זה נשמע כמו איזה אמונה טפלה, אבל לא כך היא.
כשאדם מאמין שהוא ראוי,הוא מתנהל ביומיום שלו ומדבר בשפה אחרת.
הוא לא מרגיש ש"בטוח יפספס את הרמזור" ו"בטוח יחמיץ איזה מפגש חשוב", הוא בטוח שכל מה שקורה לו, מדויק עבורו ונכון עבורו ולבטח הגיע כדי ללמד אותו איזה שיעור ולהגדיל אותו, מבפנים.

החניה, כמשל, מאוד הולכת איתי בשגרה הברוכה.
אני יודעת, לא מאמינה,יודעת,בידיעה ברורה! שמחכה לי חניה.
אגב, מאוד יכול להיות שאצטרך לחכות שתתפנה אותה חניה שמיועדת לי, ועדיין אני תמיד נכנסת לחניה עם תחושה שמחכה לי חניה.
לפעמים לפני שאני יוצאת מהבית,אני אומרת בקול, "תודה ה' שמחכה לי חניה במקום שאליו אני נוסעת"
לפעמים בדרך אני אומרת את זה, לפעמים רגע לפני שאני נכנסת לחניה. יש בזה תודעה של שפע, של אני חיה את מה שנכון עבורי, לא חסר דבר עבורי
יש מספיק מהכול ולכולם.

החניה כמשל. אילוסטרציה

אני יודעת, לא מאמינה, יודעת כמו שאני יודעת שאני עכשיו יושבת פה לכתוב לכם את הטור הזה,
כמו שאני יודעת איך קוראים לי, למי אני נשואה וכמה ילדים יש לי, אני יודעת שה' דואג לי ושולח לי, לנו, את הפרנסה המבורכת המיועדת לנו.
אני יודעת שכל אתגר שנקרה בדרכי, הגיע לכבודי ולא כדי להיות מכשול לרגליי הצועדות.

כשאנחנו מאמינים שאנחנו ראויים לחיים של טוב, בכל המישורים נחנו מזמנים את אותה מציאות לפתחנו. לפתח ליבנו ולביתנו.
זה יכול להיות ירידה במשקל, זה יכול להיות קניית בית ומציאת בן זוג
זה יכול להיות כל חלום כזה או אחר שאנחנו מבקשים לעצמינו.

שנהיה ראויים,
לחיים.

הפוסט לאכול, להתפלל, לאהוב הופיע לראשונה ב-פנימה.