ואם כיבדו אותי כראוי. לעיניי מתגלה משפחה חמה, מכניסת אורחים ואכפתית. הוריו של חובב אומנם מתגוררים בטבריה, אך נמצאים כאן לא מעט ומשתלבים כחלק אינטגרלי מחיי הבית.

חזרת אל היהדות בעקבות חובב, איך בחרתם לגדל את הבנות שלכם?
"הבנות נמצאות במסגרת שהיא לחילונים ודתיים. זו מסגרת מכבדת יהדות, הן נמצאות פעמיים בשבוע בחוג תורה ומקבלות ערכים. לי לא היה את זה. למדתי בבית ספר חילוני ולא למדתי את הדברים האלה".
"לשיעור התורה השבועי, שמתקיים אצלנו כבר שש שנים, באים באופן קבוע אנשים שהם לאו דווקא דתיים, לחלקם לא הייתה זיקה לתנ"ך מעולם ופתאום הם גילו את היהדות ואת היופי שבה. לא חייבים להיות דתיים בשביל לאהוב את התנ"ך ואת היהדות".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה
גם אני רוצה לקבל את פנימה בכל חודש

הפוסט בעיניים פקוחות הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש סטריאוטיפ על שחקנים. רחלי מושקוביץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9

"חרוטה בי תמונת ילדות, שבה אני יושבת ליד סבא במרפסת הקטנטנה בדירתם בנתניה, לידי היה שולחן קטן שעליו מכונת התפירה הגדולה של סבתא מצד אחד ומכונת הכתיבה של סבא מן הצד השני, כל מכונה על קולותיה ונקישותיה. אני זוכרת את סבא יושב ומקיש מילה במילה, את זרועות המכונה הארוכות נשלחות ומנשקות את הדף בנשיקת דיו. מדי פעם הוא היה נותן לי לרדת שורה, לגלול את הדף או להסיט את הגליל המרכזי חזרה למקומו. זה היה כמו קסם, הרעיונות של סבא הפכו למילים על הדף". רחלי מפליגה בזיכרונות וממשיכה לספר על צעדיה הראשונים בעולם הכתיבה. "יום אחד סבא נתן לי דף ועיפרון ואמר לי: 'תכתבי משהו'. הלכתי לפינת האוכל וכתבתי שיר. הייתי אולי בכיתה ג'. נתתי לסבא את הדף ועד היום אני זוכרת אותו קורא את השיר ומחייך בשביעות רצון. זו הייתה המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".

משחק חייה

מושקוביץ מוכרת לכולנו מסיפוריה במגזין, אך רוב זמנה מוקדש לא לכתיבה, כי אם לתיאטרון 'לחישה' שאותו הקימה לפני כעשור. לאחר שסיימה לימודי תיאטרון במכללת אמונה שבירושלים החלה לעסוק ביצירה בתחומי התיאטרון, המשחק והכתיבה. "התיאטרון הוא לב היצירה שלי, זה העיסוק המרכזי והמלא שלי. במקביל אני גם כותבת, פרוזה וקצת כתיבה עיתונאית. אנסמבל השחקניות של 'לחישה' ובית הספר למשחק שלנו מנוהל על ידי שני שח"ם, שותפתי היקרה לדרך. התיאטרון תובע ממני כל פיסת זמן, והכתיבה נדחפת לשעות הקטנות של הלילה, מתחננת לחמצן".
כתיבה ומשחק הם תחומים שמפרים זה את זה?
"גם בתיאטרון הכתיבה משחקת תפקיד משמעותי, במחזאות. כל הצגה טובה מתחילה בכתיבת המחזה. יש מחזות שכתבתי בשבועיים, ולעומתם יש לי מחזה שנכתב במשך יותר משנתיים. הכתיבה היא עולם שכולו מילים. התיאטרון לעומת זאת הוא עולם שמבוסס על עבודת הגוף, שעל גביה נוספות גם המילים. בעיניי זו השלמה מופלאה – כשאני משחקת אני מביאה לבמה דרך הגוף שלי את המילים שכתבתי".
בתיאטרון אנחנו רגילים לראות אנשים מוחצנים ודרמטיים. כתיבה לעומת זאת היא מקצוע שנמצאים בו הרבה אנשים שבאופיים נחבאים אל הכלים. מי זו רחלי?

