כמו מלאך, שייך רק לעליונים. תמונה מתוך האלבום המשפחתי

הרבנית פנינה היא בתו של הבבא סאלי מאשתו השנייה, מרים ע"ה, אותה נשא לאישה בגיל שש עשרה לערך. היא נישאה לרב דוד יהודיוף ע"ה, שזכה להוציא לאור את כל ספרי רבני משפחת אבוחצירא, ונולדו להם ילדים ונכדים.

בחמש עשרה השנים האחרונות היא עוסקת במסירות בקירוב רחוקים, או אם נדייק בקירוב רחוקות. מטעם ארגון טהרת המשפחה של הרב פיש היא ונשים נוספות מנסות לחבב את המצווה היקרה הזו על בנות ישראל, דתיות וחילוניות כאחד

איך זה עובד? אתן פשוט עוברות מבית לבית? אני נדהמת מהעזות דקדושה.
"כן", משיבה לי הרבנית בחיוך ומסבירה לי מעט על פעילותן. "אנחנו לוקחות שכונה, למשל פסגת זאב. דופקות בדלת. כשפותחים לנו אנחנו מוצאות איזו מילה טובה, שואלות האם יש להם זמן בשבילנו ומסבירות מי אנחנו".
כשאני מתפעלת מהאומץ, הרבנית ממשיכה: "בהתחלה היה לי מאוד קשה להיכנס אל תוך הפרטיות של האנשים. אבל ברוך ד', כשאני כבר בתוך זה וכבר רואים את ההצלחות והישועות שהמשפחות זכו להן בעקבות השמירה על הטהרה, זה עושה חשק להמשיך. ב"ה יש סייעתא דשמיא ושכונות שלמות עברו פשוט מהפכה בתחום. היו כאלה שאמרו לנו: "חיכינו לנשים כמוכן שיבואו ויסבירו לנו מה עושים…".

מסירות נפש למען עם ישראל יש לה בשפע, כמו גם, איך לא, סיפורי נִיסים.
איך היה לגדול בבית של מקובל גדול המלומד בנִסים כמו אביך הבבא סאלי זיע"א?
"לא ראינו אחרת. חשבנו שזה נורמלי. לא ידענו איך זה אצל משפחות אחרות. משחר ילדותנו ידענו שאבא שלנו הוא אדם גדול וחשוב וקודש קודשים, אך ככל שגדלנו ראינו יותר את הקדושה שלו. הייתה לאבא דבקות בד' שאי אפשר היה שלא לשים לב אליה. הוא היה קורא לקב"ה 'בעל הרצון' ולא ידע משהו אחר חוץ מהקב"ה.
"אני זוכרת את יראת הכבוד שהרגשנו כלפיו. לא היה לנו איתו כל כך קשר בילדות, כיוון שאבא היה מסתגר בעליית הגג שבועות וחודשים. לא ראינו שהוא אכל או שתה וגם לא איפה הוא ישן. הוא היה כמו מלאך, שייך רק לעליונים".

כילדים ידעתם על התעניות והסיגופים של מו"ר אביכם?
"רק כשגדלנו והתחלנו לדעת גם מדברים אחרים על אבא, נודע לנו גם על התעניות. הוא היה עושה תעניות משבת לשבת, גלגולי שלג, מתגבר על תאוות האכילה ורק טועם מהמאכלים. כשהיה לו מאוד טעים – הוא היה מפסיק לאכול באמצע."

איך מרת אמך הרבנית מרים ע"ה תפקדה כאישה של אדם כל כך קדוש?
"זה לא הנשים של דורנו", ממהרת הרבנית פנינה להדגיש בתחילה ועוברת לספר מעט על אמה. "אימא הייתה אישה מאוד משכילה, מלומדת וחכמה. היא דיברה וכתבה בכמה שפות, וידעה אפילו להתפלפל בגמרא. אבל עם כל זה היא התבטלה בפני אבא שלי וכיבדה אותו מאוד.
"אי אפשר היה לדבר עם אבא שלי מילה שלא במקום. גם אימא, גם הילדים וגם זרים. זה קודש קודשים מולך ובחיים לא ראינו שמישהו העז לומר מילה לא במקום, כעס או ויכוחים. זה היה פשוט בלתי אפשרי מולו.
"הייתה לו רוח הקודש, זה ברור. כמה פעמים היינו באים לבקש ברכה או לשאול שאלה והוא היה עונה על כך עוד לפני שביקשנו או שאלנו".

