"והנה השיר החדש של התקווה 6", אומר השדרן ברדיו בעודי מחפשת חניה רגע לפני הפגישה עם עמרי גליקמן, סולן הלהקה, ואחותו שלי גליקמן, החולשת על הקלידים. את חלל הרכב מילא קולו של גליקמן בשיר 'כל אהבתי אלייך'. לא מפליא, חשבתי לעצמי, שזהו שירם החדש. השיר מספר על בני זוג בשעה של שתיקה מתוחה ביניהם, ודווקא ברגעים הזוגיים הקשים ביותר, הגבר מצהיר ש'כל אהבתי אלייך כל היום'. 

לא מעט אומנים כותבים שירי אהבה קיטשיים, אפילו אוטופיים, אבל על אהבה בזמן משבר? מעט מאוד. והגליקמנים ביניהם. ואכן, אם יש מאפיין חוזר בשיריהם של התקווה 6, אולי הלהקה הכי ישראלית שיש, זו היכולת להיות מחוברים לטוב ולמורכבות גם יחד, לגעת בחיים עצמם.

התמונות באדיבות המצולמים

גם בימים קשים אלו, כשמדינת ישראל נתונה במלחמת קיום, הגליקמנים והלהקה נוגעים במציאות בידיים חשופות. הם חורשים את הארץ בטנדר שלהם, מגיעים לבסיסים ומעלים את מורל החיילים, משמחים בחתונות שמתקיימות למרות הכול, לעיתים בתוך מקלטים ומוצבים, ויוצאים מגדרם כדי לגעת בחיים עצמם, בגרסתם הנוכחית והכואבת.

"זו תקופה קשה", מודה עמרי, "בתור אזרחים, בתור מוזיקאים ובתור בני אדם. אנחנו נעים בין תנודות של תקווה לייאוש, אופטימיות ושבר. חווים את כל הקצוות האלה על בסיס יומיומי. בין לבין מוצאים את עצמנו מסתובבים בכל הארץ, מנגנים, שרים ומחבקים – חיילים, מילואימניקים, מפוני העוטף, מפונים מהצפון, משפחות שכולות. 

"זו תנועה מתמדת של פיזור אנרגיות ושאיבת אנרגיות. אנחנו מנסים לעודד ולהתעודד. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, אבל אנחנו בצו 8, כמו כולם. נותנים את מה שאנחנו יודעים. מנסים לעזור בהרמת המורל, הרוח, החיזוק. מקווים לימים טובים יותר, מחכים ומתפללים לשיר שירי ניצחון".

שיעור לחיים

בשנה האחרונה חגגה הלהקה 20 שנות מוזיקה בהופעה מיוחדת בקיסריה ואף הוציאה אלבום חדש, שמיני במספר. ההישגים המרשימים לאורך השנים, והוותק שהלהקה צברה, מפתיעים אף יותר לאור העובדה שבגרעין המייסד ישנם אח ואחות, העובדים יחד בקשר קרוב ומעורר השראה.

האחים גליקמן בהופעה באחד מבסיסי צה"ל. צילום: דובר צה"ל

השניים גדלו ברמת השרון. כתובת בית ילדותם, למי שלא שמע על הקוריוז, היא רחוב התקווה 6. יש להם אחות בכורה בשם דנה, עמרי (40) הוא ילד הסנדוויץ', ושלי (36) היא הקטנה. בילדותם גרו עם משפחתם ארבע שנים בבלגיה. "אלו היו שנים מאוד משמעותיות", מציין עמרי, "העולם שראינו והטיולים יחד מאוד גיבשו אותנו כמשפחה".

"אני חושבת שקיבלנו שם איזשהו קו משלנו", מוסיפה שלי. "המנטליות, הנימוסים, הכבוד. גם השפה שרכשנו – צרפתית היא השפה השנייה שלנו, לפני אנגלית, ואנחנו מדברים בה בינינו לפעמים". 

עשייה מוזיקלית, וכל שכן הקמת להקה, לא היו בתוכניות של השניים. רק כשעמרי שירת בצבא כחוקר מצ"ח הוא התגלגל לתחום. "השנה הראשונה בצבא הייתה לי קצת קשוחה, לא מצאתי את מקומי, הייתי קצת אבוד, ואז התחלתי לכתוב", הוא מספר. "שמעתי המון מוזיקה, ונחשפתי לרגאיי. חשבתי שאני יכול לחבר את הרגאיי והכתיבה, והתחלתי להשתעשע עם זה המון וליצור. העיסוק הזה נתן לי נחמה מאוד גדולה, ובנה לי את הביטחון. זאת הייתה ממש התגלות – שאתה נכנס לחדר ויוצא אחרי זה עם שיר. עד היום, אגב. זה מטורף". 

עמרי החל להיפגש בכל יום עם אורן, חבר ילדות שלו, והם ניגנו ביחד את השירים. בהמשך הופיעו בפאב ברמת השרון וצירפו אליהם את שלי, שלמדה פסנתר כמה שנים והייתה אז רק בת 16, כדי שתנגן על הקלידים. להופעה הראשונה בתל אביב צירפו גם את רון, חבר ילדות שלהם שהוא מתופף, וכך הדברים צמחו מתוך השטח ותוך כדי תנועה. "התחלנו להתגלגל תוך כדי השירות הצבאי", משחזר עמרי, "רון היה קצין, וההופעות היו לפי היציאות שלו הביתה. מצאנו את עצמנו אוהבים ומתאהבים בדבר הזה יותר ויותר. בהופעות, בעיקר, הרגשתי שזה מה שאני אמור לעשות".

רון, המתופף, התגלה כאיש שיווק מלידה, והלהקה החלה להגיע לכל קצווי הארץ ולצבור קילומטראז' הופעות. "הוצאנו הקלטה של דיסק הופעה שעברה מפה לאוזן, הגענו להופעות בכל מיני מקומות ואנשים כבר הכירו את השירים. כשרצינו להוציא את האלבום הראשון, כל חברות התקליטים כבר ידעו מי אנחנו, כי היה לנו סיפור שטח, ויכולנו לבחור את החוזה שהכי התאים לנו".

השניים מתארים תהליך מאוד הדרגתי, ואף בריא לדבריהם, של בנייה איטית ויציבה. בראשית דרכה של הלהקה הם תלו בעצמם פוסטרים לקראת ההופעות שלהם, ולא פעם אף קיבלו דוחות על כך, הם מציינים בחיוך, "עברנו הכול".

עשיתם דרך מאוד שונה מזו של אומנים צעירים היום, שפונים ישר לתוכניות ריאליטי.

שלי: "עבדנו הרבה מאוד וקשה מאוד. הופענו בכול חור, אז לא היו את הפלטרפומות של היום- יוטיוב וכו'. היינו ממש מגיעים למלא מקומות, מופיעים בקיבוצים, במושבים. הכרנו את הארץ וטיילנו המון".

עמרי: "אני לא חושב שריאלטי זאת הדרך הנכונה, היא אמנם מקצרת את המסע ועושה עבודה נפלאה, אבל אני לא בטוח שלנו זה היה מתאים. היינו חייבים להשתפשף. לא היינו כאלה טובים, עד היום בעיניי" הוא אומר בצניעות שלא מאפיינת את התחום "אנחנו כל הזמן משתפרים ומתקדמים. זה הכרחי. אני פחות מאמין בקיצורי דרך.

"הלב שלי גם נשבר לפעמים על החברה' האלה, שמגיעים לתוכניות מוזיקה וחווים את התהילה, הפרסום, הקהל והטלוויזיה, ופתאום זה נגמר, וזה נגמר. אני מאמין שהאשליה שהם מקבלים שם שוברת, כי בסוף זאת דרך- צריך לבוא עם רפרטואר, צריך ללמוד להופיע ולכתוב שירים".

יכול להיות שהדרך שעשיתם מנעה מהתהילה לעלות לכם לראש?

"זה בדיוק זה", מאשרת שלי. "אנחנו מאמינים בצניעות ומנסים לשמור על זה, כי רגע אתה למעלה ורגע אתה למטה, וצריך להעריך כל רגע".

"חטפנו כאפות לאורך השנים", עמרי מפרט. "ב־2013, באלבום הרביעי, עברנו תקופה של משבר, הלהקה הייתה ממש בסימן שאלה. היה לנו אלבום שפחות הצליח, פתאום היו פחות הופעות ופחות כרטיסים. כבר לא היינו ילדים, ותהינו לאן התקווה 6 הולכת. רון, שתמיד היה יותר שיווקיסט וביזנס־מן, עזב באותה תקופה ועבר לתחום אחר של הפקות. 

"הייתה בצומת הזה הזדמנות לחשוב. אני ידעתי שאני ממשיך במוזיקה בכל מקרה. התחלנו אז לעבוד עם פילוני (המפיק המוזיקלי דני קרק. ר"ג), והוא אמר לנו שאסור לוותר על התקווה 6. אז הלכנו עם זה, ואז יצא 'הכי ישראלי', שהוא האלבום הכי מושמע שלנו עד היום. זה נתן לנו דחיפה למעלה ואחלה שיעור לחיים".