"מישהי פעם שאלה אותי מה העבודה שלי, ולא האמינה לי שאני שחקנית. היא נתנה לי מקסימום מעצבת גרפית אם לא מורה… יש איזה סטריאוטיפ ששחקן הוא אדם רעשני שמקהיל סביבו אנשים, נותן אותה בפאנצ'ים, ויש לו לוק מופרע עד מפתיע. אני לא עונה לקריטריונים האלה, יש בי משהו אפילו ביישן מעט במפגשים חברתיים. אני לא יודעת איך וגם לא מנסה לתת 'שואו' בחיים. אבל על הבמה זה אחרת, ברגע שאני עולה להציג אני מתמרכזת פנימה, ואז אני יוצאת במלואי, בגדול, בקצב ובאדרנלין שוטף. הרי זו בכלל לא אני – על הבמה אני בעצם גאיה על חוף בהודו, או יעל יעקובי, או עברייה מארץ גושן. זה פלא להעביר דרכי מישהו אחר ושונה ממני. בהצגה 'שלא מדעת' למשל, אני מחליפה תשע דמויות, כל אחת מהן חייבת להיות היא עצמה, אמיתית עד קצות האצבעות. זה ממלא אותי תחושת חיים מדהימה. ככה אני חיה ואני לא מרגישה סתירה פנימית. רחלי
הרגועה והשקטה חיה בטמפרמנט שלה, ועל הבמה כדמות היא תזעק, תשתולל, תכרע ותמריא".

רואה את השליחות שלי בעשיה. רחלי מושקוביץ עם הספר 'שמתי לב'. צילום: מרים אלסטר, פלאש 9יצירה יהודית ואיכותית
רחלי מתגוררת במעלה אפרים שבבקעת הירדן, "ממש מול פסגת הסרטבה", נשואה לאורן ואימא לחמישה ילדים. בשבילה תרבות היא לא רק מקצוע, תחום עניין או תחביב, אלא דרך חיים ושליחות אישית. "אני רואה את השליחות שלי בעשייה שמביאה ליצירה נשית בטהרתה. אני מייחלת להגשים את זה באופן מלא – בתיאטרון, בבית הספר למשחק ובכתיבה.
אני נמצאת בשדה תרבותי מאתגר, גם בתוך החברה הדתית לא תמיד יודעים איך לאכול את 'לחישה' שמופיעות רק בפני נשים. בשבילי זו משימת חיי – ליצור תרבות איכותית, אומנות מזוקקת ועמוקה, בלי להתפשר על ההלכה. אם השם נתן לי את הכלי הזה, מתבקש שאשתמש בו על פי רצונו", היא אומרת נחרצות, "אחרת – במקום לעבוד את השם אני עובדת את השם שלי. בהרצאה שאני מעבירה על תרבות יהודית, יצירה נשית ומה שביניהן, אני חווה שליחות נוספת – להצמיח קהל תורני שצורך תרבות, מבין תרבות ויוצר בעצמו תרבות".
ימי הזוהר של התרבות הדתית- אמונית עוד לפנינו, אומרת רחלי, "השטח עובר מהפכה, והיצירה היהודית הולכת ומתמקצעת. אם פעם הציעו בעיקר תוכן, עם הזמן גם מביאים אותו בכלים מוקפדים יותר. סימן לדרך הזאת קיבלנו השנה, כשהיינו שותפות בהוספת אפיק חדש לתוכנית המנויים של היכל התרבות באריאל – מנוי נשי אותנטי, לקהל נשי בלבד. הבשורה הזאת מתפתחת וצומחת. בעיניי אלה פעמי גאולה. בתיאטרון, במוזיקה, במחול ובספרות. באמת, שמתי לב", היא מחייכת.

מתי התחלת לכתוב?
"בגיל בית הספר היסודי. למדתי ב'תחכמוני' בנתניה, ובכיתה ג' זכיתי במחנכת מקסימה, אסתר שטארק שמה. היא נהגה לתת לנו משימות כתיבה. פעם אחת התבקשנו לכתוב חיבור בהשראת תמונה גזורה מעיתון, ועד היום אני שומרת בשולחן העבודה שלי את החיבור שהיא החזירה לי. היא כתבה עליו 'כדאי לך לשלוח חיבורים לכתבי עט לילדים ולזכות בפרסים'. בערך באותה התקופה התחלתי לכתוב בחשאי שירי ילדים. הערצתי את לוין קיפניס וחיים נחמן ביאליק, התלבטתי כמו מי מביניהם אני רוצה לכתוב. כתבתי שירי ילדים על חלוצים ופירות הדר ועל החיים דרך מבטו של ילד. עד היום הם שמורים באהבה במגירה, הם היו צעדי בראשית שלי".
"בלי הרבה בושה החלטתי שאפילו שאני ילדה, אין סיבה שלא אכתוב ב'הצופה לילדים'", מגלה רחלי. "שלחתי להם סיפור שכתבתי, וביקשתי לכתוב אצלם סיפורים. עד היום לא קיבלתי מענה. אבל לאורך כל השנים בבית הספר תמיד המשכתי לכתוב".