הקב"ה גוזר – והצדיק מבטל
אינספור סיפורים מרטיטים שמענו אודות הבבא סאלי, על כוחו בעליונים ובתחתונים. עם שרים ומושלים שועי עולם, ולהבדיל עם שרי מעלה. אך אין זה כמו לשמוע כמה מהם ממקור ראשון. הרבנית פנינה נזכרת בסיפור מופת אחד שהתרחש אצל אביה עוד בהיותו במרוקו. "שרים, שייח'ים ומושלים בעולם כולו כיבדו אותו כבוד רב
והגיעו להתייעץ איתו. באחת הפעמים ביקש אבא ממושל אחד לשחרר איזה יהודי והוא התנגד. היה ביניהם דין ודברים ואותו מושל זלזל במשהו מאוד חשוב אז אבא נתן לו סטירה. לא פחות ולא יותר, אותו מושל הוציא את אקדחו וכיוון אותו מול אבא שלי. באותו הרגע השתתקה לו היד ונהייתה מאובנת. רק לאחר הפצרות רבות מצדו והבטחה שהוא משחרר את אותו יהודי ולא אוסר יותר שום יהודי על לא עוול בכפיו – אבא עשה שהוא יוכל לחזור להזיז את ידו.
"כשאדם מתחבר לקב"ה, אז צדיק גוזר והקב"ה מקיים", היא מסבירה את הפלא, "או כמו ששמעתי עכשיו חידוש מאחותי: הקב"ה גוזר – והצדיק מבטל".

כוח בזכות התורה. תמונה מתוך האלבום המשפחתי

מקווה ישראל
ליאורה, שמבחינה בכמיהתי הכנה לשמוע עוד ועוד סיפורים, מזכירה לרבנית לספר את הסיפור על המקווה והנחש. "זה סיפור ששמעתי מאחותי ששמעה מהמשמש שהיה עם אבי באותו הזמן", היא ניאותה. "זה קרה במרוקו לפני כשישים שנה בערך. הייתה שמועה שהנשים בעיר לא טבלו כבר כמה ימים כיוון שיש נחש בקרקעית המקווה.
הגיעו לומר זאת לאבי בשתיים בלילה והוא מיד ביקש להגיע לשם, למרות השעה. 'אין שעות למצוות', ענה למשמש ההמום.
הוא לבש את השכמייה שלו ויצא עם נר אל המקווה שהיה בהחלט לא נעים ודי מסוכן. המדרגות לא היו מדרגות. אבא לקח את המקל שלו בידו והוציא משם את הנחש. שמעתי שהוא גם השביע את החיות שלא יפגעו בבנות ישראל. הם יצאו משם והכריזו שהכול בסדר והנשים חזרו לטבול".

הרבנית ממשיכה ונזכרת בסיפור נוסף על מקווה. "אבא הגיע פעם אל העיירה בודנוב שבמרוקו בחודש תמוז וראה שהמקווה במקום אינו כשר. הוא אמר להם שצריך לרוקן את מי המקווה ולתקנו אך הם נבהלו. איך יעשו זאת והרי לא יורדים כעת גשמים כדי למלא את המקווה בחזרה? 'אל תדאגו, ד' ירחם', אמר להם אבא, ולאחר שהם הוריקו את המקווה אבא התפלל וירדו גשמים שמילאו אותו.
"לאחר שאבא בדק אותו שוב הוא ראה שלא תיקנו אותו כמו שצריך והורה להם שוב לרוקנו ולתקנו. ושוב לאחר מכן ירדו גשמים והוא התמלא בשנית, בחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

