למדתי לזוז הצידה ולשחרר . אילוסטרציה

עד תחילת ההריון של לביא שלנו,עשיתי את רוב מטלות הבית לבד,עם גיבוי של בעלי לפרקים. היה לנו כלל שבעלי הביא: מקפלים כביסה ישירות מהחבל ורק אז  תולים את החדשה.
ועמדנו בזה 7 וחצי שנים מתוך שנות נישואינו.

ואז הגיע הריון מבורך ואיתגר את גופי,וכשהייתי 24 שעות ביממה סביב בחילות והקאות ועירוי נוזלים, הבנו שהגיע הזמן לעשות שינוי והכנסנו נערה שתעזור לנו בניקיון.
יש לי את הסדרים שלי, את שיטות הניקיון עליהן גדלתי ופתאום התבקשתי ללמד את עצמי לזוז הצידה ולאפשר למישהי חיצונית לעשות כפי שנכון בעיניה.
וזה החיה את נפשי.
גם אם באמת לא תמיד הבית היה נקי לשביעות רצוני, למדתי לנשום ולשחרר וגם ללמד מה חשוב לי.

מאז ב"ה זכיתי ללדת בן מתוק וגם אחרי הלידה הרגשנו שהבית זקוק ליד נוספת שתטפל בו. נשארתי זו שאמונה על הטיפול בילדים והדאגה לאוכל ולכביסות וכמובן תשומת לב וחיבוקים ונשיקות, ואת ההשלמות עשתה כל פעם נערה אחרת שהגיעה לכאן.
ופתאום יש ערימות של כביסות בכל מקום. ואם פעם בקושי השתמשתי במייבש היום אני לגמרי חיה איתו חיי שלום ורעות. מכבסת ומייבשת.
איך אומר אמיר דדון? קוראים לזה לגדול.

הפוסט קוראים לזה לגדול הופיע לראשונה ב-פנימה.