גם לשגרה ההזויה הזו הצלחנו להתרגל. יצרנו בבית שגרה לצד הדאגה הבלתי פוסקת לשלומו של בן זוג. קיבלנו לבד עשרות החלטות, ביצענו לראשונה פעולות שמעולם לא עשינו לבד, ונאלצנו לוותר על מפגשים ועל לא מעט הזדמנויות שחלמנו עליהן. 

גם הגברים עשו חישוב מסלול מחדש והתרגלו לשגרת לחימה וכוננות. הם היו בשטח, בסיטואציה של מלחמה, ונחשפו מקרוב למצבים מאיימים ומסוכנים שלוו בתחושות של מתח, פחד וכאב. חלקם ראו מקרוב חברים שלהם שנפגעו, ואף חוו אובדנים כואבים מאוד.

המצב החדש שהפריד בינינו פיזית, הציב אתגרים לזוגיות שלנו. ניסינו לשמור על הקשר מרחוק, לקחת אוויר מכל הפוגה ביחד, ובכל זאת, לא מעט צרכים שלנו הודחקו.

הנה אתה בבית 

כעת, כשחיילי מילואים רבים מתחילים לחזור הביתה בהדרגה, הזוגיות איתם צריכה שוב להתארגן מחדש. עברנו לא מעט בתקופה הזאת, ועכשיו כשהאהוב שוב בבית, לגיטימי מאוד להרגיש שצריך דקה כדי להתרגל אליו שוב.

מה הם צריכים? סבלנות, הקשבה, קבלה והערכה. סבלנות, כי הם יצטרכו שניתן להם את הזמן הנחוץ עבורם להתרגל מחדש לשגרה של חיי זוגיות, משפחה ועבודה. הם יצטרכו שנקבל אותם עם כל מה שהם עברו. אנחנו לא יודעות באיזה מצב רגשי הם יחזרו. יש כאלה שירצו לשתף, יש כאלה שירצו לשתף אבל זה ייקח להם זמן, ויש כאלה שיעדיפו לשתוק. הם יצטרכו מאיתנו הקשבה כדי לבטא את הרגשות שלהם. חלק ניכר מהגברים חוו כאב ומצוקה ללא אפשרות וזמן לעכל ולעבד אותם. הם ראויים לקבל מאיתנו הערכה. הם לחמו למעננו ולמען המדינה, היו מוכנים להקריב את חייהם בשבילנו, ומילים טובות ומעריכות שמגיעות מאיתנו, שוות עבורם המון.

ומה בנות הזוג צריכות? דברים דומים. הקשבה, הכרה והערכה. הקשבה למה שעבר עלינו: לרגשות, לקשיים, להתמודדויות. נרצה לקבל הכרה על מה שעשינו במהלך התקופה, וגם על מה שרצינו וויתרנו כי לא יכולנו עקב המצב. ולגיטימי לצפות גם להערכה ולהודיה על התפקוד והשמירה על הבית.

שני בני הזוג צריכים זמן לעכל את התקופה וזמן להשלים את הדברים שוויתרו עליהם עקב המצב, ומובן ששניהם זקוקים להרבה חיבוקים. המגע מייצר חיבור, חום, קרבה ואינטימיות. 

עונת מעבר

תקופת המלחמה התאפיינה בעוצמות גבוהות של כוחות ויכולות שגייסנו מתוכנו לעשייה ונתינה, וגם בעוצמות רגשיות גבוהות. ההתייחסות אל בני הזוג שהיו בשטח הייתה כאל גיבורים בעלי הילה שאופפת אותם. גם המרחק הפיזי שנכפה עלינו יצר דלק מיוחד של התרגשות והתחדשות בזוגיות.

כעת הגיבורים שלנו חוזרים לתפקידים הקודמים, שהם הרבה פחות הרואיים. וזה מזכיר קצת את ההתמודדות עם המעבר מהתאהבות, עם כל ההתרגשות והפרפרים, לאהבה יציבה ומתמשכת. ברגע שנכיר בכך שטבעי להיתקל בקשיים בתקופת המעבר הזו בין המילואים לשגרה, נוכל לגשת אליהם ולפתור אותם בנחת.