כל השושלת המשפחתית שלכם מפוארת, כבר מדורי דורות ועד לימינו אנו. מה הסוד לקדושה וגדולה שכזו?
"היה להם כוח בזכות התורה שלהם, בזכות מסירות הנפש שלהם למען עם ישראל ואהבת ישראל שלהם. אי אפשר להגיע לדברים נשגבים בלי מסירות נפש.
"כל אחד בכוחות שלו יכול לעבוד את ד'. אבא בחר לגדול בזכות עצמו ולא בזכות אבות. הוא אמר: יש לי שתי אפשרויות, או לגדול בזכות אבות או להתחיל מחדש, והוא הגיע בזכות עצמו. כל דבר שהוא לשמה – סופו להתקיים. אבא גם היה מסתיר את הגדולה שלו והיה תמיד זוקף הכול לזכות אבות שלו. בעיקר היה מדגיש את זכותו של סביו, רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל, ה'אביר יעקב'".

אולם למרות זכות האבות המפוארת שלהם, היא מבקשת להדגיש כי "התורה אינה ירושה לך וצריך לעמול עליה. לכולם יש זכות אבות אבל התורה היא עבודה".

***

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה, גיליון שבט תשע"ב
רוצה להצטרף למשפחת פנימה ולקבל בכל חודש מגזין עשיר ואיכותי עד הבית?
לחצי כאן

הפוסט אני הבת של הבבא סאלי הופיע לראשונה ב-פנימה.

"רציתי להרגיש שסבא רק שלי, לא של כל עם ישראל" . | צילום: דעאל סבטיה

הרבנית ברוריה ג'ורנו (63) היא אחת מצאצאיו של רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, המכונה הבבא סאלי. היא נולדה בכפר יבנה, להורים שהם בני דודים. אמה, הרבנית רוחמה עליה השלום, היא בתו הבכירה של הבבא סאלי, ואביה, שהיה הרב של העיר יבנה, הוא אחיינו. משני הצדדים היא זכתה לסבים מקובלים, בנים לשושלת של קדושים, שקדושה ודבקות בתורה אפפה אותם ואת ביתם.
רק בבגרותה החלה לשים לב לכך שמשפחתה יוצאת דופן ואין אצל חברותיה סבים כאלה: “ככה גדלתי, בשבילי סבא זה אנשים שעומדים בתור לקבל ממנו ברכה.
“כנכדה רציתי להרגיש שסבא שלי, לא רק של כל עם ישראל. חיכינו שכל האנשים שעומדים בתור ילכו לביתם ואז, כשסגרו את הדלת, כשאין איש בחוץ – כי אין כזה דבר שעות קבלה – אמי, אחותה ואני היינו נכנסות לחדרו. הוא היה יושב במיטתו ואנחנו במיטה ממול ואני שומעת את אמי מגלגלת איתו שיחה כשהיא דואגת לפלוני שהגיע ולא מרגיש טוב ושצריך להתפלל עליו, או על זיכרונות ממרוקו והם מתגלגלים מצחוק, ופתאום סבא היה נראה אחרת, ממש סבא רגיל. אם כאבה לו הרגל עשינו לו מסאז'. הוא היה מחובר מאוד לכלל ישראל אבל תמיד הקדיש חלק ממנו למשפחה. הרב אלפסי השמש סיפר לנו שנים לאחר פטירתו שבכל יום הוא היה שואל על כל אחד ואחד מאיתנו, ואם מישהו היה צריך עזרה ספציפית הוא היה נותן לו בעצמו. זה ממלא מאוד את הלב לדעת שהיינו חשובים לו וקרובים ללבו תמיד".