עניין משפחתי

האחים לבית גליקמן לא רק עובדים יחד, אלא גם מתגוררים בשכנות עם משפחותיהם, קומה מעל קומה בבניין דירות בתל אביב. גם בפגישה איתם ניכר שיש ביניהם כימיה מיוחדת. "אני תמיד אומר שהחלק המשפחתי הוא החלק הכי קל בתוך כל הדבר הזה", אומר עמרי. "אנחנו אותו בן אדם, שלי ואני, כמו תאומים לדעתי, ברמת המחשבות, הטלפתיה, והאהבה שלנו למוזיקה. אנחנו הכי מסתדרים והכי קל לנו ביחד, ולהרבה אנשים זה מוזר. הם לא מצליחים להבין את זה".

צילום: מאי משה

"גם האהבה אחד לשני", אומרת שלי, ופונה לעמרי: "אני רוצה שיהיה לך טוב". 

עמרי: "אני רוצה שיהיה לך טוב". 

מאז ומתמיד הייתה ביניכם כזאת קרבה?

"כן. תמיד אהבנו את אותם דברים, אותן שטויות, ומאוד מאוד הסתדרנו. לפעמים גם הייתי מדביק לה מסטיקים על השיער, והיא הייתה שופכת עליי קורנפלקס", צוחק עמרי.

שלי היא אמא לשתי בנות, וגם אומנית ויוצרת ומעצבת תיקים בעבודת יד. "אני אוהבת לעבוד עם הידיים", היא מעידה. עמרי הוא אב לשניים, בן ובת, הגדול שלו לומד באותה הכיתה עם הקטנה של שלי, והילדים בהחלט מעורבים בהווי הלהקה.

"הם באים המון להופעות", מספר עמרי. "אנחנו עושים הרבה הופעות שקיעה, שמאפשרות למשפחות לבוא עם ילדים, וכך גם הם יכולים ליהנות מזה. יונתן שלי אוהב את זה מאוד, הוואן בא לקחת אותנו ונוסעים איתם ביחד".

"יש הווי משפחתי עם הילדים של כל חברי הלהקה", שלי מוסיפה, "כשהופענו בשוני הם היו איתנו מהבוקר עד אחרי ההופעה, וחזרו איתנו הביתה. זה היה בחופש הגדול, כבר לא היו קייטנות ומסגרות, אז הילדים באו ושיחקו אחד עם השני, היה ממש כיף".

איך ההורים שלכם מקבלים את העובדה ששניים מהילדים שלהם בחרו במקצוע כל כך מאתגר ולא שגרתי?

"הם מאוד נהנים כשהנושא של הלהקה עולה. כל שיחה עם ישראלי זר שהם יפגשו תגיע מתישהו ל'מכירים את התקווה 6?', אפילו שיחה טלפונית עם נציגה של חברת הביטוח. אמא מחכה שישאלו מה הכתובת של הבית, כדי לראות מה התגובה".

צילום זיו ברק

עמרי ושלי מתארים את משפחתם כמלוכדת מאוד, ומספרים כי זכו מהרגע הראשון לתמיכה בלתי מסויגת מהוריהם. "זו לא בדיוק נחת – שני ילדים שבגיל כל כך צעיר נכנסים לאטרף הזה של מוזיקה בארץ וצועדים אל תוך תעשייה לא פשוטה, לא הכי כלכלית שיש. כהורה אתה יכול לומר: יאללה, מה, הילדים שלי חיים בסרט? שילכו ללמוד, שיעבדו. להורים שלנו לא היה את זה", מעיד עמרי, ושלי מוסיפה: "הם גיבו אותנו בכל דרך שבחרנו".

"אני כל הזמן אומר את זה, וגם עכשיו בהופעה בקיסריה אמרתי, שאם לא הרוח הגבית, התמיכה והאמונה מצידם, היינו מתערערים, זה היה משפיע עלינו", אומר עמרי. "זה השיעור הכי גדול בהורות בשבילי, שאני לוקח איתי הלאה". שלי מסכימה עם כל מילה.

בעזרת ה'

יש משהו מאוד מסורתי ומכבד באחים לבית גליקמן, איזה ניחוח של יידישקייט שמרחף באוויר, גם בשיחה שלנו וגם במוזיקה שלהם. אלוקים מוזכר לא מעט בשירי הלהקה. למשל, השיר 'שים עין עלינו', או השיר שיצא רק בקיץ האחרון – 'הקב"ה יסדר הכול', היו יכולים להיכתב באותה מידה על ידי אדם דתי, והם לא מן המובנים לאוזן בתרבות הישראלית. גם במהלך הריאיון עמרי משרבב מדי פעם איזה "בעזרת ה'".

יש שורה בשיר מהאלבום האחרון שלכם שאומרת "כל הילדות שלנו אמרו – הקב"ה יסדר את הכול". זה באמת נכון?

עמרי: "תמיד היינו שומעים את זה מסבא וסבתא, 'הקב"ה יסדר הכול', למרות שהייתה להם איזושהי מערכת יחסים מורכבת עם אלוקים – הם ניצולי שואה שבאו ממשפחות דתיות. אני לא יודע אם הייתה נקודה שבה הם החליטו לעזוב את הדת, היה שם חשבון לא סגור". 

ועדיין, למרות מה שהם עברו, הם היו תולים את המציאות בחסדי שמיים?

"כן. גם אני ככה. אני לא מחבר את האמונה שלי דווקא לדת. אני מאמין שיש איזושהי ישות, ואני בדו־שיח איתה, מבקש דברים, כועס עליה לפעמים, זאת תחושה שיש פה עוד מישהו איתי בדבר הזה. לא יכול להיות אחרת. אני מאוד מתעסק בזה. מזל, גורל, מקריות, קארמה, אלוקים – יש עוד איזשהו כוח, כל אחד קורא לו אחרת, כל אחד מתחבר אליו אחרת. כתבתי על זה הרבה, בין היתר בשיר 'מה שיהיה יהיה', שנכתב בזמן המשבר של הלהקה, הבנתי שהשליטה שלי מוגבלת. שנה אחרי זה זה היה השיר הכי מושמע בגלגלצ".

אתה גם אומר בשיר שהאמונה היא game changer. אתה מרגיש שאם אתה מאמין זה משנה את המציאות שאתה נפגש איתה?

"כן. בכלל, חייבים להאמין במשהו. אם אתה לא מאמין בכלום, נראה לי שנורא קשה להעביר פה את הזמן. חייב להיות מישהו שיחלוק איתך את האחריות על כל מה שקורה, לא הכול עליך. זה נורא מנחם".

שלי: "מעניין. לא שמעתי אותך אומר את זה".

עמרי: "בטח גם את מזדהה עם זה בדרך שלך. אפילו עין הרע – זה שאת עושה את הדפיקות, זאת גם איזושהי התייחסות לכוחות עליונים". 

באופן כללי, בשונה מהתדמית של האומן המיוסר, אתם מאוד אופטימיים.

"אני חושבת שהאלבום החדש יותר עמוק ונוגע בעוד רבדים", אומרת שלי. "המוזיקה מתבגרת יחד איתנו, הטקסטים של עמרי עוברים גם איזושהי דרך. 20 שנה, כל תקופה זו מתנה".

"כל אלבום הוא מעין סיפור", מוסיף עמרי, "האלבום החדש מדבר יותר על ההתמודדות הפנימית־נפשית שלי, אבל בכל השירים יש תמיד גם נקודת אופטימיות". 

השיר 'כל אהבתי אלייך' גם מדבר על התמודדות, ויש בו משהו מאוד אינטימי ברמה הזוגית. איך אשתך הגיבה לטקסט?

"היינו ברכב בדרך לצפון, השמעתי לה את הסקיצה, והיא מאוד התרגשה. היא בדרך כלל כבר לא מתרגשת משירים שאני כותב לה. זה נגע בה קצת אחרת, כי הוא מעבר לכמה שאני אוהב אותך וכמה טוב לנו, הוא על הבפנוכו של הזוגיות".

אמרת בעבר שהאלבום האחרון הוא בסימן משבר גיל ה־40. אבל עם כל ההצלחה הזו, למה בכלל צריך להיות משבר גיל ה־40?

"אני באמת מאוד מאוד שמח, וכל מה שרציתי – יש" (שלי דופקת על השולחן: "חמסה"). "זה באמת כל מה שהייתי רוצה, ואני לא יודע אם הייתי מצליח אפילו לדמיין את המקום הזה. אבל בכל זאת, לצד הדברים החיוביים שאני מרגיש – הבשלות, הביטחון העצמי, והמקום שלך בעולם שאתה יודע מהו – אתה כבר לא הצעיר שבחבורה.

"תמיד היינו החבר'ה הצעירים", הוא מסביר. "כשאמרנו שאנחנו חוגגים 20 שנה אמרו לנו – מה??? התקווה??? פתאום יש מלא חבר'ה צעירים אחרים, שאתה גם לומד מהם. אני שומע מוזיקה חדשה דרך אחיינים שלי, למשל. פתאום גם הגב כואב קצת יותר, ואתה מתחיל להבין שמשהו כבר לא כמו פעם, לטוב ולרע. 