אז הנה כלי שיעזור לכם לחצות יחד לחוף המבטחים שלכם, לסגור פערים וליצור קרבה.

אצלך בעולם

זה נקרא "לעבור את הגשר", פרקטיקה לשיח ומפגש משמעותי שמאפשרת לעבור צד ולהתארח בעולם של בן הזוג. הכלי הזה מאפשר לכל אחד באמת לשמוע, להבין ולהרגיש מה עבר כל אחד כאשר היינו בנפרד. כאשר אישה עוברת את הגשר לעולמו של בעלה, היא מקשיבה לו בעיניים סקרניות, רכות ואוהבות. היא פנויה לשמוע את מה שחשוב לו לשתף, ורק כשהוא מרגיש שסיים וקיבל את ההקשבה וההבנה הנחוצות לו, הוא עובר את הגשר אליה ואל העולם שלה ומקשיב לה. זה מאפשר לנקות את עצמנו מהדעות ומהחוויות האישיות שלנו ולתת תשומת לב מלאה לבן הזוג. אפשר ורצוי לחזור על מה שנאמר באופן הנקי ביותר ולאפשר לבן הזוג לדייק את הדברים. 

בשלב הבא מומלץ לנהל שיחת תיאום ציפיות, שבה חושבים יחד מה חשוב לנו שיהיה מעכשיו, ומשתפים בחששות שלנו מהעתיד ובבקשות שיש לנו זה מזה. הדגש הוא לאו דווקא על המסקנות והתוצאות, אלא בעיקר על ההקשבה ההדדית. אפשר גם לתת מקום וללמוד ביחד אילו דברים חדשים וטובים היו לנו בתקופה המיוחדת הזאת, שהיינו רוצים לאמץ ולהגביר בתוך הקשר שלנו. 

מברכת אתכן במה שכולנו מבקשות בלב: רק שיחזרו בשלום. עם כל השאר כבר נתמודד בעזרת ה'.

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט להתרגל אליך שוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחד ההיבטים התנודתיים ביותר, שימי חופשה, חגים ושגרה משפיעים עליו ומשנים אותו, הוא המשפחה וגודלה. מה שנקרא פותחים וסוגרים אקורדיון. וככל שהמשפחה מתבגרת, השינויים מחריפים.

כשהמשפחה קטנה יחסית, האחד בספטמבר הוא ציון הזמן שממנו המשפחה חוזרת לסדר יום קבוע. הבית מתרוקן בבוקר, מה שיוצר חלל שצובט את הלב וגם מרחיב אותו בו־זמנית, נותן זמן לנשום אבל גם נפרד ממלאות של חיים, צחוק ובכי והרגשת ביחד.

ככל שהמשפחה מתבגרת, מתחילות פרידות ארוכות יותר. אולפנות וישיבות עם פנימייה הן סיבה ליציאה מהבית בגיל צעיר, הרבה פעמים עד לחתונה: למעט חופשות, אצל הבנים ההמשך יהיה ישיבה, מכינה, צבא. אצל הבנות – שירות, ואז שיבה הביתה או לימודים גבוהים רחוקים, או מדרשה, חתונה.

כל המשפחה זזה. הילד הצעיר יותר נהיה הבוגר, אבל רק לזמן קצוב… כל מערכות היחסים בין האחים בבית משתנות.

המשפחה מתחילה להתרוקן בצורה נוכחת יותר ביומיום. גם כאן יש צביטה חזקה וגעגועים. וגם צמיחה ושינוי. חלוקת התפקידים הקבועה בין האחים משתנה, והרבה פעמים זה לברכה. מתגלים יכולות וכוחות שהיו בצל הילד הגדול, וכעת הקטנים יותר מקבלים דחיפה ועידוד. זה משפיע על האווירה בבית, וגם על ההרגלים של ההורים. בבית שלנו אחת הדוגמאות הבולטות הייתה המוזיקה בבית. מי משמיע את המוזיקה, ואיזו מוזיקה זו תהיה? תלוי מי נמצא.

