"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו ויש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה."

יש בשירים וניגונים משהו מאוד מחבר ועצמתי. תמיד חלמתי שאצליח להלחין משהו פעם בחיים.
אני אוהבת לשיר, אני אוהבת לשמוע שירים מכל גווני הסגנונות ואני מעריצה את האמנות הזו. מאז ומתמיד.
השבוע, בע"ה חל היום בו זכיתי להלחין את מנגינת חיי החדשה.

השבוע, לפני 12 שנה. לא עבר הרבה זמן עד שהתחלתי באמת להבין איזה שיר מתחיל להתנגן לו בבית החדש שהקמנו. באופן סמלי, גם ראשי התיבות שלנו הוא 'שיר' (שבח- יעל- רזיאל).
הבית הזה שהקמנו, היה כולו מנגינה אחת ארוכה. לפעמים שמחה מאוד, לפעמים מהירה, לפעמים איטית, לפעמים כועסת, לפעמים עצובה. אבל היה בה משהו שנמשך מתחילתה. במן הרמוניה פשוטה ומאוד מובנת.

על ההזמנה שלנו בחתונה הטבענו את הפיוט "וביום שמחתכם שיר מהללאל" ואולי זה בעצם מה שקישר בין כל שלבי הלחן הקסום הזה שהתהווה. השיר היה כולו מוכוון להלל את ה'. בין בשמחה ובין בצער. תמיד ידענו שאנחנו עם הפנים למעלה. מלחינים את מנגינת חיינו. בתמימותי חשבתי שהלחן הייחודי הזה, כנראה יימשך עוד כמה נצחים או לפחות 120 שנה. והוא פתאום נגמר. המלודיה המהממת הזו הפסיקה לפתע.

ניגון מיוחד של הלב

ובהתחלה זה צרם לאוזן. זייף. הציק מאוד. גם היום זה עדין צורם. עדין קטוע. תקוע. אבל איכשהו מדי פעם מבליחים להם כמה צלילים חדשים, עדינים וחלשים. שמנסים לייצר שיר חדש. שיר המשך ליצירה הקודמת. וכשאני מקשיבה לה אני מזהה זה את אותו הלל ושבח לה' שלא עזב מעולם. שתמיד ליווה את צעדיי.
אני עדין מתקשה להאזין לה. לאותה מנגינה חלושה.

אבל אני יודעת. באמונה שלמה, שיום יום. לפני כסא הכבוד. מלאכי השרת מנגנים אותה, בכלי שירם. ומרעידים בה עולמות עליונים. ביחד עם עוד ניגונים ושירים מרטיטי לב שיעוררו את השכינה הקדושה. ובבוא היום, הקולות והברקים יבקיעו שערים. והגואל יבוא.
בקרוב ממש.

הפוסט את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק הופיע לראשונה ב-פנימה.