"ויש גם השלמה. השיר 'החיים זה עכשיו', למשל, הוא שיר ה־40. אילנית, מנהלת ההפקה שלנו, אמרה לנו את המשפט הזה כשהיא הייתה בת 40. כל מה שבנינו בחיים, שתכננו, שחסכנו, זה לעכשיו. החיים זה עכשיו. אמרתי לה שזה יפה, כתבתי לעצמי את זה, ואז הגעתי לזה כשהרגשתי שהבנתי למה היא התכוונה. זו איזושהי השלמה. בקרוב אצלך", הוא אומר לשלי בחיוך. 

שלי: "זה קורה לי כבר מלא שנים". 

"את כבר מגיל 16 במשבר גיל ה־40", הוא אומר, והיא מאשרת.

צילום: זיו ברק

בלי פוליטיקה

השיחה בינינו נדמית לי לפרקים כריאיון הדדי. לא מעט שאלות העוסקות בתפיסת עולם ובאמונה מופנות על ידי הגליקמנים בחזרה אליי, השניים מתעניינים לשמוע את נקודת המבט שלי ומקשיבים קשב רב. ענווה וצניעות אינן מילים גסות בעיניהם, ובניגוד לרבים בתעשיית המוזיקה, אין בהם ולו שמץ של דיסטנס.

לכל אורך הדרך תמיד שידרתם מסרים מאוד מאחדים, בחרתם להתמקד במוזיקה ולא בפוליטיקה. לא היו קולות ששאלו, אולי אפילו דרשו – למה אתם לא מביעים יותר את דעתכם?

"כל השנים היו", מאשר עמרי. "זה דבר שאף פעם לא הבנתי – למה מצפים מאיתנו להביע דעה, כאילו שבתור מוזיקאים התחייבנו לשאת איזשהו דגל. אני לא חושב שהוגן לבקש את זה ממוזיקאים, או מכל אדם אחר. אנחנו עושים מוזיקה, אומנות. נראה לי שיש ציפייה היום להוציא כותרות מאנשים, ואנחנו לא כאלו, אז זה כנראה משעמם. זה לא מפריע לי", ושלי משלימה: "כי אתה שלם עם מה שאתה עושה".

"כן, אנחנו שלמים", הוא מסכים, "וקיבלנו מספיק אישורים וקבלות לדרך ולאמונה שלנו. אף פעם לא חיפשנו לבלוט או לצאת באמירות כאלה ואחרות, ואנחנו גם מאוד מכבדים את הקהל שלנו, כולו. כמוזיקאים אנחנו באים לקחת את הקהל לעולם אחר, שמתחבר אלינו, למוזיקה ולמילים שלנו. זה התפקיד שלנו, לברוח קצת ביחד לאנשהו. בסוף גם כל מה שאנחנו חושבים נמצא בשירים".

לאורך כל הריאיון, כשאנחנו מדברים על השירים שכתב עמרי הוא מקפיד לומר "השירים שלנו" ולא "השירים שלי", זאת על אף שהוא חתום על הטקסטים של כל אלבומי הלהקה לאורך השנים. 

השירים שלכם שונים בנוף המוזיקה העכשווית, שמאופיינת בחלקה הגדול במילים רדודות, לעיתים חסרות משמעות, נטולות רעיונות גדולים. בשירים שלכם יצוקים לא פעם אידיאלים, תפיסות עולם, כמו בשיר 'העברית החדשה' ששם פתאום במרכז הבמה את ירידת קרנה של השפה שלנו.

עמרי מהרהר מעט ומשיב: "באומנות אין נכון או לא נכון, יש אוהב או לא אוהב. כשיש משהו שעובד ואוהבים – יש בו משהו. אני פחות מתחבר לעניין של 'מילים רדודות'. גם אם המילים רדודות בעיני מישהו אחד, הן לאו דווקא רדודות בעיני מישהו אחר, וזו אומנות. גם אצלנו יש שירים עם דאחקות ושטויות, בסוף אני מבטא את מצבי הרוח שלי. מה זה 'רדוד'? אין כזה דבר, ובטח שלא באומנות. את מכירה את הציורים האלה בתערוכות, שמצוירת בהם איזו נקודה והם שווים מיליון דולר? כנראה יש שם משהו, גם אם אני לא רואה את זה.

"גם כשיוצא לנו שיר, אני לא יודע מה יעבוד ומה לא יעבוד", הוא אומר בכנות, "אנחנו מנסים. אומן מתחיל ניגש אליי לא מזמן, סיפר שיוצא לו אלבום ושאל אותי מה עצת הזהב שלי. אמרתי לו שאני באמת לא מבין בזה, הדבר היחיד שאני יכול להגיד לו הוא שמה שבשליטתו – זו היצירה עצמה והחיבור למה שהוא עושה, וחשוב שהוא יהיה שלם עם זה עד הסוף. מעבר לזה – מה להוציא, איך להוציא, יחסי ציבור – אני כבר לא יודע. זה גם כל הזמן משתנה".

שלי מוסיפה מנקודת מבטה: "ככל שהחיבור של עמרי עם השירים נהיה כן יותר, אני מרגישה אצלו סוויץ' – מהחשש אם יאהבו או לא יאהבו בחוץ, עד למקום שבו אתה כל כך מחובר לשיר וכל כך בטוח בו, עד שאתה פשוט מוציא אותו, וכבר לא מעניין אם יאהבו או לא יאהבו".

עמרי מסכים שהשיקול החיצוני מקבל פחות ופחות משמעות ביצירה, אבל מודה: "זה עדיין נמצא, הרעשים האלה קיימים, כי בסוף אנחנו גם להקה מסחרית, חשוב לנו להצליח, אנחנו רוצים להגיע לכולם. אבל אני באמת חושב שזה קשור לבשלות הזאת ולביטחון העצמי בדברים שאתה עושה". 

צילום: זיו ברק

אחרי 20 שנה

כאמור, לפני חודשים ספורים חגגה הלהקה 20 שנות במה בהופעה בקיסריה. בדף הפייסבוק שלהם אפשר לראות אוהדים המספרים כי לאורך השנים פקדו לא פחות מחמישים הופעות, ואת מילות השירים הם יודעים ככל הנראה לא פחות טוב מגליקמן עצמו. "יש לנו גרעין מאוד נאמן", מספר עמרי, "חבר'ה שהיו עוד בהופעות הראשונות ברמת השרון, ואנחנו מכירים אותם בשמותיהם". 

אחרי שמגיעים לשיא, כמו קיסריה, זה לא מפחיד? איך משמרים את ההצלחה?

"זו הבשלות – ללכת שלב אחרי שלב. אנחנו מכירים את כל תנודות המקצוע, שיא והצלחה לעומת כמעט התפרקות. אז אנחנו עולים עם הגל, יורדים איתו ועולים בחזרה. היה לי חשוב להדגיש שאנחנו לא מסכמים 20 שנה, אלא מציינים, וגם היה לי חשוב להוציא אלבום בשנה הזאת. אנחנו עדיין יוצרים, יש לנו מה להגיד ומה לנגן, ויש עוד הרבה דברים על הפרק. לי לא היה דאון אחרי קיסריה. לך היה דאון?" הוא פונה לאחותו.

"לא", היא עונה. "היה הרבה מתח לפני. היו שירים חדשים, שינוי בעיבודים, וגם המעמד…"

"כשאת נותנת כותרת כמו '20 שנה בקיסריה', זה מעלה את מפלס ההתרגשות, אפילו שהופענו מול קהל פי שלושה יותר גדול בפסטיבלים", אומר עמרי. "בעיניי זו הייתה אחת ההופעות הכי טובות שלנו, היו הרבה זמרים אורחים שהם חברים ובאו לתת כבוד. כולם פינו את היום הזה בשביל להיות איתנו. הייתי שבוע שלם אחרי זה בהיי ובהודעות של 'תודה רבה'".

שלי: "זה היה כמו אחרי חתונה".

מאיפה הגיעה האהבה למוזיקת רגאיי, שהפכתם ממש לשגריריה בארץ?

עמרי: "הקצב נורא משך אותי, מההתחלה הרגשתי שאני גם יודע לעבוד עם זה ולהלחין. עד היום זו המוזיקה שהכי הכי תרומם אותי בכל זמן נתון. אני שם מוזיקת רגאיי והעולם ממש נצבע מבחינתי בצבעים טובים יותר. 

"אנחנו תמיד צוחקים בסצנה של הרגאיי – איך נתקענו על הדבר הזה? זאת מוזיקה שולית בכל העולם. רק בג'מייקה היא מיינסטרים. ביקרנו שם, אגב. אנחנו ממש חיים את המוזיקה הזו בלהקה, כולנו בעניין מההתחלה".

שלי, את בלהקה כבר מגיל 16, איך זה להיות בתעשייה הזו מגיל כל כך צעיר?

"הכי כיף בעולם. אני עם אחי, שהוא החבר הכי טוב שלי ושומר עליי. כל הנגנים הם חברים הכי טובים, וכולנו נהיינו משפחה. זה המקום שאני הכי אוהבת להיות בו, אני מחכה להופעות".