הרבה משפחות חוות את המעבר לפנימיות בגיל הנעורים כקושי גדול, אולי אפילו כדבר שאינו נכון לילד ולהורה. אבל שאלת האלטרנטיבה היא חזקה, כמו גם רצון הילד. יש משהו מאוד מקדם ומבגר בחיים החברתיים והרוחניים שפנימייה נותנת.

ואז מגיע השלב של החתונות. ברוך ה', שמחה גדולה, הודיה גדולה. וגם כאן יש התרחבות של הלב, וצביטה קטנה. המשפחה משתנה. קולטת עוד בן או בת לתוכה, ומצמיחה החוצה זוג, שיהיה המשך, וגם יהיה משהו אחר.

וכך, בתנועה מתגברת והולכת, הבית מתרוקן עד למצב של רק זוג – ומתמלא עד שצריך לשכור פנימייה מוסדית כדי להיפגש לשבת משפחתית.

והלב, שנמתח כדי להכיל לאהוב ולחבק ולעודד את כולם, שב לבית ריק ושומע את פעימותיו מהדהדות בתוכו.

סימן לגאולה

בחודש האחרון נוכחנו מחדש, ביתר שאת, בכוחה של המשפחה. אחרי החגים שבהם אירחנו ונפגשנו לרוב, הציפייה לשגרה התנפצה בדמות מלחמה שהחזירה את כולנו הביתה, שקרעה משפחות זו מזו והזכירה לנו מחדש שאנחנו כולנו משפחה אחת גדולה.

את הריקוד שבין משפחה לבין עצמאות אישית חוויתי במהלך חיי כבמעין ריקוד- בנערותי חוויתי הרבה בדידות. למדתי לקדם אותה ולהתקדם איתה, וגם כאבתי אותה והבטחתי לעצמי מילוי.

זכיתי, ברוך ה', ללדת הרבה ילדים, ולמלא את החיים והבית. ואז היה מאוד חסר לי קצת זמן לבד. ברוך ה', הילדים התחתנו מהר וילדו מהר, והבית גדל, וקטן, בו־זמנית.

אני קמה בבוקר בלי שבכי של תינוק יעיר אותי. ישנה לילה שלם. יש בזה הרבה חירות, מרחב, הקלה. ויש גם צביטה של געגוע.

נראה שבכל מצב שה' מביא לנו יש אתגר ייחודי ולימוד ייחודי. איך יולדים את עצמנו מחדש. איך פושטים מיומנויות ישנות (להחליף טיטול בכל מצב, להמציא ארוחה ברגע) ולובשים מיומנויות חדשות (לזכור איזה מאכל אהוב על כל כלה, חתן, נכד ונכדה, להיות גמישה בביקורים ובאירוחים).

ואיך שומרים על מי שאני ומקשיבים להמיית הלב ולדחף להתחדש ולחיות, בלי לשקוע בקינה על מה שפסק מלהיות.

מתברר שהשלב של לידת הילדים, גידולם עד שהם מתחתנים, הוא רק שלב אחד בהורות. ואחריו מגיעים עוד שלבים של קשר, תמיכה, שיתוף, שמשתנים כל הזמן ומאפשרים תיקון של העבר, שינוי לטובה והמשך ליווי ממרחב אחר.

תופעת המשפחה הגדולה היא סימן ענק לגאולה המתרחשת כאן ועכשיו. אחרי שמבנה המשפחה התפרק במאה הקודמת בגלל תנועות אידיאליסטיות, ובמיוחד אחרי השואה, משפחות נובטות וצומחות, כמו צמחים שעולים מהאדמה הפורייה, ובניגוד לעולם המערבי המתקדם סביבנו. איזו ישועה וברכה. ואיזה אתגר.

בתפילה לשלומם וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים,

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בית מתרוקן ומתמלא הופיע לראשונה ב-פנימה.