נכדה של סבתא
את סבתה הרבנית פרחה ז"ל, אהבה הרבנית ברוריה במיוחד והייתה קשורה אליה מאוד. סבתה הייתה מגיעה אליהם לתקופות ארוכות של חודש וחודשיים: “זו אישה מיוחדת במינה, יפה, צנועה ועדינה, היינו מכנים אותה שרה אימנו. החסדים והצדקוּת שלה היו לשם דבר. היא הייתה אנאלפבתית אבל ידעה את כל סיפורי התורה וההלכות בעל פה. היא עשתה הכול בשיא הטוהר. הייתה בה רחמנות שלא הכרתי ולא ראיתי. כששמעה על תאונת דרכים או חייל שנהרג הייתה מתאבלת כאילו זה הילד שלה. היא גידלה במרוקו המון יתומים שלא היה להם בית.
“היא ילדה תשעה ונותרו לה רק שלושה. שישה ילדים היא איבדה. כשרבי מאיר, בנם, נולד היא חשבה שכנראה גם הוא ימות. אבל רבי דוד, עטרת ראשנו, אחיו של הבבא סאלי, קם בקול זעקה והתחנן לקב"ה שיציל אותו. ובאמת הצליחו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. היא שמרה עליו יומם וליל כבבת עינה. מספרים שמיום לידתו ועד בכלל היא שהתה איתו בפתח בית המדרש כדי שיספוג דברי תורה. הוא נחשב מלאך ה' צבאות, קדושה אפפה אותו וראו שהוא אדם טהור מאוד.
“סבא תמיד היה בעליית הגג, לומד, מסוגר, מפולפל, פעם עם חברותות ופעם לבד, וסבתא הביאה לו אוכל ושתייה. בשבתות כשישבו לשולחן שבת תמיד הייתה הפרדה, שולחן גברים ושולחן נשים, ושניהם היו מלאים אורחים וכל טוב. כשסבתא נפטרה ראיתי את היתומים שהיא גידלה. הם גם ישבו שבעה עם המחויבים, ורק אז ידעתי על מעשה נשגב זה שגידלה יתומים כמו את ילדיה".
היא הייתה מוערכת ונערצת בעיני כול. בעיניי היא הייתה מלכת הבית. היה מאוד נעים להיות בבית של סבא וסבתא וקשה היה להיפרד. כל רגע היה מלא חוויות ומשמעות.
“חכמים אומרים שאם היינו יודעים מה כוחה של התורה היינו שולחים את הבעלים ללמוד תורה כל היממה. סבתא ידעה מהי תורת משה. היא אפשרה לצדיק להתמסר ללימוד התורה יומם ולילה. היא ראתה את התועלת והברכה שהביא בעבודתו הקדושה. ראתה איש אמת, דקדק בכל מצווה קלה כבחמורה, שמר על עיניו, ראתה שאינו איש חומר, כל רצונו להיטיב לזולת, להידבק בבורא עולם ולקרב את הגאולה. הם היו מלאי הערכה זה לזה. לא אשכח זאת. כשסבא היה נכנס לבקר אותה היינו מתרגשים ומתבוננים איך הוא מסתכל עליה ומדבר איתה, והיא מתביישת משפילה עיניה ומשיבה לו בשקט וברוך".

ההתנהלות אצל סבה וסבתה לא הייתה שגרתית. “אני זוכרת שלא פעם ולא פעמיים ראיתי את אשתו השנייה הרבנית מבשלת דגים, עופות ומטעמים לרוב. לי היה ברור שעוד רגע יגיעו אורחים. אבל הרבנית תיקנה אותי. סבא אמר להכין ארוחה גדולה. סבא אמר – אז מכינים. ובאמת, לאחר זמן הגיעו אנשים לא מוכרים שזכו לשבת סביב שולחנו המכובד של סבא ולהשתתף בסעודת מלכים. באותו מעמד הכריז סבא שהסעודה לכבוד זבולון בן יעקב שזה יום פטירתו.

