כי מה בעצם הוא שואל אותנו כאן?
למה החלטנו על משהו מסוים, והצורך שלו הוא הרבה פעמים לא לקבל מליון הסברים עובדתיים, הוא בסה"כ מחפש הכרה, בעובדה שהוא בא לעזרה.
והוא מברר איתנו ששמנו לב,שהוא כרגע עומד לעשות משהו שהוא כנראה פחות אוהב.

מתחת לאמירות הנחרצות – יש רק רצון שיראו אותנו. אילוסטרציה

ובפרשנות כזאת של השאלה יש לנו יכולת ללמידה גדולה.
כי כל התשובה תשתנה והטון והאורך, ונחסוך ממנו נאום מפרך, שאין בו באמת צורך.
ונחסוך מעצמנו את תחושת אובדן השליטה והסמכות, ונוכל לתת לו את ההסבר הכי פשוט:
שבחרנו בך למשימה הזאת בגלל הכישורים, לאו דווקא בגלל שאתה הילד ואנחנו ההורים.
וברגע שהבנו שאין לו עניין להתריס ולתקוף אנחנו יכולים את הפשט לעקוף. לבדוק עם עצמנו מה הוא צריך ולמה הוא זקוק מאיתנו כעת, מה הוא מצפה שיקרה. מה חשוב לו שנשמע,
למה היה רוצה שנשים לב.

כשנתייחס לצרכים האלה במענה שלנו  – נראה שהוא פשוט משתף פעולה, גם אם לא תמיד מתלהב.
כי מתחת לאמירות הנחרצות של כולנו – יש הרבה מאוד פעמים רק רצון שיראו אותנו.
שיאמינו שיש מתחת עומקים נוספים. צרכים, פחדים, תהיות וקשיים.
ומתן מענה ממוקד למה שבאמת מדובר –
חוסך מאיתנו כאב לב מיותר.

הפוסט למה דווקא אני? הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני שנה בערך הייתה לנו סדנא של הצוות באולפנה, אחת השאלות שנשאלנו בסדנא הייתה "מה ממלא אותך?"
היינו צריכים לענות שני דברים; משהו שממלא אותי גשמית, פרקטית ומשהו שממלא אותי רוחנית.

בתקופה ההיא, ימי התום והפשטות. בהם צרותיי הגדולות ביותר היו חשבון הבנק שלי או איפה נהיה בשבת, הרגשתי ששאלה זו משמחת אותי מאוד. ידעתי בדיוק מה המילוי הרוחני שלי, וימים ספורים קודם גם גיליתי מה ממלא אותי גשמית. מילוי רגעי כזה, נעים וטעים.

הרוחני היה שעת לימוד קבועה עם רזיאל בעלי הי"ד, למדנו יחד את ספר במדבר עם ספרה של נחמה ליבוביץ ז"ל. אציין במאמר מוסגר, שאמנם רזיאל היה תלמיד חכם גדול ואני הייתי מורה שלמדה ולימדה המון, איכשהו אף פעם לא מצאנו שעה ללמוד בה יחד. יותר מזה, בפעמים שאכן ניסינו למצוא משהו ללמוד במשותף זה תמיד החזיק שבוע גג שבועיים. ולימוד משמעותי ממש לא הצלחנו לקיים עד אז.
אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שפשוט לא היה לנו טריגר ללמוד יחד, אני למדתי בצד שלי את החומר שהייתי צריכה או שרציתי ללמוד והוא למד את שלו. זה לא שהנושאים בהם התעסק לא עניינו אותו או להיפך, רק שלהקדיש לזה שעה פשוט לא התחבר לנו.

באותה השנה הייתי צריכה הרבה עזרה בהבנת החומר בספר במדבר כדי ללמדו כמו שצריך בכיתה ורזיאל נענה לאתגר, כי ספר במדבר לדבריו, לא היה שגור בפיו כמו שאר הספרים.
התחלנו את הלימוד, ואפשר לומר שמיד התאהבתי מחדש.
התאהבתי בלימוד, התאהבתי בספר במדבר, התאהבתי בשעה הזו שלנו והתאהבתי בבעלי מחדש.

רגעי חסד בלתי נשכחים. הרב רזיאל ז"ל עם המשפחה

המילוי הגשמי היה מעט פשוט יותר. כמה שבועות קודם לכן, יצא שוקולד חדש מבית עלית- שוקולד בלונדי קרמל ומלח. השוקולד הזה היה מבחינתי גאונות מופלאה ומושלמת. על כל ביס התענגתי והתמלאתי (גשמית ופיזית. מאוד.)

והנה, כמעט שנה חלפה מאז אותו סיעור מוחות, לסיכום חצי שנה של עבודת הוראה.
כמה דברים השתנו מאז, איך החיים התהפכו מצד אחד למשהו. דברים רבים כבר לא קיימים בגלל שהוא בעצם כבר איננו. אבל המילוי הגשמי נשאר ועודנו.
בתקופות הקשות הוא היה לי לתמיכה אמיתית, כי ביננו, אין כמו שוקולד. ואני לא בררנית בקטעים האלה.

על המילוי הרוחני אני עדין עובדת. אני לא משלה את עצמי שאצליח אי פעם למצוא איזה תחליף ראוי לאותם רגעי חסד בלתי נשכחים, אבל בהחלט מגיע לי למצוא מענה כלשהו שימלא אותי ברמה הרוחנית.

כמעט שנה עברה.

הפוסט שוקולד במילוי מתוק עצוב הופיע לראשונה ב-פנימה.