יש בכם תהייה לפעמים מה היה קורה אם דברים היו מתגלגלים אחרת? אם לא הייתם מגיעים לזה בגיל כל כך צעיר? אולי אפילו מחשבה שלא לגמרי בחרתם בתחום והעניינים פשוט התגלגלו ככה?

עמרי: "אני חושב על זה לפעמים, שאולי בגלל הדרך שבה בחרתי וההצעה להצטרף, שלי נגררה ונתקעה בזה. שאולי לא הייתה לה האפשרות לעצור ולבדוק מה היא רוצה באמת. אולי כי לא נעים לה ממני, לאכזב אותי, או לעזוב אותי".

"עמרי נתן לי מתנה, ממש הגיש לי אותה", מרגיעה שלי את החששות. "בשבילי זו זכות לעבור את הדרך הזו איתו ולצידו, גם בעליות וגם בירידות. זה שאנחנו ביחד בזה, זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש".

"אני מסכים, אבל יש משהו בזה שכבר בגיל 16 נשאבת לעולם שלאו דווקא חלמת עליו מראש, חלמת עליו תוך כדי", מתעקש עמרי.

שלי, זה לא היה משהו שדמיינת או רצית?

"עוד לא הספקתי לחלום", היא מודה. "אבל הנה אני – נהנית מהדרך, מכל רגע. לא בהכרח תמיד צריך לתכנן. לפעמים החיים לוקחים אותך, ואתה צריך להסתכל, להגיד תודה, לראות, להיות. אני אסירת תודה".

האופטימיות שלכם מאוד מאוד בולטת, אפילו בתקופות מורכבות כמו שלנו. מאיפה התקווה?

"מהשם, מהרחוב", מחייך עמרי. "אנחנו מחויבים לשם שלנו. יצא שגדלנו בכתובת הזאת. לקחנו על עצמנו אחריות גדולה, לאחוז בתקווה, ובמקרה יצא שיש בנו גם משהו כזה שמסתכל העולם בצורה תמימה ואופטימית, אולי אפילו על גבול הטיפשות. אנחנו מאמינים באנשים, באנושיות. יש לנו קהלים מכל המגזרים, האזורים והגילים, ואנחנו רואים שזה קל. בסוף המכנה המשותף משמעותי הרבה יותר מאשר השוני. אנחנו טובים אחד עם השני".

מתוך גיליון כסלו תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי ,נשי וישראלי הצטרפי למגזין "פנימה" עוד היום לחצו כאן

הפוסט עוד לא אבדה תקוותנו הופיע לראשונה ב-פנימה.

בן עמי היה הראשון שהוציא לאור קלטות ותקליטים של ניגוני רבי נחמן מברסלב ותלמידיו. "העניין של הניגון מאוד חשוב לי", סיפר לא מזמן, "הייתי לוקט וקולט מכל הזקנים את כל השירים והניגונים, לא רק מברסלב". לאחר שהוציא ארבעה אלבומים, והקליט עוד הרבה ניגוני ברסלב עתיקים שלא יצאו במסגרת אלבומים, אך נמצאים בערוץ היו-טיוב שלו, לקח פסק זמן מוסיקלי של חמש-עשרה שנה. "בכלל לא חלמתי ולא עלה בדעתי להקליט ולהופיע. היו לי כל מיני רמזים מהשמיים ובכל מיני הפצרות מכל מיני מקומות, במיוחד מהרב יצחק גינזבורג שחשב שאני צריך להמשיך לשיר".

הקשר הממושך עם הרב גינזבורג הגיע לשיאו עם הפרוייקט המוסיקלי האחרון של ר' דוד רפאל, אשר חש כי הניגונים של הרב גינזבורג הם ביטוי פנימי של עבודת ה' וראוי לגאול אותם ולזכות בהם את הרבים. מתוך כך החליט, בעידוד חברים נוספים, להקליט אלבום שלם מניגוני הרב גינזבורג, כשלרבים מהניגונים התאים בן עמי בעצמו את המילים. כארבע שנים עבד בן עמי על האלבום, בהפקתו המוסיקלית של ארז לונברג. התוצאה היא האלבום 'בוקע חלוני רקיע' שכעת, עם פטירתו של בן עמי, רואה אור מחדש בתפוצה רחבה. "הרגשתי חיבור עם מנגינות כאלה שאני מרגיש בהם את הקב"ה. זאת המגמה שלי וזאת המגמה של כל הצלילים", כך אמר ר' דוד רפאל ז"ל, יהיו הניגונים הפנימיים נר לזכרו.

הפוסט בוקע חלוני רקיע: האלבום האחרון של דוד רפאל בן עמי ז"ל הופיע לראשונה ב-פנימה.

האלבום החדש הוא יצירה של שני חברים טובים: יהורם גאון –  חתן פרס ישראל, זמר, שחקן ודמות מוכרת בכל בית בישראל, ומשה בן בסט –  פרופ' למתמטיקה, שגדל בשכונת התקווה ופרץ בענק את תקרת הזכוכית בתחומי הסטארט-אפ והטכנולוגיה, נפגשו לעשות ביחד את שאהבה נפשם – לשיר את פיוטי הלדינו כפי שינקו מבית אבותיהם וכפי ששרו יחד משך עשרות בשנים, הם ובניהם ובני בניהם. מטרתינו באלבום היא שימור מורשת הפיוטים של יהדות ספרד והלדינו לדורות הבאים עם ההוד וההדר שהם ראויים להם. בעזרת המפיק אייל מזיג, השירה הווקאלית האותנטית מלפני מאות שנים קיבלה מעטפת מוסיקאלית חדשה, עשירה ויפה, שמנגישה לקהל בן זמננו את היופי העתיק הזה, ברמה מוזיקלית עכשווית.

הפיוטים מוגשים באלבום חדש, חלקם כדואט וחלקם כסולו  על ידי גאון ובן בסט, שגדלו על פיוטים אלה ומבצעים אותם יחד מעל 35 שנה בחגי תשרי. מדובר בפיוטים אותם שרים במסורת ספרד והלדינו מתפללי בית הכנסת המיוחד שאת הקמתו בשנת 1971  הוביל בני גאון ז״ל ,אחיו של יהורם גאון, יחד עם משפחות חברים ושכנים, בשכונת נווה רסקו שברמת השרון ומתכנס עד היום מידי שנה. בין הפיוטים: לך אלי, לכה דודי, יגדל, עת שערי רצון, אין כאלוהינו, מזמור לדוד, ברכת הכוהנים, אדון סליחות, אל נורא עלילה ועוד.

האלבום הופק גם במטרה לגייס כספים לתמיכה בעמותות למען חיילים בודדים, הן אלה שהגיעו מחו"ל והן ישראלים ללא עורף משפחתי, במטרה לאפשר לכל חייל בודד איכות חיים נאותה, מסגרת קהילתית עוטפת, ולסייע לו למצות את יכולתו וכישוריו כאדם וכאזרח לפני השרות הצבאי, במהלך השירות וגם אחריו. מהדורה מיוחדת של האלבום תימכר באתר אינטרנט ייעודי שהוקם למטרה נעלה זו ובו התמורה הכספית מועברת כתרומה לעמותות לחיילים בודדים. בכתובת: www.piyut-ladino.com .

יהורם גאון – חתן פרס ישראל (2004) לזמר העברי. נמנה עם הבולטים שבזמר הישראלי. כמו כן מגיש טלוויזיה, שדרן רדיו, קומיקאי ושחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי. גדל בירושלים למשפחה ממגורשי ספרד. הוציא אלבום בשם "רומנסות בלאדינו", וכן אלבום בשם "שירי שבת" ובו פיוטים בנוסח ספרד והלדינו. יצר סרט ״מטולדו לירושלים״ ובו קורותיהם של יהודי ספרד בכל הארצות לשם הגיעו במסעותיהם לאחר הגרוש.

פרופ' משה בן בסט –  מתימטיקאי, בעל שם עולמי כמדען וטכנולוג בתחום הבינה המלאכותית  (AI) , שנחשב ל'אבא' של תחום זה בישראל אשר כבר בשנות ה80 יזם וביצע פרויקטים חלוציים מרתקים בנושאי בינה מלאכותית עבור מערכת הבטחון בישראל ובארה"ב. ייסד את חברות  הטכנולוגיה המובילות קליק-סוופטוור ופלטיין,וכן מסייע לחברות סטרט-אפ רבות. גדל בשכונת התקווה שבתל-אביב על מורשת ספרד והלדינו,וכבר בשנות העשרה שלו; תחילת ה-1960, התבלט בכשרונו ובקולו ושימש כפיטן מוביל בבתי כנסת בשכונה.

האלבום החדש יושק בתחילת ספטמבר 2020, לקראת חגי תשרי, וניתן יהיה להשיגו גם בחנויות הדיגיטאליות.

הפוסט "עת שערי רצון" – אלבום חדש של פיוטי מורשת יהדות ספרד והלדינו הופיע לראשונה ב-פנימה.