צילום: דעאל סבטיה

הסעודה הייתה מלווה בשירים, זמירות, דברי תורה ובעיקר הרבה שמחה והארת הלב. השמחה יפה לברכות.
“בפעם אחרת כשבאנו לבקר ראיתי את הרבנית אורזת ומתכוננת לנסיעה. סבא אמר שעולים לירושלים. היו לו מניעים רוחניים והתנהגויות שלא תמיד ידענו אבל לא שאלנו. סבא אמר – אז עושים. למדתי מזה שאי אפשר לתכנן בעולם הזה. הרבנית למדה שלסבא יש התנהלות מיוחדת ולכן הייתה ערוכה תמיד לסעודות ולנסיעות".

קדוש, קדוש, קדוש
בגיל שמונה, כך הבבא סאלי זצ"ל העיד על עצמו, הוא הבין את התפקיד המיוחד שהועיד לו אביו, לאחר שגדל עטוף מאוד, מורחק מדיבורים לא טובים וממראות לא צנועים ובלימוד תורה מתמיד שראה בבית אביו. בעקבות הבטחה שהבטיח ולא קיים אחד מעשירי הקהילה, הוא ניגש לאביו כשכעס בלבו ואביו אמר לו: ‘דע לך שכל מה שאתה מוציא מהפה שלך קדוש ומתקיים, לכן אתה צריך להיזהר לעולם לא להוציא קללה מהפה או לשון הרע, תמיד רק לברך. תזכור, אתה רק מברך'.
כשנה לאחר מכן, כששני חברים התווכחו והוא ידע שאחד מהם הוא הצודק, הוא הלך לאביו ואמר: אבא, התאפקתי מאוד ולא אמרתי דבר לחברי כי כך הורית לי. השיב לו אביו: אם אתה רואה את הצדק שהוא לא יוצא לאור תתפלל עליו'. על זה גדלנו", מוסיפה הרבנית ברוריה.
“מאז שהוא היה קטן", היא מספרת על סבה שנולד בראש השנה, “הוא היה מקודש. שמרו עליו כמו שהוא שמר על הבן שלו ויותר. אביו, רבי מסעוד, ידע שיש לו נשמה מיוחדת כי הוא בעצמו היה אדם נשגב. הם היו חלק משושלת של קדושים והקדושה זרמה בעורקיהם, מאב לבן. הוא שמר עליו שלא יצא החוצה, שלא ישמע לשון הרע, שלא יראה מראות.
“מאז שהיה סבי בן שמונה הוא ראה את רבי מסעוד אביו ואת רבי דויד אחיו הגדול ממנו בכל יום טובלים במקווה, בתפילות, בדאגה לכלל, אהבת ישראל, והבית מלא עניים. הייתה מסורת בפסח, שסבא היה קונה גלילים של בדים, מביא חייטים ותופרות, קודם תופרים לעניים ואחר כך לבני הבית. עניי ערך קודמים לבני ביתך. מה ילד מבין? כמה עלינו לדאוג לעניים כי הם יותר חשובים, העם יותר חשוב. כל חיי אני רואה את אמי נותנת ונותנת, קונה מתנות ונותנת, נותנת חום, אהבה ומילים מעודדות ומחזקות. מגמתה לשמח לבב אנוש, משהו כמעט אין סופי. כך גדלו בבית סבא".

ממה הם התפרנסו?
“הם לא הסתמכו על נדבות ותרומות. היה להם מפעל ערק שהצליח והעיקר הרבה ברכה. כל הטוב שה' חלק להם שימש בעיקר למצוות. הם לא הרגישו שהם הבעלים. הבית והבגדים היו פשוטים אבל ראיתי גינוני מלכות, הנהגה מלכותית מלאה אחריות, התנהלות של מלך. כל הילדים הרגישו נסיכים וגם אני. העיקר היה הדאגה הרוחנית לכלל, כמו הקמת בית מדרש ותלמוד תורה לבנים ולבנות.
“סבתא הייתה דוגמה נפלאה של אשת חיל. לא שמעתי אותה מדברת לשון הרע. רק מתפללת על אחרים, וזה עשה עליי רושם גדול. כל מי שבא אליה היא הייתה נותנת לו דבר מה. אנשים אהבו אותה וכיבדו אותה אבל היא מעולם לא נהנתה מהמתנות, אלא מיד הייתה מעבירה למישהו אחר. ביד אחת מקבלת, ובשנייה נותנת".