היו לך רגעי שיא כילדה, שבהם הבנת שתוכלי להגיע רחוק?
"בכיתה ח' היה לי רגע מכונן. הייתה ב'הצופה' פרסומת מטעם עמותת 'בינינו' שקראה לילדים לכתוב חיבורים בנושא אחדות העם, הפרס הראשון היה מחשב. כתבתי שני דפים ושלחתי. יום אחד חזרתי מבית הספר ומיד הטלפון צלצל. האישה על הקו בישרה לי שהסיפור שלי זכה במקום הראשון בתחרות. מרוב התרגשות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לזכייה היו הרבה הדים: טקס הענקת הפרס, מפגש עם המשוררת חמוטל בן זאב, תוכנית בערוץ הילדים, טקס הקראה בבית הנשיא. כל הרעש סביב זה, יחד עם הזרות שהייתה בו, נתן לי ביטחון בכתיבה שלי".
איך נולד 'שמתי לב'?
"מהתגובות. קוראות, ומתברר שגם קוראים, חזרו ושאלו אותי לגבי ספר שיאגד סיפורים נבחרים. עם הביקוש, הרעיון החל להתרקם במחשבה. עם דחיפה ואמון ממערכת פנימה והוצאת מים – זה קרה".

הסיפורים התפרסמו כפי שהופיעו במגזין?
"החלטתי שלקראת הספר הסיפורים צריכים נגיעה נוספת. לכן רחלי לביא היקרה הופקדה על העריכה הספרותית. על כל סיפור שרציתי להכניס קיבלתי שיעורי בית ומשימות. דמויות מסוימות השתנו, אחרות הועמקו, דימויים הוחלפו וכל מילה נשקלה לפחות 12 פעם. הסיפורים לא השתנו מקצה לקצה, אבל הם עברו ליטוש אומנותי שבשבילי היה חשוב. את הטיוטות שלחתי גם לאמונה אלון ואסתי רמתי היקרות. הספר עבר עריכה לשונית, תיקונים, הגהות נוספות והתהליך כולו ארך קרוב לשנה".

איך נולד סיפור?

איך מגיעים אלייך רעיונות לסיפורים?
"מכל פינה. זה יכול להיות תמונה בעיתון, התרחשות בתור בסופר, משפט ששמעתי באקראי באוטובוס, כל פינה היא פנינה להשראה. בעלי כבר מכיר אותי, יש לי נטייה לבהות באנשים זרים מסביבי ולבנות להם בראש סיפור חיים. זה משחק שאני ממש אוהבת, סיפורים יכולים לצוץ מערבוב קסום של דמיון ומציאות. קרה גם שמישהי ביקשה שאכתוב סיפור על התמודדות שהיא עוברת, שמחתי ואשמח לעשות זאת עוד.
יש גם דברים שנובעים מהעולם האישי שלי, אבל הם עוברים מטמורפוזה. אם קיבלתי השראה ממקור אחד מאוד ברור, אני משתדלת לשנות כל פרט אפשרי וליצור לגיבורים מעטפת חיים חדשה, ובכל זאת לא פעם אנשים קרובים היו בטוחים שהסיפור נכתב ממש עליהם. להם ולכולם הקדשתי את הסיפור האחרון בספר, 'איך סיפור נולד'. הוא אומנם נכתב בקריצה, אבל מכל הלב".
"סיפור יכול להיכתב גם בארבע לפנות בוקר אחרי הצגת לילה, ואני מתפללת שמשהו מכל המילים והדמויות ייגע במישהי ויפתח לה מקום חדש בלב, ייתן לה כוח, יחולל משהו טוב בעולם. אני מאוד שמחה ומתרגשת לקבל תגובות. כשאני מקבלת תגובה מקוראת אני מרגישה שהמכתב הגיע ליעדו, מישהי אספה את המילים לליבה. יש תגובות שמגיעות במייל, בוואצאפ, בפייסבוק, אבל רוב התגובות מגיעות אחרי הצגות, נשים שמגיעות אל מאחורי הקלעים בסוף הצגה כדי להודות על סיפור שנגע בהן".

הייתה תגובה שריגשה אותך במיוחד?
"היו כמה. היו סיפורים שנגעו כנראה במקומות רגישים מאוד. למשל 'מקווה', 'אוכלת את עצמי' ו'בואי ניפגש'. אלו סיפורים שנוגעים בדימוי גוף, בעומק הזוגיות, באינטימיות, בחוץ ובפנים, הם קיבלו הרבה תגובות".

הכתיבה בפנימה הכריחה אותך להתמיד ולכתוב מדי חודש סיפור חדש. המחויבות יצרה משהו חיובי?
"זכיתי לכתוב בפנימה מהגיליון הראשון, זה אומר שמינוס כמה חודשים עמוסים, כתבתי בערך 80 סיפורים. בשבילי זו זכות וגם מתנה. כי כל חודש מחדש למדתי להתחדש, גם כשהייתי משוכנעת שאין עוד שום רעיון בעולם ושהתייבשה לי היצירתיות. זה המקום גם להודות לעורכות המגזין לאורך השנים, שהיו שותפות מדי פעם לשאלה 'מה אני עושה? אין לי רעיון', וליוו בעצות טובות ובפרגון, עד שהסיפור התבשל וקרם עור וגידים. אני רוצה להודות למערכת פנימה גם על העריכה הלשונית ועל העיצוב הגרפי, ולכל מי ששמה את ליבה בספר הזה".

הפוסט חולמת בהקיץ: רחלי מושקוביץ מספרת את הסיפור מאחורי הסיפורים הופיע לראשונה ב-פנימה.