היא גרה בעין כרם, נשואה שנתיים לאבישי עורך הדין, ומתקלטת במסיבות הנשים שהיא מארגנת ותופסות יותר ויותר תאוצה עם מאות ואף אלפי רוקדות. בשנתיים האחרונות היא גם עומדת בראש קורס תקלוט מיוחד לנשים בלבד, שאותו ייסדה ומתקיים בבית אליאנס בירושלים.
״הכוונה שלי בתקלוט היא להיות צינור מחבר של הרגע, לעורר את הרוקד הפנימי, ולשמוח מהקיים מולי כעת״.
תקלוט הוא עולם אקלקטי של מי שאוספת כל מיני יכולות וכישרונות ומחפשת איך לפתח אותם.
"נדרש לכך הרבה מולטיטסקינג, כי צריך לעשות המון דברים במקביל", היא מסבירה. "זה לא רק ללחוץ על כפתורים. צריך חשיבה אסוציאטיבית, חוש קצב, שהמוזיקה תעשה לך שמח בלב והרבה אינטליגנציה חברתית".
פטל, אגב, הוא שם משפחתה המקורי מבית, ולא שם במה מגניב ומעורר תיאבון.
"אומנם מאז התחתנתי, אבל לא שיניתי את השם. נכון לעכשיו אני אמורה להיות מירי דרעי".

לתקלוט נדרשת אינטלגנציה חברתית גבוהה, מירי פטל. צילום: דאפי ספונר

אין כניסה לאלכוהול
תשכחו ממה שחשבתן על מסיבות, המסיבות של מירי פטל הן משהו אחר לחלוטין. ממוזיקת עולם לא מוכרת עד למוזיקה חסידית קצבית וכל מה שביניהם.
במסיבות הנשים הללו העיקר הוא הריקוד והשמחה, ויש בהן את כל מה שיכול לאפשר את זה: צ'אי שופ עם מרקים חמים וטעימים בחורף ופירות ומשקאות קרים יותר בקיץ (הכול ביתי וכשר), מכירת תכשיטים ובגדים יד שנייה מלאי סטייל, הרבה מוזיקה טובה שתכניס את כולן לאווירת החיות והשחרור ועוד כל מיני פינוקים מגניבים שמתחדשים בכל פעם.
"במסיבות שלי יש תאורה פשוטה, כי העיקר הוא לבוא לרקוד". לאלכוהול אין כניסה, כי החזון שלה הוא ליצור "אירוע עם שמחה טבעית".
"אני מציעה לכל אחת שמתכננת לבוא למסיבה להבין מה היא מצפה לחוות שם, וכשהיא רואה את זה ברור מול העיניים – לשחרר, ולהגיע עם לב פתוח וסקרנות למה שייווצר".

מספר העוסקות במלאכה בעולם הדתי כיום הוא טיפה בים לעומת הביקוש. "התרגלנו לכך שנשים דתיות יכולות לרקוד רק בחתונות. יש נשים רבות שמחפשות לרקוד גם בעוד הזדמנויות, אבל באווירה מתאימה ובעלת תוכן, לא סתם הוללות ושחרור". לכן רוב המסיבות שהיא מארגנת מתאגדות סביב ציוני דרך משמחים בלוח השנה שלנו.
פטל מדגישה פעם אחר פעם את עולם הריקוד, שמלווה אותה מילדותה.
"כל התיכון רקדתי, ובכלל כל הסיפור של התקלוט הגיע מהמקום של הריקוד ולא מהמקום של המוזיקה".
עולמה הפנימי העשיר גורם לך לרצות לטעום קצת את טעם השחרור והחיבור לעצמך. היא מיטיבה לנסח את רגשותיה ותחושותיה באופן מדויק, ובתוך חייה הגועשים ומלאי הצלילים היא יוצרת גם מרחבים של שקט.
"תמיד היה לי צד כזה, של לעשות דברים בחוץ בצורה אינטנסיבית ומצד שני גם הרבה שקט. האני החיצוני והפנימי הם שתי דמויות שמשלימות זו את זו בעיניי, ולא הייתי יכולה אחרת".

ההתחלה
פטל גדלה בשכונת רמות בירושלים, לאם אמריקאית ולאב ישראלי ממוצא עירקי, שאחרי 20 שנות נישואין התחיל לחזור בתשובה. "אני הצעירה מבין ארבעת הילדים בבית, כך שאני די ספגתי את רוב החזרה בתשובה של אבא".
"רק אני חזרתי בתשובה מבין הילדים", היא מספרת, "אימא ואבא עדיין באותו פורמט. אימא שלי היא אישה נפלאה ולא שומרת מצוות אבל מכבדת, ואבא שלי גם מאוד מכבד אבל דתי, וזה מצב מורכב. אני שמחה שבחרתי מישהו שהעולם הרוחני שלו משותף לשלי".

תמיד רקדתי, מירי פטל. צילום: דאפי ספונר

בעוד שאר אחיה למדו באורט רמות, פטל עברה לבית הספר של התנועה הקונסרבטיבית תל"י, שבו יש תגבור של לימודי יהדות. "רוב הילדים מגיעים לשם מבתים חילוניים, אבל יש שם קצת יותר פתיחות ליהדות מאשר במקומות אחרים".

לאט ובהדרגה היא החלה ללכת בעקבות אביה. "לעניין החברתי הייתה כאן משמעות מכרעת. כשהתחלתי לשמור שבת באמצע כיתה י' מערכת הלימודים אפשרה לי את זה, כך ששם הייתה ההתחלה שלי".
בסוף כיתה י"ב החליטה לעשות פנייה חדה יותר אל העולם הדתי והלכה למדרשת 'באר' שבירוחם.
עם הגרעין של המדרשה היא התגייסה לצבא לתפקיד מש"קית הוראה, ולאחר מכן חזרה להדריך במדרשה. במקביל היא לא זנחה את אהבתה לריקוד ולמדה בהאנגר אדמה שבמצפה רמון. "רקדתי שם וחשבתי לעצמי שזה יכול להיות ממש טוב שגם בנות המדרשה ירקדו. אח שלי, שתקלט כתחביב, הכיר לי את תוכנת התקלוט ולימד אותי קצת מה צריך לעשות, ואז עשיתי לבנות שתי מסיבות. זה היה ממש מוצלח וחשבתי לעצמי 'נראה לאן זה יתגלגל'".

לבחור את הקופסה
אחרי תקופת המדרשה-צבא- מדרשה והמחול שביניהם, פטל החליטה שהגיע הזמן לפסק זמן מיוחד במינו ועשתה "שנת רצון", שכשמה כן היא.
"זו שנה שבה עשיתי המון דברים שרציתי והסתקרנתי לגביהם בלי לברור אותם. בסופו של דבר זו הייתה בשבילי שנת בירור".
בסוף שנת הרצון פטל החלה להתלבט מה ללמוד – האם ללכת בעקבות הלב שלה וללמוד מחול, ואם כן אז היכן. היא צמצמה את לבטיה בין האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובין מכללת אורות. "בשלב הזה כבר הייתי דתייה, ואמרתי לעצמי שהמקום המתאים בשבילי הוא רק עם נשים. אבל אז, כשהלכתי לאורות, הרגשתי לא שייכת בכלל".

החיים נתנו לי לימונים ויצרתי מהם לימונדה, מירי פטל. צילום: דאפי ספונר

חברה חכמה שליוותה אותה עוד מימי ירוחם אמרה לה: "תראי, בכל מקרה את תהיי מחוץ לקופסה – בין אם תהיי באורות ובין אם תהיי באקדמיה. אז פשוט תבחרי את הקופסה". זה עזר לה להבין שבכל מקרה היא לא מחפשת להיות חלק בצורה מלאה, "אני רוצה לקחת דברים מסוימים שמתאימים לי, וזהו". כך היא התחילה ללמוד בחוג לתנועה באקדמיה, ובזכות הרקע הרחב שעמו הגיעה ללימודים, לימודיה התקצרו והיא סיימה עם תעודת הוראה ופרס על כוריאוגרפיה בידיה.
באקדמיה היא הקפידה להיות לבושה בדרך שבה אוטומטית תהיה מזוהה כאישה דתייה, "עטופה מכף רגל ועד ראש".
"כשהלכתי ללמוד באקדמיה אימא שלי אמרה לי, מתוך מקום מגונן ואוהב, שאף אחד לא הולך ללמוד לעומק את התחביב שלו – 'את הרי לא תהיי בלרינה'. בזמנו עניתי לה: 'תודה רבה על החיזוק, אבל את תראי שייצא משהו טוב
מזה שאני הולכת אחרי דברים שעושים לי טוב'".

ומה ההורים שלך חושבים על המקצוע שלך היום?
"הם מבסוטים. הם בעיקר מופתעים מזה שהחיים נתנו לי לימונים ויצרתי מזה לימונדה. אחרי שסיימתי את האקדמיה בהצלחה אימא שלי אמרה שהיא מורידה בפניי את הכובע".

***

הכתבה המלאה במגזין אדר א' בפנימה
להצטרפות מהירה וקבלת מתנת הצטרפות שווה במיוחד הקליקי כאן

הפוסט MISS פטל הופיע לראשונה ב-פנימה.