***
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי לחצי כאן

הפוסט אוהבי ישראל הופיע לראשונה ב-פנימה.

נשים כל כך שונות, כל כך דומות. מתוך המסע למרוקו

בין קזבלנקה למקנס בין רבאט לפאז במיניבוס המשותף לנשים מכל המגזרים שמענו את מוטי שטיינמץ וישי ריבו מנגנים במתיקות את ״נפשי״ ומייד אחריהם את עומר אדם מסלסל בקולו את "מודה אני", בעודנו מספרות לנוסעות את המפגש של בעל התניא עם החוקר בשעת המאסר והפירוש המיוחד למילה ״איכה״ התנגן לו השיר בגעגוע והאהבה עד כלות הנפש.
ואנחנו, נשים יהודיות כל כך שונות וכה דומות, הצלחנו להביע דרך הניגונים את האהבה לבורא, ולהודות הן על המתנות שהגיעו משמים והן על המתנות שהעניק לנו בעל התניא שידע כבר אז מה מצפה לנו בדור הזה.

ספר התניא תפס מקום בחייהן של הנשים. מירי שניאורסון ושותפה למסע בבית הכנסת בקזבלנקה

לא מפליא היה לגלות שעשרות אלפים נשים וגברים פקדו את בנייני האומה במחצית השבוע האחרון. חג הגאולה נחוג במשך ארבעה ימים רצופים כאשר קהל הרבבות שהסתובב במתחמי הספרים והאומנות וכלל את כל מגוון הזרמים והחוגים בעם היהודי. היו שם דתיים לאומיים, חרדליים, מתנחלים ושמאלנים. חרדים אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים. בקיצור, כווווולם.

אין שום צורך לחזור ולמנות את כל הזמרים שעלו לבמה בזה אחר זה וביצעו ניגונים בני מאה ומאתיים שנה. אין שום סיבה לחזור ולתאר את האקסטזה שאחזה בקהל. גם אין צורך להתאמץ על מנת לסכם את דבריה הנפלאים של סיון רהב מאיר כיון ששתי מילים תספקנה לכך – משיח וגאולה.

מאידך, קשה לתאר את האנרגיות האדירות שהיו באולם שעה שהציבור כולו שמנה אלפי נשים, התחבר לנקודה המהותית ביותר –גאולה! גאולת עם ישראל תכף ומיד ממש. היה נדמה כי חסר רק ניצוץ קטן שיצית את עוצמת האמונה ששרתה בחלל האולם.

ניגונים בני מאתיים שנה, אברהם פריד, חיליק פרנק ונאור כרמי במופע צמאה. צילום: Meni yuzevich

אפילו במרוקו, ארץ מוסלמית עם אנשים אדיבים ויהדות מפוארת שכיום נשארו ממנה שרידים מועטים לא יכולה להתנהל יותר בחד–ממדיות. גם הגויים מודים שהעולם כולל מימד בלתי נתפס בכלים הגשמיים. נכון אמנם שאנחנו צריכים להיות כלי קיבול על מנת להרגיש את האור האלוקי הממלא את כל העולם. לשם כך העניק לנו אדמו"ר הזקן את ספר התניא. ספר ההדרכה לכל נפש יהודית. ספר ההכנה לגאולה האמיתית והשלימה בה תימלא הארץ דעה "ולא יהיה עסק כל העולם כולו אלא לדעת את ה'", כלשון קודשו של הרמב"ם.

חג גאולה שמח!

הפוסט ממרוקו באהבה: מירי שניאורסון חגגה את י"ט בכסליו בקזבלנקה הופיע לראשונה ב-פנימה.