חלומות מתגשמים
ערב אחד בבית משפחת שלום. הילדות התארגנו לארוחת ערב, אלנתן החליט לפרגן לאשתו ותפס פיקוד. בין חיתוך הסלט לעריכת השולחן הטלפון שלו צלצל ועל הקו הייתה לא אחרת מאשר הזמרת ריטה.
"אני עונה לה לטלפון ושומע ריטה, וחושב שזו בטח אימא של אחת הכלות שאני עומד להופיע בחתונה שלה שרוצה לבקש אולי שיר מסוים שננגן. לאט לאט אני קולט שאני מכיר את חיתוך הדיבור הזה, את הנימה המיוחדת. אחרי דקה הבנתי עם מי אני מדבר".

"ריטה מבקשת ממני שאכוון אותה איך לשיר?", אלנתן שלום באולפן. | צילום: אליסף רובינשטיין

את הרגעים האלה נדמה שאלנתן נוצר בליבו ויום אחד יספר לנכדים. באותו הזמן הוא דאג להתפנות לשיחה והחזיר את אשתו רבקה לחביתות ולקוטג'.
"רצתי החוצה לדבר איתה, נפעמתי מכמה היא מיוחדת. התברר לי שנועם חורב, יוצר שעבדתי איתו, שלח לה שיר שהלחנתי בשם 'ביני ובינך'. באותם רגעים, כשדיברנו, לא ידעתי איזה שיר שלי היא שמעה, כי נועם ואני כתבנו 42 שירים באותה שנה. מיד אחרי השיחה נכנסנו להקליט את השיר.
עשינו סקיצה, הלבשנו את הלחן על הסולם שלה ושינינו טיפה את המילים כדי שזה יתאים לה. ישבנו ארבע שעות והיא אומרת לי: 'אני צריכה שתכוון אותי איך לשיר, אני רוצה לשיר כמוך'. באותם רגעים לא ידעתי איפה לשים את עצמי. ריטה? מבקשת ממני שאני אכוון אותה איך לשיר?".
"למדתי ממנה דבר גדול – תראה לאן בנאדם הגיע ועדיין נותן כל כך הרבה כבוד לאומנות ולאנשים שמביאים אותה ומתקשר באופן אישי והכי פשוט שיש. לאורך כל הדרך נפעמתי מהענווה שלה".

כמה ימים אחרי שהקליטו את השיר, ריטה התקשרה ואמרה שהיא אוהבת את השיר ומחוברת אליו אבל לדבריה היא לא עושה לו כבוד ותיאלץ לוותר עליו – "והנה עוד דוגמה על עוצמת הענווה שלה. ובאותה נשימה היא אמרה לי: 'אבל אני רוצה לשלוח לך טקסט, מכתב שכתבתי למשי שלי, יש לך כמה דקות? עניתי בליבי: יש לי את כל החיים בשבילך", אומר אלנתן בחיוך ונדמה שעדיין הוא המום מהזכות שנפלה בחלקו.
"היא הקריאה לי את המכתב, בדיוק נסעתי עם רבקה והקשבנו לה יחד, ואז היא שלחה לי את הטקסט. עזבתי הכול ובאותו יום נכנסתי לאולפן בבית, לא לפני שביקשתי רשות לגעת מעט בטקסט. היא אמרה לי 'תעשה מה שבא לך, אני סומכת עליך בעיניים עצומות'", ומשם יצא השיר 'קחי לך' ששרות יחד ריטה ובתה משי קלינשטיין וזכה לארבעה מיליון צפיות ביוטיוב בתוך שלושה שבועות בלבד.

למי שחייו לנגן
הסיפור של אלנתן, יוצר צעיר ומוכשר בן 32 , מתחיל כשהיה נער.
בגיל שבו כולם הולכים לכיתה ט' בישיבה התיכונית הוא מצא את עצמו בבית, אחרי שניסה להתקבל ל‑ 12 ישיבות ולא הצליח. כל מנהלי הישיבות שראיינו אותו הביטו בתעודה שלו ואז אמרו לאמו שחבל על הניסיון והזמן של כולם, ושלחו אותם לדרכם.
בתחילת השנה חבר התקשר אליו, וכשהבין שהוא התחיל את השנה בביתו הציע לו לנסות להתקבל לישיבת 'כינור דוד', שהייתה אז בתחילת דרכה. אלנתן, שידע לנגן בגיטרה, אמר לרב חגי כהן: "אל תעשה לי מבחנים, אני לא אעבור אותם. תן לי להיות פה, אני ילד טוב, לא חוצפן", ומאז המוזיקה מילאה את חייו.

כשהיה צעיר יותר ניסה אלנתן להתפרסם כזמר, "ולצערי אז זה פחות הצליח. הכרתי פחות את המקום של המלחינים במוזיקה הישראלית, חשבתי שזה מסתכם רק באומני פרונט וזהו, ומתברר שזה עולם שלם ומלא יופי. בעקבות הניסיון שלא הצליח החלטתי שהפוקוס הוא על הלחנה, וכנראה שהכלי שלי כזמר צריך עוד עבודה".
לפני כשנתיים השתתף בתוכנית המוזיקה 'דה וויס', "כדי לקבל הכרה כמלחין. התלבטתי מאוד אם טוב לי לעבור את הדרך האינטנסיבית הזאת. התייעצתי המון עם חנן בן ארי, חבר מאוד טוב שלי, שאמר: אם תלך בלי מטרה ורצון למשהו ספציפי להוציא מהתוכנית אתה תלך לאיבוד".
אחרי האודישן הראשון הוא כבר הרגיש שמיצה. ארכו כמה שלבים עד שסיים את השתתפותו בתוכנית, שממנה יצא עם חבר טוב בשם בניה ברבי, שאיתו הוא כותב ומופיע עד היום.

אלנתן ורבקה שלום, צילום:

מה הרגע שנחרט לך מ'דה וויס'?
"בתוכנית עצמה יש רגע קשוח. לפני שאתה עולה על הבמה אתה בכוך כזה מהגיהינום, חמש דקות של דממת אלחוט ואין לך נפש חיה לדבר איתה. ברגעים האלה אתה מתפלל ממש לקב"ה שישים לך את המילים הנכונות בפה. אני מופיע כבר 15 שנה (גם כחלק מלהקת החתונות 'רוח צפונית' – ט"ו), ולראשונה בחיי הייתי מבועת בכל מה שקשור לבמה. זה לא קרה לי מעולם".

כבר באודישן הראשון ב'דה וויס', כשאלנתן חשף את עובדת היותו המלחין של השיר 'אימא אם הייתי' של חנן בן ארי, הזמרת מירי מסיקה ביקשה ממנו לשלוח לה לחנים. בתוך זמן קצר הם החלו בעבודה משותפת שהניבה שני שירים באלבומה 'א‑לוהי הדברים הקטנים' שיצא לאחרונה, "ועוד כמה שירים לאלבום הבא שבדרך".

איך שיר נולד
"לפני כל פעם שאני מתעסק במוזיקה, מדבר עליה, מלחין, אני מדליק נר, אומר כמה פרקי תהילים ומתפלל שאצליח", אומר אלנתן ומצביע על הנר הדולק שעל השידה. "באותה תפילה אני מתפלל שאם אני לא הצינור לשיר שצריך להגיע לעולם, שגם את זה אוכל לראות", מגלה אלנתן, שבינתיים לחניו המרגשים הצליחו לכבוש את הקהל הישראלי.
בעקבות השיר 'אימא' שגרף אהדה רבה ופרס אקו"ם, הוא נחשף לאומנים נוספים בתעשיית המוזיקה הישראלית, אחד מהם הוא נועם חורב שכתב את השירים 'מתנות קטנות', 'אחותי' ועוד.

מה יותר קל, לכתוב שירים לעצמך או לאחרים?
"יש יותר עוצמה בטקסטים של אחרים מאשר בשלי", הוא מודה בכנות אופיינית, "המדד שלי לשיר טוב זה שהטקסט יגרום לי להזיל דמעה, שידבר אליי באופן מאוד אישי. גם כמלחין, כשאני מקליט סקיצה ולא מתרגש ממנה אני בבעיה. אם זה לא מרגש אותי, אני לא מעביר את הסקיצה הלאה.
בתחילת דרכי שלחתי לאומנים סקיצות שהלחנתי ולא הייתי שלם איתן, והיום אין סיכוי שזה יקרה. הטקסטים שאני בוחר או כותב לא מדברים לרוב על מישהו ספציפי אלא על המציאות שלנו בדברים הקטנים".

יש הרבה רגש בלחנים שלך, מאיפה זה מגיע?
"כשאת שומעת רגש בלחנים זה רגש של כאב, בגלל זה אנשים מתחברים לזה כי כולם חוו כאב. גם בשירים מקפיצים המנגינה מכאיבה. גם השיר 'יש לי הכול' של שירי מימון הוא על מישהו שהוא לא ממריא לשמים כי הוא גם לא רוצה ליפול. לכאורה יש לו הכול ואין לו כלום. זה כואב, ולרקוד לדבר כזה זה הזיה. הייתי בהופעה של שירי וכולם על הרגליים", אומר אלנתן ומספר על הופעתה של שירי מימון שנפתחת עם השיר 'אחותי' וסוגרת אותה עם 'יש לי הכול', שניהם פרי לחניו.

"מי שנמצא ליד אלנתן פותח את הלב באופן אוטומטי," אלנתן ורבקה שלום | צילום: אליסף רובינשטיין

לאחר שהפיק שירים לאומנים כמו דוד ד'אור, אלנתן מרגיש כי רזי המקצוע פרוסים לפניו וכי המקום שהוא נמצא בו כעת בשל הרבה יותר לפריצה מחודשת: "אני מאמין שהמוזיקה שאני מלחין ושעוברת דרכי יש בה כוח אחר שפועל על הלב מאשר על אומנים אחרים. הצבע שלי לא קיים אצלם והצבע שלהם לא קיים אצלי. אתה חייב להיות מכוון עם עצמך מה אתה רוצה לומר כל הזמן".

איך קורה הקסם הזה ונולד לחן לשיר?
"אני מסתכל על הטקסט ומחכה כמו שמחכים לרכבת שתבוא. מסתכל ומבקש", עונה אלנתן תשובה מפתיעה.
לאורך כל השיחה שלנו אלנתן ורבקה יושבים יחד, אלנתן מדבר ורבקה מהנהנת ומגבה את דבריו.
התמיכה ההדדית ניכרת, הדרך משותפת גם היא.
"אני חושבת שבהרבה מתחומי האומנות יש דרך ללמוד לעשות אומנות, אבל יש אנשים שהם אומנים וזה בנפש שלהם, שלא משנה במה הם ייגעו ומה הם יעשו זה יצא טוב", אומרת רבקה בפרגון לבעלה. "אפשר לשבת ב'רימון' וללמוד הלחנה וזה ייצא מדהים. אני חושבת שזה אולי מה שלפעמים מבדיל בין עיצוב גרפי לאומנות. עיצוב אתה יכול גם ללמוד איך לעשות, נותנים לך טכניקות וכלים, אומנות זה משהו שאתה יוצר מעצמך, מהנפש
שלך".
ולאלנתן חשוב לדייק פן מסוים בעשייה: "אני לא מרגיש שזה יוצא ממני. אני חייב להרגיש את האומן, לשבת ולדבר איתו ולהכיר מי הוא ואז השפע עובר דרכו אליי. לפני שבועיים ישבתי עם אומן גדול מאוד. הוא היה בטוח שנשב מיד ונלחין. אמרתי לו 'אחי, אני לא פותח את הגיטרה לפני שאתה פותח את הלב'. הוא לא כל כך ידע איך לאכול את זה, אבל זו הדרך שלי וזה מניב את הדברים הכי טובים בשביל האומן".
"מי שנמצא ליד אלנתן פותח את הלב באופן אוטומטי בלי להרגיש בזה", מציינת רבקה.

***
הכתבה המלאה בגיליון פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצו כאן

הפוסט צליל מכוון הופיע לראשונה ב-פנימה.

בגיל 40 חזרה רזאל לשיר ולהופיע בפני קהל הנשים. בימים אלו היא מוציאה את אלבום הבכורה שלה הנושא את השם- "יום אחד".

הכול מאהבה, ריקה רזאל, צילום: יוחאי סמט

לקראת השקת האלבום, מוציאה רזאל שיר חדש "הכל מאהבה", אותו היא מבצעת ביחד עם בתה הבכורה מיכל (22). השיר, שהוא דואט של השתיים, מדבר על מורכבויות הקיימות בהורות ועל רצון הילדים לעצמאות ולחופש.

"כשכתבתי את  השיר, היה לי חשוב לדבר על חיבור של הורים וילדים. מדובר על מערכת יחסים מורכבת ובינינו, לא תמיד קל להיות הורה וגם לא תמיד קל להיות ילד"- אומרת רזאל.
בעוד כחודש וחצי תערוך רזאל מופע ההשקה של האלבום "יום אחד". המופע המיועד לנשים, ויתקיים בזאפה ירושלים. במופע תארח רזאל את אחיה יונתן ואהרן, וכן את בתה מיכל, בדואט "הכל מאהבה".

הפוסט שרה מאהבה: הדואט החדש של ריקה רזאל והבת שלה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"השיר מדבר על געגועים לחבר ילדות, יש בו גם את הקריאה הפרטית של אדם לחבר שלו, אבל גם מסתתרת שם מבחינתי זעקה, הקריאה של השומרון לעם ישראל לשוב אליו. ש בשיר הרבה מהתחושות, אני חושבת, של תושבים בשומרון, שמבקשים מחבריהם בשאר המדינה להתגבר על התחושה הזו של מגורים מעבר להרי החושך ולהגיע להתחבר, והוא גם מבחינתי פשוט שיר כיפי, שיר נסיעה שמתאים לכל זמן".

"אמנים חוששים לעסוק בנושא מחשש לחרם". אריאל זילבר, ראש המועצה יוסי דגן והמקהלה. צילום: שמואל אדלמן

ההפקה המוזיקלית של השיר נעשתה ע"י בני שוורץ והופק בסיוע וועד מתיישבי שומרון ובהובלת דוברת המועצה אסתר סילם- אלוש שגם סייעה בכתיבת השיר. הקליפ הופק ע"י יהודית פסל עבור מועצה אזורית שומרון ששמה לה למטרה בכל התחומים להפסיק את "החרם השקט" כלשונם של יוצרים מהאזור.

"לא תמצאו ספר, לא סרט, לא שיר, לא סיפור ולא סדרה על השומרון" אומר יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון. "לזה אני קורא החרם השקט. זה חרם שלא מדברים עליו אבל אני בטוח שהוא מורגש עבור תושבי השומרון ועבור רבים אחרים במדינה. אין ספק שיש כאן המון חומרים ליצירה, זה אזור ייחודי, ואחד האזורים המדוברים בעולם לטוב או לרע.
"אמנים חוששים לעסוק בנושא מחשש לחרם של 'הברנז'ה'. אנחנו שמנו לנו למטרה באופן מודע, להלחם בחרם הזה. בקיץ האחרון הצלחנו להביא לראשונה מאז הקמת המדינה את חברת הפקות הסרטים אולי הכי גדולה בארץ – יונייטד קינג, לצלם את סרט הילדים של הקיץ דווקא בשומרון. בעקבות המהלך שעשינו המילה שומרון פחות זרה לתעשיית הקולנוע וכבר צולם סרט נוסף שיעלה בדצמבר הקרוב בבתי הקולנוע, כעת פעלנו לעידוד והפקת השיר הזה, ואנחנו מבטיחים עוד הפתעות רבות בתחום".

היוצר אריאל זילבר מוסיף
"זה השומרון שלנו, 70 שנה לישראל ואלפי שנים לשומרון, צריך מדי פעם לעשות לו שיר. זה הזמן. תמיד זה הזמן.  צריך להביא למודעות הזו שזה המקור שלנו, פה היה יהושע, עם כל העם. הכל התחיל מפה. זה הערש שלנו והסיבה שאנחנו פה בעצם.

"אני לא עזבתי את התל אביבים והכל בסדר, הם יבואו להנה עוד מעט כולם, כל העולם יבוא. יהיה פה כמו שאמר יואל משה סלומון על פתח תקווה שהיו ביצות; פה דונם יעלה מליונים פעם, תדעו לכם, אז אני אומר –  פה כל דונם יעלה מליונים, תדעו לכם. כדאי עכשיו – עכשיו לקחת בידיים את הארץ הזו. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא צריכים להתנצל. אנחנו פה בזכות."

הפוסט שירו של החרם השקט: אריאל זילבר ומקהלת לשם עלי זהב בסינגל חדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

שירה רונן וביתה אביגייל. צילום: משה גלבר

"כניסתה של אביגייל למשפחתנו הובילה אותי לעשייה התנדבותית למען ילדי תסמונת דאון. עשייה שאני מגדירה כייעוד בחיי", משתפת רונן בהתרגשות.
בנוסף לאביגייל, שכיום בת 11, לבני הזוג שירה וגדי רונן עוד שני ילדים- איה בת 21  ונבו בן 15, ובני הזוג עובדים יחד כמטפלים בעזרת בעלי חיים ומנהלים חווה טיפולית בשומרון.
"אביגייל שלנו נולדה  משנים של חלום. בלבי אני יודעת שהיא נועדה למשפחתנו ואנו לה. מבחינתי היא אבן חן מתוך אוסף נדיר, ייחודי ואיכותי של אוצרות ילדי תסמונת דאון", מספרת רונן, שהיתה בין מקימות העמותה "תסמותק" וכיום משמשת כמנכ"לית העמותה.

מה הביא להקמת "תסמותק"?

"עמותת "תסמותק" הוקמה לפני כארבע שנים אחרי שראינו, אימהות נוספות ואנוכי, את הצורך בהעלאת המודעות הציבורית לנושא של ילדי תסמונת דאון, ואת הצורך של המשפחות בליווי ובתמיכה," עונה רונן. עוד היא מציינת כי אחת המטרות המרכזיות של העמותה היא שיפור וקידום זכויותיהם של ילדי תסמונת דאון ומשפחותיהם, וצמצום התופעה של נטישת תינוקות הנולדים עם התסמונת.

קול המלאכים

לפני כשלושה חודשים, בעקבות מפגש של שירה רונן עם המוזיקאי ישראל כסיף, נולד לשניים פרויקט חדש ומרגש במיוחד שנקרא "קול המלאכים". פרויקט המעניק לילדי "תסמותק" אפשרות להביע את עצמם בשירה, בריקוד ובכל סוג של השתתפות אחרת. "המפגש  של הילדים עם ישראל היה מאוד מרומם וה'קליק' היה מיידי. ישראל ישב עם הגיטרה וניגן את 'שלום עליכם', והילדים התקבצו סביבו לשירה משותפת. מכאן בעצם נרקם החלום שהפך במהרה ל- 'קול המלאכים', שעמותת 'תסמותק' נרתמה אליו בשמחה", מספרת רונן.

ילדי תסמותק באולפן. צילום: משה גלבר

איך הפרוייקט יעזור לילדי תסמונת דאון?

"אחרי שראינו את השפעתה החיובית והעצומה של המוזיקה על הילדים, התחלנו לחשוב איך אנחנו מנגישים את הנושא באופן שוטף ותדיר לילדים. כיום אנחנו עובדים על הקמת מרכז מוזיקלי לילדים בעלי צרכים מיוחדים שיקום באולפני "קלמנטינה" שבקיבוץ משמרות. הילדים יגיעו למרכז עם ההורים ושם ייקחו חלק בלהקת "תסמותק"- ישירו, ינגנו, יקליטו ויוציאו סינגלים וקליפים."

על מנת שהחלום יהפוך למציאות, מופעל בימים אלה פרויקט גיוס המונים להקמת מרכז "קול המלאכים". הכספים שיגויסו בפרויקט יממנו את פעילות המרכז והדרכת הילדים ובני משפחותיהם במשך שנה שלמה, הפקת אלבום "קול המלאכים" – ילדי ה"תסמותק" בשיתוף אמנים אהובים ומוכרים, ואפילו סל ליולדת שנועד לאמהות לילדי "תסמותק".

"ילדי 'תסמותק' הם  אלו המביאים איתם לעולם את החמלה, הקבלה והרעפת הטוב. לא סתם הם מהווים 0.1% מאוכלוסיית העולם בעבר ובהווה. למרות ובזכות", מסכמת שירה רונן.

ילדי תסמותק עם המוזיקאי ישראלי כסיף. צילום: משה גלבר

לפרטים נוספים והשתתפות בפרוייקט "קול המלאכים"   https://www.causematch.com/he/projects/kol-hamalachim-3055/

הפוסט קול המלאכים: פרויקט גיוס המונים למען ילדים בעלי תסמונת דאון הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחת מהנגניות שיופיעו השנה בפסטיבל היא עליזה קרן, כנרית שהגיעה לז'אנר הזה כמעט במקרה, אחרי שנים של לימודי מוזיקה קלאסית.

"לפני עשרים שנה הכרתי קלידן שניגן בכליזמרים והוא חשף אותי למזוזיקה הזו אחרי שכבר למדתי קלאסית וג'אז ומייד התאהבתי בה," מספרת עליזה, "המוזיקה היהודית היא עממית ופשוטה, ויש בה אנרגיות ושורשים ועוצמות מיוחדות של עם. בקונסרבטוריון לימדו אותנו שגדולי המלחינים לקחו מנגינות עממיות פשוטות ועיבדו אותן ליצירות קלאסיות ואני רואה איך אנשים שונים ממגזרים שונים מתחברים לנשמה שבמוזיקה הזו."

Keren Aliza project – עליזה קרן והלהקה. צילום: ולרי לפשוב

היא עלתה לארץ לפני כעשרים וחמש שנה מרוסיה והיא בעלת תואר שני במוזיקה קלאסית מטעם הקונסרבטוריון בסן -פטרבורג. בשנים האחרונות, היא מספרת, היא עברה תהליך נפשי ורוחני עמוק. לפני שנתיים ביתה נפטרה ממחלה. מהרגע שחלתה, הפסיקה עליזה לנגן לחלוטין והתמסרה לטיפול בביתה.
לאחר שנתיים של מאבק במחלה ביתה נפטרה, ובכל הזמן הזה, היא מספרת, במהלך ארבע שנים בהן לא מתחה את מיתרי הכינור ולאחר המשבר על מות ביתה, היא עברה תהליך עם עצמה, עם תובנות נפשיות ורוחניות והרגישה שהיא גדלה, ומתפתחת נפשית. היא שינתה את שמה מאינה לעליזה ושם משפחתה לקרן 'כדי להביא שמחה לעצמי ולאחרים' והקימה את הלהקה שלה 'Keren Aliza project' איתה היא מופיעה בפסטיבל הכליזמרים עם עיבודים שיצרה יחד עם נגנים נוספים.

"עד כה לא הרביתי לנגן במופעים, הופעתי אבל לא בצורה אינטנסיבית. העדפתי להישאר עם ילדיי הקטנים בבית, ולימדתי נגינה ילדים ומבוגרים באופן פרטי. אבל עכשיו התחלתי להופיע בפני הקהל הרחב."

הפסטיבל פונה לאוכלוסיות דתיות רחבות, חלקן שמרניות מאד. איפה זה פוגש אותך?

עליזה: "אני לא שומרת שבת לדוגמא, אבל עוד ברוסיה גדלתי עם הידיעה שאני יהודיה לגמרי וככל שהתבגרתי אני מעמיקה בזה יותר. המוזיקה מחברת אותי לא-לוהים ואני מרגישה שליחות לחבר דרכה גם אנשים אחרים מכל הגוונים."

פסטיבל הכלייזמרים השנתי. צילום: אשר אלמקייס

פסטיבל הכלייזמרים הבינלאומי בצפת יתקיים בתאריכים: 

ג'-ה' באלול, 14-16 באוגוסט

הכניסה חופשית!

הפוסט בנבל וכינור הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש בינינו שפות, שפות, שפות

אבל רק אחת שהיא שלנו

אותה אני מבקשת, בּׂא נדבר רק בה.

דבר אליי מילים פשוטות

בשפת הלב

דבר קרוב.

מתוך השיר 'שפת הלב'

מילים ולחן: רוחמה בן יוסף

כל שיר מתגלגל ונולד בדרך אחרת.
שפת הלב הגיע אליי אחרי דרך ארוכה שעברתי, מחשבות וחוויות שנאספו בבישול איטי עד שהגיע הרגע – ויצאו לעולם בבת אחת.
יום אחד ישבתי עם גיסתי היקרה, שעברה תהליך של גיור.
היא דיברה אנגלית ואני עברית, ובשברי מילים הצלחנו לתקשר בכיף. ואז היא שאלה אותי, 'מה זה סגולה?' הסברתי לה מה שידעתי.
חמותי מצטרפת למרפסת ושואלת, על מה אתן מדברות? וגיסתי ענתה לה: 'שאלתי את רוחמה מה זה סגולה',
חמותי אמרה, 'אה, זה נושא מאוד מעניין.. סגולה זה…' והסבירה לה משהו אחר לגמרי ממה שאני אמרתי!
אני זוכרת את ההפתעה שהרגשתי, והמחשבה הראשונה שחשבתי היא – יואו. אם אני וחמותי היינו מדברות על סגולה, היינו חושבות שאנחנו מבינות אחת את השניה, כשבאותו הזמן אנחנו מדברות על דברים שונים.

המעבר בין השפות, להבנות שונות של מילים באותה שפה, היה עבורי חזק.
כי כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו.
השפה בה אני מדברת , שונה מהשפה שאת מדברת, אפילו שאנחנו כותבות ומדברות בעברית…..
מילים מסוימות יעוררו בנו רגש מסוים, יקחו אותנו למקומות אחרים ואסוסיאציות שונות..
זה כל היופי, לא? המגוון, העולמות , הצבעים, הדרכים לראות דרכם את העולם.
אבל בכל זאת, איך נפגשים לא רק מבחוץ – אלא באמת?
זאת שאלה שנכונה לקשר שלי עם כל אדם, אבל במיוחד בקשר הזוגי.
איך אני מצליחה לדבר באופן שיוביל להבנה אמיתית?
איך אני מגיעה למפגש שמחבר בין העולמות הפנימיים שלנו?
זה תלוי באמון. באומץ ובנכונות להתקלף, להשיל שכבה ועוד שכבה..
להיות כנה, גם אם זה יכאב.
ובעיקר, כמו תמיד, מתחיל ממני- מהרצון והמעשים שמעוררים את התנועה היפה הזאת.

כמו הרבה מהשירים שלי, שפת הלב הוא תפילה.
הוא רצון להפגש עם השפה שמונחת מתחת לכל השפות
להגיע פנימה. לגעת .
לדבר ולהקשיב בשפת הלב.

הפוסט מאחורי הקלעים של שפת הלב הופיע לראשונה ב-פנימה.